שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק ראשון · דף ג:
בגמ' בלולה בשמן איקרי בלולה סתמא לא איקרי לכאורה לפי"ז אם יאמר לשם בלולה בשמן יהי' פסול. ואפשר לומר דאי הוי כתיב בלולה סתם הו"א דהיא שם של המנחה אבל עכשיו דכתיב בלולה בשמן הפי' שיהי' נבללת בשמן ואינו מענין שם המנחה כלל ולהכי אפי' יאמר לשם בלולה לשמן לא מיפסל. ובהכי א"ש נמי בבלולה לשם חריבה אע"ג דכתיב בתורה וחריבה מ"מ כיון דפירוש בלולה בשמן על מעשי המנחה שהיא מעורבת בשמן מסיק קרא ג"כ חריבה בלי שמן דגם היא לכהנים תהי' דסיפא דקרא על הרישא קאי וכיון דבלולה אינו שם של המנחה רק פירוש מעשי המנחה כמו כן חריבה ג"כ, והנה לכאורה הי' נראה דלר"א דמתני' אתיא נמי כר"ש יוכל להיות הלכה כר"ש ומסתמא קיי"ל כר"א דהוא בתרא א"כ הוי לן למיפסק כר"ש. ואפשר דאפי' לר"א מ"מ כיון דתני בברייתא ר"ש אומר משמע דחכמים פליגי עליו והלכה כרבים. אך עדיין י"ל דנהי דהוי מחלוקת בברייתא דר"ש אמר משמע דחכמים חולקין מ"מ מדנקט התנא לשם מנחת חוטא ולא נקט לשם חריבה משמע דבעי לסתום כר"ש. אכן לפמ"ש לעיל דכי האי חילוקא דר"ש מחלק הכא בין מחבת בין מנחת מחבת מחלק נמי לקמן בהרי עלי למחבת דיצא ידי נדרו במרחשת א"כ י"ל כיון דחכמים לקמן פליגי דלא יצא ידי נדרו א"כ קביעותא דמנא מילתא היא ממילא גם לענין שלא לשמה מיפסל בכל גווני וא"כ הני סתמא דלקמן היפוך דעת ר"ש והלכה כחכמים: