שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שמיני · דף עט:
בגמ' והאר"ח שמן שהפרישו לשם מנחה זה כו'. קצת קשה דיש לחלק דשמן דגופא דמנחה היא נעשה זיקה טפי מנסכים לגבי זבח. וטפי הו"ל להגמ' להביא מדרבה דזו תודה וזו לחמה אבדה תודה אבד הלחם. עי' פסחים (י"ג:). והנה למסקנא אפי' בצבור לא אמרי' בשמן לב ב"ד מתנה עליהם. ותמהני על הרמב"ם שהשמיט הדין הזה לגמרי דשמן שהפרישה למנחה זו אין לו תקנה אפי' בצבור:
שם בגמ' גזירה שמא יאמרו כו' פירש"י בלא תנאי ובלא נפסל הזבח. ולכאורה שפת יתר הוא דאפי' נפסל כיון דליכא תנאי אסור לשנותו. אכן נראה דקשיא לרש"י דמה תקלה יהי' מזה. הא לעולם כשנפסל הי' תנאי ב"ד. ולהכי מפרש דשמא כשלא יפסל הזבח נמי יאמרו דמוציאין כו'. אכן הרמב"ם והרע"ב כתבו דדוקא גבי קרבן צבור הי' תנאי ב"ד וא"כ א"ש בלא"ה דיאמרו גם בקרבן יחיד מותר לשנותו. ויש להביא ראי' לשיטת הרמב"ם מהא דאמר רבה זו תודה וזו לחמה אבדה תודה אבד הלחם. ולא אמרינן בי' תנאי ב"ד משום דבקרבן יחיד לא הי' תנאי ב"ד. ובזה נראה לפרש כוונת התוס' לעיל (מ"ו: ד"ה אבדו כבשים) דלא אבד הלחם וכ' דל"ד לזו תודה וזו לחמה. וכוונתם משום לב ב"ד מתנה עליהם. מיהו למסקנת הגמ' דדוקא שהי' הזבח זבוח באותו שעה. א"כ התם בזו תודה מיירי רבה דלא הי' עדיין תודה אחרת. וגם בכבשים לא נתיישב בזה כיון דכבשים אחרים לא הי' אז לא אמרינן לב ב"ד מתנה וצ"ע. ויש ליישב ולחלק ואין להאריך:
שם בגמ' אבל לפני כפרה טעונין לחם. ומסקינן דמיירי בולד תודת חובה. ונראה דגם כשמקריב אח"כ השני' היינו האם נמי טעונה לחם. דהא כבר הפריש לה לחם. רק דהולד ג"כ צריך לחם כשמקריבה מקודם. כיון דיוצא גם בזה ידי נדרו. ואם תאבד אח"כ האם או תמות יהי' פטור לכן חל גם על הולד שם עיקר התודה שנדר. אבל האם עכ"פ נמי צריכה לחם. וכ"כ הרמב"ם (בפי"ב מפסוהמ"ק) דשניהם צריכין לחם. וז"ל ולד תודה ותמורת תודה ותודה שהפרישה ונאבדה כו' אם הביאן עד שלא כיפר שניהם צריכין לחם. מיהו לקמן מבואר דאם נתכפר באמצעית שניהם אין טעונין לחם ע"ש. והרמב"ם עצמו הביא זה הדין (שם ה"ט) והדברים סותרים זה את זה. וע"כ נראה יותר לדחוק דמ"ש הרמב"ם שניהם טעונין לחם פי' א' משניהם. א"כ אפשר אפי' קרב הולד בראשונה ואח"כ האם אין האם צריך לחם. וצ"ע בכוונתו דאי הצ' שניהם דוקא ומיירי רק כשמקריב הולד בראשונה לא הו"ל לסתום אלא לחלק בין הקריב האם מקודם או הולד: