שפת אמת על כריתות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שני · דף ט.
בגמ' ואין הזאה בלא טבילה. ק"ק מ"מ מנ"ל דזה שייך אל הגירות. וא"כ עתה דאין הזאה גם טבילה י"ל דא"צ. ועיין ביבמות (מ"ו:) בגמ' שם עוד ראי' אחרת בזה דצריך טבילה. והרמב"ם (פי"ג מה' א"ב) מביא אותו הראי' ולא האי דהכא]:
שם בגמ' הו"א כי מייתי קרבן בשוגג מידי דהוי אתורה כולה כו'. צ"ע דא"כ לא לכתוב כלל אפי' פתאום. רק וכי ימות מת עליו. וממילא הו"א דמיירי בשוגג ככל התורה כולה. א"כ דכתי' פתאום וודאי לרבות מזיד ואונס א"כ פתע מיותר:
שם בגמ' בעא מיני' כו' הבא על ה' שפחות בהעלם א' מהו. נראה דלסברת הבעיין הוי מסופק נמי בב' העלמות וב' גופין ג"כ רק דגם בהעלם א' בעי ופשט לי' דחייב ב' ומכ"ש בב' העלמות. אבל לס"ד גם בב' העלמות איכא למבעי כנ"ל:
שם בגמ' מאן תנא כו' ר"י בר"י הוא כו'. נראה דגם לר"י בר"י הא דמביא קרבן א' משום דטומאה אריכתא היא. אע"ג דמתחיל למנות מיום ז' מ"מ עדיין טמא הוא עד הערב. רק דמ"מ קצת רבותא היא דהו"א דלא חשיב חד טומאה. אבל לרבי פשיטא דחד טומאה חשיב. וכ"מ מלשון הרמב"ם בפי' המשנה. דהא הגמ' לא מייתי שום טעם למה מביא קרבן א' כנ"ל. ודברי התוי"ט בכאן א"י להלום כלל מה שכ' שרש"י בפ"ק סותר מ"ש בנזיר דוודאי מילתא דפשיטא דחד קרבן מייתי על טומאה השני' בכל גווני ע"ש שדבריו תמוהים:
במשנה המקנא כו' ומייתי בגמ' הטעם דתורת הקנאות תורה א' להרבה קנאות. וכ' בתוס' תימה דלרבנן בסוטה אין משקין ב' פעמים לסוטה אחת ע"ש. ולכאורה דבריהם תמוהים דמה בכך דוודאי ב' פעמים אין משקין. אבל השתא דרבי קרא דלכמה קנאות שותה פ"א שפיר משקין אותה פ"א על כל הקנאות. ומותרת לבעלה ע"י ההשקאה הזאת וכמ"ש התוס' בסוטה (י"ח:) דהכא מיירי בכה"ג ע"ש]. ואפשר כוונתם משום דכל שאינו בזה אחר זה גם בב"א אינו:
שם בגמ' חסורי מחסרא וה"ק הביא ציפרין ונתנגע אין מביא אלא קרבן אחד ולאקבועי בעניות ועשירות כו'. ומ"מ משמע דגם לענין קרבן א' דוקא עד שלא הגיע זמן קרבנותיו מדתנא רק הביא צפרים ונתנגע. וכן הבין הכ"מ כמ"ש בתוי"ט. הגם דלענין פי' הרמב"ם יפה השיג התוי"ט על הכ"מ דבלא"ה הרמב"ם לטעמי' אזיל דגם בנזיר תליא הכל בהבאת קרבנותיו. אבל מ"מ גם לדידן נראה דמצורע דמי לנזיר דכל היכי שהגיע זמן קרבן ונתנגע אח"כ מביא ב' קרבנות מדנקט רק הביא צפרים. מיהו צ"ע לראב"י דלענין עניות ועשירות תליא בצפרים. אפשר דגם לענין קרבן א' דוקא אם נתנגע קודם הצפרים נפטר בקרבן א'. אבל אחר שהביא צפרים כיון דלדידי' חל חיוב הקרבן בשעת הבאת הצפרים לענין עניות ועשירות ה"ה נמי לענין להביא ב' קרבנות. וצ"ע בזה:
בתוס' ד"ה והיא שפחה תימא דהכא בעינא קרא לחלק והנה יש לדקדק לפי דבריהם הו"ל לתמוה ג"כ על הך דואשה בנדת טומאתה דמרבינן לחלק בעריות הו"ל לאקשויי ל"ל קרא. אלא נראה משום דכתי' בעריות קרא לחלק בב' גופין נלמד מזה גם לשבת ולשאר מילי. ולהכי קשיא להו רק הכא ל"ל קרא דשפחה. וזה מיושב בפשיטות דשאני הכא דרבי קרא דאין ידיעות מחלקת להכי הו"א דגם גופין אין מחלקין דזה הי' טעם של הבעיין. ולהכי פשיט לי' דאיכא הכא נמי קרא לרבות דגופין מחלקין כנ"ל. מיהו מה שהקשו מאותו ואת בנו בלא"ה יש ליישב דשאני מזיד לענין מלקות וודאי חייב על כל מעשה בפ"ע. דדוקא לענין קרבן צריך קרא לחלק. ונהי דבלובש כלאים כמה פעמים בהתראה אחת חייב רק פ"א. אבל בב' גופין אפי' בהתראה א' מסתבר דלוקה שנים ולא דמי כלל לקרבן כנ"ל:
בד"ה מפלת כו' וקשה כו' ואי לר"י הא מודה לרבנן איני מבין דבריהם דהא גופא קמ"ל דמודה ר"י לרבנן במפלת. והגם דלפ"ז עיקר חסר מן הספר דליכא ראי' במשנה דמודה לרבנן. מ"מ לשונם שכ' הא מודה ר"י לרבנן אין לו פי':