שפת אמת על כריתות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שני · דף ח:
בגמ' הביא פרידה אחת שחרית אוכל בקדשים לערב, הטעם כיון דסגי בבהמה א' א"כ גם בעוף בחדא סגי רק דצריך להביא עוד פרידה משום דלא מצינו חיוב בתורה באחת לכן החיוב להביא ב' אבל הכפרה נגמר באחת. ומה דקאמר לערב משמע דבעי הערב שמש אחר הטבילה. ותוס' בזבחים ר"פ טבול יום העלו דמחוסר כפרה א"צ הערב שמש ואפשר דגר שאני דמעולם לא אכל קדשים לכן צריך גם הערב שמש. ומהתימה שלא הזכירו שם הך דהכא כלל. (אכן בחגיגה (כ"א.) הביאו התוס' גם מכאן ותי' כמ"ש בשטמ"ק כאן]:
שם בגמ' עולה ושלמים יצא. נראה לפרש דעולת עוף קאמר עם בהמת שלמים. דהא ביולדת מצינו עוף א' עם הכבש וא"כ י"ל ה"ה בגר. ומהתימא על רש"י שכ' דלאו דוקא. וגם דברי בה"ז אין נכונים. מיהו תמהני על הרמב"ם שכ' בפי' (פ"א מה' מעה"ק) ב' בהמות עולה ושלמים יצא. וא"י להלום דבריו:
שם בגמ' אר"פ יש לומר לעוף איתרבי לעולת בהמה לא כ"ש. נראה הפי' דהא דאיתא בברייתא אח"כ מנין כו' עוף ת"ל לריח ניחוח איזה דבר שכולו לה' זה עוף. ובאמת גם הא דסגי בעולת בהמה ולא בעי עולה ושלמים ג"כ אכתי לא ידעינן וא"כ כוונת התנא מנין לעוף לאו דוקא. ורצה לומר מנין דסגי בעולה גרידא ואפי' בעוף. וכל זה מרבה מריח ניחוח דהיינו עולה והוסיף עוף לרבותא. וזה כוונת ר"פ השתא עוף מרבה התנא מכ"ש דבהמה אתרבי מהאי קרא. ולכן לא הבנתי מ"ש תוס' תימה דהא בזב וזבה עוף דוקא. ולק"מ דוודאי אי הי' מפורש בקרא עוף לא הו"א כ"ש בהמה רק הכא מהאי רבויא דמרבינן עוף כ"ש בהמה. וזה פשוט. וגם על רש"י יש לגמגם במ"ש דכולו לה' אבל בעולת בהמה עור לכהנים. דלפ"ז קשה באמת מנ"ל בהמה. אבל אין כוונת התנא ע"ז רק דעולה שכליל נקרא כולו לה' כנ"ל פשוט: