שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק חמישי · דף נח.
בגמ' דבש הותר בשירי מנחות. קצת קשה הלשון דהא שירי מנחות היינו לענין איסור לא תעשה חמץ. א"כ הו"ל למימר במנחה עצמה דדבש לית בה משום לא תעשה רק בהקטרה אסור. ושאור יש בו איסור אפי' קודם הקטרה:
שם בגמ' שאור דהותר מכללו מה היא לאו שתי הלחם דקרבה נדבה. וקשה דהא גם בלא נדבה שפיר הותר מכללו דהא לחה"פ אסור בחמץ אע"ג דאינו לגבוה ושתי הלחם מותר. ומה בכך דאינו לגבוה הלא היתר דדבש בשיריים נמי אינו לגבוה. ונראה דעיקר כח המקשן הי' מטעם בכורים כדמסיק הגמ'. אך הא גופא תמוה דמה לבכורים שאינו נקרא מנחה ולאו הותר מכללא דאיסור הוא וצ"ע. וגם צ"ע מה סברא הי' להגמ' דאי צבור מביאין שתי הלחם נדבה יהי' מהם לגבוה הא כל הס"ד הי' דכשם שמביאים חובה מביאים נדבה וחובה אינו לגבוה ה"ה נדבה וצ"ע:
שם בגמ' בעי רמב"ח כו' כל ששמו קרבן כו' ותמיהא מלתא קרבן מאן דכר שמי' הכא. ורש"י פי' דקרבן ראשית נדרש למעלה. מ"מ קשה הלא עיקר הלאו כל שממנו לאישים והכא לא הקריב ממנו כלום ובפרט בלוג של מצורע. ונראה לי שמכאן הוציא הרמב"ם לפרש הברייתא דלעיל לענין הקרבת שאור ודבש עם הני דממנו לאישים ע"ש (פ"ה מה' איסורי מזבח) והכ"מ והלח"מ האריכו בזה. ולפי שיטת הרמב"ם דעיקר האיסור משום שאור רק אע"ג דלשם עצים שרי מ"מ עם הקרבן אסור ולהכי כל ששמו קרבן חייב עלה. וכן משמע בלשון הרמב"ם שם שכ' מותר חטאת העוף ולוג של מצורע עם שאור ודבש לוקה כיון ששמו קרבן ע"ש. ואח"כ באיסור דממנו לאישים. בלי שאור לא הביא לוג שמן ותלה רק בממנו לאישים ע"ש. והכ"מ לא הרגיש בזה. והדברים ברורים בשיטת הרמב"ם דאיסור ממנו לאישים ליכא רק בחטאת בהמה וכמ"ש וצ"ע שם ברמב"ם דמשמע מדבריו דממנו לאישים בלי שאור ליכא מלקות רק איסור בעלמא וכ"כ הכ"מ ג"כ שם. ואיך יפרנס פלוגתא דר"י ור"א במעלה על הכבש דר"א א' פטור. והלא בלא"ה ליכא מלקות והו"ל למימר ר"י אוסר ור"א מתיר ותו דחיק שם הכ"מ מ"ט פוסק הרמב"ם כר"א לגבי דר' יוחנן ותו יש להקשות דלשון הגמ' איתמר המעלה מכולן על גבי הכבש. משמע דקאי על הברייתא דלעיל ושם מפרש הרמב"ם בתערובת שאור. ע"כ נלע"ד דהרמב"ם פי' ג"כ הך פלוגתא דר"י ור"א בתערובת שאור. וה"ק ר"א דדוקא שאור שמקטיר בעצמו לשם הקטרה בזה ריבה קרא כבש כמזבח דהך קרא ואל המזבח מיירי בשאור בפ"ע. אבל הא דמרבינן כל שממנו לאישים חייב אפי' בהקטיר השאור לשם עצים בצירוף הקרבן בזה לא אתרבי כבש כמזבח. והשתא פסק הרמב"ם כר' יוחנן ולהכי מביא גם כבש בתערובת שאור. אבל בממנו לאישים בלבד בלי שאור י"ל דגם ר"י מודה דליכא איסורא. דבהך ואל המזבח לא מיירי באיסור דממנו לאישים כלל. ודוק כי נכון היא:
בתוס' ד"ה חצי כו' אבל לרבא ל"צ קרא לעירובו דכזית לא בטיל כו'. סברא זו אינה מוכרחת. וגם א"י למה הוצרכו לזה דבלא"ה א"ש הסוגיא דפסחים. דלרבא מצי מוקי עירובו להיתר מצטרף לאיסור כיון דבעי כזית. אבל לאביי א"א לאוקמי כלל להיתר מצטרף לאיסור כיון דא"צ שיעור כלל:
בד"ה אביי סבר כו' וא"ת כו'. ולע"ד נראה ליישב דלאביי דיש קומץ פחות מב' זיתים. הפי' דאין שיעור כלל לקומץ וה"ה נמי דהוי פחות מכזית ג"כ רק פחות מכזית מסברא לאו שם הקטרה עלה כמו אכילה. דהא אכילת מזבח מדמי בתורה לאכילת אדם [מדכתיב האכל יאכל] ולהכי צריכין לרבות חצי זית. אבל זית ל"ל לרבויי כיון דאין שיעור לקומץ: