שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שנים עשר
דף ק:
במשנה שלא נאמר פדיון אלא בבהמה וקשה מ"מ למה לא נילף עופות מבהמה במה מצינו בשגם זבח דבהמה חמור מעוף **בתו"כ פ' בחקותי והעמיד את הבהמ' בהמ' נפדית ואין העופות והעצים והלבונה וכ"ש נפדים. ופי' בק"א משום דהומ"ל והעמיד אותה וכתי' את הבהמה למעוטי הני. ועי' ברמב"ם (פ"ו מה' אסוה"מ) שכ' הטעם משום שאין אלו בכלל העמדה. ותמוה הא עופות ישנם בהעמדה כדאי' בתמורה (ל"ג) תני לוי כו' ואפי' עופות. אבל מהא דתו"כ ל"ק אדתני לוי די"ל כמ"ש התוס' שם דקדושת דמים שאני:** ואולי בהמה מיותר בפסוק דהול"ל סתם ואם טמאה אשר לא יקריבו ונכתב בהמה רק למעט הנך:
דף קא.
בגמ' כמה דלא משפי להו לגזירין לא מתכשרי ולבונה כמה דלא קידשה בכלי שרת לא מתכשרי כו'. נראה פשוט הטעם דכל דאינו:
ראוי עדיין למזבח בלי תיקון או בלי הנחתן לכלי שרת לית בהו חיבת הקודש עד שיהיו ראוין מיד למזבח דפי' התוס' דע"י הקורדם נתקדשו דחוק. וגם מה שהשיגו התוס' על רש"י דפ' כל הפסולין דפי' שקדשו בכלי במחתה. נראה דלק"מ על רש"י. דלענין לקבל טומאה מטעם דין חיבת הקודש סגי אפי' בלי קידוש כלי רק שיהיו משופין וראוין למזבח. רק דהתם לענין ללקות מטעם והבשר לרבות עצים ולבונה בזה אינו חייב עד שנתקדשו בכלי. אבל לקבל טומאה א"צ קדושת כלי כלל:
שם בתוס' ד"ה פיגל במנחה. וא"ת עולה כו'. צ"ע אפשר אה"נ והיכן מצאו התוס' דעולה לר"ש מטמא טומאת אוכלין:
דף קא:
בגמ' הניחא למ"ד טהורין אין נפדין. צ"ע קצת דאפי' למ"ד אין נפדין אמר לעיל הטעם דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם. אבל הכא בעודן מחובר אינו ראוי למזבח וצריך עוד כמה מלאכות שיהי' ראוי למזבח. ואפי' חיטין ממש י"ל דלא מקרי ראוי למזבח דחיטין ועשאן סולת הוי שינוי וא"כ לכו"ע תיקשי. ואפשר דאה"נ למסקנא הכי היא רק בס"ד קאמר הניחא דלדידי' אפשר לדחוק ולומר דגם בכה"ג אין נפדין. אבל לבתר דמסיק דהואיל ומצי פריק לא אמרינן. שפיר י"ל דאפי' לדידן דטהורין אין פודין דוקא מנחה ממש אבל חטים ומכ"ש במחובר שפיר פודין. וכן משמעות הרמב"ם שפרט כל המינים שמן יין סולת כלי. וכן בהא דהקדיש נכסיו והי' בהם יינות שמנים וסלתות הראוי למזבח למזבח כו'. משמע ג"כ דוקא סולת אבל חטים כיון דנשתנו אח"כ מותר לפדותן וצ"ע לדינא:
שם בגמ' ושמעינן לי' לר"ש דאמר כל העומד לפדות כפדוי כו' וקשה בשלמא בפרה באמת עומד לפדות גם עכשיו. אבל דנימא דהי' לו שעת הכושר שמעיקרא הי' עומד לפדות י"ל דתרי הואיל לא אמרינן. ואפשר דלשון היתה לה שעת הכושר משמע דעכשיו א"י לפדותה ואע"ג דנפדית ע"ג מערכתה מ"מ אפשר בשהצית בה אש תו לית לה פדיון. ושוב ראיתי בתוס' ב"ק (ע"ז.) דייקו לשון שהיתה לו שעת הכושר משמע דעכשיו א"י לפדותה. ופי' דאחר הזאת הדם א"י לפדותה ע"ש. ומיהו אין הלשון היתה הכרח גדול דכיון שלא פדאו עדיין שפיר שייך לומר דהי' לה שעת הכושר אולי הי' פדאה. ולכן הי' נלע"ד דזהו כוונת רב אשי לקמן דקאמר דאי בעי פריק אמר דאי בעי הוי זריק לא אמר. דעיקר כוונתו כמ"ש דאי בעי פריק גם עתה הוי רק חד הואיל אמרינן. אבל אי בעי הוי זריק כבר לא אמרינן דהוי כב' הואיל. ומיושב בזה דמה דפשוט בכולהו תלמודא דלר"ש עומד לזרוק כזרוק אתיא גם אליבא דרב אשי כנ"ל:
שם בגמ' הכי השתא בשלמא פרה עומדת לפדות שאם מצא נאה הימנה מצוה לפדותה. לכאורה תמהני אטו במנחות אינו כן כיון דמצוה להביא מן המובחר ואי מצא חטים טובים מאלו מצוה נמי לפדותן ק"ו פרה דאינו בפנים מצוה מן היפה מכ"ש מנחה דבפנים. ואפשר דסברת הגמ' היא דמנחה שהוכנה לקרבן כיון דכשרה היא אע"ג דמצא מן המובחר טפי. אין לבטל הקדושה והמצוה ממה שכבר הוכן וכבר זכה זה הסולת להיות מנחה. משא"כ פרה דבחוץ היא מצוה לפדותה:
שם בגמ' שלא הי' שהות ביום למזרקי'. קצת קשה כיון דע"כ נשחט ונתקבל הדם ביום. א"כ כל זמן בה"ש הוי בכלל ספק יום. ואיך סתם דאינו מטמאת אוכלין הא מידי ספיקא לא נפקא שמא הי' עוד שהות לזרוק וטמא מספק, ואפשר דכיון דמכח ספק אינו רשאי לזרוק הוי כמו אין לו שעת הכושר בודאי. וחתני מ' יעקב מאיר נ"י תי' כיון דדם נפסל בתחילת שקיעת החמה לשיטת התוס' לעיל (כ':). וי"ל דבתחילת שקיעה ליכא ס' דבה"ש כלל [כמ"ש התוס' שם דהוי יום גמור]:
שם ברש"י ד"ה שור הנסקל כו'. יש ליישב בבן פקועה דא"צ שחיטה ובכל הני בלא"ה י"ל לענין הדם למאי דקיי"ל לקמן (ק"ג:) דם נבילה אינו מטמא ומ"מ מטמא טומאת אוכלין כנ"ל:
דף קב.
בגמ' דא"ב פריק אמרינן דא"ב זריק ל"א. לכאורה תמוה אדרבא זריקה ודאי מצוה היא ועומד לכך טפי מלפדותה. וי"ל הטעם כיון דקודם זריקה לאו בר אכילה היא וזריקה היא דשויא אוכל לא שייך לומר כיון דא"ב זריק והי' עתה אוכל דעיקר עשיית אוכל רק ע"י הזריקה. אבל פדיון היא רק סילוק האיסור ושפיר חשיב אוכל עכשיו כיון דאי בעי פודה ומסלק האיסור חשיב אוכל. אבל זריקה לאו סילוק איסור היא רק היא המתיר ומשוי לי' אוכל כנ"ל:
דף קב:
בגמ' ר"א אומר יקריב. פירש"י דס"ל דבא בנדבה. ומ"מ צ"ע אי ס"ל כת"ק דהוי הקדש טעות נהי דבא בנדבה מ"מ וכי כייפינן לי' למייתי בנדבה כיון דחולין היא. ואי ס"ל דגמר ומקדיש לי' א"כ נתקדש בשביל חטא זה ואיך יבוא לשם חטא אחר. וי"ל דר"א דס"ל אשם בא בנדבה ממילא כל מי שיביא אשם מביאו על ס' חטאים ג"כ דאי לא הי' חטא זה שמא הי' חטא אחר ולהכי לעולם מכפר על כל חטא שיש עליו. אבל לת"ק דלא בא בנדבה א"כ נתקדש כל אשם רק על חטא הידוע לו. ולפ"ז אפשר דר"א בסיפא נמי פליג אפי' נודע לו אחר שחיטה מ"מ כשר שמיד בא על ס' כל חטא שיהי'. אבל אי נפרש דיקריב דר"א אינו חיוב רק רשאי להקריב אם ירצה דבא בנדבה וס"ל כת"ק דהוי הקדש טעות. א"כ י"ל דמודה בסיפא בנודע אחר שחיטה דפסול כיון שנשחט על חטא ידוע בטעות הוי כחולין שנשחטו בעזרה. וצ"ע:
שם בגמ' מידי היא טעמא אמרי במערבא כו'. כל הלשון קשה וגם דוחק דישאר רבא בקושיא. וגם מ"ש רש"י דפסולין כה"ג שאינו פסול לגמרי. אין מובן כיון דהוי חולין בעזרה אין פסול גדול מזה. וגם בפ' המזבח מקדש מסקינן דאין כלי שרת מקדש רק לפסול ולא ליקרב. ומכ"ש מה דהבשר נאכל ובכ"מ דעלה לא ירד מ"מ אין הבשר נאכל. ויש ליישב הכל לפמ"ש תוס' לעיל ד"ה דאי בעי זריק. דהיכא דנזרק לבסוף אמרינן לכו"ע העומד לזרוק כזרוק דמי. א"כ לכאורה תמוה קושית הגמ' כאן דכיון דהדם יזרוק שוב שפיר הוי כזרוק למפרע וע"כ כוונת המקשן דמ"מ כיון דלעת עתה קודם הזריקה אינו כזרוק למה נזריקנו עכ"פ לכתחילה. וע"ז שפיר מתרץ דפסול כה"ג שבאם נזריקנו יהי' כשר למפרע מקדש. וממילא כיון דזורקין הוי למפרע כזרוק ומותר לאוכלו ככל אשם כשר. וא"כ הוצרך רבא ג"כ לטעם דעומד לזרוק וב' הטעמים אמת:
עוד י"ל בהא דהכא מקדש כלי שרת טפי. משום דהכא נתקבל בכלי בכשרות ואח"כ נודע לו. אבל במקבל דבר הפסול בכלי שרת מודה דאין כ"ש מקדשין לקרב דבר הפסול:
שם במשנה בשני כלים והביא בכלי א' מ"ש הביא וידי חובתו] לא יצא. נראה דהיינו כל נדרו לא יצא וצריך עוד להביא עשרון א'. אבל עכ"פ מידי חד יצא לדידן דקיי"ל לקמן (ק"ז.) קטן והביא גדול יצא:
שם במשנה נתנו בכלי א' כב' מנחות שנתערבו. לכאורה הי' נראה מדשינה התנא וכ' נתנו היינו שהי' מתחילה בב' כלים. אבל אם הביא בכלי א' למה יהי' כב' מנחות כיון דמעולם לא ניכר כ"א בפ"ע. ושוב ראיתי שכ"כ התוס'. אכן הרמב"ם (פי"ז מה' מעה"ק) כ' ואם הקריבן בכלי א' כו'. וע"ש בלח"מ שהניח בצ"ע שיטתו. ולע"ד יתכן לפרש כב' מנחות שנתערבו ופסולין דהא הכא לא שייך לקמוץ מכ"א בפ"ע כיון דמעולם לא הי' ניכרין א"כ אינו כשר רק אם הי' מתחילה בב' כלים. וא"כ לדינא בין לגי' המשנה נתנו בין לגי' הרמב"ם הקריבם הכל אחד ודוק:
דף קג.
בגמ' אבל קבען בשעת הפרשה לא. פי' רש"י שאמר זו אביא לשם נדרי. וצ"ע הטעם דוודאי נדבה זו עכשיו הוי כנדר בפ"ע להביא נדרו הראשון באופן זה ולמה יוכל לשנות. והי' נראה לפרש דמיירי הכא שכבר הקריב או עכ"פ אפאו כבר במחבת או במרחשת וא"י שוב לשנותו. וא"כ מצד חיוב הנדבה הרי זו פטור מאחריותו דהרי א"א תו לקיים נדבתו. ונדר הראשון שפיר יצא. וכ"ת פשיטא ולמה לי קרא דכאשר נדרת ולא כאשר הפרשת. י"ל דהו"א דהאומר הרי זו לשם נדרי הוי כמקבל בפירוש נדר הראשון להיות ממין זה. קמ"ל דז"א רק חיוב חדש קיבל עליו בתורת הפרשה דהיינו נדבה ולא בתורת נדר אכן מלשון הרמב"ם מוכח דאפי' בלא הקריב רשאי לשנותו ע"ש. מיהו נראה דהרמב"ם לא הבין כפירש"י רק פי' הפרשה שלא דיבר כלום רק שהפריש והביא סולת זו אחר שנדר וקמ"ל קרא דהפרשה בלי דיבור יכול לשנותו כנ"ל. ולפרש"י שאמר זו אביא לשם נדר במחבת. אם לא הי' נודר מקודם הי' אסור לשנותו דהרי נודר עכשיו וכשנדר מקודם מיגרע גרע:
שם במשנה עשרון ומחצה יביא שנים. וקשה מנ"ל דא"י להביא עשרון ומחצה כיון דס' עשרונים יכול להביא. ולפירש"י לקמן דסוגית הגמ' דקאמר מנחה חצי עשרון ועשרון דמשום תפוס לשון ראשון נתחייב בעשרון ועשרון דאמר אח"כ הוי כמנחה בפ"ע. א"כ אפשר לומר דאה"נ אי פי' בהדיא דחד נדבה היא כגון דאמר עשרון וחצי עלי למנחה. שפיר מביא עשרון ומחצה אך לא משמע כן בגמ'. בפרט לפירוש התוספות דשיטת הגמרא לר"י דאמר אילו הייתי יודע כו' ע"כ צריכין לפרש גם בעשרון ומחצה אם הייתי יודע שאין נודרין כן. א"כ מוכח דאין נודרין עשרון ומחצה. וקשה הטעם. ואפשר לומר דכל דאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו וכיון דמחצה עשרון בפ"ע א"י להביא גם בתערובת לא מהני. ואין לדחות זה מהא דתנן לקמן אין מתנדבין לוג שנים. ושלשה מתנדבין נימא ג"כ כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו. דשאני התם דשיעור דשלשה שיעור תורה היא גבי נסכים. אבל עשרון ומחצה דאינו בתורה רק שהוא רוצה להביא כך אמרינן בזה כל שאינו בזא"ז בב"א אינו. דעיקר מנחה עשרון היא וכשבא להוסיף צריך להוסיף באופן דבא זה אחר זה. והגם דאינו דומה לכללא דכל שאינו בזה א"ז. דהא הכא כשהיא זה אחר זה איכא לכל א' קמיצה בפ"ע ובב"א מנחה אחרת היא דקומץ מכולם קמיצה אחת. מ"מ אפשר לומר זה הטעם **לפמ"ש התוס' בעירובין (נ'.) דהיכי דאפשר לשתיהן לחול ל"א כ"ש בזא"ז אפי' בב"א אינו. הכא נמי ליכא למימר הכי כיון דאפשר להכשיר הכל. אכן מקושי' התוס' רי"ד בקידושין (נ"א.) לענין איסור בת אחת. מוכח דלא ס"ל כמ"ש התוס' הנ"ל. אך נראה דל"א כ"ש בזא"ז כו' אלא היכי דהראשון מונע השני לחול כמ"ש התוס' גיטין (מ"ב.) והכא דחצי עשרון בפ"ע א"י להביא משום דלית בי' שיעור מנחה הוא שפיר יוכל להצטרף לעשרון ולהביא בב"א כיון דהשתא איכא שיעורא:** וטעם אחר לא מצאתי בזה: מיהו לדידן דכל עשרון צריך לוג אפשר דלא אשכחן פחות מלוג שמן. אבל לראב"י דאפי' כמה עשרונות אין לו רק לוג למה לא יוכל להביא עשרון ומחצה. והנה תוס' (לעיל י':) כתבו דלא היו מקפידין על עשרון מצומצם והוסיפו עליו ע"ש. וא"כ מנ"ל דמחצה א"י להוסיף וצ"ע: שם במשנה ר"ש פוטר. צ"ע בעשרון ומחצה אי פוטר לגמרי או רק ממחצה עשרון פוטר אבל עשרון עכ"פ מחויב להביא ולזה הדעת נוטה. מיהו התוס' לא כ' כן:
דף קג:
במשנה שכן ציבור מביא כו' דיו ליחיד שיהי' פחות מן הציבור. קצת קשה דבציבור מנחת נסכים כליל לגבוה א"כ שפיר פחות היחיד מן הציבור דמייתי רק קומץ א' לגבוה ואולי כיון דעכ"פ מנחת נסכים א"י להביא יותר מס' בכלי א' מטעם הנ"ל. א"כ ה"ה כל מנחה:
עוד קשה הא בנדבת קיץ למזבח גם ציבור מביאין הרבה נסכים כאחד יותר מס' עשרון אפי' רבואות וזה היחיד שמתנדב למה תולין נדבתו בחובות דצבור:
שם במשנה אר"ש והלא אלו לפרים ואלו לכבשים ואין נבללין כו'. למסקנת הגמ' לקמן אפי' פרים ופרים אסור לבלול ביחד רק לרווחא דמילתא נקט דבהני אפי' דיעבד פסול בנבללו כדפירש"י. וליישב דברי הת"ק נראה כיון דאם בלל כ"א בפ"ע ונתערבו אח"כ כשרין נמצא דלפעמים מביאין כאחד עד ס"א עשרון. ונראה דנ"מ בין טעמא דת"ק לר"ש דלר"ש אם בלל כל מנחה בפ"ע יכול אח"כ להביאם בכלי א' ולת"ק לעולם א"י להביא בכלי א'. והרמב"ם פוסק כר"ש וא"י הטעם דבכ"מ הלכה כרבים. ואפשר משום דבברייתא שהביאו בגמ' האי ת"ק הוא ר"י והשיב לו ר"ש וחזר ר"י ואמר אמור אתה כו' משמע שהודה לר"ש: ולשון הר"ב כאן דאי מערב להו פסול נראה דלאו דוקא נקט דהא אחר הבלילה כשר לדידן. רק כוונתו אי מערב לבלול את כל הס"א עשרונים ביחד ודאי לכ"ע פסול:
שם במשנה עד ס' יכולין לבלול. פי' רש"י דאתיא כמ"ד דאפי' מנחה של ס' אין לה רק לוג. וקשה לפי' זה דא"כ מנחת נסכים דלכו"ע צריך שמן כפי המנחה יוכל להתנדב אפי' ס"א בכלי א'. ולא משמע הכי. לכן עיקר הפי' דא"י לבלול שפיר עיסה גדולה כזו. כמ"ש רש"י לעיל (י"ח:) ע"ש]. מיהו קשה לי דמה בכך דיבלול מקצתה בפ"ע ואח"כ יערבם. וחתני מ' יעקב מאיר נ"י רצה לומר דכשנבללה בכלי בפ"ע שוב א"י לעשותו מנחה אחת דנתחייבה כל עיסה לקמוץ ממנה בפ"ע. ולדעתי אין זה מוכרח כיון דדעתו, הי' לערבם אח"כ לעשותם אחת. ויותר י"ל דנהי דיכול לבלול בב' כלים ולערבם. מ"מ כל שאינו ראוי לבללם כאחת מעכבת דמנחה בלולה משמע שבלולה כאחת וצריך להיות ראוי לכך עכ"פ ואז יוכל לבלול בפ"ע ולערבם אח"כ. משא"כ בס"א דאינו ראוי:
שם בגמ' אמר להם הרי הוא אומר כל מנחה בלולה כו' למאי דמסיק הגמ' משום דראוי לבילה בעינן א"כ כיון דמפיק לי' ר"ש מקרא משמע דלאו מילתא דסברא היא האי כללא דר"ש. ובכל מקום בש"ס משמע דכללא היא גבי ביכורים דאע"ג דקריאה לא מעכב ראוי בעינן. א"כ למה לר"ש האי קרא הו"ל למימר הרי אמור בלולה בשמן וזה אינו ראוי לבלול. ואפשר דמהאי קרא ילפינן לכל מקום דצריך להיות ראוי עכ"פ:
שם בגמ' כל מנחה בלולה בשמן וחרבה כו'. תיבת וחרבה מיותר. ואפשר לפרש דהכי דריש ר"ש דתוכל להיות חרבה במקצת דהיינו לא בלל כשר רק שתהי' ראוי לבילה כדמסיק הגמ'. וז"ש בלולה בשמן וחרבה. ולפי הדרש מיירי קרא במנחה אחת שהיא בלולה וחרבה כנ"ל:
דף קד.
בתוס' ד"ה הואיל ויכול לקרוש כו' תימא כו'. משמעות כל הדיבור דס"ל לתוס' דכן הלכה דדם נבילה מטמא. אכן הרמב"ם (פ"א מה' אה"ט) פוסק דאינו מטמא כסתמא דעדיות ומעשה רב. ועכ"פ אין תימא בזה דהני סוגיות שהביאו תוס' יסברו דדם נבלה טהור.:
בא"ד ולהכי תנן דדם השרץ ובשרו מצטרפין דשיעורן שוה. פשיטא להו דכה"ג איקרי שיעורן שוה הואיל ודם בכעדשה ובשר בכעדשה אע"ג דזה לח וזה יבש. והי' אפשר לומר להיפוך דאי שיעור הדם כעדשה בצלול א"כ כשיקרוש יהי' פחות מכעדשה אין שיעורו שוה לבשר דבשר יבש היא ובכעדשה א"כ שיעור דם פחות מבשר וצ"ע בזה. מיהו י"ל כוונת התוס' דלמ"ד דם נבילה טמא מה ידרש בהני קראי דזה לכם הטמא:
בא"ד וי"ל דשאני כו' דם משום דגזעו מחליף. קצת קשה א"כ כיון דמרבי דם אע"פ שגזעו מחליף א"כ האי כללא לאו דוקא ומאי מקשה הגמ' מבשר הא בשר מפורש בקרא. מיהו יש ליישב דכוונת הגמ' אי בשר לא הי' גזעו מחליף לא שייך לדון מה עצם דאין גזעו מחליף כיון דבשר מפורש בתורה י"ל בשר יוכיח. ולמה נילף מעצם טפי מבשר ולהכי משני דבשר נעשה צלקת. אבל בדם דאיכא ריבוי מרבינן אפי' גזעו מחליף. מיהו י"ל עוד דגם בדם נעשה רושם ושינוי כמו צלקת. ואי לא הוי מרבה מקרא לא הוי ידעינן דרושם זה להוי כאין גזעו מחליף. ודוחק:
שם בגמ' איבעיא להו יש קבע לנסכים כו' היכי דמי כו' הא דלא קאמרי בפשיטות נ"מ בהך בעיא אי נדב ששה דאי יש קבע אסור לעשותו בשני כלים. נראה דבכה"ג פשיטא דיש קבע דצריך לקיים כמו שאמר. רק היכא דא"א לקיים דיבורו קמבעיא להו. והנה הרמב"ם (פי"ז מה' מעשה הקרבנות הי"ח) פוסק דיש קבע וכ' הכ"מ דמשמע דלא איפשטא הבעי'. וצ"ע דהא רבא מיפשט פשיט לי' וקושי' רב אשי דוחה הש"ס משמע דהלכה כרבא דאין קבע:
שם בגמ' א' רבא ת"ש אזרח כו' אלא לאו חמשה. וקשה הא במשנה תנן אין מתנדבין חמשה ואיך נפרש בתו"כ אם רצה מוסיף חמשה דמשמע לכתחיל'. וע"כ צריכין לדחוק דהפי' לענין דיעבד דפי' ככה הוא דפחות מג' א"א להביא כלל אבל אי רצה להוסיף לא מיגרע בזה ויכול להביא דהד' יכול להקריב עכ"פ. מיהו למאי דדחי רב אשי והרמב"ם פוסק כן דיש קבע לנסכים. ע"כ פי' התו"כ יוסיף היינו מששה ולמעלה וקמ"ל דאע"ג דאינו ראוי רק ע"י צירוף ב' קרבנות מ"מ יכול להתנדב כזה:
בתוס' ד"ה אין מתנדבין תימה כו'. לכאורה יש לתמוה על תמיהתם דנימא אה"נ דרק אין מתנדבין קתני כמו דאין מתנדבין חצי עשרון. ואי התנדב צריך להוסיף כדאמרינן בגמ' אי יש קבע עד דממלי להו לא קרבי. משמע דצריך למלאות. והא דאמרינן אי אין קבע מקריב ד' ואידך הוי נדבה. מזה אין ראי' דנהי דצריך להוסיף מ"מ הבעיא היא לענין דינא אי לא הוסיף והלך לו דמ"מ יכולין להקריב ד' מהם: תו יש לתמוה על התוס' הא מסקינן לעיל דאי לא אמר מנחה רק קמח או חצי עשרון פטור וה"נ מצי מיירי דאמר שני לוגין עלי ואפשר זה כוונת התוס' במה שהביאו בסוף דרש"י פי' שאמר הרי עלי כך וכך לוגין לנדבה. פי' דלא הזכיר שם נסכים. ותוס' עצמם משמע להו דמיירי דאמר נסכים של ב' לוגין עלי: בא"ד ושמא כו' הכא מיירי בנדבה כו' הרי אלו לנסכים כו' קשה לי ע"ז דנהי דנדבה אין אחריותן עליו היינו כשנאבד וא"א להקריבו. אבל הכא דיש תקנה להוסיף למה יהי' נפטר מבל יחל כיון דע"י זה שיוסיף יוכל לקיים נדבתו ואפשר טעם דבריהם דכיון דאמר הרי אלו לנסכים היינו שיחול עליהם קדושת נסכים וזה אינו בר נסכים כלל לא חל הנדר כלל. אבל כשאמר הרי עלי להביא נסכים שפיר חל נדרו שע"י שיוסיף עליהם יהי' גם זה לניסוך:
דף קד:
במשנה ר"ט א' מתנדבין שמן. אר"ט מה מצינו כו'. נראה דר"ט לדבריו דרע"ק קאמר דהא איהו יליף שמן מקרבן מנחה כדאיתא בזבחים (צ"א:) ומה"ט אמר שמואל שם דמתנדב שמן קומצו כדפירש"י הכא. ותוס' שם הקשו באמת ל"ל קרא הא יליף הכא במה מצינו. אבל נראה דרק לדבריו דרע"ק קאמר. ואיהו עצמו מקרבן יליף ונ"מ לענין דבעי קמיצה. וגם לענין דאין שנים מתנדבין כאחד כיון דנלמד ממנחה דינו כמנחה. אבל יין נראה דשניהם יכולין להתנדב כיון דיליף מאזרח א"כ דינו כנסכים ונסכים וודאי בא בשותפות כיון דהקרבן בא בשותפות שם במשנה אר"ט מה מצינו. יש לעיין לפ"ז גם סולת יוכל להתנדב מכח האי מה מצינו. ואדרבא אפשר דרע"ק מודה בזה דסולת מצינו שבא בפ"ע במנחת חוטא. ואין לדחות זה ממה דאיתא לעיל בלא שמן ולבונה יביא עמה שמן די"ל דהתם באמר הרי עלי מנחה. אבל באומר הרי עלי סולת אפשר דמהני בלי שמן ולבונה וצ"ע. ונראה דסולת לכו"ע אין מתנדבין:
ואפשר לומר הטעם דבאמת עיקר מנחה סולת היא. דיין או שמן או לבונה לאו שם מנחה עלייהו. ונתרבו מקרבן. או במה מצינו מנסכים דכ' אזרח. אבל סולת היא עיקר המנחה וכ' ויצקת עלי' שמן כו' מנחה היא מוכח דאין מנחה בלא שמן ולבונה. כדיליף הגמ' מהכא דכל המנחות צריכין שמן ולבונה [וגם מעכבין זא"ז כדלעיל (כ"ז.) ויליף לה מקראי ע"ש] ולכן אין מתנדבין סולת בלא שמן ולבונה. אבל שמן בפ"ע או לבונה בפ"ע מתנדבין ואינו נקרא מנחה כנ"ל בזה:
שם במשנה אין שנים מתנדבים עשרון אחד. מדלא קאמר אין שנים מביאין מנחה. משמע קצת דרק עשרון א"י להביא דהוי לכל א' חצי מנחה. אבל ב' עשרונות יכולין להביא אפי' בכלי אחת. ואע"ג שהקומץ בא מן השותפות וכן הלבונה מ"מ עיקר המנחה היא העשרון והרי לכל נפש עשרון ומנחה כן הי' נראה. אבל הרמב"ם כ' במעשה קרבנות (פי"ד) אין שנים מביאים מנחה בשותפות ושינה מלשון המשנה משמע דאפי' כמה עשרונות א"י להביא וצ"ע לדינא:
שם בגמ' א"ר מדברי שניהם נלמוד מתנדב אדם מנחת נסכים. פי' דבמעורב עם שמן גם לרע"ק איכא למילף ממה מצינו. ונראה דלפ"ז יכול להתנדב שמן וסולת אפי' בלי יין כמו דרצה ר"ט למילף על שמן גרידא. רק דרע"ק השיב דשמן בפ"ע אינו בא אבל בתערובת סולת שפיר מביא. ומ"ש רש"י ויין י"ל דמודה רש"י דגם בלי יין מצי להתנדב. רק דלשון מנחת נסכים כולל כל הג'. אבל אי פי' בהדיא דמתנדב שמן וסולת שפיר דמי. ונראה נמי דכולו כליל ולא בעי קמיצה כדין נסכים. וכן משמע לעיל (צ"א:) בתוס' ד"ה דמייתי ומתני בסוף הדיבור וכמ"ש שם מזה. וצ"ע לר"ט דבעי למילף ממה מצינו שמתנדב שמן למה לא יליף ג"כ דמתנדב סולת גרידא. ואפי' לפמ"ש דלדבריו דרע"ק קאמר ואיהו עצמו מקרבן יליף. למה לא מרבי מקרבן גם סולת כמו שמן ולבונה ויוכל להתנדב סולת חרבה ויהי' נקמץ ג"כ. ואדרבא טפי מסתבר לרבות סולת דמצינו כיוצא בו חריבה בחוטא. ושמן לא מצינו שום חובה. ואי הי' לו איזה טעם דסולת לא נכלל בריבוי דקרבן מנחה. עכ"פ במה מצינו נלמדנו מיין ויהי' הדין בסולת גרידא דיהי' כליל כיין בפ"ע. כמו דבעי למילף שמן. ודוחק לומר כיון דקרבן מרבי שמן א"כ גלי קרא דאין ללמוד במה מצינו, דז"א דכוונת הפסוק לרבות שמן שיהי' כמנחה לענין קמיצה. אבל סולת דינו כיין בפ"ע. וצ"ע בזה ודנימא דאה"נ דחדא נקט שמן וה"ה סולת. דמשמע בכל הש"ס דמנחה חריבה ליכא רק בחוטא וצ"ע:
הרמב"ם פוסק כר"ט דמתנדבין שמן. ואין להקשות מדברי רבא דל"ל למימר דמתנדבין מנחת נסכים כיון דאפי' שמן לבד מתנדבין דז"א דשמן דינו כקמיצה. אבל מנחת נסכים דינו כנסכים להיות כלול. ונראה ג"כ דמנחת נסכים בא בשותפות כמו נסכים:
שם בגמ' דכ' לעולותיכם כו'. ורש"י בחומש (פ' ויקרא) מביא התו"כ תקריבו ללמד ששנים מביאין קרבן א' בשותפות ע"ש. ואולי תנאי היא מר יליף לה מהכא ומר מהכא עי' בחולין (קל"ו.) גבי בכור לא מרבינן שותפות מדכתי' בקרכם וצאנכם דאיכא למימר בקרכם דכולהו ישראל]: