אור ברסלב

שפת אמת על כריתות· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק שני

פרק ראשון

דף ח:

בגמ' הביא פרידה אחת שחרית אוכל בקדשים לערב, הטעם כיון דסגי בבהמה א' א"כ גם בעוף בחדא סגי רק דצריך להביא עוד פרידה משום דלא מצינו חיוב בתורה באחת לכן החיוב להביא ב' אבל הכפרה נגמר באחת. ומה דקאמר לערב משמע דבעי הערב שמש אחר הטבילה. ותוס' בזבחים ר"פ טבול יום העלו דמחוסר כפרה א"צ הערב שמש ואפשר דגר שאני דמעולם לא אכל קדשים לכן צריך גם הערב שמש. ומהתימה שלא הזכירו שם הך דהכא כלל. (אכן בחגיגה (כ"א.) הביאו התוס' גם מכאן ותי' כמ"ש בשטמ"ק כאן]:

שם בגמ' עולה ושלמים יצא. נראה לפרש דעולת עוף קאמר עם בהמת שלמים. דהא ביולדת מצינו עוף א' עם הכבש וא"כ י"ל ה"ה בגר. ומהתימא על רש"י שכ' דלאו דוקא. וגם דברי בה"ז אין נכונים. מיהו תמהני על הרמב"ם שכ' בפי' (פ"א מה' מעה"ק) ב' בהמות עולה ושלמים יצא. וא"י להלום דבריו:

שם בגמ' אר"פ יש לומר לעוף איתרבי לעולת בהמה לא כ"ש. נראה הפי' דהא דאיתא בברייתא אח"כ מנין כו' עוף ת"ל לריח ניחוח איזה דבר שכולו לה' זה עוף. ובאמת גם הא דסגי בעולת בהמה ולא בעי עולה ושלמים ג"כ אכתי לא ידעינן וא"כ כוונת התנא מנין לעוף לאו דוקא. ורצה לומר מנין דסגי בעולה גרידא ואפי' בעוף. וכל זה מרבה מריח ניחוח דהיינו עולה והוסיף עוף לרבותא. וזה כוונת ר"פ השתא עוף מרבה התנא מכ"ש דבהמה אתרבי מהאי קרא. ולכן לא הבנתי מ"ש תוס' תימה דהא בזב וזבה עוף דוקא. ולק"מ דוודאי אי הי' מפורש בקרא עוף לא הו"א כ"ש בהמה רק הכא מהאי רבויא דמרבינן עוף כ"ש בהמה. וזה פשוט. וגם על רש"י יש לגמגם במ"ש דכולו לה' אבל בעולת בהמה עור לכהנים. דלפ"ז קשה באמת מנ"ל בהמה. אבל אין כוונת התנא ע"ז רק דעולה שכליל נקרא כולו לה' כנ"ל פשוט:

דף ט.

בגמ' ואין הזאה בלא טבילה. ק"ק מ"מ מנ"ל דזה שייך אל הגירות. וא"כ עתה דאין הזאה גם טבילה י"ל דא"צ. ועיין ביבמות (מ"ו:) בגמ' שם עוד ראי' אחרת בזה דצריך טבילה. והרמב"ם (פי"ג מה' א"ב) מביא אותו הראי' ולא האי דהכא]:

שם בגמ' הו"א כי מייתי קרבן בשוגג מידי דהוי אתורה כולה כו'. צ"ע דא"כ לא לכתוב כלל אפי' פתאום. רק וכי ימות מת עליו. וממילא הו"א דמיירי בשוגג ככל התורה כולה. א"כ דכתי' פתאום וודאי לרבות מזיד ואונס א"כ פתע מיותר:

שם בגמ' בעא מיני' כו' הבא על ה' שפחות בהעלם א' מהו. נראה דלסברת הבעיין הוי מסופק נמי בב' העלמות וב' גופין ג"כ רק דגם בהעלם א' בעי ופשט לי' דחייב ב' ומכ"ש בב' העלמות. אבל לס"ד גם בב' העלמות איכא למבעי כנ"ל:

שם בגמ' מאן תנא כו' ר"י בר"י הוא כו'. נראה דגם לר"י בר"י הא דמביא קרבן א' משום דטומאה אריכתא היא. אע"ג דמתחיל למנות מיום ז' מ"מ עדיין טמא הוא עד הערב. רק דמ"מ קצת רבותא היא דהו"א דלא חשיב חד טומאה. אבל לרבי פשיטא דחד טומאה חשיב. וכ"מ מלשון הרמב"ם בפי' המשנה. דהא הגמ' לא מייתי שום טעם למה מביא קרבן א' כנ"ל. ודברי התוי"ט בכאן א"י להלום כלל מה שכ' שרש"י בפ"ק סותר מ"ש בנזיר דוודאי מילתא דפשיטא דחד קרבן מייתי על טומאה השני' בכל גווני ע"ש שדבריו תמוהים:

במשנה המקנא כו' ומייתי בגמ' הטעם דתורת הקנאות תורה א' להרבה קנאות. וכ' בתוס' תימה דלרבנן בסוטה אין משקין ב' פעמים לסוטה אחת ע"ש. ולכאורה דבריהם תמוהים דמה בכך דוודאי ב' פעמים אין משקין. אבל השתא דרבי קרא דלכמה קנאות שותה פ"א שפיר משקין אותה פ"א על כל הקנאות. ומותרת לבעלה ע"י ההשקאה הזאת וכמ"ש התוס' בסוטה (י"ח:) דהכא מיירי בכה"ג ע"ש]. ואפשר כוונתם משום דכל שאינו בזה אחר זה גם בב"א אינו:

שם בגמ' חסורי מחסרא וה"ק הביא ציפרין ונתנגע אין מביא אלא קרבן אחד ולאקבועי בעניות ועשירות כו'. ומ"מ משמע דגם לענין קרבן א' דוקא עד שלא הגיע זמן קרבנותיו מדתנא רק הביא צפרים ונתנגע. וכן הבין הכ"מ כמ"ש בתוי"ט. הגם דלענין פי' הרמב"ם יפה השיג התוי"ט על הכ"מ דבלא"ה הרמב"ם לטעמי' אזיל דגם בנזיר תליא הכל בהבאת קרבנותיו. אבל מ"מ גם לדידן נראה דמצורע דמי לנזיר דכל היכי שהגיע זמן קרבן ונתנגע אח"כ מביא ב' קרבנות מדנקט רק הביא צפרים. מיהו צ"ע לראב"י דלענין עניות ועשירות תליא בצפרים. אפשר דגם לענין קרבן א' דוקא אם נתנגע קודם הצפרים נפטר בקרבן א'. אבל אחר שהביא צפרים כיון דלדידי' חל חיוב הקרבן בשעת הבאת הצפרים לענין עניות ועשירות ה"ה נמי לענין להביא ב' קרבנות. וצ"ע בזה:

בתוס' ד"ה והיא שפחה תימא דהכא בעינא קרא לחלק והנה יש לדקדק לפי דבריהם הו"ל לתמוה ג"כ על הך דואשה בנדת טומאתה דמרבינן לחלק בעריות הו"ל לאקשויי ל"ל קרא. אלא נראה משום דכתי' בעריות קרא לחלק בב' גופין נלמד מזה גם לשבת ולשאר מילי. ולהכי קשיא להו רק הכא ל"ל קרא דשפחה. וזה מיושב בפשיטות דשאני הכא דרבי קרא דאין ידיעות מחלקת להכי הו"א דגם גופין אין מחלקין דזה הי' טעם של הבעיין. ולהכי פשיט לי' דאיכא הכא נמי קרא לרבות דגופין מחלקין כנ"ל. מיהו מה שהקשו מאותו ואת בנו בלא"ה יש ליישב דשאני מזיד לענין מלקות וודאי חייב על כל מעשה בפ"ע. דדוקא לענין קרבן צריך קרא לחלק. ונהי דבלובש כלאים כמה פעמים בהתראה אחת חייב רק פ"א. אבל בב' גופין אפי' בהתראה א' מסתבר דלוקה שנים ולא דמי כלל לקרבן כנ"ל:

בד"ה מפלת כו' וקשה כו' ואי לר"י הא מודה לרבנן איני מבין דבריהם דהא גופא קמ"ל דמודה ר"י לרבנן במפלת. והגם דלפ"ז עיקר חסר מן הספר דליכא ראי' במשנה דמודה לרבנן. מ"מ לשונם שכ' הא מודה ר"י לרבנן אין לו פי':

דף י.

בתוס' ד"ה א"א לפתיחת כו' תימא כו'. נראה ליישב אם ילדה ביום ב' וג' לראיתה דמצד הדם מונית ז' מראי' ראשונה ומצד הלידה מונית ז' מיום הלידה [כמ"ש בדיבור הקודם דאם ילדה בימי נדתה מונית מיום לידתה]:

דף י:

בתוס' ד"ה עשירית האיפה בפרוטה אינו כשיעור שער כו'. אין דבריהם מובנים דכוונת הגמ' הכא דסגי בפרוטה אם יהי' זול דבציר מפרוטה לא סגי כדמסיק אבל בפרוטה סגי:

דף יא.

במשנה ר"י אומר זו היא שפחה ודאית יש לעיין אי כוונת ר"י דוקא שפחה גמורה אבל בחצי' ב"ח אינו מביא אשם. או כוונתו אפי' ודאית ומודה דה"ה בחצי' שפחה. ולזה הדעת נוטה. אכן לר"ע ודאי דוקא חצי' ב"ח אבל שפחה גמורה כיון דלא תפסי קידושין פטור מאשם:

שם בגמ' תהא בקראי כדתניא כו'. כתב בתוס' תימה דלא מצינו שמלקות בקראי רק מההיא קרא כו'. וצ"ל דיש לימוד אחר ע"ז. ואולי דרשו מוהפלא ה' מכותך שהוא מלשון דיבור כמו כי יפליא לנדור נדר:

שם תניא שפחה כו' ומאורסת לעבד עברי. י"ל דאורחא דמילתא נקט דב"ח אסור בה. אבל אי נתארסה לישראל גמור אפשר דג"כ דינה באשם. (אכן בגיטין (מ"ג.) פרש"י הואיל ויחדוה לע"ע המותר בה. וכ"כ הר"ש בתו"כ דלב"ח האסורה לו לא הוי יחוד]:

שם מ"ט שכבת זרע כתיב. צ"ל הפי' דמשמע שכבת זרע כי אורחי' דראוי להזריע משא"כ שלא כדרכה דא"ר להזריע. (ועי' ביבמות (נ"ה:) ובסוטה (כ"ו:) בשינויא דרב ששת. אכן ביבמות (ל"ד:) פליגי רבנן ור"י בהא אי ש"ז ממעט שלא כדרכה וצ"ע]:

תוכן העניינים

שפת אמת על כריתות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה