שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק עשירי
שם במשנה לא הי' מודד בשלשה לפר. קצת קשה הא למה לי כיון דהקדים שלא הי' רק עשרון וחצי עשרון. ואפשר הי' לפרש דבמדת עשרון עצמו מיירי דהי' הרבה מדות של עשרון ולא הי' צריך לשפוך ביחד מג' עשרונים לפר רק במדה אחת זו אחר זו. אך לשון בשל שלשה ובשל שנים דמתני' לא משמע הכי. ויש לעיין אי הבלילה הי' ג"כ כל עשרון בפ"ע או הבלילה הי' ביחד אחר שמדד ג' עשרונים נתן בהם שמן ובוללן יחד וכן מסתבר:
דף פז:
בגמ' מחוק שבו הי' מודד לחביתי כ"ג פירש"י שלא הי' יכול להיות גדוש. ולכאורה הי' מסתבר לפרש הכי דבאמת דרך כבוד יותר למדוד עם גודש בעין יפה. רק בחביתי כ"ג לא הי' אפשר גדוש. אך לפ"ז לא יתכן מה דמסיק הגמ' דחצי עשרון לר"מ ועשרון לרבנן הי' מחוק. כיון דיותר הי' נכון להיות גדוש. א"כ מוכרחין לומר דאדרבא לעולם צריך להיות מחוק כדי שכל המדה יהי' בתוך מחיצות הכלי בפנים. רק לר"מ דגזה"כ לשנות בין עשרון דמנחות לעשרון דחביתין וצריכין לעשות א' גדוש. ושל חביתין א"א להיות גדוש הצריכו לעשות עשרון דשאר מנחות גדוש:
שם בגמ' ורמינהו מביא עשרון שלם וחוצהו. לכאורה אין מובן ס"ד דהמקשן כיון דתני בהדיא וחוצהו. ויתכן לפי' הרמב"ם (פי"ג מה' מעה"ק) דהחלות היו מחלקן לב' חצאים י"ב חצאים בבוקר י"ב חצאים בערב. א"כ לס"ד דגמ' וחוצהו קאי על החלות. וחידש התרצן דגם הקמח היו מחלקין ג"כ כדפסק שם הרמב"ם באמת דב' חלוקות הוי ע"ש:
שם בגמ' במה מחלקן לחלות ביד או בכלי כו'. מכאן סייעתא גדולה לשיטת הרמב"ם הנ"ל דהחלות עצמן היו צריכין לחלק לב' חלקים שוין ולהכי מיבעיא לי' במה מחלקן. וגם הא דמשני דטורטני יכניס לשון קללה ג"כ בלחם אחר אפי' מיירי קרא. אבל לפי' הראב"ד קשה כיון דששה חלות נעשו מחצי עשרון וששה מחצי. א"כ נחלקו שפיר. ואי דגוף הששה חלות צריכין לחלק אותן שוה בשוה הו"ל למיבעיא בכל מנחות שהיו עשוין עשר חלות במה מחלקן [עי' ברש"י כת"י מ"ש לחלק בין שאר מנחות לחביתי כ"ג]:
שם בגמ' והאר"י לדברי האומר טפחיים קופל נמצא שלחן מקדש כו'. צ"ע מה קושיא דילמא למידי דחזי לי' קאמר דמקדש אי הובא הלחם לחלל זה הוקדש. וצ"ל דעדיפא מיני' משני דגם קמצים מקדש ליפסל. ובפי' מקדש לפסול כתב רש"י לפסול ביוצא. והתוס' הקשו ע"ז דהא המנחה כבר נתקדשה. וא"י כוונתם דנראה דלצדדים קאמר מקדש ליקרב וודאי מיירי אחר קמיצה מכלי שרת. ומקדש לפסול היינו המנחה או קצת ממנה קודם שנתקדשה בכלי אי הובא על השלחן נתקדש לפסול ביוצא או בלינה. וזה פשוט:
דף פח.
בגמ' א"ל והלא חצי לוג הי' שם ואפשר לשער בחצי לוג כו'. לכאורה משמע דהכי הי' עושין. והרמב"ם (במעשה הקרבנות פי"ג) לא הביא בחביתין רק רביעית לכל חלה. ובאמת בזה עצמו יש לתמוה כיון דנתנו רביעית לכל חלה כדאמרי' לקמן א"כ למה להו כלל הך מדה דלוג ומחצה. וצ"ל בדוחק דצריך להיות כל השמן הראוי לכל המחצה חביתין דבוקר נמדד כולו ביחד. וכבר כתב בזה במל"מ שם. ועכ"פ קשה למה השמיט הרמב"ם זאת ע"ש שהניח בקושיא. אכן נלע"ד דס"ל להרמב"ם דבאמת לדידן א"צ כלל למדוד בלוג ומחצה. רק ר"ש דס"ל הכי דצריך להיות נמדד ביחד לוג ומחצה. ע"ז אמרו לו פי' לדידך נמי אפשר לשער בלוג וחצי לוג. אבל לדידן א"צ כלל מדה לחביתין רק רביעית לכל חלה. וכן משמעות הלשון אפשר הי' לשער משמע דבאמת לא עבדו הכי. ונראה עוד ראי' לזה מדמפלפל הברייתא לקמן דחצי הלוג למה נתקדש ולא אמרו כלום מהך מדה דלוג וחצי לחביתין דסתמא רבי כחכמים דהכא ס"ל. א"ו דלחכמים לא הי' נמדד כלל רק רביעית:
ובהכי מיושב נמי מה דנדחקו בתוס' (בד"ה אף) ליישב שיטת החכמים במה שמשיב להם ר"ש לדבריכם לוג וחצי לוג לא יעשו כו'. ולמ"ש א"ש דמודין חכמים להך כללא דכלי שמשמש למדה זו אין משמשין מדה אחרת. וקיבלו תשובת ר"ש בזה. ומ"מ בעיקר הדין בשיטתן עומדין דלחביתין לא נמדד כלל בלוג ומחצה רק רביעית. ורביעית היא מדה המיוחדת לכל חלה. ובמה שכתבתי מיושב ג"כ דברי רש"י שכ' ד"ה אלא דר"א בר' צדוק לית לי' זה הכלל. ולכאורה תמוה מאי בעי בזה הא חכמים נמי לית להו האי כללא. ולמ"ש מיושב דחכמים נמי ס"ל האי כללא. רק ראב"צ בע"כ פליג בזה כנ"ל:
שם במשנה רביעית מה הי' משמשת כו' וקשה למאי דאמרי' בגמ' דעיקר קידוש כלי הי' לצורך חביתין. א"כ למה שביק מתני' עיקר השימוש דחביתין ונקט הני. ואפשר דאם לא הי' בו שימוש רק לחביתין לא הי' נעשין משל ציבור רק משל כ"ג. רק משום דנצרך גם להני שימושים הי' משל ציבור. והנה מלשון המשנה רביעית מים למצורע משמע דצריך להיות נמדד בכלי המקדש. וכ"כ הרמב"ם (בפ"א מה' כלי המקדש) דלמצורע וסוטה נמדד המים בכלי קודש. אכן (בפי"א מה' טומאת צרעת) לא כתב מזה רק מביא כלי חרס סתם. ובה' סוטה (פ"ג) ביאר בהדיא דנמדד בכלי קודש ובמצורע סתם הדברים. וגם באמת חידוש גדול לומר דהביא מים שנמדד בכלי קודש לכל בתים שהי' בכל ערי ישראל דגם נגעי בתים צריך טהרת הצפור והמים וצ"ע:
והנה לכאורה נראה דעיקר הקפידא שלא יהי' יותר כדי שיהא דם צפור ניכר. וכן בחצי לוג לסוטה שלא יהא יותר מחצי כדי שיהא ניכר דם צפור וכן בחצי לוג לסוטה שלא יהא יותר מחצי כדי שיהא ניכר דיו הנמחק מהכתב. מיהו הרמב"ם בפיהמ"ש כתב שלא יהא פחות מרביעית:
שם במשנה ובלוג הי' מודד לכל המנחות אפי' מנחה של ס' עשרון כו'. משמע דלא הי' מודד במדה גדולה רק בלוג. ולא נתבאר הטעם דלעיל גבי עשרון מייתי קרא שלא ימדוד בשל שלשה לפר כו' והכא מנלן. ואין לומר דמהך קרא דלמנחה ולוג שמן דרשי להו. דהא לקמן בגמ' דרשי' האי קרא לדרשא אחרינא וצ"ע:
ולראב"י דאמר אפי' מנחה של ס' עשרון אינו נותן רק לוג. יש לעיין מנ"ל דיכול להרבות בכלי א' יותר מעשרון. בשלמא לת"ק י"ל דא"צ ריבוי דמהכ"ת לא יוכל להרבות כיון דנותן שמן כפי החשבון לוג לעשרון. ומצינו נמי מנחת נסכים דהי' טפי מעשרון אבל לראב"י דכשמרבה בסולת הוי כמו חריבה מנלן דיכול לשנות ולהוסיף. וי"ל דמהך דרשא למנחה ולוג דמיותר להכי מזה עצמו מוכח דיכולין להרבות בסולת ושמן (סגי) [רק[ לוג אחת כנ"ל. בתו"כ פ' ויקרא פרשה ט' והביאה שלא יביאנה חצאים כו' אלא בכלי אחד ע"ש. א"כ מוכח מקרא דנודר כמה עשרונים מצוה להביאן בכלי אחד]:
בתוס' ד"ה בירוצי מדות כו' קשיא והא אין להם פדיון. אפשר לומר למה דאמרי' לקמן (צ'.) דאין כ"ש מקדשין שלא מדעת רק משום גזירה שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול. א"כ י"ל דרבנן לא גזרו רק שיצטרך פדיון וסגי בהכי. והגם דבגמ' לקמן אמרי' הכי למ"ד הטעם דלח נעקר. אך ברמב"ם (פ"ב מה' מעה"ק) משמע דגם לדידן בעי האי טעמא. ושוב ראיתי במל"מ אריכות בזה:
בד"ה רביעית כו' וקשה לפי' זה דהכא במתני' תנן רביעית למצורע וחצי לוג לסוטה. ויש ליישב דדוקא לרבנן דפליגי אדרשא דבעי' שיהי' דם צפור ניכרת בו שפיר דין מי מצורע כמי סוטה. אבל תנא דהכא מצי סבר כר' ישמעאל דצריך שיהי' דם צפור ניכר א"כ שוב אין ללמוד שיעור מי מצורע ממי סוטה וזה פשוט:
דף פח:
בגמ' מים קדושים כתיב. קצת קשה כיון דבאמת הי' נמדד בכלי קודש א"כ מנ"ל בספרי למידרש מים קדושים מים שנתקדשו בכיור למה לא כפשוטו דצריך להתקדש בכלי קודש:
שם בגמ' נר שכבתה מדשן הפתילה כו'. מכאן קשיא על מ"ש הב"י בריש ה' חנוכה דבכל יום נשאר השמן שבנרות מלאין. דהא הכא מוכח דבכה"ג צריכין להסיר השמן וליתן שמן אחר. וע"כ דבהפך הי' הנס לא בהנרות. אך באמת י"ל דדוקא נר שכבתה מדשן השמן אבל כשהי' דולק הי' נשאר דולק כך כל השמונה ימים. וכ"כ בס' זית רענן על הילקוט (פ' בהעלותך) דכשהי' דולק אסור הי' לכבות. מיהו לקמן (פ"ט.) גבי מלמטה למעלה שיערו כ' רש"י דהנשאר היו משליכין לחוץ משמע דרשאין לכבותה וצ"ע:
שם בגמ' נר של מקדש של פרקים כו' כי כתיב ככר ומקשה אמנורה ונרותי'. משמע דפשיטא לי' להגמ' דאי בא מן הככר בא נמי מקשה דמסיק עלה כתנאי. וקצת קשה מנ"ל הא הלא הוי ס"ד דגם מלקחי' ומחתותי' באין מן הככר לולי המיעוט דאותה. והני ודאי לא שייך בהו מקשה. א"כ עתה דממעטין אותם. ונרות מרבינן מדכתיב כל הכלים האלה מ"מ מנלן דצריך מקשה וצ"ע. והרמב"ם (פ"ג מה' בית הבחירה) מביא דרשא אחרינא דנרות הם מקשה וכ' בכ"מ דהיא מברייתא דמלאכת המשכן ע"ש. ומהתימא על בעל אור החיים בפ' תרומה שכ' דלכו"ע אין הנרות מקשה אפי' למ"ד דבאין מן הככר ע"ש. והוא תמוה מסוגיא דכאן. וצ"ע על הרמב"ם שהשמיט הא דאמרי' דהוי ש"פ. כיון דפוסק דנרות מן הככר וגם מקשה. א"כ הול"ל שהם של פרקים כסוגיא דגמ' דהכא: שם בגמ' סד"א כיון דאשחורי משחר התורה חסה על ממונן של ישראל. משמע מכאן דכשהי' משחיר הרבה צריכין לעשות מנורה חדשה דאלת"ה מאי חסרון איכא וצ"ע:
דף פט.
בגמ' ההיא למתנדב מנחה שלא יפחות מדבר הטעון לוג. נראה כיון דדרשינן ולוג שמן להכי דרשינן ה"נ מנחה ולוג שאין מנחה רק כזו שצריכה לוג ולוג בעשרון הוא. אך התינח לחכמים. אבל למ"ד אפי' מנחה דס' עשרון אין לה רק לוג. א"כ נימא נמי דאפי' פחותה מעשרון צריכה לוג ולעולם יוכל לנדב אפי' פחות מעשרון. ומלשון רש"י משמע דהדרש הוא מן עשרון למנחה דמנחה צריכה עשרון. אבל מלשון הגמ' משמע דהדרש ממנחה ולוג כו'. וי"ל דבאמת לחכמים הדרש הוא ממנחה ולוג כמו שכתבתי אבל לר' נחמי' וראב"י דלוג אתי למידרש דאפי' ס' עשרון סגי בלוג. דרשו האי דרשא מתיבת למנחה בלבד פי' עשרון לנונחה. ותו דרשו למנחה ולוג. וזה כוונת הגמ' תרתי שמעת מינה:
שם בגמ' הין תריסר לוגי דכתיב זה כו'. קצת קשה הא לוג עצמו לא ידענא שיעורי' רק קבלה היתה בידם שיעור לוג. כמו כן הין י"ל דקבלה הי' בידם. ומאי מנלן דקאמר על הין טפי מלוג:
שם בגמ' התורה חסה על ממונן של ישראל. פירש"י ] שהנשאר היו שופכין לחוץ. וקשה דבס' זית רענן פ' בהעלותך מביא בשם ברייתא דאסור לכבות שום נר מנורה כל זמן שדולק א"כ לא היו שופכין. ובגמ' יש לפרש שזה עצמו שהי' דולק בחנם על היום הוי ההפסד. אבל על פירש"י קשה. וגם יש לעיין לשיטת הרמב"ם דביום נמי מדליקה מה הפסד יש בזה. וע"ז תירץ בני מ' משה בצלאל נ"י דכיון דמדליקה שנית אחר שנכבה צריך לחזור וליתן כמדתה כמסקנת הגמ' דלעיל. א"כ הוי שפיר הפסד. ונכון הוא:
בתוס' ד"ה חד ריבוי כו' תימא כו'. ולע"ד נראה די"ל דהתם כיון דמזוזות תרתי משמע. א"כ מזוזות אחריתי ע"כ ריבוי אחר ריבוי הוא דא"א לרבות יותר מתרתי דהא אין בפתח רק ב' מזוזות. משא"כ הכא דחד בשמן מרבה לוג. ואידך בשמן מרבה טפי מלוג להכי לא חשיב לי' ריבוי אחר ריבוי. וי"ל עוד דהתם דריש מזוזות מלא לריבוי דהול"ל מזזת. וזה מצאתי גם בס' קרבן אהרן אבל מ"ש מקודם נכון יותר:
שם במשנה מערבין נסכי כו'. מסקנת הגמ' דעל היין קאי. לכאורה צ"ע למה למדו הקרבת מנחת נסכים מהקטרת אברים שכ"א יהי' לבדו והיין מותר לערב. וצ"ל משום דהיין אזיל לשיתין ל"ד להקטרה. ומיהו סיפא דמתני' אבל אין מערבין נסכי כבשים כו' אין מובן הטעם כיון דביין מיירי. וכבר נדחק בזה הכ"מ הובא בתיו"ט. וגם סיפא דסיפא ואם בללן אלו בפ"ע אין מובן כלל דרישא ביין איירי וסיפא במנחה. לכן הי' אפשר לפרש דהכל אחד דברישא מערבין היין הואיל וכבר נתערבו המנחות. אבל אין מערבין של פרים וכבשים. משום דבזה לא שייך שנתערבו המנחות דהא בעירוב המנחות פסולין כיון דזה חסירה וזה יתירה. ומסיים ואם בללן אלו בפ"ע ונתערבו דכשר שפיר כה"ג מערבין גם יין דפר וכבש דלא כמ"ש הכ"מ ודוק:
מיהו באמת נראה עיקר כשיטת הכ"מ שהביא התוי"ט דפי' הך בבא אפי' בנסכי כבשים עם כבשים מ"מ בנתערבו עד שלא בללן פסול. והשיג עליו דנהי דלכתחילה צריכין להקטיר בזה אחר זה מ"מ דיעבד כשר. ולעד"נ מלשון פי' המשניות להרמב"ם משמע בהדיא כן דב' בבות דרישא ביין מיירי אם כבר נתערבו סלתן ושמנן כמסקנת הגמ'. וב' בבות דסיפא בסולת ושמן איירי. ובהו לא מחלק כלל בין נסכי כבש לאיל וסתמא קתני. והטעם נראה דנהי דאם הוקטרו ב' חלבים ביחד כשר. מ"מ בנתערב קודם הבלילה דא"א להבדילן ולהקטיר כ"א בפ"ע. י"ל דפסול אפי' בדיעבד כעין דאמרי' כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת אבל אין ראוי לבילה פסול ה"ה באין ראוי להקטירם בפ"ע כנ"ל. וגם לשון הרמב"ם בחיבורו (סוף ה' תמידין ומוספין) משמע כן דכ' סתם אם נתערבו עד שלא בלל כו'. ולא חילק כלל בין נסכי כבש או איל ע"ש. ואפשר דהרמב"ם פי' כן ליישב קושי' התוס' ד"ה בללן. דתיקום מתני' ככו"ע אפי' לר"י דחרב שנתערב בבלול פסול. דהכא בשוין מיירי:
שם בגמ' הכבש הבא עם העומר כו' לא הי' נסכיו כפולין. התוי"ט האריך בכאן להשיג על המהרש"ל ז"ל בדברים שאינם נכונים לע"ד. דפשיטא דנסוך לא שייך רק ביין וכל ראיות התוי"ט אינם מוכרחים. ומ"ש להוכיח מונסכיה שכ' בששי דחג. אינו מובן כלל דא"כ למה בשאר הימים כ' ונסכה. מיהו אפי' לפי' הפשוט אין לשבש נוסח התפלה דונסכיהם הוא היין. וכיון דלא רצו לפרש שיעור היין חזרו לומר ויין כנסכו וזה פשוט ואיני מבין כלל שיטת התוי"ט דהא המנחה צריכה שמן ואיך שייך לומר ומנחתם ונסכיהם פי' השמן דהא השמן הוא מן המנחה עצמה:
שם בגמ' אמר אביי ה"ק מערבין יין אם נתערב סולתן. נראה דאביי פי' כן גם בכוונת ר' יוחנן דאמר אם נתערבו פי' הסולת והשמן. והנה צריכין לבאר פי' הבבא אבל אין מערבין נסכי כבשים בפרים. והי' נראה לפרש משום דבהם כשנתערב קודם בלילה פסולין. וכשנתערבו אחר בלילה אפשר דאין זה חשיב תערובות גמור להיות מותר לערב היין. כיון דכ"א בפ"ע עומד מאחר שנבלל כ"א בפ"ע. ולכן סתם התנא דבהו א"א לעולם לערב היין לכתחלה. אך ק"ק לפ"ז כבר מוכח מרישא כל הדין דסיפא דעד שלא בלל פסול. ועיקר קושי' הגמ' והא מדקתני סיפא כו' שנדחקו בתוס' בזה. נראה לפרש דהוי קשיא להו סיפא דסיפא עד שלא בלל פסול הא למה לי דכבר מוכח מרישא. וגם הרמב"ם (פ"י מה' תו"מ) כתב בהדיא דאפי' נתערב אחר בלילה כבשים בכבשים מערבין היין לכתחילה. ובכבשים בפרים לעולם אין מערבין אפי' הקטיר כבר. וצ"ל דהוא איסור בפ"ע דנסכים שאין יינם שוה אסור לערב וצ"ע הטעם. (וגם לפ"ז למה מערבין נסכי פרים בנסכי אילים]:
שם בגמ' אלא אמר אביי ה"ק היכא דהוקטר סולתן כו'. לכאורה תמוה כיון דגם לתי' זה צריכין לדחוק דהא דתני בברייתא אבל יין מערבין לאו כללא היא ומיירי בכבר הוקטר. א"כ למה לי לחדש מלתא חדתא. דבפשיטות י"ל כדמעיקרא אבל יין מערבין בנתערב סולתן ושמנן. והי' נראה לפרש דס"ל לאביי דבהקטיר מערבין יין אפי' משל כבשים ואילים. דהכי משמעות הברייתא בד"א דאין מערבין כבשים באילים סולת אבל יין מערבין. ובכה"ג דוקא אחר הקטרה אבל אחר שנתערב וקודם הקטרה אין מערבין נסכי פרים בכבשים. ולהכי צריך לחדש דין דהקטרה. ולכן נ"ל דהגירסא ברש"י בלא הקטיר שמנן. והכ"מ (סוף ה' תו"מ) הגי' ברש"י דבשלא ט"ס וצ"ל אפי' נתערב. וזה דוחק דכבר כתב רש"י דין זה לעיל בד"ה אמר אביי. דאפי' נתערב אין מערבין כבשים באילים. רק נראה דהכא קמפרש דמיירי בשלא הקטיר אבל בהקטיר אפי' כבשים ואילים מערבין היין. מיהו מדברי הרמב"ם (ה' תו"מ פ"י) משמע דאפי' הקטיר אין מערבין היין דכבשים באילים ופרים. וכ"כ בפי' המשנה להדיא וצ"ע גם על הכ"מ צ"ע שלא הבין כן ברמב"ם ע"ש:
שם בגמ' רבא אמר בשלמא הני עולות נינהו כו'. לכאורה הי' נראה דלא פליגי לדינא דכיון דחזינן דאפי' אשם שאינו בא בנדבה מ"מ כשר שלא לשמו והוי אשם רק שלא עלה לשם חובה. א"כ מזה יש ללמוד דבכל קרבן שהקריב שלא לשמו עדיין שם קרבן הראשון עליו. א"כ בתמיד צריך ב' נזירין ובכבש הבא עם עומר מנחה כפולה. רק דרבא חידש דא"צ לומר דר"י חדא מינייהו נקט. אלא דראיות ר"י היא מאשם וממילא ה"ה בכולהו. אכן הרמב"ם (פט"ו מפסוהמ"ק) הביא לדינא דדוקא באשם. אבל בהנך נעשין נדבה ע"ש. וצ"ל הטעם כיון דמוכח מקרא דמוצא שפתיך דאם לאו נדבה יהי' כדאי' ריש מכילתין. ממילא כל שבא בנדבה נעשה נדבה זולת אשם דא"א להיות בנדבה תורת אשם עליו:
בתוס' ד"ה שאם אי אתה אומר תימא כו' כיון דבעי לחם כו'. קושיא זו רק למ"ד לחם מעכב הכבשים. (דלמ"ד דכבשים קרבין גם אם אין לחם. ה"נ הוי כאין לחם ויוכל להקריב הכבשים. כיון דכבר נשחטו וא"י להביא עוד עמהם לחם]. אך יש לתמוה ביותר דהא איתא התם בברייתא דה"ה בשחט ב' כבשים לפני זמנם ג"כ הדם יזרק וכן פסק הרמב"ם (במקום הנ"ל). וזה תמוה דליכא שלמי צבור לפני זמנם. וע"ז לא שייך תירוץ התוס' כלל והיא תמיהא נשגבה באמת. ואולי י"ל כיון דאמרי' התם דמקיש שלמי ציבור לשלמי יחיד א"כ גזה"כ הוא דשם כבשי עצרת עליהם אפי' אם יש בהם פסול:
דף צ.
במשנה מדת הלח ברוציהן קודש. וכ' בתוי"ט משום גזירה שלא יאמרו מוציאין מכ"ש לחול. ובאמת הרמב"ם (בפ"ב מה' מעה"ק) כתב כן אע"ג דבגמ' קאי לטעמא דלח נעכר. מ"מ י"ל להרמב"ם דלת"ק נמי צריכין להאי גזירה. אך מה שהעתיק התוי"ט פרש"י ליתא דדברי רש"י קאי לר"י משום דנעכר אבל לת"ק החילוק פשוט דכלי יבש שלא נתקדש בחוץ לא שייך גזירה כלל:
שם בגמ' וכי נעקר מאי הוי גברא למאי דצריך מקדש כו'. וקשה למה מקשה דוקא על ר"י הלא גם לת"ק ור"ע דנמשחו מבחוץ ג"כ קשה גברא למאי דצריך מכוין ולא על שבחוץ. והי' נראה לומר דלמ"ד דנמשחו מבחוץ ע"כ מקדש שלא מדעת. דלעולם אין דעת הבעלים לקדש מה שבחוץ וע"כ המשיחה הי' שמה שיגע מבחוץ יתקדש אפי' שלא מדעת. רק לר"י דאמר משום דנעקר מפלפל בגמ' אי קאי גם למ"ד דאין מקדשין שלא מדעת. אכן הרמב"ם (פ"א מה' כה"מ) פוסק דנמשחו מבחוץ ואעפ"כ פוסק (פ"ב מה' מעה"ק) דאין מקדשין שלא מדעת. ובירולין משום גזירה מתקדשי. וצ"ל לדבריו דקושי' הגמ' לכו"ע קאי ולאו דוקא נקט נעקר מה הוי וע"ש במל"מ]. אך צ"ע למה נמשחו באמת מבחוץ כיון דאין דעת הבעלים לכך וגם ענין הגזירה קשה בזה דכמו למ"ד לא נתקדשו מבחוץ ליכא גזירה. א"כ ה"ה אי לא יתקדשו מבחוץ מטעם דאין דעת הבעלים לכך נמי ליכא גזירה דלעולם אין דעת הבעלים להתקדש מבחוץ וצ"ע בזה. ולכאורה הי' נראה דלפ"ז בכלי שרת דאין מקדשין שלא מדעת היינו מן התורה אבל מדרבנן מקדשין משום האי גזירה. אכן הרמב"ם (בפ"ג מה' פסוהמ"ק) סתם ופסק דאין מקדשין אלא מדעת. (ובפ"ב ממעשה הקרבנות) גבי בירוצין הביא האי טעמא שמא יאמרו. וצ"ל דס"ל דדוקא הכא גזרו וצ"ע הטעם:
דף צ:
בתוס' ד"ה אפי' מנחה. תימא דבריש המזבח מקדש כו'. וי"ל דשאני התם דמרבינן כל הקרבנות דלא ירדו א"כ עולה דהתם כולל כל הקרבנות וה"ה מנחה בכלל. אבל הכא הפי' עולה בלבד וגם שלמים ותודה צריכין לרבות מזבח. ואפשר נכלל זה בתי' התוס':
דף צא:
בגמ' האחד זה אחד עשר של מעשר. נראה דלפ"ז גם ולד מעשר דינא הכי. ולעיל דמרבינן ולדות קדשים הו"א דמיירי רק בולדות שלמים אבל ולד מעשר אין טפל חמור מן העיקר. להכי מרבי הכא אחד עשר של מעשר וה"ה ולד מעשר. רק דמדרבנן אין ולד מעשר קרב למזבח כמ"ש הרמב"ם (פ"ד מה' תמורה) להכי נקט י"א של מעשר:
שם בגמ' ומ"ש מעולת יולדת. קצת קשה הא חזינן דלא ילפינן זה מזה דהא עולת מצורע ועולת יולדת צריך ב' קראי ובשלמא יולדת ממצורע א"ש דלא ילפינן דמצורע מידוש הוא דאשמו וחטאתו נמי בעי נסכים. אבל עולת מצורע נילף מיולדת. ומיהו י"ל דאי לא הוי קרא לעולת מצורע בפ"ע. הוי מוקמינן לכבש לעולת מצורע ויולדת לא ידעינן להכי צריכין ב' קראי. אבל אילו של אהרן שפיר איכא למיגמר מעולת יולדת כנ"ל:
שם בגמ' לבר פדא דמייתי ומתני. לולי פרש"י ותוס' הי' נראה לפרש דמביא נסכי כבש ונסכי איל ומתני ואידך יהי' לנדבה. ואע"ג דבמתניתן תנן מביא עליו נסכי איל. הפי' דצריך להביא נסכי איל מספיקא וממילא משתמע דמביא תרווייהו כיון דא"א בענין אחר. אכן רש"י ותוס' לא פירשו כן. ומ"מ מודין התוס' דהמנחה א"א להביא חדא רק מנחת כבש בפ"ע ואיל בפ"ע. ומוכח מדברי תוס' אלו דהא דמתנדב אדם מנחת נסכים היינו אפי' בלא יין עמ"ש בזבחים (פ"ד.) ולקמן (ק"ד:) ע"ש]:
שם בגמ' לבר פדא קשיא. אפשר לומר דבחולין נשאר בתיקו אי לבר פדא הוי נמי ספק שמא ברי' הוא ע"ש. וא"כ הי' אפשר לפרש ג"כ דלבר פדא נמי או לאיל מרבה פלגס אע"ג דלאו איל הוא בעי נסכי איל. והספק הוא רק אי כבש הוא או ברי' הוא. ומאי דאמר מייתי ומתני היינו כשנדר כבש והביא פלגס דצריך להביא קרבן אחר עליו מתני שמא חובה שמא נדבה. ואה"נ דבנסכים לא מתני מידי. וא"ש נמי בזה קושית התוס' בד"ה דמייתי. רק לפי אותו צד דאיתא בחולין דברי' לא ס"ל כלל לבר פדא. א"כ ע"כ הספק היא אי כבש או איל לכן קשיא או למה לי. אבל תיובתא ליכא מה"ט דשמא ספיקא דבר פדא היא אי כבש או ברי' כמ"ש. ומ"מ לא בעי למיפשט שם האיבעיא מזה דשמא דריש בר פדא או לדרשא אחרינא:
ובזה יש ליישב קצת מה דפסק הרמב"ם (פט"ז מה' מעה"ק) בעיא דחולין הנ"ל לחומרא. ותמהו עליו דהאיבעיא לבר פדא הוא וב"פ נשאר בקושיא. ולמ"ש י"ל דגם קושיא זו תלוי בבעיא הנ"ל. ושמא לבר פדא הוי ספק ברי' וליכא קושיא כמ"ש:
דף צב:
בגמ' ר"ש אמר החי טעון סמיכה באהרן ואין שעירי ע"ז טעונין סמיכה באהרן. לכאורה קשה למה לי קרא מהכ"ת נימא דסמיכות שעירי ע"ז באהרן. וי"ל דלאפוקי דלא נמעט מהפר דפר טעון סמיכה בזקנים ואין שעירי ע"ז בזקנים רק באהרן להכי כ' החי. וצ"ע באמת מה דריש ר"ש מהפר:
שם בגמ' ולרבינא כו' קראי למה לי. וקשה דמהלכתא הו"א דשעיר הנעשה בפנים הוא דבעי סמיכה דומיא דשעירי ע"ז. ונראה דזה כוונת הגמ' במה דמסיק לא ידעינן הי נינהו. דפירש"י על שלמי צבור דחוק דהא ע"ז איכא ק"ו ולא צריך הלכה. הגם די"ל דהלכה אתי למעט אחריני. מ"מ יותר נכון לפרש על שעיר הנעשה בפנים. וכן משמעות הלשון וכן פרש"י כת"י]:
שם בגמ' קרבנו ולא הבכור. יש לפרש משום דבכור קדוש מרחם לא מיקרי קרבנו. וכן מעשר כיון דקדוש מעצמו היוצא עשירי. אך פסח קשה איך אימעט מקרבנו ואפשר דקרבנו משמע מה שרק הוא מקריב אבל פסח דכולן חייבין בו לא חשיב קרבנו. או אפשר דכולן מיתורא דקרבנו אתיין. ויש לעיין באחד עשר של מעשר אי בעי סמיכה דלעיל בנסכים מצריכין קרא שלא יהא טפל חמור מן העיקר. ואפשר כיון דגלי קרא בנסכים ה"ה בסמיכה. עי' ברש"י עירובין (נ':) ובתוס' בבכורות (ס"א.) מבואר כן דבעי סמיכה]:
שם בגמ' ומה שלמים שאינו בעמוד והביא כו' פסח שהוא בעמוד והביא לא כ"ש. לכאורה קשה דבכור ומעשר יוכיח דהוי ג"כ בעמוד והביא. והגם די"ל דאי לא הי' רק ב' קראי הוי ממעטין פסח ומעשר. ובכור לא הוי ידעינן. אך לפ"ז הו"ל לברייתא למנקט הסדר קרבנו ולא פסח בתחלה. ובתו"כ הגירסא אינו כמו בגמ' רק במעשר הק"ו מעמוד והביא וגבי פסח הק"ו משום דמרובה מצותה ע"ש בפ' ויקרא:
בתוס' ד"ה איכא למיפרך. תימא נילף מהיקשא כו' ע"ש. ויש ליישב דע"כ האי היקשא דזאת התורה לא קאי לענין סמיכה דקרבנות ציבור א"צ סמיכה (כן י"ל לפי' הקונטרס שהביאו התוס' לעיל (פ"ב:) ובזבחים (צ"ז:) דשלמים דהאי קרא בכבשי עצרת קאי שהם של צבור. אבל למ"ש התוס' שם ליכא הוכחה דמיירי בציבור א"כ שפיר הקשו כאן]:
בד"ה שכן וכ"ת חטאת ואשם כו' מה לכולהו דמתן דמים מרובה. לכאורה קשה לפ"ז הו"ל לגמ' לומר מיד האי פירכא דגם שלמים ב' שהן ד' ובכור ומעשר ופסח מתנה א' וי"ל דאין זה פירכא גמורה כיון דבכולהו אם נתן מתנה א' כיפר. רק על מה הצד פרכינן פירכא כל דהו כדאי' בחולין (קט"ו:) ע"ש]. ומחטאת ואשם גרידא לא מצי למילף דהם מכפרים והם קדשי קדשים רק במה הצד ומהני פירכא כל דהו:
דף צג.
במשנה הכל סומכין. בתוס' הביאו מגמ' דערכין לאתויי יורש. ותמהו דיורש בהדיא תני לי' רישא יורש סומך. ואפשר לומר דהנה יש לעיין ביורשין בשותפות ב' או ג' אחים אי כולן סומכין. דלעיל ילפינן סמיכה ביורש משום דמימר ותמורה ליתא בשותפין. א"כ י"ל דאין יורשים שותפים סומכין. מיהו י"ל דתליא בדון מינה ומינה. ולמ"ד דון מינה ואוקי באתרא ה"נ כיון דדין סמיכה בכל החוברין לכן כדמרבינן יורש שוב אוקי באתרא דאפי' הרבה יורשין סומכין. וי"ל דזה מרבה הכל סומכין:
עוד י"ל דלאתויי יורש דהכא אתי לאתויי דאפי' כבר סמך האב ואח"כ מת. או יורש את אמו אע"ג דהקרבן לא הי' עליו חיוב סמיכה. מ"מ עתה דהוא יורשו נעשית שלו וחייב לסמוך:
בתוס' ד"ה מיבעיא לי'. תימא דבפ' כו' גבי המול ימול וי"ל דהמול ימול שהוא רצון הכתוב בזה שייך דברה תורה כלשון בנ"א. וכן נתון תתן הענק תעניק. אבל תמורה דהוא איסור לא שייך בי' המר ימיר לומר דברה תורה כלשון בנ"א רק לרבות אתי. (והא דמצינו בסנהדרין (נ"ו.) ובזבחים (ק"ח:) דאמרי' ד"ת כלב"א במילי דאיסורא. התם כתי' איש איש י"ל גם בזה ד"ת כלב"א. אבל המר ימיר שהוא מעשה האיסור שפיר י"ל כנ"ל. דאי לאו דאצטריך לא כפל הכתוב מידי דאיסורא]:
בד"ה לפי כו' ועוד קשה הא דתנן בתמורה כו' תיפוק לי' דילפינן תחילת הקדש מסוף הקדש דסמיכה בבעלים. נראה דתיבת בבעלים ט"ס הוא רק למעט בכור מתמורה כמו דאימעוט מסמיכה. מיהו הלשון תיפוק לי' תמוה בעיני דאי נילף מסמיכה אפי' בעלים דבכור נמי לא יוכלו להמיר. ובאמת קיי"ל התם דבעלים ממירין בבכור. ומכ"ש כהן שנולד לו בכור ממיר בו. וא"כ לא הו"ל למימר תיפוק לי' רק להקשות בעיקר הדין למעט תמורה בבכור אפי' מבעלים כנ"ל:
דף צג:
בגמ' דנין מידי דאית בי' סמיכה בגופי' כו' ותמוה מאוד הך דיליף מעולת ראי' כיון דלא כ' שם סמיכה כלל [אע"ג דבעי סמיכה מ"מ האיך ילפינן ומאי גז"ש איכא] **לדעת הרמב"ם (פ"א מה' חגיגה) דעולת ראי' יכול להיות גם מן העוף אין זה מספיק דהא עוף לא בעי סמיכה. אבל דבריו תמוהין כמ"ש בכ"מ שם:** ואולי דריש מדכתיב איש כמתנת ידו היינו קרבן שסומך עליו ידו:
שם בגמ' דתניא ולא מן הצדדין. קצת קשה כיון דפלוגתא דתנאי היא אי על בסמוך ואנן קיי"ל על בסמוך. א"כ י"ל דלדידן מן הצדדין נמי . קרוי על ראש קרבנו וצ"ע:
שם בגמ' זה בנה אב בכל מקום שנאמר ידו הרי כאן שנים. וכן מוכח בקרא דכאשר ירים משה ידו ואח"כ מסיים תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד. הרי דידו פי' שתי ידיו. מיהו למסקנא מוכח דדוקא ידו דסמיכה קאמר:
שם בגמ' אזיל ר"א ולא אמרה משמי' דר"ל כו'. נראה דר"א מעצמו נמי חידש האי דרשא דאל"ה בודאי הי' אומר בשם אומרו. ומ"מ איקפד עליו ר"ל. ולכן אקשי לי' כו' והראה לו אע"ג דגם הוא דרש כן מ"מ הוא לא נתכוין לדרוש דוקא ידו דסמיכה. ור"ל נתכוין שפיר וא"כ הו"ל לומר בשם אומרו כנ"ל:
שם בגמ' אקשי לי' עשרים וארבע ידיו ע"ש. צ"ע היכן מצינו כ"ד ידיו בתורה. והנה מידיו תביאנה אפשר ליישב דהנה יש להסתפק בסמיכה דצריך ב' ידיו אם אין לו רק יד אחת אי פטור מסמיכה די"ל דבעי קרא כדכתיב מיהו י"ל כיון דבאמת לא כתיב שתי ידיו רק בנין אב דידו פי' שתים. א"כ י"ל הפי' הוא ידו כל כחו והם ב'. אבל באין לו רק א' שפיר מתקיים בי' ידו ומחויב לסמוך. אבל היכא דמפרש ידיו תביאנה י"ל באין לו רק יד א' פטור מתנופה להכי כתיב ידיו. ולכן לא סגי לי' לאקשויי מידיו תביאנה ומייתי לי' עוד ידיו רב לו וכו':
שם בגמ' בסמיכה נמי כתיב ויסמוך את ידיו עליו. קצת קשה די"ל דשאני התם דנאמר לו וסמכת את ידך עליו דהיינו יד אחת. א"כ צריך קרא לפרש ידיו שהוסיף **עי' בכלי יקר שם. ובפ' ויקרא שהקשה העולה דמשמע ידו אחת. וכתי' וסמך אהרן את שתי ידיו. והשיג על הרמב"ן ע"ש. ותמוה מאוד מסוגיא דהכא דמסקי' ידו דסמיכה בשתי ידיו הוא. וגם בתרגום יונתן אי' יד ימיני' והוא נגד המשנה כאן וצ"ע:** בעין יפה יותר ממה שנצטוה כדפירש"י שם בחומש פ' פנחס:
שם במשנה חומר בתנופה כו'. קצת קשה . דלא חשיב נמי דסומא אינו סומך ומניף. [גם י"ל למ"ש לעיל דאם אין לו אלא יד א' סומך ואינו מניף הו"ל למיתני חומר בסמיכה מבתנופה בכה"ג וצ"ע]:
בתוס' ד"ה אתיא סמיכה כו' תימא א"כ נבעי' מנוקים וצ"ע: מכל מום. וי"ל קצת דהא דבעי בסנהדרין מנוקים מכל מום משום דכתיב אתך בדומין לך הוי כמו היקשא ודבר הלמד בהיקש אין חוזר ולומד בג"ש. ואע"ג דהמלמד חולין למ"ד דבתר למד אזלינן (בזבחים נ'). אבל סומא יליף שפיר כיון דכתיב גבי האי קרבן אם מעיני העדה נעשתה לשגגה א"כ הוי כמו דכתיב בגופי' כנ"ל:
בד"ה ידו הקשו דהא בלא"ה סמיכה מ"ע שהזמן גרמא ונשים פטורות. ונראה ליישב כיון דגוף הקרבן נמי זמן גרמא ואעפ"כ נשים מביאין קרבנות כאנשים וגם זבה ויולדת מפורש בקרא דמביאין א"כ הו"א דה"ה סמיכה נוהג בנשים:
דף צד.
בגמ' תנופה ולא תנופות. קצת קשה דנימא מה"ט דקרבן דאית בי' תנופה לא יוכלו להביא רבים אם א"י להניף בב"א כיון דבעי תנופה בכל החוברים. רק כמה שיוכלו להניף בבת אחת זה אצל זה יכולין להביא. כיון דאיכא ק"ו מסמיכה שפיר י"ל דב' או ג' שיכולין להניף בב"א נוכל לקיים הק"ו להיות תנופה ג"כ בכל החוברים וצ"ע: