שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שמיני · דף עט.
בגמ' ואל יוכיח חוץ לזמנו שיש בו כרת. נראה הטעם כיון שמרצה לפיגולו לענין כרת [וכן פירש"י כת"י אבל פרש"י דידן אין מובן משא"כ חוץ למקומו:
שם בגמ' ועוד נדוננו משלא לשמו דפסול ואין בו כרת. הך פסול צ"ל דלא עלה לבעלים לשם חובה דהא שלא לשמו כשר. ואפשר לפמ"ש לעיל להסתפק דשחיטה שלא לשם לחם פסול לגמרי כיון דלא קידש הלחם וליכא תודה בלי לחם. י"ל דלזה נתכוין ר"י. מיהו אין זה מספיק כיון דבלי חסרון דלחם הי' כשר לא שייך לומר דדומה להנך פסולי דשלא בזמנו ושלא במקומו:
ובעיקר ילפותא דהכא תמהני דהא בשלא לשמו [יש] טעם אחר דלא קידש הלחם הואיל וקדושת הלחם תלי בהא שישחטנו לשם הלחם כדתנא בברייתא דלעיל (ע"ח:) מדכתיב על זבח. והי' נראה להוכיח מזה דר"י ס"ל דאפי' בשינוי בעלים כגון ששחט לשם תודת חבירו ג"כ לא קידש הלחם ובהא ליכא קרא] וצ"ע בזה לדינא דהיא גופא מנלן בפרט כיון דהתודה כשרה רק שלא עלתה לבעלים ואם נימא כמ"ש לעיל דממעט גם שינוי בעלים מדכתיב ע"ז תודת שלמיו. שוב הדרא קושיא הנ"ל לדוכתא דלא דמי לפסולי דשלא בזמנו ושלא במקומו]. והנה בריש זבחים (ז'.) פליגי אמוראי בתודה ששחט לשם תודת חבירו דאיכא למ"ד דעלתה לבעלים ולדידי' ודאי קידש הלחם. רק אפי' למ"ד דלא עלתה מ"מ למה לא יתקדש הלחם כיון שהקרבן כשר. ואי נודה לזה הדין דגם בשינוי בעלים לא קידש הלחם. אפשר לפרש הגמ' דזבחים הנ"ל כפשטא דפליגי בתודה ששחטה לשם תודת חבירו אי כשרה או פסולה. היינו דלגמרי פסולה הואיל ולא קידש הלחם וליכא תודה בלא לחם. ולא נצטרך לדחוק ולומר דפסולה היינו דלא עלתה לבעלים כפירש"י ותוס' שם. וממילא לפרש"י ותוס' שם נפשט הספק שלנו ומוכח דאפי' לא נתקדש הלחם התודה כשרה וצ"ע לדינא בכ"ז:
שם בגמ' אתמר כו' מדהדר בי' ר"א לגבי ר"י כו'. מפשט הסוגיא כאן משמע דהלכה כר"י ואליבא דר"י. אבל הרמב"ם (פי"ב מפסוהמ"ק) פסק בחוץ למקומו דקידש הלחם. והטעם נראה דס"ל להלכה כסתם מתני' דהכא כר"מ דר"א ור"י בבעל מום פליגי. וכסתם מתני' דזבחים (פ"ד.) דגם חוץ למקומו אם עלה לא ירד. וצ"ע כיון דסתם גמ' כאן משמע דרבה ורבא תרווייהו ס"ל כר"י דפלוגתייהו דר"א ור"י בחוץ למקומו הוא. וצ"ע על הכ"מ שלא העיר מזה כלום. ומ"ש התוס' תימא כו' אין מובן לי מה זה תימא הלא ר"מ פליג גם במתניתין דהכא וסובר דר"א ור"י לא פליגי בחוץ למקומו פשוט דגם סתם מתניתין דהתם ר"מ הוא כסתם דהכא אבל רבה ורבא ס"ל כר"י דברייתא הכא דר"א ור"י פליגי בחוץ למקומו והדר בי' ר"א לגבי דר"י:
שם במשנה הנסכים כו' יקריבו עמו. כתב הרע"ב דוקא נסכים של צבור. והתוי"ט תמה על הרמב"ם דפוסק כחכמים לעיל (ט"ו:) שאין הנסכים מתפגלין אפי' בבאים עם הזבח וכאן פוסק דשחיטת הזבח מקדש. ותי' דטעמא דחכמים לעיל משום דיכול להביא נסכים אח"כ ובנסכי צבור יכולין ג"כ לשנות לזבח משו"ה אין מתפגלין ע"ש. ואכתי קשה לשון הגמ' לעיל שם דר"מ ס"ל דשחיטה קבעה כלחמי תודה א"כ משמע דחכמים ס"ל דשחיטה לא קבעה. ונראה להוסיף ביאור לתי' התוי"ט דכיון דחזינן דבציבור יכולין לשנותו משום דלב ב"ד מתנה. א"כ משמע דה"ה יחיד אי מתנה בפי' שאם יפסל הזבח יהי' לזבח אחר מהני. והיינו דוקא בנסכים משום דמביא זבחו היום ונסכים אח"כ. אבל בתודה דע"כ צריך לחם נקבע ממש ולא מהני בי' תנאי. וא"כ ר"מ ס"ל דשחיטה קבעה ממש כמו תודה ולא מהני בי' תנאי וע"ז פליגי חכמים: