שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק חמישי · דף נד:
בגמ' תיובתא למ"ד יש דיחוי באיסורים. ויש להסתפק כיון דלאוקימתא דרבה הוי נמי מ"ד לכמות שהי' בתיובתא. א"כ למה נדחק להוציא מחלוקתן מפשטן. ומסתבר טפי לפרש כפשוטו דפליגי אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר השתא דהא השתא נמי לא יקשה על מ"ד כמות שהן עתה רק על מ"ד כמות שהי'. ויהי' בתיובתא גם ממשנה קמייתא ומה נ"מ בזה. ולפ"ז יהי' פי' המשנה הניחו בגשמים ותפחו מילתא בפ"ע אפי' לא הי' מעולם כשיעור משום דבתר השתא אזלינן. אכן הרמב"ם (פ"ד מטומאות אוכלין ובה' מאכלות אסורות פי"ד) פוסק כרבה דמה"ת לקולא אזלינן רק כ מדרבנן אזלינן בתר השתא לחומרא ואי נתקטן וחזר ונתגדל אין דיחוי באיסורין ואסור מה"ת. א"כ נראה דרבה מסברא פוסק כן ומסתבר לי' לאוקמא פלוגתייהו בהכי. מיהו תמהני על הרמב"ם שהעתיק שם לשון המשנה כפשטה בשר עגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעך משערין כמות שהן והוי לי' לבאר דהיא רק מדרבנן ע"ש וצ"ע גם בפי' המשניות דעוקצין: