אור ברסלב

שפת אמת על כריתות· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק ראשון

דף ב.

ברש"י מגדף איכא למ"ד כו' צ"ע בכוונתו הלא מתני' ר"ע היא ומיירי במברך השם כדלקמן (ז':) (דהא חשיב מגדף ועובד ע"ז בתרתי]:

שם ד"ה והמפטם כו' מריח בקטורת לא אזהרה כו' דריח אין בו משום מעילה. צ"ע דהא וודאי בנותן קטורת בביתו על האש וודאי מועל אבל כרת ליכא. ולמה הוצרך רש"י להוסיף זה הטעם כאן:

בד"ה על שגגתו כו' על הזכור כסבור שהיא אשתו כו'. מיהו למ"ד לקמן דמיירי נמי בהביא זכור עליו מה שגגה שייך. ואי דא"י כל האיסור דמשכב זכור הא כ' רש"י אח"כ בא"י כל העיקר אונס הוא. וצ"ל דידע העיקר רק סבור כה"ג מותר כמו בקטן אחר שהי' בן ט' וכדומה:

דף ב:

בגמ' אלא לחלק על אחותו שהיא א"א ואחות אמו קצת קשה מנ"ל הא דילמא קרא אתי לאחותו שהיא אשת איש או נדה שהם גוף א' וב' שמות. אבל כה"ג דכולהו שם אחותו אפשר סגי חטאת א' לקמן (ט"ו.) הקשו כן התוס' ותי' שפיר. אבל התוס' כאן ד"ה אחותו לא ס"ל תי' התוס' דלקמן א"כ קשה כנ"ל]:

דף ג.

בגמ' אבע"א יליף עונש מאזהרה. אין מובן לי הא בלא"ה כיון דבאזהרה אחותך היא קאי על אחותו מן האב והאם א"כ עלה קאי נמי כי כל אשר יעשה מכל התועבות ונכרתו כו'. ולכן נכון גי' הרב ר"ג כדאמר ר"א כו' דקאי אתחלת הסוגיא אבע"א דלחלק א"צ קרא כדר"א ע"ש. מיהו אכתי לכאורה גם לת"ק קשה ל"ל אחותך בעונש לרבות אחותו מאב ואם הא כתוב באזהרה. אך זה נ"ל ליישב דאה"נ דעיקר אחותך הוא שבפ' אחרי גבי אזהרה הוא. דצריך להכי רק ממילא כשכפל התורה גבי עונש בפ' קדושים דין אחות פי' בה כולהו מן האב או מן האם או משניהם. דכן דרך הכתוב כנ"ל ודו"ק:

שם בגמ' לר"י דמפיק ליה מתרתי כו' חייב שתים. וקשה דלא יהי' קדש ליכא כרת. וכן הקשו בתוס' ד"ה לר"י. ותירוצם אין מובן. ואפשר לומר דר"י מודה לדרשא דר"ע דתשכיב קרי. רק דמביא אזהרה מיוחדת דלא יהי' קדש והוי תו לאוין מחולקין וכרת א' וחייב שתים כנ"ל ואולי כן כוונתם:

שם בגמ' ובמגדף ס"ל כר"ע. הקשה באר שבע הא ר"י בפ"ד מיתות ס"ל דמגדף הוא ע"ז ובס' בה"ז רצה לתרץ בזה. ותמוהין דבריו דא"כ מגדף דמתני' הוא מזמר לע"ז וז"א דפלוגתא דת"ק וחכמים במתניתין הוא במברך ה' כדאמרינן לקמן. ובס' באר שבע בפ' חלק (צ':) מיישב ע"ש אבל לפרש"י שם קשה:

שם אלא מאהבה ומיראה. למ"ש הרמב"ם (פ"ה מה' יסוה"ת) דבעובר ולא נהרג הוי אונס. צ"ל הכא ביראה מהכאה בעלמא או מעונש ממון. וכ"כ בס' ב"ש בשם ריב"ש. אכן בתוס' סנהדרין (ס"א:) לא משמע כן. ועי' בשבת (ע"ב:) בתוס' מ"ש בזה]:

בתוס' ד"ה לומר שאין עונשין. הקשו דלעיל משמע באחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו דאי לא הוי קרא לחלק בחדא מיהא חייב ואמאי הא אין עונשין מן הדין. ויש ליישב דאה"נ אילו לא הי' חייב על כל א' ואחת הי' פטור לגמרי מטעם אין עונשין מה"ד. ולהכי בא הכתוב לומר דחייב על כל אחת וא' וכיון דחייב שלשה לא שייך אין עונשין מן הדין דהטעם משום דחמור טפי ואינו מתכפר בכפרה קלה (כמ"ש המהרש"א בסנהדרין ס"ד:] דהכא באמת על כל עבירה חייב בפ"ע. ודו"ק. ומנ"ל לתוס' דלולי קרא הי' חייב חדא מיהת. וכן ביש אוכל אכילה אחת כיון דחייב על כל א' בפ"ע לא שייך אין עונשין מן הדין כמ"ש:

דף ג:

בגמ' דע"כ לא בעי רבא מר"נ כו'. צ"ע א"כ תפשוט מהכא דאינו חייב רק אחת. דאל"כ איכא בע"ז ו' חטאות. ועי' בשטמ"ק דגריס תפשוט דבעי רבא מר"נ]: שם בגמ' בתינוק שנשבה כו'. מפרש"י משמע דלמדו שם דעבודה רק לשמים או לכוכבים ושאר ע"ז אסור כל העבודות. ונראה דכמו כן הו"ל לגמ' לתרץ בסבור דשיתוף ע"ז מותר. או כמו דב"ח ומחובר אין נאסרין סבור דמשתחוה פטור:

שם בגמ' דהא פלוגתא דר"י ור"ל. צ"ע מה נ"מ מפלוגתא זו דהא לר"ל פטור לגמרי בידעוני. ולהרמב"ם דיש ידעוני במעשה (כמ"ש בלח"מ פ"ו מה' ע"ז] א"ש דלר"י חייב אחת ולר"ל באוב וידעוני במעשה חייב שתים. מיהו קשה על הרמב"ם דחושב מ"ג כריתות ואוב וידעוני במעשה בכלל מ"ג וכ' דחייב מ"ג חטאות. והלא לר"י אינו כן. וכ"ה ג"כ במל"מ (פ"ד משגגות) ע"ש. וק"ק על הרמב"ם א"כ למה נדחק הגמ' ליישב לר"י דמתני' מני ר"ע הוא בלא"ה י"ל דמיירי בידעוני במעשה:

שם בגמ' עולא אמר כו'. לכאורה י"ל דהלכה כעולא ורבא. והרמב"ם השמיט זה. וצ"ע דאפי' אי נימא דסתם גמ' מעיקרא דלא כעולא מ"מ י"ל דלדינא אמת דברי עולא דחובר כהאי חייב כרת. וצ"ע בזה:

דף ד.

בגמ' אין לוקין על לאו שבכללות. נראה דאין זה כמו כל לאו שבכללות כמו ל"ת על הדם דכולל כמה מיני עבירות נפרדים דבזה אפי' חדא לא לקי אבל בהך דהכא דהכל איסור א' רק שחלקו הכתוב חלב שור כשב ועז וכיון דחד לא תאכלו כתיב קראהו לאו שבכללות ובזה וודאי חדא מיהא לקי. [ומיושב קושי' הב"ש. ואפשר זה כוונת רש"י. אכן בתמורה (ז':) ברש"י ותוס' ל"מ כן]:

שם בגמ' ור"י אמר לך כו' עז ל"ל ש"מ לחלק. וקשה לרבנן. ואפשר לומר דס"ל דדוקא השתא דכתי' שור כשב ועז דרשינן השוה בשלשתן לאפוקי אלי'. אבל אי הוי כתוב שור כשב בלבד הו"א איפכא מה דנאסר בכשב נאסר גם בשור. רק עתה דתרי אין בהם חלב אלי' דרשינן דגם בכבש אלי' מותר כמו הרוב כנ"ל:

שם בגמ' מודה ר"י לענין קרבן כו'. נראה דקאי למ"ד תמחויין אין מחלקין. אבל למ"ד תמחויין מחלקין נראה דאדרבה מודין חכמים לענין קרבן דוודאי חלב שור כשב ועז הוי כמו שלש תמחויין דאין טעמן שוה:

שם בגמ' שני שמות בהעלם אחד כו' פירש"י חלב כליות ושעל הדקין. נראה כוונתו למסקנת הגמ' ב' תמחויין וה"ה ב' מיני חלבין הללו דאין טעמם שוה חשוב כב' תמחויין:

שם בגמ' א"כ נחייב נמי משום קודש. והקשיתי דילמא מיירי בכזית שאינו ש"פ דמעילה ליכא רק בכשוה פרוטה. וגם בקדושת הגוף בעינן שיהא ש"פ כדלקמן (כ"ג.). ומ"ש התוס' לקמן (י"ג:) דגם בנותר איכא מעילה אע"ג דלא שוה מידי. פי' שאין הפסד להקדש אבל לגבי הנהנה בעי ש"פ כנ"ל]. והשיב לי חתני מ' יעקב מאיר נ"י דהקושיא היא דמצי נקיט שלשה וכגון שהי' ש"פ. ואכתי קשה לי די"ל דב' שמות שאין שיעורן שוה פשיטא דמחלקין ולא רק חלב ונותר דשיעורן שוה קמ"ל דמ"מ מחלקין וצ"ע:

דף ד:

בגמ' ר"י סבר למדין לאו מכרת וחכמים ס"ל אין למדין לאו מכרת. צ"ע להבין הסברא בשלמא לעיל לענין למעט חלב חי' שפיר י"ל דנהי דבענינא דקדשים כתי' כרת אין למדין הלאו דשמא רק כרת מיעט חלב חי' דאינו בקדשים. אבל לאו יש גם בחי' אבל הכא דבא לרבות חלב קדשים א"כ כיון דכרת דחלב בענינא דקדשים כתי' מכ"ש דלאו נמי איכא וצע"ג. ותו קשה לי בדר' ישמעאל ג"כ דהא האי כל חלב דמוקמינן בחולין הוא בענינא דקדשים. דהא עלה אמר ר"י לעיל דאי נמי לא הוי כתי' שור כשב ועז הוי ממעטין חלב חי' כיון דבענינא דקדשים כתיב. והשתא אי לא הוי כתוב קרא מיותר לחלב קדשים. הו"א האי כל חלב שור כו' בקדשים הוא דלמד מענינו והוי ממעטין חלב חולין כמו חלב חי'. ולהכי צריך קרא אחרינא בקדשים להוכיח דהאי כל חלב שור בחולין הוא וא"כ לא מיותר קרא לתרי לאוי וצ"ע:

שם בגמ' סד"א הואיל ואמעיט מטומאה. רש"י גורס ממעילה. וכן מסתבר טפי. ובזה מיושב נמי מה דקשה בהא דמקשה ואלא חכמים הקישא ל"ל ולפרוך טפי גם למסקנא דאיצטרך היקשא לד"א מ"מ הא אין היקש למחצה ולמה לא נרבי דם לזרות. אבל לפרש"י א"ש כיון דאמעוט ממעילה משמע ודאי דגם לאו לית בי'. ונ"ל עוד דר"י וחכמים בהא פליגי דאיכא ג' דרשות למעט דם ממעילה ומטומאה ומנותר מהוא ולכפר ולכם ע"ש בחולין (דף קי"ז.). וא"כ י"ל דלחכמים אמעוט מעילה מלכם שלכם יהא א"כ משמע ודאי אפי' לכתחילה. ולכך מקשה רק היקשא מה דרשי בי' כנ"ל:

שם בגמ' אמר רבינא הילכך כו' פי' אי הוי ילפינן רק מוזה לכם הטמא לא הי' נחש בכלל. וק"ק למה נדחק הגמ' מקודם ליישב דס"ד רק לטומאה. למה לא תי' כפשוטו דצריך היקשא לנחש:

דף ה:

בגמ' כ"ג בן כ"ג בעי משיחה מנלן. הא ודאי מה דכ"ג בעי משיחה פשיטא לגמ' מדכ' כהן המשיח. רק בבן כ"ג מקשה מנלן. וק"ק דלקמן גבי מלך בן מלך לא בעי משיחה מקשה הגמ' ג"כ מנלן. והלא הכא בעי קרא להצריך משיחה. א"כ משמע דמסברא כל שאביו נמשח אין הבן צריך משיחה. ודוחק לומר כיון דכבר כתיב קרא בכ"ג בן כ"ג דבעי משיחה ממילא יש ללמוד גם למלך בן מלך. ואפשר דקושית הגמ' לקמן כיון דמצינו דשלמה נמשח מנ"ל לומר דהוא משום מחלוקת אדוני' דילמא דינא הכי ומסיק דמלכות ירושה היא. ונראה דמ"מ אלעזר ואיתמר כשנעשו כ"ג לא בעי משיחה דכבר נמשחו. אע"ג דמשיחה ראשונה לא הי' לשם כ"ג מ"מ שפיר מתקיים כהן המשיח כנ"ל דהא כ' סתם קח כו' והלבשתם את אלעזר ולא כ' משיחה:

שם בגמ' מנלן דכי איכא מחלוקת בעי כו'. ק"ק דהא מפורש בקרא דמשחו לשלמה. ואי קשיא דילמא לאו דינא הוא רק דלפרסומי מילתא עבדי ונהי דאיכא מעילה נימא דהוי בשמן אפרסמון. א"כ על מי מקשה הגמרא דהא בברייתא נמי לאו דינא קאמר רק מפני מה משחו לשלמה. ואפשר דקושית הגמ' למאי דמשני דכתיב הוא ובניו. א"כ צריך להיות ג"כ מפורש דבמקום מחלוקת אינו כן. להכי קאמר מנלן ומסיק דכתיב בקרב ישראל. ויש לעיין הא דבאין שלום בן מלך בעי משיחה אי דוקא כה"ג דשלמה דגם אדוני' היה בן מלך. רק דס"ד דמאן דבעי מלכא מורית ע"ז דריש דכשיש מחלוקת מי מבניו יהי' בעי משיחה. אבל למנות מלך אחר כשיש בן י"ל דא"צ משיחה אפילו במקום מחלוקת. מיהו יותר נראה כיון דכ' הוא ובניו בקרב ישראל משמע דדוקא כשיש שלום הוא ובניו. אבל במקום מחלוקת יכולים למנות אחר וכשנמנה הוא בעי משיחה. ויש לעיין למה לא משחו יואב וחבריו לאדוני' ואפשר חשבו דהוא בהסכם כל ישראל. ובאבשלום כ' אשר משחנו למלך. ונראה משום דהי' לדוד בנים גדולים מאבשלום כלאב. א"כ מה"ט ג"כ אדוני' היה צריך משיחה. ואפשר דמשחוהו אע"ג דאין מפורש בקרא דבאבשלום ג"כ לא כתב בשעת מעשה משיחה. ומ"מ כתב אח"כ אשר משחנו כו'. ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשיתי לעיל בגמ' דמקשה מנלן דמפני מחלוקת בעי משיחה והלא מפורש בשלמה שמשחוהו. רק די"ל טעם משיחת שלמה מפני שאדוני' וכן כלאב היו גדולים ממנו והתנא קאמר הטעם מפני מחלוקת דוקא משמע אפי' בשוין בשנים. להכי מייתי קרא דבקרב ישראל:

שם בגמ' ומי קשיש כו'. ק"ק דהגמ' מסופק בזה ובקרא משמע בהדיא דהי' קשיש דיהואחז הי' בן כ"ג במלכו ומלך רק ג' חדשים. ויהויקים נמלך תחתיו והי' בן כ"ה שנים ע"ש במלכים (ב' כ"ג). וביותר יש להפליא ע"ד הרד"ק שם שהביא הגמרא דהכא ומסיים ויהויקים שהי' גדול מיהואחז ב' שנים ראו מהפסוקים שנאמר בן כ"ג כו' אלא שלשה חדשים ע"ש. והלא כאן לא נזכר ראיה זו. ואדרבה פרכינן ומי קשיש כו' כנ"ל]:

דף ו.

בגמ' הניחא לרבנן אלא לר' דוסא כו'. לכאורה קשה אפילו לרבנן דלמה הוי ב' כתובין הלא אפי' אי בעלמא נעשה מצותו מועלין מ"מ צריך קרא והניחם שם לאוסרן לכהן הדיוט. [והך קרא דכתיב גבי תה"ד לאו יתורא הוא דהא דרשי' נמי מיני' דרשא אחרינא ושמו בנחת ושמו שלא יפזר). אכן לפמ"ש בס' באר שבע דמעילה דהכא רק בבגדי כ"ג ביו"כ. אבל בגדי כהונה דעלמא ס"ל דאין בהם מעילה משום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת ע"ש. א"כ א"ש דאי אית בהו מעילה ממילא אסורין גם לכהן הדיוט דהוא ודאי יהנה מהם:

שם בגמ' בורית כרשינה תשעה קבין יין קפריסין סאין תלתא קבין תלתא. דקדק בני אברהם מרדכי שי' למה מעיקרא אמר ט' קבין לימא נמי סאה וג' קבין או לימא הכא כ"א קבין. ואפשר דצריך לשקול בפ"ע ג' סאין ] וג' קבין להיות הכרעות אלו במשקל:

שם בגמ' אם נתן בה דבש פסלה ואם חסר אחת מסממני' חייב מיתה. משמע דבנתן בה דבש ליכא חיוב מיתה. ואפשר דמיירי בדבש כ"ש דבטיל ברוב ופסולה רק מדרבנן [כיון דעביד לריחא כמו דבר דעביד לטעמא דלא בטיל מדרבנן כמ"ש הש"ך יו"ד (סי' צ"ח ס"ק כ"ט) בשם האו"ה]. ולהכי ליכא חיוב מיתה אע"ג דמרבינן עירובו מכל דבש. מ"מ י"ל דהיינו בפחות מרוב. מיהו פסלה משמע מדאורייתא ולכן נראה דהא עיקר קטורת י"א סממנין ומ"מ מערבין בורית כרשינה משום דרק סממנים אסור לערב ולא דברים אחרים. ולכן י"ל דבדבש נמי אין הקטורת נפסלין ורק איסור בפ"ע עביד מה דהקטיר דבש. ולהכי קאמר פסלה דפסלה מלהקטיר מכח איסור דבל תקטירו. אבל אי הקטירן יצא וא"צ להקטיר קטורת אחרים דמצוה הבאה בעבירה לא שייך הכא דאין המצוה בא ע"י עבירה דאם לא הי' נותן בה דבש ודאי הי' מקיים המצוה שפיר. וא"כ לא שייך לחיובי מיתה כיון דבהקטרה זו קיים המצוה לא מיקרי זה קטורת זרה (בפרט לרש"י [דהחיוב הוא משום ביאה ריקנית ביוה"כ לפני ולפנים] דביאה ריקנית ודאי לא הוי). מיהו במ"א כתבתי דהיכא דעושה עבירה בשעת עשיית המצוה חשוב מה"ב אפי' אין המצוה באה ע"י עבירה כיון דעשיית המצוה עצמה עבירה היא. מ"מ י"ל כיון דקי"ל בפסולים אם עלו לא ירדו כל שהי' פסולו בקודש. וא"כ כיון שיש בה כל הסממנין יהי' ראוי לקודש רק מטעם שעירב בה דבש שוב אם עלה לא ירד וכיון דלא ירד ומתכשר ע"י המזבח ליכא חיוב מיתה רק דפסולה לכתחילה להעלותה. משא"כ בחיסר אחד מסממני' דלא הי' ראוי מעולם לכך שפיר חייב מיתה. מיהו עדיין יש לדקדק כיון דמזבח הפנימי מקדש פסולין אפי' אין ראוין כלל כדאר"א בזבחים (כ"ז:) וא"כ גם בחיסר לא ירד **לכאורה י"ל דבכה"ג גם במזבח הפנימי ירד. למאי דאמרינן התם בזבחים דמזבח הפנימי דינו ככלי שרת. ובכ"ש גופי' איתא בזבחי' (פ"ח.) דאין מקדשין אלא שלימין. ופרש"י דאם חסר השיעור אין מקדשין. א"כ ה"נ אם חסר אחת מסממני' אינו מקדש דהרי חסר השיעור. אכן ברמב"ם (פ"ג מהלכות פסוה"מ) משמע קצת דדוקא במדות א"מ חסירין. וע"ש בלח"מ וצ"ע:** ולמה חייב מיתה. אך אין זה קושיא דנהי דלא ירד מ"מ כיון דלא קיים מצות הקטרת שהרי חסר שפיר הוי קטרת זרה. אבל ביש בה כל הסממנים נהי דפסול מפני הדבש כיון דלא ירד שפיר קיים המצוה. מיהו זה יתכן רק בכל השנה במזבח הפנימי. אבל למאי דפרש"י וכן משמעות הגמרא ביומא (נ"ג) דמיירי ביוה"כ ושם ליכא קידוש מזבח רק על המחתה וכלי שרת אין מקדשין פסולין ליקרב ואם עלה ירד שפיר יש לחייב מיתה גם בנתן בה דבש. ואפשר דנקט פסולה ולא מיתה משום דמיירי נמי בקטרת דכל השנה גם כן עכ"פ. ועיין מה שכתוב אח"ז:

שם בגמ' ואם חיסר אחת מכ"ס חייב מיתה. פשיטא דלישנא משמע אפי' בכל השנה בהיכל. וכ"כ הרמב"ם (פ"ב מהל' כה"מ). אך הטעם לא נתבאר. והרמב"ם כתב דהוי קטרת זרה. ומאי בכך הא רק לאו גרירא הוא לא תעלו עליו ק' זרה ומנ"ל דחייב מיתה. ואפשר דממעשה דנדב ואביהוא נלמד דהקטירו אשר לא צוה ה' ומתו דכל האי מיתה דהכא בידי שמים היא. ובזה אפשר נמי ליישב מה דבנתן בה דבש ליכא מיתה כיון דזה איסור בפ"ע בהקטרת דבש. ואנן לא מצינו מיתה רק בקטורת אשר הם בשינוי כגון חיסר בה. אבל מה שנפסל ע"י הדבש לא הוי קטרת אשר לא צוה וצ"ע בזה:

שם כל מעשי' לא יהי' אלא בקודש. צ"ע דהאי קרא כתיב בקטורת שעשה בצלאל והם לא היו בקודש שלא היה עדיין משכן. וצ"ל בדוחק דצריך להיות במקום הקדוש ביותר. וגם אז היה צריך לעשותן עכ"פ תוך הענן ולא חוץ למחנה. וממילא משתמע לאחר שיש מקדש צריך לעשותן בעזרה דהיא מקודש יותר:

שם בגמ' מתקיף לה ר"י כו' והכא לא תני. פרש"י דר"י בעי לאקשויי אדר"י ב"ר חנינא. ופי' זה תמוה בעיני דאיך שיהי' תקשי כיון דהי' דבר הראוי לציבור ולהכי א"י למכור לאחרים רק לגזבר כדי לחזור ולקנות ממנה. א"כ למה לא תני וחוזרין ולוקחין. ודאי למסקנא דר"י דאחד מסממני הקטרת א"ש כיון דעדיין אינו ראוי להקטיר. והאומן יעשה מזה קטורת ואין לוקחין מיד ממנו להכי לא תני וחוזרין ולוקחין אבל לפרש"י הגם דלא נעשה בקודש מ"מ למה לא יחזירנו מיד לקנות ממנו. ולכן נראה דאה"נ דר"י מקשה לכל הפירושים ומתקיף לה על המקשן והתרצן דהכא בלא"ה בע"כ בא' מסממנים מיירי ושוב ל"ק אדר"י ב"ח כנ"ל:

דף ו:

בגמ' והא אפשר דעבדה פרס בשחרית כו'. נראה לכאורה דלאו דוקא ואפי' פחות מזה דהא שיעור זה רק מדרבנן כמבואר בזבחים (ק"ט:) (דיוצא בכזית ופרש"י דהאי שיעורא דרבנן הוא] וכ"כ תוס'. ונראה דיש ט"ס בתוס' וצ"ל לאו הל"מ היא. ומ"ש ר"ש מנה חייב ודאי לאו דוקא וצ"ע. ובמל"מ (פ"ב מה' כה"מ) הניח ג"כ דברי רש"י בקושיא]:

שם בגמ' מה ת"ל דקה שתהי' דקה מן הדקה. לכאורה קשה דילמא כתי' קרא לעכב דבכל השנה כתיב רק פ"א דקה וי"ל דאינו מעכב וביו"כ כפל דקה לעכב. ואולי פשיטא להו דבכל השנה נמי מעכב:

שם בגמ' נכתוב ללבונה זכה במיצעי. למאי דמשמע מפרש"י דיכול ליקח מינים אחרים רק שיהי' כעין הפרט קשה הכא דאי הוי כתיב לבונה במיצעי וחלבנה בסוף הו"א דאינו רשאי ליקח כשיש לו ריח רע כיון דאינו כעין הפרט. אבל עתה דחלבנה במיצעי יכולין ליקח גם מה שיש בו ריח רע מאחר דהוי כעין הפרט:

שם בגמ' מת לא איקרי אדם. והא דכתיב ועצמות אדם ישרפו עליך (מלכים ב' י"ג) וכן בעצם אדם (פ' חקת). צ"ל בעצם של אדם שהי' באדם. אבל בשר אדם לא משמע הכי:

שם כל שאינו בסך. צ"ע בקטן מה הדין (דהא אינו בסך וכמו דאיתא בנזיר (נ"ז:) בענין מקיף את הקטן ע"ש]:

שם בגמ' וכמה יסוך ויהא חייב כו'. הראב"ד כ' (פ"א מה' כה"מ) דרק בנתינה פליגי אבל בסיכה לכ"ע במשהו חייב. ובע"כ דלא גרס הכא כמה יסוך רק כמה יתן. ונראה דגירסא זו עיקר לכ"ע דגם הרמב"ם שם מחלק דבסיכה אפי' כהנים ומלכים חייבין. א"כ מדמקשה הגמ' עלה והא ר"י פוטר ע"כ דגרס הכא כמה יתן. אבל מ"מ לדינא אין הוכחה מזה לשיטת הראב"ד דשפיר י"ל דה"ה סיכה. ומה דאמרינן לקמן בסיכת מלכים וכהנים לכ"ע כ"ש היינו מצות סיכה. וכן הבינו התוס' וגם הכ"מ נתכוין לזה. ומהתימא על הב"ש שלא עיין בכוונת הכ"מ בזה. ולע"ד יש לתמוה על הראב"ד בזה וגם על הרמב"ם במשיחת מלכים דאפילו לר"י דפטור בנתינה מ"מ בסיכה דכתיב בשר אדם גם כהנים בכלל. דמ"מ מאין הרגלים שיהי' כרת בזה דבכרת כתיב ואשר יתן ממנו. ונהי דודאי דסיכה לא נפקא מכלל נתינה ובסך כזית על זר ודאי חשיב נתינה. אבל לחייב בפחות משיעור נתינה או במלכים תמוה דכרת לא כתיב רק בזר ובנתינה. וכשאני לעצמי היה נראה לי דלכ"ע אפילו במלכים ואפילו בכ"ש לאו מיהא איכא דע"כ לא פליגי הכא רק לחייב כרת. אבל בלאו דלא כתיב נתינה ולא זר שפיר לקי. ובזה א"ש הא דאיתא לקמן בכ"ג שנטל משמן המשחה וסך ע"ג מעיו דחייב. דדוחק לומר דפסק דלא כר' יהודה. ובאמת דמכאן הוציא הרמב"ם דבסיכה אפי' בכ"ג ומלכים חייב. ולע"ד נראה דחייב מלקות קאמר וסתם וקאמר חייב סתם משום דבהא פליגי ר"י ור"מ. אבל להלכה חייב רק מלקות. אבל מה אעשה שמלשון הרמב"ם משמע דבפחות מכשיעור נתינה אפי' מלקות ליכא. וצ"ל דס"ל דהעונש שוה לאזהרה בכל מילי. וצ"ע בזה:

דף ז.

בגמ' שאינו בסך אינו בבל ייסך. יש לעיין אי נימא גם במלך וכהן דאינו בסך לא יהי' בבל יסיך ואם יתן הוא על אחר יהי' פטור. מיהו לשיטת הרמב"ם אין נ"מ בזה דס"ל דסיכה איתא נמי במלך וכהן. ולפמ"ש לומר דלאו למלקות איכא גם במלך וכהן גם כן אין נ"מ בדין זה:

שם בגמ' ומודה רבי בעבירות דיוה"כ גופי'. צ"ע לשון הברייתא לפי"ז מעיקרא דבעי למילף מחטאת ואשם לא הי' מכפר כלל באינו שב. ולמסקנא דאך חלק ממעט רק דאינו שב אינו מכפר על עבירות דיוה"כ דוקא:

שם בגמ' דאלת"ה כרת דיומא איך משכחת לה. ותמוה בס"ד דהוי זה הוכחה א"כ ל"ל אך חלק. ובב"ש הביא שהתוס' בשבועות הקשו כן. וכתב לתרץ דמרבה אפי' שב על גוף העבירה רק שמבעט בכפרת יוה"כ ע"ש. ולכאורה קשה גם ע"ז דא"כ מה ראי' דאלת"ה. וצריך לפרש דעיקר ראיית הגמרא דכללא דרבי בין שבין בין אינן שבין לאו דוקא דהא כרת דיומא ודאי אינו מכפר. וממילא י"ל דה"ה נמי במבעט אינו מכפר מדרשא דאך. מיהו לפי"ז י"ל עוד בפשיטות דאך מרבה דאפי' על איסורי יוה"כ שאין בהם כרת כגון תוס' יו"כ או חצי שיעור או קידוש היום וכה"ג נמי אינו מכפר:

תו מביא הב"ש דתוס' שם תמהו על קושית הגמ' מהא דלא התענה כו' יוה"כ הוא מ"מ דשפיר י"ל דמיירי בשב. וכוונתם פשוטה דאחר שעבר עבירות דיוה"כ דאכל ועשה מלאכה ולא התפלל מ"מ קודם שקיעת החמה עשה חשובה וא"י למה לא הבין הב"ש כוונתם. ומה דמקשה עוד הב"ש דא"כ פשיטא. ג"כ לק"מ דעיקר כוונת הברייתא לאפוקי דלא נימא דכפרת יו"כ תלוי' באלה המצות וכיון דלא התענה אינו מכפר קמ"ל דגוף היום מכפר. אבל שפיר מיירי בשב:

דף ז:

במשנה המפלת שליא כו'. דאין שליא בלא ולד מיהו הא דלא מספקינן שלא הי' בו צורת אדם. צ"ל דרוב נפלים יש בהם צורת אדם. ולכן צ"ע מ"ש רש"י בא"י מה הפילה שמא לא הי' צורת אדם. ובנדה כ' רש"י עצמו דשמא רוח הי' ולא ולד:

בגמ' מאי עבדין מייתין תרוייהו חד קרבן וודאי וחטאת עוף ספק. משמע כפרש"י דלר"י קאי דמייתי כל א' עולה ובחטאת מתנין. וצ"ע למה יפסידו כל א' עולה הלא בשניהם יכולין להתנות בעולה וחטאת:

שם בגמ' ומי אית לי' לר"י תנאי והתנן כו'. יש להבין לס"ד דגמ' מ"ט דר"י בחטאת דאין שניהם מביאים. ונראה דגם בס"ד ס"ל הטעם דכ' או הודע אליו רק דס"ל דכל חטאת דין אחד להם דגם בחטאת זה דיולדת אין מביאין ב'. אך לפ"ז קשה דלעולם לא יביא חטאת עוף על הספק לר"י כיון דבעי ידיעה בכל חטאת אפי' ביולדת וא"כ קושית הגמ' הוי על כל דברי ר"י דמתניתין דאמר אימתי כו' דלר"י איפכא ס"ל דבכל גווני אין מביאין על הספק. ולשון הגמ' ומי אית לי' לר"י תנאי לאו דוקא. וצ"ע בזה:

שם בגמ' מודה ר"י במחוסר כפרה כו'. והנה לכאורה הי' נראה דהלכה כר"י. וגם אפשר דת"ק לא פליג ור"י מפרש דברי ת"ק. אבל הרמב"ם במשניות כ' ואינה הלכה. וגם בחבורו (פ"א מה' מחו"כ) לא הביא כלל דברי ר"י דמתניתין. א"כ ס"ל דת"ק פליג דלא מהני תנאי בב' נשים יולדות. וצע"ג בטעמו של דבר:

במשנה אע"פ שאין ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן צבור. אין מובן הענין מה בכך מ"מ אינו ראוי לקרבן היולדת. ואפשר הכוונה כיון דיום קרבן הוא לכן אם שגג הכהן והביא קרבנה בשבת עלה לה וכמ"ש התוס' בחולין (מ') דשבת לא הוי מחוסר זמן ע"ש] משא"כ בלילה דאפי' דיעבד פסול הקרבן:

דף ח.

בגמ' ת"ר ה' לידות כו'. מפרש"י נראה דגורס ה' לידות וודאי וה' לידות ספק וכמו כן בזיבה. ומ"מ לת"ק צריך להביא א' מן הספק. ויש ג' מחלוקות בדבר. וכ"כ הרמב"ם ופוסק כת"ק. מיהו בגמ' דמפרש רק מחלוקת ריב"נ ור"ע משמע דליכא ג' מחלוקת וגם צ"ע בטעמא דת"ק. ואולי י"ל דגם הוא חושש לפשיעה והחמיר עוד דלא יצא ידי הספקות ע"י קרבן הוודאי שאם יתערב הכפרה של הס' והודאי יפשעו גם בוודאין שלא להביא השאר וצ"ע:

תוכן העניינים

שפת אמת על כריתות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה