שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק חמישי · דף נח:
בגמ' המעלה משאור ומדבש ע"ג המזבח כו'. עי' פירש"י ותוס'. ולולי דבריהם ז"ל הי' נראה יותר לפרש דתרי מילי נינהו. דהמעלה שאור ודבש לוקה משום שאור ודבש. ובמעלה עירובי שאור וערובי דבש לוקה נמי תרתי משום עירובי שאור וערובי דבש. וע"ז פליג אביי ואע"ג דהמימרא מתחיל מעלה משאור ומדבש מ"מ סיפא מילתא בפ"ע ומיירי במעלה עירובי שאור וערובי דבש כנ"ל פשוט:
בתוס' ד"ה אין לוקין כו' וא"ת ולר' יאשי' כו'. ויש ליישב דא"כ לכתוב כל שאור ודבש ל"ת וכיון דכתיב וכל דבש מילתא באפי' נפשי' היא. ועוד י"ל דהא פשטא דקרא יהיב טעמא מה דאסור לעשות המנחה חמץ משום דכל שאור לא תקטירו א"כ משמע דשאור בפ"ע אסור וה"ה לדבש. ובנא ומבושל י"ל משום דסיפא דקרא כ"א צלי אש מוכח דכל א' בלבד בפ"ע אסור. ואין להקשות דא"כ אי אפשר למידרש כי אם צלי אש ללאו בפ"ע דצריך לפרש לחלק. דלחלק הוי שפיר טפי למכתב נא או מבושל מלפרוט לאו בפ"ע מש"ה דרש מיני' דרשא אחרינא ללאו בפ"ע:
בד"ה איכא דאמרי כו' לא כפי' הקונטרס הא אצטריך לחי וחמי טברי'. צ"ע לתוס' נמי הא עכ"פ איסורא איכא בחי וחמי טברי' כדמפורש בברייתא ת"ל כ"א צלי אש א"כ איצטריך קרא להא. ותו קשה על פי' רבינו תם דמודה אביי אם התרו בו משום צלי אש לחודה לקי. א"כ מה קאמר רבא צלי אש למאי אתא הא צריך לענין זה דבהתרו בו גרידא לקי. ויש ליישב דאין סברא דלזה כתבה התורה דאי לא הוי כתיב כ"א צלי אש לעולם הי' מתרין בי' משום נא אבל לרבא איצטריך למלקות יתירא: