שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שלשה עשר · דף קח:
בגמ' שור זה ודמיו עלי עולה הוקבע. אפשר דהיינו שפי' בהדיא ודמיו אם יפסל השור. אבל בסתם ודמיו עלי הי' נראה דהוי כב' נדרים השור ודמי השור:
שם במשנה הבינוני הוקדש. פי' בגמ' אף בינוני. וממתין עד שיומם ומחללו. והרמב"ם (פט"ז מה' מעה"ק) כתב ותחול ההקדש על הגדול. ובוודאי כוונתו ג"כ בדרך חילול. ופי' הכ"מ שם תמוה טובא ע"ש:
שם פירשתי וא"י כו' הגדול שבהם הקדש. ואין מובן הטעם כיון דגם בינוני הוי עין טובה לענין מקדיש. סתם ולמה בפירש נתלה שבוודאי הגדול הקדיש. ומתוך ההכרח עלה בדעתי לפרש דבבא זו פירשתי קאי ארישא דלא הי' רק שנים. וקמ"ל דכמו בסתם הגדול הקדיש. ה"ה בפרשתי וא"י נמי הגדול הקדש. אכן הרמב"ם כ' בהדיא דנותן הגדול בלבד ומשמע אפי' ביש ג'. וכן משמעות המשנה וצ"ע הטעם. וקצת יש ליישב אי נימא דעיקר הטעם ברישא הואיל ואמר אחד. דהא שור בשוורי מסיק הגמ' דהגדול הקדש. א"כ י"ל דלשון אחד ריעותא הוי. דמשמע קצת דבידו לברור איזה הוא ולכן גם בינוני בכלל. מיהו בב' ע"כ הגרוע אינו מקדיש. רק בבינוני אמרינן כן מטעם תיבת אחד ולהכי בפירשתי וא"י מה כיון דליכא ריעותא מלשון אחד אמרינן דבעין יפה ממש הקדיש וצ"ע: