שפת אמת על כריתות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק חמישי · דף כא:
בגמ' לאפוקי מת אע"ג דממליא לי' כו'. א"י כוונת הגמ' אי הפי' דבשר מת דאדם לעולם לית בי' שם אוכל דבטלה דעתי' אין מובן הטעם מה בין בשר חי דאדם דמהני מחשבה לבשר המת. ולכן נראה יותר לפרש דלצרף בשר אדם עם אוכל אחר בטלה דעתי' וגם זה הטעם אין מובן שפיר. (ועי' ברמב"ם (פ"ג מה' טו"א) דפסק דמהני מחשבה ובראב"ד ובכ"מ שם]:
שם בגמ' לאפוקי מת דאע"ג שחפהו בבצק כו' דטומאה בוקעת כו'. צ"ע דמ"מ משכחת טומאה קלה שנגע בבצק מן הצד לא למעלה ולא למטה דכה"ג לא שייך בוקעת. [ומ"ש בשטמ"ק דגם מן הצד מטמא מידי דהוי אמה בכסותו ע"ש. אינו מובן דא"כ אמאי צ"ל דטומאה בוקעת כו' הלא אפי' רי"ו דלית לי' טומאה בוקעת מודה במת בכסותו כדאי' בחולין (קכ"ה:) וכמ"ש השטמ"ק גופי']. גם קשה דמ"מ משכחת טומאת אוכלין בפחות מכזית כתי' ר' חייא וא"כ צ"ל דמודה לסברת ר"ח דבטלה דעתי'. א"כ יכול לשנויי כדר"ת דנהי דהברייתא דא"צ הכשר לא מצי לתרוצי' כדר"ח כמ"ש תוס' דס"ל דכה"ג הכשר נמי צריך. אבל ברייתא דמהלכי שתים אין בו טומאה קלה שפיר מצי לתרץ כדר"ח ולמה לי' לסיומי האי מילתא דטומאה בוקעת וצ"ע: