אור ברסלב
שפת אמת על מנחות פרק שלשה עשר

שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק שלשה עשר

פרק שנים עשר

במשנה פרשתי וא"י מה פרשתי יביא ס' עשרון פי' רש"י והרע"ב והשאר יהא נדבה. ודבריהם תמוהין דא"כ צריך לקמוץ ב' פעמים. וגם מסקנת הגמ' לקמן (ק"ו:) נראה דאין מערבין חובה בנדבה. רק דלחכמים יכול לרבות גוף המנחה מעשרון לשנים כמו קטן ומביא גדול ע"ש. וצ"ל דגם כוונת רש"י והר"ב כן והשאר שיוסיף על השיעור מתנדב ומוסיף עכשיו:

גם מ"ש רש"י ובטפי ליכא לספוקי דאין מנחה יחידית טפי מס'. קשה דהא בגמ' מוקי רישא בלא קבען בכלי א' א"כ יכול להביא טפי מס'. וצ"ל בדוחק דמ"מ זוכר שאמר לשון מנחה ולא מנחות אלא שלא קבען דוקא בכלי א'. רק שיוכל לעשות כמו שירצה הן בכלי א' הן ב' כלים וזה דוחק. ויותר הי' נראה דאין דרך ב"א לנדב טפי מששים. כעין דאמרינן לקמן (ק"ז.) גבי יין יביא כיום מרובה ע"ש. מיהו לפ"ז הי' לו להביא ס"א כיום המרובה וצ"ע:

ברמב"ם (פי"ז מה' מעה"ק ה"ח) כ' בא"י מה פרשתי מביא עשרון בכלי א' וב' עשרונים וג' עד ששים כו'. והכ"מ רצה לומר דס"ל כרבי וזה תמוה ובפי' כ' הרמב"ם במשניות דאין הלכה כרבי. והלח"מ וכמו כן בס' ברכת הזבח שניהם לדבר א' כוונו. דהרמב"ם מיירי שגם בזה מסופק שמא קבע נדבתו בכלי א' או בכמה כלים. ונמצא דאינו יוצא במנחה א' של ס' דדלמא התנדב ס' עשרונות בס' כלים ע"ש. ולדעתי גם בזה לא העלו ארוכה דאכתי קשה דיביא נ"ט עשרונות בנ"ט כלים. וגם יביא ל' עשרונות בכלי אחד ול"א ול"ב כו' עד ס'. דיותר מזה א"א דאפי' אמר ל' כלים משל ב' עשרונות יוצא כיון דס"ל דקטן והביא גדול יצא. וטפי ליכא למיחש דל"א כלים של ב' עשרונות הוי טפי מס' עשרון ואנן קיימ"ל דא"י מה פרשתי אפי' לא קבען בכלי א' אינו מביא רק ס' כרישא דמתני' ודוק. וכ"ת דס"ל להלח"מ ובה"ז דכה"ג דמפרש בהדיא ס' כלים של ג' עשרונות וכדומה מהני וחיישינן שמא פי' כן. א"כ לא סגי בס' כלים שכ' הרמב"ם דיהי' כפלי כפלים. דשמא אמר ס' כלים של ס' עשרונות וכדומה והוא עולה לאלפים ורבבות. ולכן פירושם אין להם שחר וצע"ג ליישב:

שם במשנה מנחות מין מנחות יביא שתים. פירש"י ממין א' והרמב"ם (שם ה' ה') כתב מנחות יביא שתים מב' מינים. וע"ש בכ"מ] רק מין מנחות מביא ממין א': וכן נראה עיקר. ואפשר דגם כוונת רש"י רק דרשאי להביא ממין א' אבל יכול להביא נמי מב' מינים. אבל במין מנחות בודאי א"י להביא רק ממין א':

שם במשנה מנחה של עשרונים כו'. גם בכאן דברי הר"ב תמוהים דכ' השאר יהי' לנדבה א"כ מ"ט דרבי דחולק ומה בכך דקבען בכלי א' גם רש"י פי' כן וי"ל דסמיך אמסקנא בגמ'. אבל הר"ב לא ביאר כל הצורך]. רק העיקר כמסקנת הגמ' דפליגי בדין קטן והביא גדול. והנה מלשון הר"ב מוכח דס"ל כאוקימתא דר' יוחנן דרבי לא פליג ברישא דלא קבען בכלי א'. רק דלפ"ז יש לתמוה למה אינו מביא אפי' יותר מס' כיון דאינו מביא בכלי א'. ותי' התוס' יו"ט תמוה דמדמי לי' למשנה ד' פרק דלעיל והתם מביא כמו הציבור וא"כ הכא נמי הו"ל להביא ס"א עשרונים וצע"ג בזה. ומתוך הדוחק צריכין ליישב דכיון דלא פי' אי בכלי א' אי בב' הי' כוונתו על מנחה שיוכל ג"כ להביא בכלי א' ואינו יותר מס':

דף קו.

בגמ' יביא ה' מנחות של ס' ס' כו'. משמע דאפי' מנחת חלות ורקיקין יכול להביא עד ס' בכלי א'. וצ"ע אי יעשה חלות גדולות כל כך. או עשרה מכל עשרון. וגם הפתיתין דהם א' לב' וב' לד'. ובחלות גדולות כ"כ יהי' בכל פתיתה יותר מעשרון וצ"ע בזה. וגם צ"ע במנחת מחבת ומרחשת לראב"י דאמר אפי' ס' עשרון אין לה אלא לוג דכ' למנחה ולוג שמן. א"כ הרי כל שם הכלי ע"ש שמעשי' רוחשין מרוב השמן ובס' עשרון הלוג כמאן דליתא ומה רחישה שייך בזה. ולפירש"י לעיל (ק"ג:) הא דטפי מס' א"י לבלול אתיא כראב"י א"כ הא דתניא הכא ה' מנחות של ס' כו' ג"כ לראב"י אתיא וגם במחבת ומרחשת וצ"ע:

שם בגמ' רבנן סברי מותר להביא חולין בעזרה. פירש"י אבל בנדבה לא שאין מערבין חובה בנדבה. ותמהני ע"ז דלכאורה איפכא מסתברא דמעיקרא ס"ל דפליגי בחולין אבל חובה בנדבה לכ"ע מערבין דמה עדיפא דחולין על נדבה. ולבסוף מסיק דחולין לכו"ע אסור רק במערבין חובה בנדבה פליגי. וקצת הי' אפשר ליישב כוונת רש"י דלערב חובה בנדבה גרע טפי משום דצריך ב' קמצים, וחכמים לא ס"ל כר"א ולשם עצים נמי אסור להעלות ולית להו תקנתא. ואע"ג דמסיק הגמ' דמ"מ יוכל להביא ששים בכלי א' וא' בכלי א'. מיהו הא דאמרו רבנן מביא ששים בלבד א"א להיות רק דהשאר חולין. מיהו לשון רש"י דאין מערבין לא משמע הכי וצ"ע:

שם בגמ' אסור לערב חובה בנדבה. צ"ע הטעם כיון דחובה בחובה נדבה בנדבה משמע דמותר לערב אמאי ליתסר חובה בנדבה טפי. וצ"ע גם לדינא דהא לכאורה נראה למסקנא דרב אשי דפליגי בקטן והביא גדול משמע דלכו"ע אסור לערב חובה בנדבה. דהא לרבי ודאי הכי היא דאל"כ אכתי סגי בששים בכלי א'. ואפי' לית לי' דר"א לשם עצים ליסגי בס' בכלי א' וא' בכלי א' כדמסיק רבינא אח"כ. א"ו דאסור לערב חובה בנדבה. ומהכ"ת נימא דרבנן פליגי ע"ז כיון דס"ל קטן והביא גדול יצא. א"כ הו"ל להרמב"ם להביא דין זה דאסור לערב חובה בנדבה וצ"ע:

דף קו:

בגמ' איפלגו בה חדא זימנא כו'. לכאורה אין מובן דלאוקימתא קמייתא נמי קשה ל"ל לחכמים לומר דיביא של ס' מטעם דמותר לערב כו' תיפוק להו דקטן והביא גדול כבר אמרו זימנא אחריתי דיצא. וי"ל דלטעמי' דרבי קאמרו אפי' לדבריך דקטן והביא גדול לא יצא אכתי סגי בכלי א' דמותר לערב חובה בנדבה. או י"ל דמסופק שמא פי' להדיא דלא יביא רק עשרון או ב' או ג' לא פחות ולא יותר. ובוודאי אי פי' בהדיא הכי א"י להביא יותר ותלי' תו אי מערבין חובה בנדבה. ובזה האופן הי' אפשר ליישב הרמב"ם הנ"ל התמוה. מיהו רחוק שיעתיק הרמב"ם ענין חדש שלא נזכר בגמ' מזה אבל הדין נראה אמת:

שם בגמ' צריכי כו'. קצת קשה למה לא קאמר הגמ' נמי איפכא דהו"א דאפי' לרבנן דקטן והביא גדול יצא משום דהחלק לגבוה הוי כמו בקטן ועוד יותר. אבל במנחה דעשרון הקומץ חלק גדול מן המנחה כמו חלק עשירי או עשרים. וכשיביא הרבה עשרונות הקומץ רק חלק קטן מן המנחה כמו א' ממאה או מר'. וסברא גדולה לחלק בזה:

שם במשנה ה' קמצים הם. רש"י מדייק למה לא הביא הקטרת הקומץ. ונראה כיון דזה מפורש בתורה וקמץ מלא קומצו לא חשבו וכל הני דחשיב אין מפורשין בתורה:

שם נחושת לא יפחות ממעה כסף. צ"ל הטעם דפחות מזה לאו דבר חשוב היא ואין הדרך להתנדב כזה. ומיושב קושי' התוס' (שבת צ'.) ע"ש שהניחו בתימא]: שם פרשתי וא"י כו'. הרמב"ם לא הביא זה הדין לענין מטבע רק במשקל ע"ש (פ"ב מה' ערכין). ונראה דהוקשה לו דבמטבע יכול להביא מטבע הגדולה שבאותו זמן ולמה צריך להביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי להכי פי' הסיפא לענין משקל:

שם בגמ' קרבן מלמד שמתנדבים עצים וכמה ב' גזירין לפ"ז הדרש הי' נראה דב' גזירין דוקא. דלא כמ"ש תוס' בשם ירושלמי דשקלים דעץ סגי בגזיר א'. דא"כ למה נקט התנא שמתנדבים עצים וכמה ב' הלא בקרא לא נרמז מזה. והו"ל למיתני מלמד שמתנדבים עץ. לכן הי' נראה דהירושלמי דשם אליבא דרבי קאי דס"ל דעצים הם קרבן. וזהו תלי' אי אמר עצים או עץ. אבל לת"ק לעולם א"י להתנדב רק ב'. אכן הרמב"ם אע"פ שפוסק כת"ק העתיק החילוק בין עצים לעץ וצ"ע. ואפשר דלרבי אין השיעור כלל ב' גזירים. דת"ק יליף מקרא דגורלות הפלנו כו' ושם הביאו עצים למערכה לא להיות קרבן בפ"ע. ומה ענין ב' גזירין לרבי כיון דבלא"ה מגררין אותם לפירורין כדפירש"י כדי לקמוץ מהם:

שם בגמ' לדברי רבי כו' מלח כו' קמיצה כו' עצים. צ"ע לבונה נמי ליבעי. בשלמא שמן י"ל דאין ללמוד משאר מנחה שהשמן נבלל בקמח משא"כ בעצים. אבל לבונה על המנחה למה לא ניליף גם בעצים אי נקרא מנחה. וי"ל משום דמצינו עכ"פ מנחה בלא לבונה כגון בסוטה וחוטא לכן אין להצריך בעצים לבונה מיהו בלא"ה לק"מ דקרבן איקרי מנחה לא איקרי. אכן לעיל (כ':) כ' התוס' דרבי מקיש עצים למנחה. ומה"ט בעי קמיצה וה"ה ימין ונתינת הקומץ בכלי שרת]:

שם בגמ' הרי עלי למזבח יביא לבונה. הקשו תוס' והאיכא עצים. ואפשר לומר דלת"ק דעצים לאו קרבן היא ויליף לה מגורלות הפלנו. א"כ נדבת עצים היא להקדש לכל צרכי הבית אפי' לבית המוקד וגם הכהנים ניאותין מהם ולא הוי כולו למזבח. [אכן ממ"ש הרמב"ם (פט"ז מה' מעה"ק) דמביא גזירין עובין כמחוקות וארכן אמה. משמע דעולים למזבח ומשו"ה שיעורן כעצי המערכה. ועי' בתוספתא פ"ג דשקלים]:

שם בתוס' ד"ה אפשר דמייתי כו' תימא כו'. ואפשר ליישב דשם מיירי דוקא מהקומץ שהוא צריך להיות באותו כלי של המנחה. אבל ב' חצאי המנחה בב' כלים שפיר מצטרפין ע"י נגיעה. ועכ"פ כשיש עשרון בכלי א' שפיר מהני נגיעת זה העשרון לכלי אחר. ולמה חשבו תוס' זה לדוחק והלא בחלה מצינו ג"כ הכי דלצרף לשיעור חלה צריך נשיכה. אבל להפריש מזה על זה א"צ נשיכה כמ"ש תוס' עצמם לעיל (ע':) ובפסחים (ל"ה.) ובכמה דוכתי:

דף קז.

בגמ' ודלמא נסכא. פי' וא"כ יהי' השיעור בכ"ש. ובתוס' כ' בשם הירושלמי שיעור צינורא שהוא מזלג קטן. אבל הרמב"ם פוסק דאם אמר זהב סתם צריך ליתן עד שיאמר לא לכך נתכוונתי. והוא תמוה דמהיכי תיתי נחייבי' כ"כ כיון דלא פי' שיעור. כל כמה דיהיב מקיים נדרי'. וצ"ע שלא עמדו עליו בזה ע"ש (פ"ב מערכין ה' י'). [ואפשר דהכ"מ סמך על מ"ש (שם בה' ח') משום דאפשר לברר כוונתו ע"פ דבריו אזלי' לחומרא. אבל גם זה צריך ביאור]:

שם בגמ' באתרא דלא סגי פריטי דכספא. וקשה כיון דמעה שפיר סגי ליסגי במעה. ובתוס' משמע באתרא דלא סגי איסרין ומעות ופונדיונין רק דינרין [וכ"כ התוס' להדיא בב"ב (קס"ו.) ע"ש] ויש לתמוה גם על הרמב"ם (שם) שסתם המשנה כצורתה. ובודאי ברוב מקומות הוי גם כן איסרין ומעה. וצ"ע:

שם במשנה רבי אומר ג' לוגין. נראה דלרבי דין שמן כמו יין גם להא דא"י לנדב שנים וחמשה כדלעיל (פי"ב מ"ד):

שם יביא כיום המרובה. לא הבנתי הטעם בזה. ועלה בדעתי לפרש דהכא מיירי שהתנדב שמן ויין לצורך נסכי ציבור ובזה הי' מקום לומר דכן הדרך להתנדב על צורך יום א' ולחומרא כיום המרובה. אכן לא משמע הכי בפרט לת"ק דמתנדב לוג. ותו קשה לדידן דהשמן צריך קמיצה ואינו לגבוה כמו נסכים א"כ מ"ט לתלות בנסכים דיום המרובה וצ"ע:

שם במשנה ראב"ע א' יביא תור. כ' בתוס' אמרינן בגמ' דל"פ מר כי אתרי' כו'. והקשו דהא קונין הקרבנות בירושלים ותי' דמ"מ דעת הנודר במקומו. והנה רש"י פי' מר כי אתרי' דיש מקומות דתור נמכר ביוקר מכבש. אבל הרמב"ם פי' מר כי אתרי' דבמקום שקורין עולה סתם גם עופות בכלל אז מביא תור ע"ש. ולכאורה תוס' אזלי בשיטת רש"י. דלפי' הרמב"ם מה בכך דקונין בירושלים מ"מ באמר עולה סתם במקום שקורין גם לתור עולה. שפיר מביא תור אפי' אי בירושלים אין קורין לעוף בשם עולה סתם. ולכן יש לתמוה על התיו"ט שהעתיק לשון התוס' על פי' הרע"ב שהיא כפי' הרמב"ם ע"ש. מיהו עדיין אין מובן תי' התוס' כיון דקונין הקרבנות בירושלים. ואי שם תור בזול מה בכך דבמקומו ביוקר. הא הוא נדר רק עולה וכשעולה לירושלים ומוצא עוף בזול למה לא יוכל להביאו. וראיתי בס' טהרת הקודש שהרגיש בזה אבל אין טעם בדבריו. שרצה לומר דכיון דכאן כבש בזול הי' דינו להביא כבש שוב גם שם דתור בזול א"י להביא רק כבש. והם דברי תימה. לכן מתוך הדוחק י"ל דיפה כוון התוס' יו"ט דתוס' לא (אזיל) אזלי בשיטת רש"י רק כרמב"ם. ומ"מ הוקשה להם כיון דקניות הקרבנות בירושלים ושם אין קורין לעוף עולה. י"ל דדעתו הי' מה שנקרא שם בשם עולה כיון דשם קונין הקרבנות וע"ז תי' שפיר דמ"מ אזלינן בתר מקום נדרו וצ"ע:

שם במשנה מן הבהמה כו' פר ועגל איל כו' אלו המשניות אליבא דרבי הם כדאיתא בגמ'. מיהו לדידן נמי עכ"פ ב' מינים א"י להביא מזה על זה ומביא פר ואיל ושעיר. וכ"כ הרמב"ם (פט"ז מה' מעה"ק). וכ' עוד דפרשתי מן העוף וא"י מה צריך להביא תור ובן יונה. דהם ב' מינים:

שם במשנה הרי עלי שור יביא הוא ונסכיו במנה. פירש"י כך נתפרש דינו בתושבע"פ. וצ"ע אי הפי' שמחויב להביא בסך כזה ואפי' פי' בהדיא שור בעשר סלעים מחויב להוסיף עד מנה. או עיקר הלכה באומר שור סתם כך שיעורו:

ונראה דעגל מיד אחר חודש יכול להביאו ויהי' יפה חמשה סלעים עם הנסכים. ושור מיד אחר שנתו ואז היפה שוה עם הנסכים מנה. אך צ"ע החשבון לענין כבש דמביא בסלע ואיל בב' סלעים א"כ ההפרש שיווי הבשר מבן חודש לשנה רק כפל. ובגסה ההפרש חמשה פעמים מבן שנה לחודש. וצ"ע הטעם:

שם שור במנה יביא במנה חוץ מנסכיו. ויש לעיין היכא דאמר בשני מנים אי ג"כ דינא הכי. די"ל דוקא במנה דאפי' בסתם שור דינו במנה א"כ כיון דהוסיף לומר במנה הי' כוונתו חוץ מנסכיו. אבל באומר ב' מנים שפיר י"ל דנסכיו בכלל, מיהו י"ל ג"כ איפכא דמהיכי תיתי יהיו הנסכים בכלל כיון דאמר שור בכך וכך ולא דיבר מהנסכים. ומתני' רבותא קמ"ל. דבשור במנה הו"א כיון דבאמת דין השור ונסכיו במנה מסתמא נתכוין גם הוא לפי השיעור שנתנו חכמים. קמ"ל דמ"מ כיון דלא דיבר מהנסכים לא נתכוין רק על השור בעצמו. וכשיטה זו משמע ברמב"ם (פט"ז ממעה"ק) דהוא לא כ' כלל הדין דשור הוא ונסכיו במנה רק כפי שיעור בינוני של אותו מקום. שהוא הבין דשור ונסכיו במנה הי' רק בדורם שכך הי' שיעור בינוני ע"ש. ומ"מ אח"ז סתם והביא דין זה דשור במנה עלי יביא שור במנה חוץ הנסכים. א"כ משמע דלא תלה זה בזה. ואפי' שור בב' מנים עלי ג"כ בב' מנים חוץ מנסכים. ומיהו ק"ק לשיטה זו מהא דאמרינן בברייתא לקמן הרי עלי עולה בסלע למזבח יביא כבש כו'. והלא הכבש עם הנסכים היא בסלע. וזה שאמר הרי עלי בסלע צריך להביא בסלע חוץ מהנסכים א"כ שיעורו גדול מכבש. אבל לפי שיטה ראשונה הי' מיושב. דדוקא שור במנה כיון דמנה מיותר דבלא"ה דין שור ונסכיו במנה לכן אמרינן דשור לבד הנסכים קאמר. אבל הרי עלי עולה בסלע דלא הזכיר כבש שפיר י"ל דהי' כוונתו בסלע עם הנסכים כמ"ש. ומ"מ הסברא נוטה יותר לשיטה שני' דכל דלא הזכיר נסכים צריך לקיים נדרו לבד הנסכים. וע"כ צ"ל דברייתא לקמן מתוקמא שאמר הרי עלי עולה ונסכיו בסלע רק שהתנא קיצר בלשונו וצ"ע לדינא:

שם שור במנה והביא שנים במנה לא יצא. נראה דה"ה סתם שור דדינו הוא ונסכיו במנה נמי א"י להביא שתים במנה. רק רבותא קמ"ל. דשור סתם כיון דחכמים תקנו שיביא יפה במנה ודאי א"י להביא גרוע מזה אפי' שנים. אבל בפי' שור במנה דהוא לבד הנסכים א"כ הו"א דיכול להביא ב' כשיהי' כ"א יפה עם הנסכים מנה. דנדרו הי' רק שיעלה הדמים של הקרבן מנה וה"ה שנים. קמ"ל דנדרו הי' דוקא על שור א' שוה מנה לבד הנסכים. גם י"ל דנקט שור במנה לומר דלא יצא אפי' דיעבד. ובשור סתם וודאי דיעבד יצא. אבל לכתחילה אפי' בשור סתם דוקא הוא ונסכיו במנה ולא שתים במנה וצ"ע בזה:

שם שחור והביא לבן. כ' בתוס' חלוקים קצת כדאמרינן כו' אוכמא למשכי' סומקא לבישרי' חיורא לרדיא ולכאורה לפ"ז אין דמיהן שוים ומסתמא לרדיא שוה יותר. וא"כ לפלוגי ת"ק ורבי נמי בהא דהוי כקטן והביא גדול. וי"ל דלהכי נקט שחור ולבן ולא סומקי דלקרבן אין תועלת במשכא ורדיא דרק הבשר נקרב לגבוה. א"כ שחור ולבן שוין. אבל שחור ואדום אה"נ דהוי קטן והביא גדול:

שם בגמ' הרי עלי עולה בסלע למות יביא כבש מה שדקדקתי לעיל דהלא כבש עם הנסכים בסלע. נראה לחלק דנהי דכבש בסלע הדין דמביא כבש בסלע חוץ נסכיו. מ"מ היכא דלא אידכר כלל כבש רק בסלע למזבח נכלל שפיר גם הנסכים בהסלע וזה פשוט. ולפי' רש"י לעיל במר כי אתרי' דבמקום חכמים תור ביוקר לא אתיא ברייתא זו רק כראב"ע דלת"ק גם תור לפעמים בסלע:

שם בגמ' שיהי' שלום זה עם זה. עי' פי' רש"י. ונראה לפרש דלפ"ז כשהי' מזבח בטל והוציאו מכל השופרות מה שהי' נמצא בהם. מ"מ חילקו העורות לכל הבתי אבות בשוה שהי' נרשם בשופרות יום א' יום ב'. ומה שהי' משופר של יום ב' נתנו לבית אב של יום ב' אע"פ שהקריבום ביום א'. דאל"כ מה תועלת הי' בזה. ודוחק לומר שביום א' לא הוציאו רק משופר של יום א' ויהי' המזבח בטל דאין זה סברא כנ"ל. אכן ברש"י (יומא נ"ה:) משמע דכל בית אב הי' מקריב משופר שלו]:

דף קח.

בגמ' והמעה. מפירש"י משמע דס"ל דכל השוקל בין מחצית השקל בין שקל שלם בשביל ב' בע"ב מוסיף קצת. משום דא"א לשקול עין בעין. [וכ"מ ברש"י בכורות (נ"ו:) בשם י"א דקלבון הוא לחילוף לבד ההכרע. ובחנם כ' במשנת אלי' (סוף פ"א דשקלים) דט"ס כאן בדברי רש"י ע"ש] וזה פשיטא שנחשב בגוף השקל והיא לשקלים לכ"ע. רק ב' ששוקלין שקל שלם צריכין להוסיף קלבון משום שאם הי' נותנים כ"א בפ"ע הי' ב' הכרעות לכן צריך להוסיף קלבון. ובזה הקלבון פליגי ר"מ ור"א אי לשקלים אי למותרות. וכוונת התוס' שהקשו על רש"י אין מובן לי. מיהו במשנה דשקלים דפליגי ר"מ וחכמים בשנים ששקלו אי צריך ב' קלבונות או א' צ"ע לפירש"י ע"ש: שם:

שם בגמ' ושמואל א' כו'. עי' ברמב"ם (פ"ב מה' שקלים) שפוסק כר' אושעיא רק במקום מותר מנחת חוטא כ' הוא המתנדב מעות לעולת בהמה ע"ש. וצ"ע מנ"ל הא. ובכ"מ נראה דאישתמיט לי' סוגיא דהכא רק שבתוספתא (פ"ג דשקלים) מצא כשיטת הרמב"ם ע"ש וכן תמה עליו בתוי"ט (פ"ו דשקלים). וע"ש ובלח"מ פ"ה מפסוה"מ] מיהו בעשירית האיפה דהיא מנחת חוטא כ' הרמב"ם (בפ"ה מפסולי המוקדשין) דהמותר יביא מנחת נדבה. נראה שהבין הרמב"ם בההיא ברייתא דמותר נדבה הפי' נדבת יחיד. ומשמעתין לא משמע הכי וצ"ע. ועי' מ"ש לקמן בתוס' ד"ה ושמואל:

שם בגמ' חד לקינין וחד למותר קינין. קצת קשה על שמואל דהא וודאי שפיר קאמר ר"א. דהא שופר דקינין קרבן יחיד הוא. ושופרות דנדבה הוין נדבת ציבור:

שם בגמ' ארנב"י מסתברא כו'. צ"ע אדרבא מדממעט הברייתא דבעי לבונה מכלל דלמילי אחריני חטאת היא כדמצינו ביחזקאל. א"כ שפיר י"ל דמותרו נדבה. דאי לא הוי חטאת כלל למה לי למעט. ורש"י נראה דהרגיש בזה וכ' דהו"א כיון דחובה היא לא לבעי לבונה. מ"מ אכתי קשה ממ"נ אי לא ס"ל לרנב"י הך דרשא דיחזקאל בלא"ה מהיכי תיתי להיות מותרו נדבה טפי משאר מנחה. ואי ס"ל דרשא דיחזקאל א"כ שפיר י"ל דנהי דללבונה ממעט קרא אבל לענין מותר חטאת היא וצ"ע:

והא דאר"י היא קרוי' חטאת ואין אחרת קרוי' חטאת כו'. פי' משום דמצינו דנקרא חטאת כדפירש"י יקריב חטאתו זו עשירית האיפה. לכן הו"א נהי דמפורש בקרא (דטעונה שמן דכתי'] מורבכת בשמן גזה"כ היא. אבל לבונה באיסורא קיימא ככל (מנחת חוטא דהוי] חטאת לכן כ' היא ללמד דעשירית האיפה טעונה לבונה. מיהו ק"ק דאין ראי' ברורה מכאן דתקרב. כיון דעכ"פ נקרא חטאת ג"כ. אפשר לומר דרק ללבונה אינו נקרא חטאת. אבל לענין מותר נדבה נק' חטאת. דאל"כ למאי הלכתא קראו חטאת וצ"ע:

בתוס' ד"ה ושמואל כו' דבשלמא אמוראי דלעיל ס"ל דמותר מנחה לאו לנדבה אזלי כו' יש לתמוה ע"ז דא"כ האי משנה דשקלים דמייתי הגמ' דמותר עשירית האיפה נדבה. האיך פירשו הני אמוראי דעכ"פ קאי על מנחת חוטא. ואפשר שמכאן יצא לו להרמב"ם הנ"ל דהם פירשו לנדבת יחיד. מיהו תימא לפרש כן כיון דכללינהו התנא באינך מותרות משמע דלנדבת ציבור אזלי [וכ"מ בפיהמ"ש להרמב"ם] וצ"ע:

דף קח:

בגמ' שור זה ודמיו עלי עולה הוקבע. אפשר דהיינו שפי' בהדיא ודמיו אם יפסל השור. אבל בסתם ודמיו עלי הי' נראה דהוי כב' נדרים השור ודמי השור:

שם במשנה הבינוני הוקדש. פי' בגמ' אף בינוני. וממתין עד שיומם ומחללו. והרמב"ם (פט"ז מה' מעה"ק) כתב ותחול ההקדש על הגדול. ובוודאי כוונתו ג"כ בדרך חילול. ופי' הכ"מ שם תמוה טובא ע"ש:

שם פירשתי וא"י כו' הגדול שבהם הקדש. ואין מובן הטעם כיון דגם בינוני הוי עין טובה לענין מקדיש. סתם ולמה בפירש נתלה שבוודאי הגדול הקדיש. ומתוך ההכרח עלה בדעתי לפרש דבבא זו פירשתי קאי ארישא דלא הי' רק שנים. וקמ"ל דכמו בסתם הגדול הקדיש. ה"ה בפרשתי וא"י נמי הגדול הקדש. אכן הרמב"ם כ' בהדיא דנותן הגדול בלבד ומשמע אפי' ביש ג'. וכן משמעות המשנה וצ"ע הטעם. וקצת יש ליישב אי נימא דעיקר הטעם ברישא הואיל ואמר אחד. דהא שור בשוורי מסיק הגמ' דהגדול הקדש. א"כ י"ל דלשון אחד ריעותא הוי. דמשמע קצת דבידו לברור איזה הוא ולכן גם בינוני בכלל. מיהו בב' ע"כ הגרוע אינו מקדיש. רק בבינוני אמרינן כן מטעם תיבת אחד ולהכי בפירשתי וא"י מה כיון דליכא ריעותא מלשון אחד אמרינן דבעין יפה ממש הקדיש וצ"ע:

דף קט.

בגמ' יד בעהש"ט על התחתונה. לכאורה קשה דוודאי אם ספק היא יד בעהש"ט עה"ת. אבל הכא אם ספק היא צריך לחלל כולן משום ס' הקדש. ומ"מ בשור משוורי דוקא הגדול קודש א"כ הוי כוודאי גדול קאמר ולאו ספק היא. אכן נראה דשור בשוורי הוי שור מיוחד ויוכל להיות רק הגדול והטוב. או הקטן והרע הוי נמי מיוחד. ולכן בהקדש דבעין רעה לא אמרינן א"כ וודאי המיוחד הוא הגדול. אבל בבית יד בעהש"ט עה"ת ויכול לומר שנתכוון על המיוחד לגריעותא. ומ"מ קצת קשה אי הבינוני מת ונפל מה שייך יד בעהש"ט עה"ת כיון דהוי כפי' המיוחד שבהם בין למעליותא בין לגריעותא. עכ"פ על הבינוני לא נתכוין ואיך מראהו נפל. וצ"ל בדוחק דפי' המיוחד היינו כל מה שאבחור לך בע"כ צריך אתה לקבלו וצ"ע:

שם במשנה שאקריבנו בבית חוניו יקריבנה במקדש. צ"ע הטעם לרבא דלאו עולה היא דמה"ט פטור מכרת בהקריבו בבית חוניו. א"כ למה מקריבה במקדש. והרמב"ם השמיט זה וכ' אם הקריבו במקדש יצא. אבל מוכח במשנה דצריך להקריבו במקדש מדפליג ר"ש ואמר אין זה עולה משמע דלת"ק עולה הוי וצ"ע. [ועי' לעיל (ק"ג.) בתוס' סוף ד"ה הא מני]:

שם ר"ש אומר אין זה עולה. אפשר דלר"ש פטור נמי משום שחוטי חוץ כלשון הרע"ב דהוי כחולין גמורים. וכ"מ ברמב"ם בפיהמ"ש]:

שם בגמ' כאומר הרי עלי ע"מ שלא אתחייב באחריותו. יש לעיין אי נפטר מכל אחריות אפי' נאבדה. או הפי' כאומר שלא אתחייב באחרייתו כשיקריבנה בבית חוניו. מיהו לקמן במימרא דר"י דאם הקריבה בא"י יצא משמע דהוי כפוטר עצמו מכל אחריות ע"ש ברש"י וצ"ע הטעם:

שם במשנה הרי אלו כבעלי מומין. משמע דאפי' דיעבד עבודתן פסולה וכדאמרינן בגמ' דבזריקה אפי' דיעבד פסול. וצ"ע מנ"ל דקרא דמייתי לא מוכח עיכובא, והי' אפשר לומר כיון דבגמ' מביא עוד קרא דיחזקאל א"כ הוי שינה עליהם הכ' לעכב. ובזה הי' מיושב מ"ש הרמב"ם (פ"ט מה' ביה"מ) דאפי' שחיטה בשוגג דעבודתו כשרה מ"מ לכתחילה לא ישחוט. ולא ביאר הטעם. ולמ"ש י"ל דהך אשר ישרתו דממעט שחיטה דלאו שירות היא היינו לעיכובא. אבל לכתחילה אסור לעבוד מהאי קרא דמלכים דלא נזכר לשון שירות בזה. והכ"מ הקשה עוד על הרמב"ם מההיא קרא דוכפר הכהן שמתכפר ע"י עצמו. משמע אפי' לכתחילה. וי"ל בזה דקרבן שלו דרוצה להקריב בעצמו להיות בשר ועור שלו הוי כדיעבד. אבל להקריב לכתחילה קרבן של אחרים אסור. מ"מ דוחק לומר כן. וגם מ"ש דליכא קרא לעכב י"ל דלא יקרבו לכהן לי. משמע דדינם כזרים וזר מחלל עבודה. מיהו קשה כיון דאוכלין לא הוי כזרים רק כבעלי מומין. והנה בהקריבו בבית חוניו כ' הרמב"ם (שם) דדיעבד כשר. וצ"ל דסיפא דמתני' הרי אלו כבעל מומין לא קאי ארישא דבית חוניו. וטעם הרמב"ם בזה כ' הכ"מ משום דבמס' ע"ז אמרינן דהוי רק קנסא ואין סברא לפסול בדיעבד ע"ש. ויש לעיין כיון דבית חוניו לאו לע"ז והוי רק כבמות בשעת איסור. א"כ כל כהן שהקריב בבמה בזמן איסור לא ישמש במקדש ולמה פרט התנא בית חוניו. גם הרמב"ם הביא בבית שמיוחד לקרבנות דאינו כע"ז ע"ש (פ"ט מביאת מקדש). ולכן נלע"ד דדוקא בית חוניו וכדומה שהי' בנין דומה לבהמ"ק. ואפשר הי' הרבה כהנים נמשכים לשם שהעכו"ם הרבו בשכרן להקריב בעבורם להכי קנסו חכמים. אבל בהקריב בבמה אפי' בשעת איסור אפשר דלא נפסל להקריב במקדש. מדלא תני סתם המשמש בבמה בשעת איסור במות לא ישמש במקדש. מיהו אפשר דאיידי דמיירי לעיל בבית חוניו מייתי גם הא וה"ה נמי שאר במה:

שם בגמ' אילימא בשחיטה מאי איריא שוגג אפי' מזיד נמי. קצת קשה דהא עיקר דין הברייתא אתא לאורויי דכהן עצמו שחטא יכול להקריב קרבנו וכדאיתא לעיל (ע"ד.) ע"ש דיש ליישב קצת:

שם בגמ' נעשה משרת לעכו"ם. תמהני כיון דשחיטה לאו שירות היא למה נעשה משרת לעכו"ם. ורש"י מסיים דהא דממעטין לעיל שחיטה היינו בשוגג. ואין זה מספיק דמ"מ כיון דאין שוחט בכלל שירות למה מזיד נעשה משרת. ועלה בדעתי לומר דהאי מזיד הפי' שלא ידע שהיא בית ע"ז וסבר שהיא ביהמ"ק או במה בשעת היתר. ובכה"ג היא דממעטין שחיטה כיון דהוא סבור שהיא לגבוה ולגבוה שחיטה לאו עבודה. א"כ לא נתכוין לשירות. אבל מזיד דידע דהיא לע"ז ולדידהו גם שחיטה שירות חשיב. אך א"א לומר כן דהברייתא דכהן מכפר על עצמו מיירי בשוגג דמייתי חטאת והיינו שידע שהיא ע"ז. ומ"מ שוגג כשר. א"כ מזיד נמי וצ"ע:

דף קט:

בגמ' מדקאמר ואצ"ל אלמא בית חוניו לאו ע"ז. קשה לי הלא גם מרישא מוכח דאי ע"ז היא מה קמ"ל דיקריבנו במקדש. וגם הלשון הקריבו בבית חוניו לא יצא הא חייב מיתה:

שם בתוס' ד"ה העלה כו' תימא כו'. נראה כוונתם דמשמעות הברייתא שנאמר והי' ביום ההוא דמעשה זו למצוה יחשב. מיהו י"ל דהוא עצמו לא הקריב רק למד להו איך להקריב (כדאי' בזבחים (קט"ז:) בעובדא דאימי' דשבור מלכא דשדרא קורבנא לרבא ע"ש]:

סוף הספר

תוכן העניינים

שפת אמת על מנחות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה