שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק אחד עשר
במשנה שתי הלחם. עי' תוי"ט שמביא דברי התוס' דדייקו דלחם לשון זכר ונקבה דכ' ולא יחסר לחמו. ותמה עליהם דהתם על האדם קאי כמו שנאמר למען יחסרו לחם ומים. ולדעתי יפה כוונו התוס' דאי לא יחסר לחמו קאי על האדם הול"ל לא יחסר לחם כמו התם לחם ומים. אלא הפי' הלחם לא יחסר דבזה מיירי הפסוק שם דהלחם שבבטנו מתחסר ע"ש. וא"כ הול"ל ולא תחסור לחמו א"ו דלחם לשון זכר ודוק כי ברור הוא:
שם במשנה ונאפית שתים שתים. צ"ע אי דוקא שתים. או אפי' כולהו רק לאפוקי אחת. כדדרשינן ושמת אותם שיהי' עכ"פ ב' ביחד. מיהו הרמב"ם בפיהמ"ש כ' דהלכה בידם כך א"כ אפשר דוקא שתים ותו לא. (וכ"מ בפי' הר"ש בתו"כ פ' אמור ע"ש]:
שם במשנה ובטפוס כו'. דברי התוס' בכאן לא הבנתי לא הקושיא ולא התירוץ. וכבר כתבתי בגמ' בזה דפשוט דכוונת התוס' רק על הטפוס שבתוך התנור זה הי' הלחם על הדפוס. אבל הדפוס הראשון והאחרון בודאי הי' הלחם תוך הדפוס. דאל"כ איך אמרו בגמ' דאי אפה לה נפחה מה לי שנופח מבחוץ כיון דהדפוס ינתן תוך הלחם. א"ו דדפוס שמבחוץ הי' הלחם תוך הדפוס א"כ הר"ב ותוס' דבר אחד אמרו. וכוונת התוס' יו"ט בתירוצו אין מובן לי כלל. ואם גם כוונתו כמ"ש א"כ דעת התוס' ג"כ הכי. וצ"ע:
בתוס' ד"ה ובדפיס כו' דאפי לה נפחה משמע שהלחם חוץ לדפוס כו'. נראה דמ"מ מודין התוס' דהדפוס שהי' קודם האפי' ואחר האפי' הי' הלחם בפנים דהדפוס. דאל"ה אכתי קשה מה דאמר דנפחא מה בכך מ"מ כמו שהי' תוך התנור בדפוס והנפח מבחוץ כן תינתן בדפוס הראשון. א"ו דדוקא הדפוס שבתנור הי' תוך הלחם אבל לא הדפוסים החיצונים. ולכן תמהני על התיו"ט שתמה על הרע"ב ע"ש. ודברי הרע"ב כנים שדפוס התנור שפיר הי' בתוך הלחם ודפוס שקודם אפי' הי' הלחם תוך הדפוס. מיהו עיקר פי' התוס' אינו מוכרח לע"ד די"ל דכל הדפוסים הי' הלחם מבפנים, ומ"מ כיון דאפי' צריך להתנפח הניחו קצת מקום ריוח בדפוס שבתנור שיתנפח שם העיסה. ולכן הדפוס של התנור ושל אחר אפי' הי' רחבים מדפוס הראשון כנ"ל פשוט וכ"כ בקרבן אהרן בפי' התו"כ פ' אמור. ועי' בצ"ק]:
דף צד:
בגמ' כמין ספינה רוקדת. מדברי התוס' נראה שהבינו דהא דתנן לקמן כופל טפחיים ומחצה מכאן כו' הוא אחר שכלה כל השיפוע נעשה למעלה טפחיים ומחצה כמין תיבה פרוצה לכו"ע. וזה תמוה דא"כ אין זה כספינה רוקדת. בפרט למה שסיימו שהי' כל השיפוע שתות טפח אין זה קרוי ספינה רוקדת. וגם שפיר היו הסניפים מעמידין הלחם וגם שפיר נקרא כוורת ומרובעת. אבל העיקר נראה וכן משמעות רש"י לקמן דהך כופל היא השיפוע שעי"ז נעשה ספינה רוקדת ופי' המשנה שמקודם הי' אורך החלה עשרה ככל חלה פשוטה. ואח"כ עשו אותה כספינה רוקדת עד שלבסוף נשאר אורך החלה למעלה מדופן לדופן ה' טפחים. וטפחיים ומחצה מכאן ומכאן נתמעט ע"י התעקמות הדפנות. ואין פי' טפחיים ומחצה האלכסון שהוא הי' יותר רק שגובה החלה עד ראש הדופן מן השלחן או מן הקנים הי' טפחיים ומחצה כצ"ל פשוט:
דף צה.
בגמ' תניא כמ"ד ספינה רוקדת. והרמב"ם (פ"ה מה' תו"מ) נראה שפוסק כתיבה פרוצה ותמוה. ותי' הכ"מ דחוק. ויותר י"ל דהך תניא אין הכוונה כמו בעלמא תניא כוותי' דמר. רק משום דדחיק מעיקרא ליישב הברייתא דכוורת ומרובעת הי' בפירושה וזה הי' כדי דלא תקשה אמ"ד ספינה רוקדת. להכי מביא תניא כמ"ד ספינה רוקדת ושוב ברייתא קמייתא כפשטא רק דתנאי היא. וממילא אין הכרח הלכה כמאן. ובחר הרמב"ם כמ"ד תיבה פרוצה. משום דלמ"ד ספינה רוקדת דחקו בגמ' לעיל ליישב וכמ"ש הלח"מ ע"ש:
דף צה:
במשנה לישתן ועריכתן מבחוץ ואפייתן בפנים. כ' הרמב"ם ורע"ב דלא אתפריש הטעם בגמ'. והתוי"ט הוקשה לו דהא תי' בגמ' ע"ז דמדת יבש לא נתקדש ותנור מקדש ע"ש. ולא ק"מ דהא למסקנא דכיון דדוחה שבת בע"כ ס"ל דתנור נמי לא מקדש. א"כ הא דנאפה בפנים אינו מטעם קודש וא"כ הדרא קושיין לדוכתי' מ"ש לישה לאפי' וזה פשוט ובע"כ לומר שהי' קבלה בידם. ואולי מלשון לחם פנים לפני תמיד למדו דכל שבא עליו שם לחם יהי' בפנים דהיינו משעת אפי'. [ושתי הלחם ילפי' מלחה"פ כמ"ש הכ"מ (פ"ח מה' תו"מ ה' י') ע"ש]:
שם במשנה רש"א לעולם הוי רגיל לומר כו' וכשרות בבית פגי. אפשר לפרש דר"ש קאמר נהי דכך הי' עושין דאופין מבפנים מ"מ כשרות בבית פגי ג"כ. פי' דלא בעי קידוש תנור. ואפשר נמי דמפרש כך דעת הת"ק ג"כ. וקצת משמע כן בגמ' דאמר ר"י ור"ש מקרא א' דרשו ושביק לת"ק. ולפ"ז אפשר לומר דאע"ג דתנור מקדש כמ"ש תוס' [לעיל (צ"ד.) למ"ד] דקערותיו הם הדפוסים מ"מ כיון דלא בעי הקידוש שוב אין כלי שרת מקדש שלא בזמנם ודוקא למ"ד תגור מקדש היינו דבעי קידוש תנור א"כ ע"כ זמנם היא לענין הקידוש. אבל כיון דכשרות נמי בחוץ וא"כ לענין קידוש נהי דהתנור קדוש מ"מ א"מ שלא בזמנם:
בגמ' דילמא עשרון לא מקדש תנור מקדש, אפשר דהיא מטעם קערותיו שנמשחו כמ"ש תוס' לעיל ריש פרקין:
שם בגמ' אלא דר"א בדותא היא. כ' בתוס' ותברא מי ששנה זו לא שנה זו. נמצא לדבריהם למאי דסתם התנא בסוף הפרק דאין נאכלת פחות מתשעה דנאפה מע"ש ע"כ היו אופין מבחוץ. אבל הרמב"ם פסק לתרוייהו דנאפה מבפנים ואין דוחין השבת. וצ"ל דס"ל דנהי דנשאר בקשיא מ"מ הלכה לא אדחי [כמ"ש בתי"ט]. ואפשר דהל"מ היא. ולמ"ש במתני' בפי' דברי ר"ש מיושב ג"כ:
דף צו.
במשנה אבא שאול א' שם היו נותנין ב' בזיכי לבונה כו'. יש לעיין לא"ש דעל בסמוך מנלן דבעינן ב' בזיכין. בשלמא לת"ק על כל מערכה הי' נותן בזך א'. אבל אי על בסמוך בבזך א' שיש בין המערכות שפיר מתקיים על המערכת לבונה זכה. ובני מ' אברהם מרדכי נ"י השיב משום דכתי' כפותיו והם בזיכין לשון רבים הוי שתים:
שם במשנה כל הכלים שהיו במקדש ארכן לאורכו של בית. כ' הר"ב חוץ מן הארון. וכדאי' בברייתא] וי"ל הא דלא תני במתני'] משום דמקום ארון אינו מן המדה אינו בכלל מנין האורך ורוחב:
בגמ' והאיכא בזיכין. משמע מפשטא דגמ' דאין הלכה כאבא שאול. והרמב"ם פוסק כאבא שאול משום דרבי ס"ל הכי לקמן (צ"ח.) ולאבא שאול נראה דמקום שבין הסדרים אין השלחן מקדש למעלה מגובה הבזיכין:
דף צו:
בגמ' פרקודי הוי מפרקדי עי' פירש"י. ולולי דבריו הי' נראה לפרש דהלחם הי' קצר מלמטה טפח שיהי' נכנס תוך המסגרת. ויש קצת טעם לזה דהא הלחמים של מעלה הי' נחסר בהם למטה מקום של הקנים. והלחם שהי' מונח על השלחן לא הי' נחסר בהם. וא"כ אין מדותן שוה ובכל א' יש ב' עשרונים ואיך הי' זה משונה מזה הלא כולן הי' גובהן ורוחבן ואורכן שוה. ולכן נאמר כי הלחמים שלמטה מקום המסגרת הי' חסר והשלים זה החסרון כמדת הקנים. מיהו בלא"ה הלחם שלמעלה הי' רק ב' קנים וע"כ צ"ל דבעובי שלהם הי' משתנים א"כ אין ראי' לפי' זה. ובגמ' לקמן משמע קצת כפרש"י דר' יוסי אמר מסגרתו מעמיד הלחם והשיבו לו חכמים מסגרתו למטה הי'. ולפי' הנ"ל למה הוצרכו לומר מסגרתו למטה. אפי' הי' למעלה י"ל דהלחם הי' על המסגרת כמו שהקשה המקשן כאן על ר' יוחנן. רק דר"י משני פרקודי הוי וחכמים יחלקו על זה. אבל לפירש"י דצורת המסגרת הי' משופע י"ל דבצורת השלחן לא פליגי. ואפשר דדרך מסגרת של שלחן להיות משופע לצד חוץ. ולכן צריכי לומר מסגרתו למטה הי':
שם בגמ' ר"י א' לא הי' שם סניפין אלא מסגרתו מעמיד הלחם. צ"ל דר"י ס"ל כתיבה' פרוצה דלמ"ד כספינה רוקדת לא נגע המסגרת בלחם כלל וגם חכמים משמע דמודין בזה לר"י רק דהשיבו מסגרתו למטה היתה. ויש מכאן ראי' לשיטת הרמב"ם דפוסק כתיבה פרוצה וכמ"ש לעיל דתנאי היא. דהא ר"י וחכמים כאן ס"ל הכי. ומאי דאיתמר לעיל תניא כמ"ד ספינה רוקדת היינו לומר דתנאי היא וכמ"ש לעיל מזה:
שם בגמ' מכלל דשלחן בר קבולי טומאה הוא והא כלי עץ העשוי לנחת. לכאורה אין הלשון מובן דהו"ל להקשות בפשיטות שלחן גופי' מנלן דטמא כיון דהוי פשוטי כ"ע. ואי ידעו מהדרש דשלחן הטהור מכלל שהוא טמא א"כ ע"כ בר קבולי טומאה הוא. ונראה לפרש דהמקשן סמך אדלקמן דמשום ציפוי הוא דטמא. דמשום עץ אי אפשר דעשוי לנחת הוא. וא"כ אין ראי' על טבלא המתהפכת. ומשני כדר"ל דאינו עשוי לנחת:
שם בגמ' הטהור מכלל שהוא טמא מלמד שמגביהין אותו לעולי רגלים. וקשה הא בלא"ה בשעת מסעות מטלטלין אותו ותי' התוס' אין מובן כלל. ותו קשה דבמדבר לא הי' עליות רגלים. [כמ"ש ברמב"ן פ' ראה בפי' הפסוק ל"ת כו' אנחנו עושים] ולכן נראה דכל הטהור מיותר הוא רק ללמד דגם שלחן דבהמ"ק שייך בי' טומאה ע"י שמגביהין לעולי רגלים כנ"ל. (וכן משמע לעיל (כ"ט.) דהטהור יתירא הוא ולהכי הוא דאתי לכדר"ל. אכן בתו"כ דרשי' על טהרו של שלחן כמ"ש רש"י פ' אמור ע"ש]:
בתוס' ד"ה לא הי' שם סניפין. תימה מה פי' ר"י קשותיו. אפשר לומר דכוונת ר"י רק על לחם שעל השלחן דשם לא הי' סניפים מעמידין אבל הלחמים שלמעלה מודה דהי' ע"י הסניפין וא"צ לדחוק כמ"ש בתוס' בסמוך ד"ה מסגרתו. מיהו לשון לא הי' שם סניפים לא משמע לתוס' לפרש אלמטה בלבד. וי"ל עוד הפי' לא הי' שם סניפין אצל השלחן. דלת"ק דסניפין מעמידין את הלחם היו סמוך לשלחן ולר"י היו מרוחקין מן השלחן והקנים היו ארוכין מן השלחן מכאן ומכאן עד הסניפין העומדין מרחוק קצת:
דף צז:
בגמ' אלא חיק אמה בגבהה אמה רוחב בכניסה. פי' רש"י כיון דלא הוי אמה לא חשיב לי'. וקשה דהא בקרא לא שייך לא דק. וצ"ל בדוחק דדוקא באמה שלימה לא שייך לא דק. אבל פחות מאמה אפי' בקראי אפשר דלא חשיב רק אמות שלימות. וזה דוחק דא"כ אפי' לאוקימתא קמייתא כיון דבקרא כתי' שתים עשרה. שפיר י"ל כיון דלא הוי נוסף ב' אמות א"כ מאמצעיות לא הוי י"ג אמות שלימות להכי כ' שתים עשרה. א"ו דבקראי ל"א כלל לא דק. ולע"ד הי' נראה לפרש דבאמת למסקנא הנך ל"ב אמה דמזבח ב' אמות מהם הם אמות קטנות כדאמרינן לעיל וכ"ת שית מינייהו כו'. רק במס' מדות בחשבון העזרה כיון דלא נוסף אמה שלימה בעזרה להכי אמרינן לא דק כנ"ל. אך הרמב"ם (בה' בית הבחירה פ"ב) פי' בהדיא כפירש"י וצ"ע. וע"ש בראב"ד שיטה אחרת:
דף צח.
בגמ' ר"י אמר מהכא וישנס מתניו כו'. קצת קשה דמהכא מוכח רק גבי מלך ישראל דמדאורייתא צריך להיות אימתו עליו כדדרשינן שום תשים שיהי' אימתו עליך. אבל לדרשא דר' ינאי שפיר מוכח אפי' במלכי אומות וצ"ע:
שם בגמ' הייתי אומר א' של ד' וא' של ח'. קצת קשה מהיכי תיתי לומר כן כיון דכתי' שתים מסתמא שניהם שוין. ואפשר לומר דרק לעיכובא הו"א דלא מעכב קמ"ל יתור דשש לעיכובא כדמסיק ואם נתן א' של ד' לא יצא מיהו לשון הגמ' הייתי אומר משמע גם לכתחילה:
שם בגמ' רבי לטעמי' דאמר על בסמוך. פשוט נראה דרבי ס"ל כאבא שאול דבזיכין בין המערכות מונחים. אכן מדברי התוס' נראה שלא הבינו כן משום דקשיא להו לשון הגמ' דהול"ל רבי כאבא שאול ס"ל. דמהא דס"ל על בסמוך אין ראי' דמ"מ מצי סבר כר"י דמתניתין דשלחן ארכו עשרה וממילא הבזיכין על המערכת הי'. דנהי דעל פי' נמי בסמוך מ"מ עליו ממש וודאי בכלל על הוא. ולכן הבינו התוס' פי' הגמ' דלמ"ד על בסמוך אין חציצה פוסלת והלחם המיותר כמאן דליתא ושפיר קרי בסמוך. ובזה מובן דבריהם בד"ה רואין. וצ"ע על הרמב"ם שהשמיט כל הני דינים דד' וח' פסול ושבע שבע כשר. דנראה דהלכה כרבי דלית מי שחולק עליו. וגם הרמב"ם ס"ל כאבא שאול וצ"ע:
דף צח:
בגמ' תרי גברא באמתא ופלגי לא מסתגי. צ"ע מנלן שהנושאים עמדו בין הבדים שמא היו עומדין מבחוץ של הבדים או עכ"פ א' בחוץ וא' בפנים. ואולי ידעו שדרך לשאת מבפנים:
דף צט.
בגמ' כתלמיד היושב לפני רבו. פי' רש"י דלצד מערב הי' גבוה דבהמ"ק משופע הי'. ולא מצאתי בשום מקום שיהי' הרצפה של בהמ"ק משופע ולולי דבריו יש לפרש דלצד מערב קרוב לקדשי קדשים קרי מעלה ולצד מזרח קרי למטה אפי' הי' הרצפה בשוה:
שם בגמ' על של משה שנאמר ואת השלחן אשר עליו לה"פ זהב. קצת קשה דלשון הכתוב משמע דשלמה עשה זה השלחן א"כ אינו שלחן של משה. ומשמע יותר שהכוונה על כל העשר שלחנות אע"פ שכתוב לשון יחיד כת"ק דהכא:
שם בגמ' מעיקרא תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח. וקשה למה קרי לי' תשמישי מזבח כיון שהקטירו הקטורת במחתות הם כגוף המזבח. והי' נלע"ד דלא מטעם הקטרתם קרי לי' תשמישי מזבח דזה לא הי' לרצון לפני ה' רק דהגמ' הבין דמחתות אלו היו גם מקודם כלי שרת של המזבח. וקצת משמע כן דכ' קחו לכם מחתות ולא כתי' עשו לכם מחתות רק שהם היו כלי שרת מכבר. מיהו לשון הפסוק כי הקריבום לפני ה' ויקדשו משמע דע"י הקטרה שלהם התקדשו וגם רש"י בחומש פי' שעשאום לכלי שרת וע"ש ברמב"ן בזה. וא"כ קשה למה נקראו תשמישי מזבח וצ"ע:
שם בגמ' אר"ל פעמים ביטולה של תורה זהו יסודה דכתי' אשר שברת כו'. פירש"י שהסכימה עמו דעת השכינה. וקשה מ"מ מנ"ל שזה יסודה. ויותר נראה לפרש דכתי' ואכתוב על הלוחות כו' הראשונים אשר שברת יישר כוחך. פי' ע"י ששיבר הראשונים ניתן להם השניות ואילו לא שיברם לא הי' נותן השניות. ואל הראשונות לא היו ראוין ע"י החטא. נמצא שע"י ששיברן נשאר לנו השניות:
דף צט:
בגמ' יכול אפי' מחמת אונסו כו'. כ' בתוס' משנה היא באבות. אבל נראה דמן המשנה לא מוכח רק דמחמת אונס לא מעלה עליו הכתוב כמתחייב בנפשו. והכא קמ"ל דאפי' לאו ליכא. דפן יסורו מלבבך ע"י שישב ויסירם מלבו היא דאיכא לאו. וצ"ל דפן יסורו פי' הוא על הנך לאוי דלעיל דאל"ה להוי ד' לאוין. ומיהו לר"ד בר"י דיליף מרק קשה דלהוי ד' לאוין. ואפשר דאה"נ דלדידי' ד' לאוין איכא:
שם בגמ' המשמר תורתו נשמתו משתמרת וכל שאינו משמר את התורה כו'. נקט ברישא תורתו הואיל ומשמרה נקראת תורתו כמ"ש חז"ל בפסוק ובתורתו יהגה. וכשאינו משמרה אינה נקראת תורתו:
שם בגמ' תנא דבי ר' ישמעאל משל כו'. לכאורה אין הנמשל דומה למשל דהצפור באמת אינו שוה רק איסר. אבל התורה חמודה גנוזה. אבל הכוונה דכמו דצוה לו המלך לשמור הצפור והזהירו. שאינו מקפיד על איבוד הצפור רק על שאינו שומר מצות המלך. כמו כן בתורה שניתן לאדם הגם דשיחת לו לא והתורה בקדושתה קיימת. רק מצד שהאדם מצווה לשמור התורה בקרבו מתחייב בנפשו על השכחה:
שם במשנה של שיש נותנין עליו הלחם בכניסתו פירש"י ורע"ב כדי להראות כו' וזה דוחק. גם צ"ע דא"כ כל הנעשה בפנים כמו קטורת יניחנו ג"כ מקודם באולם כדי להעלות בקדש. ונראה יותר דלשון בכניסתו לאו דוקא. והפי' דאחר אפי' בע"ש קודם שנכנס לפנים ובהסתלקתו מן התנור הניחוהו עליו להצטנן עד יום השבת. וע"כ הכי הוא דאל"ה הי' נצרך להיות עוד שלחן להניחם עליו כל ליל שבת וכבר הביא התיו"ט כן בשם הרע"ב בשקלים. מיהו המציאה שמצא התוי"ט אח"כ כן בגמ' דתמיד. א"נ בעיני כי הגמ' שם לא קאי רק אשלחנות של החלבים שהי' של שיש ע"ש. מדפריך נעביד דכסף או דזהב. וזהב לא שייך דצריך להיות מעלין בקודש. רק לא קאי אלחם הפנים כלל. וגם התי' שלא ירתיח אינו מספיק דבלא"ה כל השבוע הי' מונח בפנים על זהב. מיהו המפרש שם הבין כשיטת התיו"ט ולע"ד נראה כמ"ש. וכן פי' הראב"ד שם בתמיד. ועי' בירושלמי שקלים (פ"ו ה"ג) גירסאות שונות]:
שם במשנה וא' של זהב מבפנים. קצת קשה דהא שלמה עשה עשר שלחנות. ולמ"ד דלחם מונח רק על שלחן דמשה. פי' המשנה דא' של זהב הי' ששימש את הלחם. ואולי זה הי' כוונת הרע"ב שכ' של משה:
שם במשנה וד' כהנים נכנסין. צ"ע שיהי' כהן א' מסדר כל ששה לחמים ושני בזיכין יצטרכו ב' כהנים. ואולי קבלה הי' בידם כן. ואלו הד' כהנים הי' נראה דהנכנסין הם משמר הנכנס והנוטלין הי' משמר היוצא. ולפ"ז משמר היוצא הי' מקריב הבזיכין וכן מסתבר דזה שייך לשבת שעבר. ומיהו מצאתי בזה חילוקי דיעות דבסוף סוכה איתא דבזיכין הקטירו הנכנסין ומרש"י שם משמע שהם עשו הכל. וביומא (כ"ו:) גבי פייס דתמיד משמע דכל מעשי הבזיכין אל היוצאין וע"ש בתוס' ישנים. והרמב"ם (בפ"ד מתמידין ה"ט) סתם הדברים ולא כ' מי הקטיר הבזיכין ע"ש:
שם במשנה ר"י אומר אפי' אלו נוטלין כו'. עי' תוי"ט שהקשה דבמגילה סתם התנא כר"י ולמה פסק הרמב"ם כת"ק. ותי' התיו"ט אינו מספיק כיון דהכא מחלוקת ובמגילה סתם הלכה כסתם איברא דגוף הסוגיא במגילה אין מובן לי דמה ראי' מזה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דמרבי סילוק והקטרת בזיכין דהיא כר"י. הלא לת"ק נמי עכ"פ כשר כל היום רק שיהי' הסידור והסילוק ביחד. וגם הרמב"ם ורע"ב פי' שם זה הכלל לאתויי סידור וסילוק בזיכין דכשר כל היום ומה ענין זה לר"י. לכן הקרוב בעיני דהם לא גרסו כלל בגמ' וכר' יוסי. רק לאתויי סילוק וסידור בזיכין כנ"ל:
שם במשנה חל יו"כ להיות בשבת החלות מתחלקות לערב פי' דאסור לחלקם מבע"י. ואפשר משום דילמא אתי למיכל מיני' [וכן הוא בירושלמי פסחים (פ"ד ה' ד') ועי' במג"א (סי' תרי"ב) ובדגמ"ר שם] או משום דהוי טירחא של צורך חול ואסור בשבת ויו"כ:
שם בגמ' מדבריו של ר"י נלמוד אפי' לא שנה אדם רק פרק א' שחרית ופרק א' ערבית קיים לא ימוש. לכאורה מה דמיון לא ימוש לתמיד. דלא ימוש אפי' שעה א' במשמע כמו לא ימיש עמוד הענן יומם דהוא שעה א' של בה"ש ונראה דעיקר כוונת הגמ' על סיפא דקרא והגית בו יומם ולילה. דלא ימוש ודאי לאו דוקא דלא נתנה תורה למלאכי השרת וא"א שלא יתבטל רגע א'. רק והגית בו יומם ולילה ע"ז מדמה הגמ' לתמיד דהכא:
והא דאר"י בשם רשב"י כו'. נראה דהיא מימרא בפ"ע דלא תלי' בדר' יוסי רק אפי' לת"ק. דהכא בלחה"פ תמיד כתיב. אבל לא ימוש לכ"ע יוצא בק"ש שחרית וערבית. ולהכי לא קאמר הגמ' איתמר נמי. ולהכי נמי פלפלו ר"י ורבא אי רשאי לאמרו לפני ע"ה דלר' אמי בלא"ה לדידן דלא קיימ"ל כר' יוסי אין הלכה כך. רק דר"י משמי' דרשב"י אפ' לת"ק אתי כנ"ל:
שם בגמ' ורבא אמר מצוה לאמרו בפני ע"ה. נראה הפי' כדי שלא יחשוב הע"ה כיון דיומם ולילה א"א לו ללמוד יתיאש לגמרי מן התורה, לכן מצוה להודיעו דאפי' בפרק א' הוא בכלל לא ימוש:
שם בגמ' מה ללמוד חכמת יונית. צ"ע אי אין צורך בזו החכמה תיפוק לי' דאסור מטעם ודברת בם ולא בדברים אחרים כדאמרינן ביומא (י"ט:) השח שיחת חולין עובר בעשה ול"ת ואי אית בי' צורך א"כ הלא יפה ת"ת עם ד"א תנן. ור"י עצמו ס"ל בברכות (ל"ה:) גבי ואספת דגנך הנהג בהם מנהג דרך ארץ. ואפשר דהקפידה בחכמת יונית שהוא עיון והוי בכלל ולא יסורו מלבבך שהעיון בדברים אחרים מבטל והגית בו יומם ולילה שעיקר הגיון בעיון ומחשבת הלב:
דף ק.
במשנה סידר את הלחם ואת הב' לאחר השבת והקטיר א' הבזיכין בשבת פסולה כיצד יעשה כו'. משמע דאפי' אחר הקטרת הבזיכין יש עצה זו. [וכן פרש"י ביומא (כ"ט:) והתוס' לעיל (צ'.) בפי' ב'] ואע"ג דבזו תודה וזו לחמה אבד התודה אבד הלחם וה"נ י"ל דאבדו הבזיכין אבד הלחם ואע"ג דהתם לחם בטל לגבי תודה מ"מ ה"נ אין לחם בלי בזיכין מ"מ י"ל כמ"ש התוס' לעיל (מ"ו:) דכבשים ולחם ל"ד לזו תודה ולחמה וכתבו המפ' הטעם משום דקרבן צבור לב ב"ד מתנה עליהם. מיהו י"ל דכיצד יעשה הפי' כיצד יעשה לכתחילה קודם הקטרה יניח הלחם עם הבזיכין עד לשבת הבאה. (כמ"ש רש"י לעיל (צ') והתוס' שם בפי' א']:
שם ברש"י ד"ה מתתי' [הביא] בשם הירושלמי להזכיר ביוה"כ זכות אבות. נראה דיוה"כ לאו דוקא דבמשנה דתמיד [ל':] מוכח דבכל יום הי' אומר כן:
בתוס' ד"ה אלא כו' דלאלתר נשרפת. קשה הא אין שורפין קדשים בלילה [עי' שעה"מ (פי"ט מפסוהמ"ק) שהוכיח מדברי הרמב"ם שם וממ"ש התוס' לעיל (מ"ו:) דשאר פסולין לבד נותר ופגול נשרפין בלילה ולפ"ז א"ש דברי התוס' כאן]. וכ"כ בנוב"י (מה"ת חאו"ח סי' צ"ו):