שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק רביעי · דף לח.
בתוס' ד"ה התכלת כו' ומיהו יש לדחות כו' דבריהם תמוהים דמה בכך דליכא איסור בל תוסיף מ"מ כיון דליכא מצוה בהוספה זו למה יהי' מותר כלאים בשלמא אי גם ב' לבן הם כלאים אפשר דגם להוסיף אין איסור דאשתרי כבר אבל מסתמא ב' לבן בסדין הם של פשתן וא"כ הב' דקלא אילן הם כלאים שלא במקום מצוה כלל. דנהי דבל תוסיף לא הוי מ"מ כיון דמקיים המצוה בלא הנך למה לידחי איסור כלאים. ועיקר הטעם צ"ל דמי מפיס דמקיים המצוה בהני דלבן. הוא אומר דעיקר המצוה הני דקלא אילן ואינך כמאן דליתנייהו. מיהו לכאורה הי' נ"ל קושיתם ברווחא דלשון הברייתא דכל המטיל תכלת אינו אלא מן המתמיהין משמע אפי' לא הי' לו ירק תכלת וע"ז מקשה הגמ' שפיר דכה"ג ליכא חששא דקלא אילן דלא יהא אלא לבן אך ז"א מדמשני התם דאפשר במינו א"כ מיירי ביש לו לבן. אך עדיין י"ל דנהי דאית לי' לבן מ"מ כיון דהשתא ס"ל דא"ל להטיל ממין א' רק ב' חוטין א"כ שפיר מקשה הגמ' למה המטיל תכלת מן המתמיהין. כיון דנאסר לו תכלת יתן רק ב' חוטי לבן וכמו כן אותם השנים יטיל מתכלת ויהי' במקום לבן. שוב נראה לי דכל ספק התוס' אי נותן שני חוטין היינו בדלית לי' תכלת כמו אנן. אבל בלית לי' לבן רק תכלת נראה דפשיטא דנותן ד' שנים משום לבן ושנים משום תכלת דהא ציצית דקרא לא מפורש מה הם וגם תכלת בכלל. ונהי דביש לו לבן צריך ב' לבן היינו לקיים מין כנף. ועדיין צ"ע בזה:
בד"ה ואם הקדים כו' כמו גבי חליצה. צ"ע דבשלמא התם דמצרכינן קרא דככה לעיכובא. והטעם נראה דנהי דבכ"מ לבד מקדשים א"צ שינה הכתוב עליו לעכב היינו דלא יצא עשיית המצוה כדאמר הכא בס"ד חיסר מצוה. אבל היבמה היתה מותרת לשוק לכן הוצרך ככה. וא"כ שייך לומר דככה יעשה העיכוב רק במעשה. אבל הכא דהקשו תוס' דבלי קרא יהי' חיסר מצוה מה תירצו על זה: