שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק רביעי · דף לח:
בגמ' טלית שכולה תכלת כו'. יש לתמוה מנ"ל דצריך לעשות לבן מלבד התכלת כיון דבתכלת הוי מין כנף וגם מצות תכלת למה לא יצא בד' חוטי תכלת. והי' נראה דזה באמת כוונת רבא אטו ציבעא גרים דצריך להיות מין כנף נשתנה מצבע התכלת. כל עיקר מצות התורה להיות מין כנף וגם תכלת ואם כולו תכלת יוצא בתכלת ידי שניהם. אך רש"י ותוס' פירשו דצריך גם לבן והוכיחו מהא דלקמן כל הצבעונים כשרים. משמע דצריך להיות לבן. ולדעתי אין זה ראי' ברורה דודאי רשאי לעשות ממין אחר רק שיהי' ב' תכלת סגי בב' הנשארים מאיזה מין שירצה חוץ קלא אילן ומ"מ אי בעי לעשות כולן תכלת נמי כשר. ונראה שזה הי' דעת המקשה על הרמב"ם שהביא הראב"ד פ"ב מציצית ע"ש:
שם מידי ציבעא קגרים. פירש"י דחוק קצת ויותר נראה לפרש כיון דכתיב ונתנו על ציצית כו' פ' תכלת משמע דתכלת יהי' בסוף רק דבכולו תכלת הוי ס"ד דצריך להקדים תכלת לפי שהיא מין כנף. וע"ז השיב רבא מידי ציבעא קגרים להיות מין כנף במראה עיקר הפי' מין כנף במין הבגד דהיינו פשתן בפשתן משי במשי אבל בטלית של צמר אפי' היא תכלת מ"מ לבן בצמר חשיב מין כנף וממילא יש להקדים הלבן ואח"כ תכלת וכן נראה שהבין הראב"ד הנ"ל בהשיגו על המקשה ע"ש:
שם איגרדם תכלת וקאי לבן כו'. עי' ברמב"ם (פ"א מה' ציצית) דכתב זה הדין ואח"כ בפ"ב כתב דצריך כדי עניבה ואי נפסק חוט מעיקרו פסול ונדחק הכ"מ בישוב דבריו ולענ"ד נראה דהרמב"ם הבין לפי שיטתו דחוט א' מקצתו לבן ומקצתו תכלת ע"ש. א"כ הפי' דאי איגרדם כל חצי החוט דתכלת ונשאר חצי לבן שבו חשוב זה גרדומין דנשאר חצי אע"ג דב' מינים הם חשיבי שפיר גרדומין דנשאר חצי חוט אבל נפסק חוט מעיקרו כוונתו כל החוט הנחלק לב' כולו נעקר לכן פסול דליכא גרדומין. ובאמת לשיטה זו עולה לשון הגמ' שפיר ודו"ק:
שם כ"ש דמינכר מצותייהו. לכאורה משמע מכאן דס"ל כדי לענב כל חד בדידי' דאי לענב הנשארים שלימים מה כ"ש היא. מיהו לפי' ב' שבתוס' דר"ח מיירי דכל הציצית נחסרו וסגי גרדומין בכולהו א"ש כ"ש דאילו הוי נחסרו גם בעוביין הי' מתכשרי דהוי בהו כדי עניבה כ"ש עתה. דמינכר טפי:
שם האי תנא היא כו' אין לו תכלת מטיל לבן. לכאורה משמע דמ"מ אם אין לו לבן אינו מטיל תכלת דמסברא נמי הכי הוא דכתי' ונתנו על ציצית פתיל תכלת. אבל באין ציצית אין תכלת. ולפי"ז י"ל דא"צ תו לפרש המשנה לענין גרדומין. רק התכלת א"מ הלבן כפשטא. ולבן א"מ תכלת לענין להקדים כדלעיל. מיהו לשון הברייתא וחכ"א אין מעכבין משמע דאפי' לבן א"מ. והא דנקט אין לו תכלת מטיל לבן מידי דשכיח נקט. אבל מלשון הרמב"ם משמע לי שהבין דדוקא תכלת אין מעכב את הלבן אבל לבן מעכב את התכלת מטעם הנ"ל כיון דכתיב ונתנו על ציצית כו' פ' תכלת צריך להיות תכלת על הלבן וכן העתיק הרמב"ם שם דין משנתינו בתרי אנפי התכלת אין מעכב את הלבן כיצד אם אין לו תכלת עושה לבן והלבן אינו מעכב את התכלת לענין גרדומין ע"ש:
בתוס' ד"ה לא נצרכא כו' וקשה וכו'. הא נמי משכחת לה דהא תכלת וצמר חד מינא היא ואינה מעכבת חוטי לבן א"נ חוטי פשתן כו'. א"י להלום דבריהם דמה בכך דתכלת וצמר חד מינא מ"מ מה קדימה יש לתכלת על הלבן אדרבא קרא משמע דתכלת בסוף על הציצית. והבה"ז והצ"ק הבינו בפשיטות כן ופי' בתחילת מ"ש התוס' דיש מפרשים דצמר ותכלת חד מינא ממילא צריך להקדים תכלת ע"ש. ואיני מבין דעת שניהם בזה ולע"ד נראה דטעות סופר נפל בתוס' בתיבת אי נמי דחדא קושיא היא וצ"ל חוטי לבן היינו חוטי פשתן למ"ד כו' וזה קושיא נכונה. דודאי לפשתן דלאו מינא דצמר היא צריכין להקדים תכלת ונכון היא בעיני. דלגירסא דידן אין מובן למה הוסיפו א"נ למ"ד כו'. דבלא"ה קשיא לכו"ע:
בד"ה אלא לגרדומין כו' ועוד י"ל כו'. לשונם מגומגם ונראה כוונתם דלר"ח עצמו אפי' כל הד' נחסרו ונשתייר מהם כ"ע כשר. והגמ' מדמי דה"ה בנחסרו שנים לגמרי ונשאר שנים שלימין הוי אלו ב' כגרדומין לגבי הנשארים שנחסרו. אך לפי"ז נדחה ראיות תוס' (בד"ה כדי לענבן) לדחות מנהג ר"ת ע"ש: