שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שלישי · דף כא:
בגמ' מלח שע"ג האבר מועלין בו ושעל הכבש ובראשו של מזבח אין מועלין בו. נראה לפרש משום דאמרינן בתר הכי דתנאי ב"ד הי' שהכהנים נאותים מן המלח אע"ג דלחולין דידהו לא התירו להם אבל עכ"פ כיון דהי' תנאי ב"ד א"כ תו לית בהו מעילה רק כשכבר נתנו על האבר מועלין בו. אבל רש"י פי' שעל הכבש שנפל מן הבשר דתו לא חזי וא"י הטעם למה לא חזי לחזור ולהניחו על האבר ואפי' על אבר אחר. וגם לא משמע הכי כלל דלמה נקט כבש ומזבח הו"ל למיתני אבל נפל מהאבר אין מועלין בו וצע"ג בזה:
שם לא נצרכה אלא לבן בוכרי וכו'. לכאורה לב"ב לאו דוקא דהא לריב"ז נמי כיון דעכ"פ הכהנים דורשין לעצמן ואין נותנין שקלים שפיר הוי רבותא. וי"ל דדוקא לבן בוכרי דפטורין אין להם חלק כלל בשקלים אבל לריב"ז כיון דבאמת גם הם בכלל השקלים א"כ כל הנותן שקל מוסר לכל הצבור גם לכהנים ונמצא דיש להם חלק בשקלים אפי' לא שקלו: