שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק עשירי · דף צג.
במשנה הכל סומכין. בתוס' הביאו מגמ' דערכין לאתויי יורש. ותמהו דיורש בהדיא תני לי' רישא יורש סומך. ואפשר לומר דהנה יש לעיין ביורשין בשותפות ב' או ג' אחים אי כולן סומכין. דלעיל ילפינן סמיכה ביורש משום דמימר ותמורה ליתא בשותפין. א"כ י"ל דאין יורשים שותפים סומכין. מיהו י"ל דתליא בדון מינה ומינה. ולמ"ד דון מינה ואוקי באתרא ה"נ כיון דדין סמיכה בכל החוברין לכן כדמרבינן יורש שוב אוקי באתרא דאפי' הרבה יורשין סומכין. וי"ל דזה מרבה הכל סומכין:
עוד י"ל דלאתויי יורש דהכא אתי לאתויי דאפי' כבר סמך האב ואח"כ מת. או יורש את אמו אע"ג דהקרבן לא הי' עליו חיוב סמיכה. מ"מ עתה דהוא יורשו נעשית שלו וחייב לסמוך:
בתוס' ד"ה מיבעיא לי'. תימא דבפ' כו' גבי המול ימול וי"ל דהמול ימול שהוא רצון הכתוב בזה שייך דברה תורה כלשון בנ"א. וכן נתון תתן הענק תעניק. אבל תמורה דהוא איסור לא שייך בי' המר ימיר לומר דברה תורה כלשון בנ"א רק לרבות אתי. (והא דמצינו בסנהדרין (נ"ו.) ובזבחים (ק"ח:) דאמרי' ד"ת כלב"א במילי דאיסורא. התם כתי' איש איש י"ל גם בזה ד"ת כלב"א. אבל המר ימיר שהוא מעשה האיסור שפיר י"ל כנ"ל. דאי לאו דאצטריך לא כפל הכתוב מידי דאיסורא]:
בד"ה לפי כו' ועוד קשה הא דתנן בתמורה כו' תיפוק לי' דילפינן תחילת הקדש מסוף הקדש דסמיכה בבעלים. נראה דתיבת בבעלים ט"ס הוא רק למעט בכור מתמורה כמו דאימעוט מסמיכה. מיהו הלשון תיפוק לי' תמוה בעיני דאי נילף מסמיכה אפי' בעלים דבכור נמי לא יוכלו להמיר. ובאמת קיי"ל התם דבעלים ממירין בבכור. ומכ"ש כהן שנולד לו בכור ממיר בו. וא"כ לא הו"ל למימר תיפוק לי' רק להקשות בעיקר הדין למעט תמורה בבכור אפי' מבעלים כנ"ל: