אור ברסלב
שפת אמת על מנחות פרק שמיני › דף עח:

שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק שמיני · דף עח:

דף עז:

בגמ' חוץ לחומת בית פאגי. הרמב"ם בפיהמ"ש פי' חוץ להר הבית וכ"מ מפירש"י. ותמהני דא"כ מנ"ל לר"י דפסול כיון דלית לי' על בסמוך (מה בכך שהיא חוץ להר הבית] ולכן נראה יותר כפי' הרע"ב דהיינו חוץ לירושלים כיון דתודה נאכל בכל העיר צריך להיות הלחם תוך ירושלים נ"ל. (וכן פירש"י ג"כ להדיא בפסחים (ס"ג:) וכן כאן ברש"י כת"י. וכ"מ ברש"י סוטה (מ"ה ובסנהדרין (י"ד.). וכפי' זה משמע בב"מ (צ'.) ובפסחים (צ"א.) דבית פאגי נקרא לפנים מחומת ירושלים ע"ש]:

שם בגמ' או לא' מבני חבורה. כתבו התוס' דהיינו דוקא בפסח אבל בתמיד פשיטא דלא מיחייב משום א' מישראל. וצ"ע בזה דהא לר"ל ודאי גם בתמיד שייך איסור זה כיון דיש חמץ בעזרה לא' מישראל נקרא שוחט על החמץ א"כ רחוק שיחלקו ר"י ור"ל בפי' המשנה אי קאי גם על התמיד. ולמה רחוק דבר זה להתוס' שיהא האיסור כל שנמצא חמץ לא' מישראל ואי משום דא"י לידע ואם יש לא' בסוף העולם] נהוי ככל שוגג או אונס:

שם בגמ' אין חוטין נמשכין ממנה. לכאורה נראה דאפי' לא קרמו פני' כל שפורסה ואין חוטין נמשכין נקרא לחם. אבל מבחוץ דא"י לידע אי חוטים נמשכים דאסור לשברה דאם נפרס א' מן החלות צריך להביא לחם אחר כדאי' לעיל (מ"ו.) וע"ש ברש"י]. לכן יהיב התנא סימנא דקרמו פני' דאז ודאי אין חוטין נמשכין. אבל אה"נ דלפעמים גם קודם קרימת פנים אין חוטים נמשכים. מיהו אכתי קשה דמשמע במתני' דאם שחטו עד שלא קרמו לא קידש בודאי אפי' לקולא דאין הלחם נפסל ביוצא. וגם לזרוק הדם שלא לשם תודה. וכיון דליכא לחם. דלכאורה לא גרע מיצא או נפרס לחמה דזורק הדם לשם שלמים כדלעיל (מ"ו.) ע"ש. אכן לקמן במשנה שחטה שלא לשמה נסתפק לומר דכה"ג פסול לגמרי כיון שלא הי' לחם בשעת שחיטה]. ולמ"ש עדיין מידי ספיקא לא נפקא שמא אין חוטין נמשכים וקדש הלחם. וא"כ צריכין לומר דקרימת פנים עם שיעור דאין חוטין נמשכין זמן אחד להם. וכן נראה ממ"ש התוס' דגם קרימת פנים דשבת כן הוא. וכ"מ במרדכי ספ"ג דפסחים] וזה תימא דלפי הסברא כשהעיסה עבה נמשך שיעור דאין חוטים נמשכין הרבה יותר מקרימת פנים. וצע"ג בזה. והרמב"ם השמיט זה הדין [דפורסה ואין חוטין נמשכין] לענין לחמי תודה:

שם בגמ' אביי אמר דכו"ע לקרבן גדול כו'. כך הגירסא לפירש"י. ונראה דלאביי אפי' אמר בהדיא לא לקדשו מ' אא"כ יקדשו פ'. מ"מ למ"ד דמקדשין שלא מדעת קדשי מ' מתוך שמונים. וא"כ הוי מצי אביי למימר דבהכי פליגי אבל בסתם י"ל דלכו"ע לאחריות קמכוין. רק דמסתברא לאביי לומר דבסתמא לקרבן גדול נתכוין. אבל יש לקיים גירסת הספרים שלפנינו דלכו"ע לאחריות מכוין ופלוגתייהו בדפי' לא יקדשו כו' ובכ"ש מקדשין שלא מדעת פליגי ואביי קיצר בזה וסמך על המבין. והרמב"ם (פי"ב מפסוה"מ) פוסק כר' זירא. ונראה הטעם דלעיל (מ"ח.) משמע פשטא דגמ' כר' זירא:

בתוס' ד"ה לקדשו כו' היינו היכא שיתברר כו'. כוונתם דדוקא אם תלה תנאו במידי דעתיד להתברר כגון אם יבוא חכם לכאן (בעירובין ל"ו:) לכן אפי' בא כיון דאפשר הי' שלא יבוא. וכמו כן בב' לוגין שאני עתיד להפריש אותן יהיו תרומה. ואפשר הי' שיפריש לוגין אחרים רק בסוף הפריש אלו הלוגין בזה אין ברירה. אבל הכא אינו מברר לבסוף כלל וכדמסקו התוס' דמרים לכהן מכל השמונים א"כ א"צ לברירה. אכן הרמב"ם כתב דמרים רק מן איזה מ' שירצה. ולדבריו צ"ע הא בדאורייתא אין ברירה (וכן הקשה הלח"מ (פ"ח מה' תו"מ) ועי' בבה"ז כאן מ"ש בכוונת הרמב"ם ודבריו אינם מובנים]:

שם במשנה שחטה שלא לשמה לא קידש הלחם. יש לעיין אי התודה כשרה כיון דהוי בלא לחם. וכן בהך דלעיל דלחמה בחוץ דלא קידש. י"ל דגם התודה פסולה והגם דאיתא פ"ק דזבחים (ד'.) תודה ששחטה לשם שלמים כשרה ואע"ג דלית לה לחם. ודוחק לאוקמא התם בתודה דלית לה לחם כגון ולד תודה ותמורת תודה דהא סתמא אמרו. וכן הרמב"ם (פט"ו מפסוהמ"ק) העתיק בסתם תודה ששחטה לשם שלמים כשרה ועלתה לבעלים. מיהו י"ל התם הטעם כיון דשחטה לשם שלמים מאחר דתודה קריא רחמנא שלמים י"ל דחשיב לשמה. דהא ודאי אע"ג דשלא לשמה לא קידש הלחם מ"מ סתמא כשרה [וגם קידש הלחם] דלשמה קאי כדין כל הזבחים. א"כ י"ל דלשם שלמים לא הוי שלא לשמה כיון דגם תודה בכלל שלמים ושוב דינה כסתמא וקידש באמת הלחם. וכן נראה מוכרח דאלת"ה איך יצא ידי חובתו ועלתה לבעלים הא הוא חייב בתודה ולחמה א"ו דגם הלחם נתקדש בכה"ג. אבל בשלא לשמה ממש כגון לשם עולה וכה"ג י"ל כיון דלא קידש הלחם פסולה. ולעיל (מ"ו.) דאמרינן אם מששחטה נפרס לחמה או יצא לחמה כשרה וידי נדרו לא יצא. ואיתא שם הטעם משום דקריא רחמנא שלמים דכשרה בלא לחם עיי"ש. היינו אחר שנשחטה כדינא ונעשית תודה גלי קרא דתודה כשרה אפי' נפסל לחמה. אבל היכא דבשעת שחיטה לא נתקדש הלחם י"ל דלא חל שם תודה עלה כיון דאין תודה בלא לחם. והא דתנן סתמא כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין משמע אפי' תודה. הוא משום דכמה שלא לשמה איכא דכשרים בתודה כגון שלא לשם בעלים דבהא נראה ודאי דקידש הלחם. וגם עכ"פ לשם שלמים כשרים ולא הי' התנא יכול לכלול תודה בהדי חוץ מן הפסח והחטאת. ובכה"ג ודאי אין למדין מן הכללות. ומברייתא דלעיל יש קצת סיוע דפסולה דתני רישא עד שלא שחטה נפרס לחמה יביא לחם אחר. מששחטה נפרס לחמה הדם יזרק וידי נדרו לא יצא. ולמה לא כייל תרווייהו בחד בבא דהו"ל למיתני יביא לחם אחר ואם שחטה ולא הביא לחם אחר יזרק הדם כו'. א"כ משמע דאם בשעת שחיטה לא הי' לחם פסולה. וצ"ע בדין זה. שוב ראיתי דראי' זו יש לדחות דלרבותא נקט מששחטה נפרס דלא נימא כיון דשחיטה עושה זיקה אבד הלחם אבדה תודה כדמקשה הגמ' שם ע"ש. ועמ"ש לקמן (ע"ט:). והנה לכאורה לשון המשנה שחטה שלא לשמה לא קידש הלחם משמע אפי' בשינוי בעלים (דלא כמ"ש בסמוך] וי"ל משום דכתיב על זבח תודת שלמיו ממעט נמי לשם בעלים אחרים:

תוכן העניינים

שפת אמת על מנחות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה