שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק ראשון · דף ד.
בגמ' אלא מעתה אשם נמי לגמור עון מעונו צ"ע בענין גז"ש דצריך להיות גמיר מרבו אי צריך להיות ב' התיבות גמיר א"כ מאי מקשה שמא עון דמנחה וחטאת גמיר ולא אשם ואי נימא דסגי בגמיר התיבה במקום א' יכולין לדרוש כל היכא דמשכח האי תיבה מינה. אכתי קשה דילמא עון דחטאת לא גמר רק עון דמנחה ויליף לה מחטאת אבל אשם מנלן למידרש. מיהו זאת אפשר ליישב דצריך להיות גמיר התיבה דמשם נלמד הדין והיינו עון דחטאת דיכולין לגמור מכאן היכא דנמצא במקום אחר תיבה כזו ופריך שפיר נגמור גם אשם. מיהו בתר הכי במה דפריך ועוד ליגמר עונו מעונו והיינו אפי' אי נימא דלא כתנא דבר"י ושיבה וביאה ב' מילי נינהו וע"ז קשה דהא עון גמר מרבי' ועונו לא גמיר וצ"ע בכללי הפוסקים בזה:
שם בגמ' אשם לא נאמר הוא רק לאחר הקטרה וכו' לכאורה קשה דמ"מ נ"מ דאי חישב שלא לשמה בהולכת אימורין דאי פסול אסור להקטירם ומותר לאכול הבשר דהוי כנאבדו ונטמאו ואי כשר שלא לשמה מותר להקטירם ואסור לאכול הבשר עד שיקטירם. וצ"ל דלשון אשם הוא משמע על עיקר האשם דאי שינה לאו קרבן הוא כלל וזה א"א בהקטרה דלא מעכב א"כ ע"כ הוא לא נדרוש לענין זה:
בתוס' ד"ה אשם שניתק בסוה"ד. ועוד יש לפרש דגריס שפיר ניתק אין לא ניתק לא ) צ"ע לפי' זה א"כ למה מייתי הגמ' הכא דר"ה דהא עיקר קרא דהוא אתא למיתסר קודם כפרה רק ממילא גזר לר"ה גם אחר כפרה והו"ל למימר הוא אתא למיסר קודם כפרה ולמה לי דר"ה הכא וצ"ע: