שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שביעי
דף עב:
בגמ' ואם אינו ענין לחריבה של חטים. פשוט משמע דהיינו מנחת חוטא. ורש"י פי' מנחת מאפה ותימא הוא לקרותו חריבה. ונראה דרש"י הוכרח לפרש כן משום דקשיא לי' דמנחת חוטא עצמו מנ"ל. (ומ"ש רש"י בפ' ויקרא והיתה לכהן כמנחה. ללמד על מנחת חוטא שיהיו שירי' נאכלין זהו לפי פשוטו כמ"ש שם. אבל לסוגיא דגמ' לקמן (ע"ג:) אתא לדרשא אחרינא. וכן הוא בתו"כ. והנרשם ברש"י בחומש על פי' כנ"ל. תו"כ. ט"ס הוא) ושפיר צריך קרא לחריבה דחטים. א דגם מאפה נקראת חריבה ובדידה מפורש קמיצה דהיא בכלל ה' מנחות שבפרשה. א"כ ממילא ה"ה של חוטא כיון דשניהם חריבה הם ודחטים הם אין טעם לחלק ביניהם. אבל לפי' התוס' א"ש כפשוטו דמזאת תורת המנחה ילפינן כל המינים. רק שעורים דמאכל בהמה יש למעט וא"כ א"צ קרא לחריבה דחטים. וזה כוונת התוס' בד"ה אם אינו ענין ע"ש. ולא כרש"י משום דמנחת מאפה אינו נקראת חריבה כנ"ל פשוט:
שם בגמ' מנין שאין חולקין מנחות כנגד זבחים. פירש"י שלא יאמר כהן לחבירו כו'. ומסופק אני אי הפי' דאפי' שניהם מתרצין בהכי א"י לחלוק. דקשה ע"ז הלא במתנה ודאי יכול א' ליתן חלקו לחבירו ונהי דלית בי' קנין לקדש את האשה מה נ"מ בזה **במשנה ספ"ג דבכורים אי' דחולקין בקדשי המקדש. וכ' הר"ש בתי' ב' דהא דאמרי' הכא דאין חולקין היינו לעניין שיהא ששלו לקדש בו את האשה ומהכא מייתי לה בפ"ב דקידושין.וכ"מ בתוס' בשבת (קמ"ט:) אכן דבריהם תמוהים מהא דאי' בב"ק (ק"י:) דאין חולקין גזל הגר כנד גזל הגר משום דאשם קריא רחמנא. והרי בגזל הגר יכול לקדש בו את האשה. א"כ ע"כ צ"ל דפי' אין חולקין כפשוטו שאין רשאין לחלוק זה נגד זה. וכמ"ש הר"ש שם בתי' אחר. וכ"מ בתוס' בקידושין (נ"ג.) ולפ"ז שפיר יש להקשות כנ"ל דלהוי כנותן זה לזה במתנה. אולם מצינו כה"ג בריש פ"א דמעשר שני. וע"ש בירושלמי ובתוספתא דבדרך חליפין אסור ובמתנה שרי. א"כ גם כאן י"ל כן:** וכמו כן יכול להאכיל לחבירו. א"כ כשחולק עמו מנחה כנגד זבח להוי כנותן זה מנחתו במתנה לחבירו וחבירו נותן לו במתנה זבחו. ודוחק לומר דגזה"כ הוא לאסור כה"ג ולכן אפשר, לפרש דעיקר הלימוד הוא שאין א' יכול לכוף את חבירו לחלק מנחה כנגד זבח דלולי הפסוק הו"א דיכול א' לכוף את חבירו ע"ז כמו שכופין על מדת סדום כיון דאין בחלק משהו של המנחה כדי אכילה ושותפין כה"ג יכול א' לכוף לחבירו בדינא דגוד או אגוד כיון דאין בו כדי חלוקה. קמ"ל קרא דהלכה כך הוא שיחלקו בכל מנחה בפ"ע וכעין דמצינו (בפאה פ"ד) א' אומר לבוז וצ"ט אומרים לחלק לזה שומעין שאומר כהלכה. וז"ש רש"י שלא יאמר הכהן לחבירו, פי' כשהשני מעכב. אבל אם כל הבית אב מרוצין לחלוק מנחה כנגד מנחה או זבח אפשר דרשאין וצ"ע בזה לדינא:
בתוס' ד"ה חיטים כו' לכך נראה דדוקא הכא כו' דבריהם דחוקים מאוד כיון דלגבוה מקריבין למה יהי' בזיון לכהן לאכול השיריים. ותמהני על התוס' וכי כעורה היא זו דאמרינן בגמ' לקמן דעומר ומנחת סוטה כיון דבאים רק להתיר ולברר עון לא קרינן בהו ואכלו וגו' אשר כיפר בהם. א"כ גם הכא י"ל דנתכוין הגמ' לזה:
דף עג.
ברש"י ד"ה יכול כו' קדשים קלים שלמים כנגד תודה. צ"ע הא שלמים כנגד שלמים נמי אין חולקין כמ"ש הרמב"ם (פ"י מה' מעה"ק) ואע"ג דליכא קרא ע"ז. מ"מ משמע דכל הקרבנות שוין למנחות בהאי דינא. והכ"מ שם כ' דכן הוא בתוספתא (פי"א דזבחים) ע"ש:
בתוס' ד"ה זה גזל הגר. וקשה לפירושו וכו' מיהו צריך לדקדק וכו' ונראה דבזה מיושב שפיר פירש"י דהתם בזבחים. דבאמת עיקר הפרטים נאמרו מפני מחלוקתו של קרח. לכן עיקר הילפותא הכא לרבות הני מילי הוא מדכתיב לכל ולהכי גבי אשר ישיבו דאמרי' זה גזל הגר דלא כתיב כל ליתורא שפיר כתב רש"י דלא קשה דבהדיא כתיב בי' דבזה שוב י"ל דלא נכתב רק מפני מחלוקתו של קרח. והברייתא דלוי מפרש מה דכתיב אשר ישיבו דזה גזל הגר אבל לאו יתורא היא כנ"ל:
דף עג:
בגמ' ע"מ שיתכפר בהן ישראל כו'. לכאורה קשה פשיטא מאי קמ"ל **לפמ"ש התוס' בנזיר (ס"א.) דבנזירת ממעטינן מלעולה דאין מקבלין ממנו אפי' הפרישו לישראל י"ל דאיצטריך הכא לאשמעינן דשאר קרבנות מקבלין ולא גמרינן מנזירות. אך ז"א דהתוס' כתבו כן לריה"ג אבל לרע"ק דלא דריש לעולה פרט לנזירות שוב פשיטא וא"צ קרא:** וי"ל דבאמת יש להקשות על קושית הגמ'. דנהי דאם הביא שלמים מקריבין אותה עולה כדאמר ר"ה. מ"מ הכא תני שהתנדב להביא שלמים נותנים לו עצה שיתננו לישראל דבאופן אחר א"א להקריב שלמים. וא"כ י"ל דכן הוא באמת כוונת הגמ' דעצה קיהיב לי' התנא להקנותו לישראל או לכהן ויוכל לקיים נדרו:
שם בגמ' מתיב ר"ש אלו מנחות כו' משמע בגמ' דלר"ה אפי' מנחות שהביא אין נקמצות. ונראה דכמו בשלמים נעשה עולה ה"ה בי: נעשה כמנחת נסכים דהא קיימ"ל דמתנדב אדם מנחת נסכים והיא כליל. וכ"כ רש"י בהדיא דלר"ה ה"ה מנחה כליל היא וכ"כ התוס' (לעיל ס"א:) ע"ש. אכן הרמב"ם (פ"ג מה' מעה"ק) הביא הך דר"ה דשלמים שלהם מקריבין עולה משום דלבו לשמים. וקצת קשה דלא הביא הך קרא דאשר יקריבו לעולה. ומשמע עכ"פ דס"ל דטעמא דקרא ג"כ משום דלבו לשמים. ופסק ג"כ שם דאין מקבלין מהם מנחה. ולא כתב דאם הביא מקריבין אותה כליל. ואפשר טעמו משום דלא מצינו כליל רק בנסכים ומעכו"ם אין מקבלין מנחת נסכים. ממילא כיון דלבו לשמים א"א כלל לקבל ממנו לא לקמוץ ולא להיות כליל. ויותר נראה דלמאי דמסקי' אר"י ל"ק הא ריה"ג הא רע"ק י"ל דר"ה דוקא בשלמים קאמר ולא במנחות כיון דאין מקריבין מנחות כלל. רק שלמים קאמר ר"ה מסברא דנעשה עולה. וכ"נ דעת הרמב"ם שהביא דינו של ר"ה דהכא מלבד מה שהביא דאין מקבלים מנחות ושלמים מעכו"ם. ע"כ דס"ל דעיקר חידושו של ר"ה היא דנעשה עולה משום דכוונתו לשמים. ודוקא בס"ד ס"ל להגמ' דה"ה מנחות ולא להמסקנא. ולפי המסקנא גם האי ברייתא דנתנן לכהן אוכלן הכהן איכא לאוקמא כריה"ג. ומ"מ הביא הרמב"ם הך דינא ע"מ שיתכפר בו כהן משום דנראה הדין אמת לכו"ע:
שם בגמ' שנודרין נדרים ונדבות כישראל. צ"ע אי באמת גם נדר שייך בהו דאם אמר הרי עלי מחויב לקיים נדרו. וכן משמע קצת מהא דממעט אח"כ נזירות משמע דנדר שייך בהו. **עי' בירושלמי (פ"ט דנזיר) דאין עכו"ם בבל יחל ופליגי בהא אמוראי שם. ובתוס' בע"ז (ה') בזה המל"מ (פ"י מה' מלכים) ע"ש:** ובזה הי' מיושב קושי' התוס' דלמה לי איש איש תיפוק לי' מדכתיב גבי בע"מ ומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה כו'. ולהנ"ל י"ל דמרבה משמע דמחויב לקיים נדרו והגרע"ק תמה עליהם מסברא. וכבר האריך האי קרא לומר דשייך בהם נדרים. מיהו קשה דמנ"ל הא באמת דהאי קרא בהקרבת קרבן הוא דכתיב אבל שיהי' עליו חיוב בל יחל או מצוה דכל היוצא מפיו יעשה מאיזה טעם נימא הכי. לכן קרוב יותר לומר דלישנא בעלמא נקט הש"ס נדרים ונדבות לומר דבין הביאן בנדר או בנדבה מקבלין מהם אבל לא שיהי' עליו דין נדר. ולקמן בנזירות ממעט דאפי' רוצה לנהוג נזירות אין בזה כלום. ואין מקבלין ממנו קרבנות דנזירות:
שם בגמ' והאי פרט לנזירות מהכא נפקא וכו'. לכאורה נראה דלאו דוקא נקטו הקושיא על ריה"ג. דלרע"ק קשה טפי כיון דממעט כל הקרבנות למה לי קרא בנזירות בנ"י למעט עכו"ם. ויש ליישב קצת דלרע"ק דכל הקרבנות אין נוהג בהן חוץ מעולה. גם המקשה הי' יודע דקרא דבנ"י אתי למעט שאין נוהג בהן איסור נזירות דממאי דלא מייתו קרבן אין ראי' שאין בהן דין נזירות דהא כל קרבן לא מייתו. רק לריה"ג דכל הקרבנות מקריבין רק נזירות אין מביאין א"כ מסתמא משום דלאו בני נזירות הם. א"כ ה"ה לדין נזירות דאין נוהג בהן. וע"ז תירצו דאעפ"כ הו"א דדין נזירות שייך בהו כנ"ל. ולכאורה קשה על התי' דגמ' דהא סגי בקרא דבנ"י דכיון דאין בו דין נזירות ממילא ליכא קרבן ולמה לי קרא לעולה פרט לנזירות **כן הקשה בק"א בתו"כ פ' אמור ותי' דאתא קרא למעט דאפי' הפרישו לצורך נזיר ישראל אין מקבלין ע"ש ונעלם ממנו במחכ"ת דברי התוס' בנזיר (ס"א:) שכתבו כן אכן בירושלמי (פ"ט דנזיר) איתא דבכה"ג אינו אלא כפורע חובו דנזיר ע"ש ובשירי קרבן:** וי"ל דאי לאו דכתיב לעולה הו"א דלכך כתיב בנ"י בנזירות משום דבעכו"ם ליכא הקרבנות הכתובין בפרשה אבל דין נזירות איכא. אבל השתא דממעט קרבן נזירות מלעולה א"כ ע"כ ממעט בנ"י כל דין נזירות כנ"ל קצת:
שם בגמ' אב"א רע"ק עולה וכל חבירתה לכאורה קשה לרע"ק למה לי האזרח למעט עכו"ם מנסכים. ונ"ל דבאמת עיקר קרא דהאזרח יעשה ככה אתי לרבות נסכים בנדבה כדאי' לקמן (ק"ד.) דהפי' כל האזרח הוא אפי' שלא הביא קרבן יעשה ככה מנחת נסכים. רק ממילא אימעט עכו"ם ולאו יתורא הוא: שם בגמ' אר"ש וכו' נאמר כמנחתו וכו'. יש לעיין לר"ש מנ"ל הא דעבודתו כשרה בו דמסיק הגמ' לקמן דבא לרבות אפי' עון דבזדון. ואפשר באמת ר"ש חולק על זה דאינו מכפר בעצמו עון דבזדון. או דס"ל דאין צריך קרא על זה דאין סברא לחלק בין שגגה לזדון. ותמהני על הרמב"ם שהשמיט זה הדין כיון דקיי"ל כחכמים דפליגי אר"ש והצריכו קרא לרבות דמכפר בעצמו אפי' בזדון. הו"ל להרמב"ם להביא זה הדין בזדון אע"ג דהביא (בפ"ד מה' כה"מ) הך דכהן מביא חטאתו מ"מ בזדון רבותא אחרת היא כדמסיק הגמ' והו"ל לבאר בפירוש דגם במזיד מביא] וצ"ע:
דף עד.
בגמ' אף כאן בכליל תקטר כו'. אין מובן דהלא כתיב וכ"מ כהן כליל תהי'. והראב"ד בתו"כ פי' דכליל תהי' הו"א שנשרף בחוץ ורק הקומץ בהקטרה וכן פי' הק"א] וזה דוחק. ויותר נראה לפרש דכליל תקטר הפי' להקטיר ביחד כל המנחה. ולא להקטיר הקומץ בפ"ע והשיריים בפ"ע (דאי מכליל תהי' הו"א להקטיר השיריים בפ"ע אחר הקטרת הקומץ]:
בתוס' ד"ה אי דלמטה כו' וקשה א"כ הוי נפסל ביוצא. איני מבין דבריהם כיון דהמצוה כך היא מה לי דנפסל הלא כבר קמץ הקומץ והקטירו. וגם מה שסיימו התוס' דהיא בעזרה מקום דפרים נשרפין צ"ל דט"ס הוא בתוס'. וצ"ל דפרים שנפסלו נשרפין דהיינו שלא כמצותן. דהנשרפין כמצותן הוא מחוץ למחנה. עי' מ"ש בצ"ק דהתוס' אזלי לשיטתם ביבמות (ק') דהכא נמי הוי כמו פסולו בבעלים] וגם היא גופא, קשיא כיון דהתוס' ס"ל דהוי כמו שנפסלו א"כ מאי קשיא להו דנפסלו ביוצא. גם מ"ש על פר"ת ולא יתכן אין מובן דהכא לא אמרו דנשרפין בבית הדשן רק מתפזרין ומה בכך דצונן הוא (וכן תי' בבה"ז. מיהו למ"ש התוס' הנ"ל ביבמות דהוי כקדשים שנפסלו דמצותן בשריפה א"ש]:
דף עד:
בגמ' ומאי בזו לאפוקי מדשמואל כו' ומזלפו ע"ג האישים. קצת קשה דהא ודאי שמואל לא פליג אמתניתין. רק דשמואל ס"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין שרי ומודה דלר"י דדבר שאין מתכוין אסור אינו מזלפו ע"ג האישים כדאי' בזבחים (צ"א:) ע"ש. א"כ מנ"ל לאפוקי מדשמואל דילמא מתני' כר"י אתיא. וצ"ל דלאו דוקא קאמר לאפוקי מדשמואל רק הכוונה לאפוקי ממ"ד מזלפו לאישים. ומשום דלא נמצא מפורש דלר"ש מזלפו לאישים רק בשמואל דקאמר הכי נקט לאפוקי מדשמואל. אבל לדינא באמת אין ראי' מכאן לדחות הך דשמואל. והנה הרמב"ם (פט"ז מה' מעה"ק) פסק דלא כשמואל וכתב שם הכ"מ דסמך אסוגיא דהכא וצ"ע כנ"ל:
שם בגמ' מסייע לי' לשמואל דאמר המתנדב שמן קומצו ושיריו נאכלין כו'. גם בכאן קשה לי מנ"ל ממתני' כשמואל דילמא מתני' אתיא כר"ש בזבחים שם דאין מתנדבין שמן (משו"ה לא מצי תני במתני' נדבת שמן] ולעולם אליבא דר"ט דמתנדבין שמן כולו לגבוה. (דמ"ש רש"י דבזה דקתני במתני' אתי לאפוקי שמן. אין מובן דהא אתי לאפוקי נסכים מאידך דשמואל]:
שם בגמ' ומאי בזו לאפוקי ממ"ד שתי הלחם הבאות בפ"ע כו'. קצת קשה כיון דגם לחם בפ"ע נכלל בהך מתני' א"כ האיכא נמי ביכורים דהכל לכהנים. דבלא"ה הו"א דמתני' בקרבן מיירי וביכורים לאו קרבן הוא רק מתנה לכהן אבל שתי הלחם בעצמם נמי לאו קרבן נינהו רק תנופה כביכורים. ואולי משום דביכורים צריכין קרבן א"כ יש בהו חלק לגבוה ג"כ. ודוחק הוא דהא לחם הפנים ג"כ תני במתני' אע"ג דבזיכין לגבוה וצ"ע:
ברש"י ד"ה כי קמיבעיא לי' כו' אימורים מזבח של כהן כו'. תמוה דכך לי אימורי זבח של ישראל כמו של כהן דכל דכליל תהי' הוא בלא תאכל. ונראה דט"ס הוא ברש"י ותיבות אלו מזבח של כהן הוא גליון מאיזה תלמיד טועה:
בתוס' ד"ה קומצו ושיריו נאכלין כו' יין צלול היא ואי אפשר לקמוץ. איני מבין דבריהם דהא מפורש בזבחים (צ"א:) החילוק. דמתנדבין שמן נלמד מקרבן מנחה לכן דינו כמנחה בקמיצה אבל יין נלמד מאזרח דכתיב בנסכים. [כדאי' לקמן (ק"ד.) והגם דבתו"כ יליף גם הא דמתנדבין יין מקרבן וכמ"ש התוי"ט לקמן (פי"ב). מ"מ בגמ' לא מייתי הך דרשא רק גבי שמן. אבל יין ילפינן מאזרח] ע"ש משו"ה דינו כנסכים אבל טעם התוס' אינו מובן דיכולין להקדישו ולקמצו:
במשנה והחלות בוללן. כתב הרע"ב במנחת מאפה. והתיו"ט עמד בזה דפלוגתא דרבי וחכמים הוא גם במחבת ובמרחשת כדפי' רש"י. ולכאורה הי' שיטת הרע"ב נכונה. כיון דמפורש בקרא במחבת סולת בלולה א"כ י"ל דרבי חולק דוקא במאפה תנור דכ' חלות בלולות. וחכמים מדמי מאפה למחבת. אבל במחבת י"ל דכ"ע מודים דבולל סולת. אך לשון הברייתא דבתו"כ ובגמ' משמע כרש"י דפליגי גם במחבת. ונראה דלהכי פי' הרע"ב סיפא במאפה משום סיום לשון המשנה והשאר נאכל לכהנים משמע דמיירי במאפה. דאי במחבת ובמרחשת אכתי איכא יציקה על הפתיתין ולמה אינו יוצק אז כל השמן הנשאר א"ו במאפה מיירי דא"צ יציקה נ"ל:
דף עה.
בגמ' יכול שאני מרבה אף שתי הלחם ולחם הפנים לפתיתה. צ"ע לחם הפנים מהיכי תיתי לרבות הא לא איקרי מנחה (וכמ"ש התיו"ט לעיל (פ"ה מ"ג). ולמ"ש לעיל (נ"ט.) לתרץ קושי' התיו"ט הנ"ל א"ש כאן וכ"מ ברש"י פ' אמור דהבא מן התבואה נקרא מנחה ע"ש]:
דף עה:
במשנה מנחת כהן משיח לא הי' מקפלה. ומסיק בגמ' דמקפלה לשנים ופירש"י משום דהוי רק חצי עשרון. משמע דס"ל כשיטת הרמב"ם (פי"ג מה' מעה"ק) דהי' מחלק הי"ב חלות לחצאין מחציתן בבוקר ומחציתן בערב. אבל הראב"ד שם חולק עליו דששה חלות מביא בבוקר וששה בערב. וא"כ קשה מ"ט לחלק בין מנחת כהן משיח לשאר מנחת כהנים. ומצאתי בפי' הראב"ד בתו"כ (פ' צו שם) הטעם דבכל המנחות דרשינן פתות שנים פתים שנים. אבל בחביתין כתיב תופיני מנחת פתים משום הכי מקפלה רק לשתים והוא נכון:
שם בגמ' הי' עומד ומקריב מנחות. פירש"י מנחת העומר. ותמוה דבעומר ליכא פתיתה (דהא נקמצת בלא אפי'] אבל הא ל"ק דשמא מיירי במנחת סולת דליכא פתיתה כמ"ש רש"י בפי' החומש ובמזרחי שם דדוקא האפויות בעי פתיתה]. די"ל דמשמע לר"י דעיקר הברייתא דקתני דמברך המוציא הא קמ"ל דשייך בפתיתין המוציא אבל לפירש"י קשה. ומ"ש רש"י בסמוך דאפי' מנחת העומר פותת תמוה וצ"ע]:
שם בגמ' בבא מלחם גדול. לפירש"י העיקר חסר מן הספר דמיירי שעדיין הלחם לפנינו. ולע"ד י"ל כפשוטו דכל שהי' גדול חל שם לחם עליו ולהכי מברך המוציא. אבל במנחות דעומדין לפתיתה וא"י לאכול כלל קודם פתיתה דומה לאופה מתחלת פתיתין קטנים ואין עליהם שם לחם. והנה לכאורה למסקנא דר"ש דלא בעי פירורין כזית] נמי נ"מ בבא מלחם גדול דבהא אפי' ליכא על הפתיתין תוריתא דנהמא מברך המוציא אך הרמב"ם (בה' ברכות פ"ג) לא הביא כלל החילוק בין בא מלחם גדול אי לא:
בתוס' ד"ה חביצה כו' והא בסמוך מייתי עלה ליקט מכולן ושם ליכא שום טיגון. מיהו רש"י פי' בברכות (ל"ז:) דגם שם במנחות מיירי. ומה שהקשו תוס' לקמן דמנחות אסור לעשות חמץ. י"ל דמ"מ צריך להשמיענו דהוי לחם חמץ להתחייב עליו האוכלו כרת. ומיהו קצת קשה במנחות למה יוצא ידי מצה הא אינו משומר לשם מצה. ואפשר דמנחה בע"פ כיון דעומד לאכילה שומרה מיד לשם מצה ג"כ. והא דאינה נאכלת בכל מושבות [כמ"ש הר"י והרשב"א בברכות] אפשר דהאי תנא ס"ל דיוצאין בשל בכורים ומעשר שני ג"כ. ומה שהקשו עוד דבברכות משמע דבאין פרוסות קיימות אין מברכין המוציא אפי' יש פרורין כזית. איני מבין דבריהם דהא רש"י פי' בברכות שם פרוסות קיימות שלא נמחו בבישולן. א"כ שפיר מיירי הכא ג"כ בפרוסות קיימות שלא נשתנו הפירורים בבישול מכמו שהיו תחלה. וזה חשיב פרוסות קיימות ותו לא מידי. וא"כ גם מה שהוסיפו להקשות מדר"י דמחזירן לסלתן דודאי אין פרוסות קיימות. אינו מוכרח דכל שלא נשתנו מצד הבישול חשיב פרוסות קיימות:
בא"ד ומפרש ר"ת כו'. נראה דכוונתם דאפי' לחם אפוי בתנור כשנעשה ממנו אח"כ פירורין ואכלן כמו שהן פליגי בהו נמי ר"י ור"ש וכמ"ש התוס' בברכות (ל"ט. ד"ה פת צנומה) דבעי ג"כ תואר לחם]. ומה דנקטו שנדבק בדבש משום דחביצה כן היא וכן המנהג לאכול פרורין ע"י איזה דבק. אבל אה"נ באכלן בעינייהו פליגי דאל"כ הדרא קושיא מהא דמייתי מליקט מכולן כזית לדוכתי' [אכן הרי"ו והרא"ש שם לא כתבו כן. וע"ש במעדני יו"ט שהקשה עליהם כנ"ל. וכן בפנ"י]:
דף עו.
במשנה שיפה ובעיטה בחיטין פירש"י כדי שישרו קליפתן. נראה לפרש דע"י השיפה ובעיטה מתרכך החטה ולכן בשעת טחינה תוסר הקליפה בנקל. דרחוק לומר דנשרית הקליפה מיד דא"כ תפול ותתפזר הקמח קודם הטחינה. וגם מהו שיעור ג' מאות הלא אם נשרית הקליפה בפחות נמי סגי. רק הפי' כמ"ש דעי"ז תעבור הקליפה בשעת טחינה וכן י"ל ברמב"ם פ"ז מה' אסוה"מ] אך בפי' המשנה פי' לנקות הפסולת שנדבק בחטה והנה לא נתבאר בגמ' אי במנחת שעורין הי' ג"כ שיפה ובעיטה. ולמ"ד שיפה ובעיטה בחטין י"ל דקאי גם על מנחת סולת. וגם מנחת העומר דחטה לאו דוקא ה"ה שעורין. אבל למ"ד בבצק צ"ל דכל המנחות הנאפות קאמר:
שם בגמ' בעי ר"י אמטוי ואתויי חד כו'. אי נימא אמטוי חד ואתויי חד צריכין לפרש שף אחת פי' אמטויי ואחר הבעיטה שף היינו אתויי. ולפ"ז אפשר לומר דמודה ר"י דשיפה סגי באמטויי לבד או באתויי לבד. דהא לא מפורש דצריך להיות מוליך ומביא והכל בכלל שיפה. רק בזה מסופק ר"י אי מוליך ומביא יחשב לשנים או לחד. אבל הבאה או הולכה גרידא מיחשב שפיר שיפה כנ"ל. אך ברמב"ם לא משמע כן ע"ש:
שם בגמ' דאפרשינהו בלישה. לכאורה הלשון תמוה דעיקר התירוץ הוא דמלבד הד' חלות אפה עוד ד' קטנות לתרומה. א"כ הול"ל ד' דקאמר שמואל חוץ מן התרומה. ומה זה דמשני דאפרשינהו בלישה הלא גם המ' חלות מפריש בלישה. ולכן הי' נראה דס"ל להגמ' דא' מן כל קרבן צריך להיות מן עשרה דוקא ככל מעשר דהוא א' מעשרה. ולהכי מוקי לה דקודם אפי' הי' מ' והפריש אז התרומה. ואח"כ חיבר התשעה ואפאן אחת וכן בכל הד' מינים. וכן מצאתי בפי' הר"ן והרא"ש בנדרים. אך משמעות הרמב"ם (פ"ט מה' מעה"ק) אינו כן וצ"ע לדינא:
דף עו:
בגמ' אר"ה מנחת מאפה שאפה חלה א' יצא כו' ההיא פליגי. תמהני למאי דמסקינן לעיל דחלות דתרומה הי' לבד הארבע. א"כ שפיר הוי מצות לשון רבים דעכ"פ יש שנים בכל מין גדול וקטן. אבל במאפה קמ"ל ר"ה דאפי' אחת ממש יצא כיון דכתיב מצת חסר ומנ"ל דפליג אדשמואל. והרמב"ם (בפי"ג מה' מעה"ק) השמיט האי דינא דר"ה רק הביא סתם ריבוי בחלות או חסר כשר. וצ"ע דהו"ל לפרושי דסגי בחלה א'. דלולי הדרש דמצת חסר הו"ל למילף מלחמי תודה דצריך עכ"פ להיות ב' חלות דמה"ט קאמר ר"ה הטעם דמצת חסר כתיב. לכן נראה דהרמב"ם הבין פי' הגמ' דעיקר הקושיא היא דלמה לי' לר"ה הטעם דמצת חסר הלא כל הדין דבעי עשרה חלות נלמד מתודה ושם סגי ד' חלות א"כ נהי דשם צריך שנים בכל מין היינו מכח התרומה. אבל מצות עשרה רק לכתחלה. א"כ בשאר מנחות פשיטא דסגי בא' משו"ה אמרי' דפליג אדשמואל. וממילא לדידן דהלכה כשמואל פשיטא דסגי אפי' חלה א' במאפה ודוק:
שם בגמ' לחם הפנים כיון כו' מישן קאתי. צ"ע אי באין מן החדש בשבת שסמוך לקציר חטים אי יצטרך להיות מנופה ביותר ומיותר מסאה ג"כ. ולמה סתם התנא ותני דלחה"פ עשרון לסאה ובי"א נפה ואפשר דמצוה להביא מן הישן דהם מובחרים ביותר. אך לא הובא דין זה בגמ' ורמב"ם וצ"ע:
שם בגמ' כל המנחות שריבה במדת עשרונים כו'. לפי' התוס' אפשר דדוקא במנחת נסכים פסול משום דכ' ככה. ומדברי הרמב"ם (פי"ב ממעה"ק) משמע דבמנחת חובה מיירי ע"ש ובכ"מ שם. אבל בנדבה כיון דיכול לנדב הרבה עשרונות בכלי א' י"ל דה"ה עשרון ומחצה ג"כ (ולקמן (ק"ג.) דתנן במתני' האומר הרי עלי עשרון ומחצה יביא שנים ע"ש מ"ש בזה] וצ"ע:
שם בגמ' ריבה במדת סאין כו'. אפשר דקמ"ל דהו"א כיון דהלכה שיהי' מכך וכך סאין א"כ הקמח היא סולת לפי מדה זו. וכשמרבה בסאין הוי יותר סולת ולהוי כמו ריבה במדת עשרונן. קמ"ל דלא דמ"מ נקרא סולת גם עם הסובין רק דזה הוי מן המובחר טפי אבל מדת העשרונים אינו דוקא על הסולת שבו רק על כל הקמח כמו שהוא:
שם במשנה העומר הי' מנופה בי"ג נפה פירש"י הל"מ. ולפי"ז הי' נראה דס"ל דר"ש לא פליג בעומר רק בשאר מנחות (וברש"י כת"י בש"ס ווילנא פי' דר"ש פליג רק בלחה"פ]. אבל הרע"ב פי' דפליג בכולן וגם לת"ק אינה הלכה למ"מ רק מדרבנן להידור מצוה וכן מסתבר:
שם בגמ' עליונה קולטת סובין תחתונה קולטת סולת. לפירש"י הי' ראשונה גסה וכל הנשארות דקות. ומדויק דרק ראשונה קולטת סובין. ולתוס' אדרבא כולן גסות רק התחתונה דקה. ומדויק דרק תחתונה קולטת סולת. וברמב"ם לא הוזכר מזה כלום:
שם בגמ' ת"ר ולקחת סולת כו'. הרמב"ם השמיט האי ברייתא לגמרי. ואפשר שהבין דברייתא זו אתיא כר"ש ולהכי מייתי לה הגמ' על ר"ש. דלדידן דצריך י"ג או י"ב או י"א נפה. א"כ כולן נלקחין חטין שיהי' מנופה בכך וכך נפות כפי המצוה ולהכי לא הביאו הרמב"ם. ומ"מ צ"ע לדחות מסברא ברייתא השנוי' בתו"כ וע"ש בפי' הראב"ד]: