אור ברסלב
שפת אמת על מנחות פרק שלישי › דף כ:

שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק שלישי · דף כ:

דף כ.

בגמ' מאן שמעת לי' דאמר עצים איקרי קרבן כו'. ותמוה דהא לרבנן נמי מיקרי קרבן. וכ' התוס' דמשמע לי' דומיא דדם. מ"מ קשה הא עצים שמבערין תמיד, על המזבח גם לרבי לא בעי מלח א"כ שפיר איצטריך קרא למעט הני עצים. וצ"ל דס"ל להגמ' דלרבי הני עצים לא מיקרי קרבן. רק קרבן דעצים הם דבעי קמיצה ומלח. אבל הני דמבערין על המזבח לא מיקרי קרבן וא"צ מיעוט כנ"ל. מיהו אכתי קשה מה דמקשה הגמ' בתר הכי מברייתא דעצים א"צ מלח דאתיא דלא כרבי הלא גם לרבי א"ש בעצים דמבערין תמיד. וצ"ל משום דתני סתם עצים משמע דכל עצים לא בעי מלח לכן לא אתיא כרבי:

בתוס' ד"ה אדרבה ותימא כו'. נראה ליישב דדוקא הני דברים שמצינו בהם חומר שייך לומר דלהכי החמיר בהן הכתוב להצריך מלח אבל מה דאין חייבין עליו משום פיגול קולא הוא ואין לתלות הדין בזה כנ"ל פשוט. גם י"ל דכל קרבן מנחתך כולל אפי' מנחת חוטא דכהן דלר"ש הקומץ קרב לעצמו והשיריים לעצמם א"כ יש בשיריים פיגול. מיהו לרבנן דקיי"ל כוותייהו הקשו התוס' שפיר. אך תי' הראשון נ"ל הגון:

בד"ה נפסל בשקיעת החמה כו' ותי' ר"ת כו' וניחא טפי כו'. יש לתמוה על פי' זה מה דאמרינן ביום זבחו ביום שאתה זובח אתה זורק הלא זביחה גופא ליתכשר אחר תחילת שקיעה דיום הוא וכתבו התוס' אח"ז דבאם אינו ענין לסוף שקיעה תנהו לתחילת שקיעה אבל מה מקום לתלות דין זריקה בשחיטה דשחיטה עצמה לא ידעינן רק מזה הכתוב. ולולי דבריהם הוי אמינא בכוונת הר"ת דמודה דאחר תחילת שקיעה יכולין לשחוט ולזרוק רק כל ששחט קודם שקיעה ואחר תחילת שקיעה בא לזרוק ע"ז דרשינן דנפסל בשקיעה משום דעכ"פ היום נשתנה אחר תחילת שקיעה ולכן לא הוי ביום שאתה זובח ודוקא כה"ג פוסל קרא. וא"ש הלשון הדם נפסל בשקיעה. אך לפי"ז נצרך לפרש הכא במנחה דג"כ נפסל הקומץ שקמצו קודם שקיעה ושקעה עליו חמה נפסל מלהקטיר ודוחק הוא אך לא מצאתי פי' אחר לשיטת הר"ת:

תוכן העניינים

שפת אמת על מנחות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה