שפת אמת על כריתות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק חמישי
דף כ:
בתוס' ד"ה אכל והקשה הר"י כו'. אין דבריהם מובנים לי דוודאי בהמה ועוף דכ' בהדיא כולל כל דיני בהמה ועוף בין טהורים בין טמאים. וא"כ עיקר קושיתם צריך להיות מהופך דאיך ממעטין מפרט זה מי שאינו מטמא טומאה חמורה הלא עוף טמא נמי אינה מטמאה. וע"ז התירוץ פשוט דמ"מ יש במין עוף דמקבל טומאה חמורה כגון טהור. משא"כ דגים ושרצים כנ"ל. ובאמת זה נכלל בתי' התוס' רק הלשון מגומגם:
בד"ה דם ביצים פי' בקונטרס ביצי זכר וקשיא כו'. וי"ל דוודאי בברייתא דממעטין גם מלאו הפי' ביצים דתרנגולת. אבל במשנה דאין חייבין כרת א"ש גם ביצי זכר דאינו דם הנפש:
דף כא.
בגמ' האי תנא דבי ר"י הוא כו'. ולאינך תנאי דכה"ג הוי רק כלל ופרט י"ל דס"ל דכוי ס' חי' ספק בהמה. א"כ באמת אין בכלל רק מה שבפרט דכוי א"צ לרבויי:
ברש"י ד"ה הכא ל"ג החלב כו'. באמת אפשר לפקפק בראי' זו שהביא מעולשין כו' דשאני התם דבשעת הכשר לא הי' בר קבלת טומאה כלל לאו שמי' הכשר כלל. לכן צריך הכשר אחר כשנעשה בר קבלת טומאה. אבל הכא כל הבהמה הי' בר קבלת טומאה והוכשרה בשחיטה י"ל דממילא גם על החלב שייך הכשר אף שעדיין צריך מחשבה. מ"מ סברת רש"י נכונה. [וכ"כ הר"ש בעוקצין והתוס' בבכורות (י') ע"ש] וכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מה' טומאת אוכלין):
דף כא:
בגמ' לאפוקי מת אע"ג דממליא לי' כו'. א"י כוונת הגמ' אי הפי' דבשר מת דאדם לעולם לית בי' שם אוכל דבטלה דעתי' אין מובן הטעם מה בין בשר חי דאדם דמהני מחשבה לבשר המת. ולכן נראה יותר לפרש דלצרף בשר אדם עם אוכל אחר בטלה דעתי' וגם זה הטעם אין מובן שפיר. (ועי' ברמב"ם (פ"ג מה' טו"א) דפסק דמהני מחשבה ובראב"ד ובכ"מ שם]:
שם בגמ' לאפוקי מת דאע"ג שחפהו בבצק כו' דטומאה בוקעת כו'. צ"ע דמ"מ משכחת טומאה קלה שנגע בבצק מן הצד לא למעלה ולא למטה דכה"ג לא שייך בוקעת. [ומ"ש בשטמ"ק דגם מן הצד מטמא מידי דהוי אמה בכסותו ע"ש. אינו מובן דא"כ אמאי צ"ל דטומאה בוקעת כו' הלא אפי' רי"ו דלית לי' טומאה בוקעת מודה במת בכסותו כדאי' בחולין (קכ"ה:) וכמ"ש השטמ"ק גופי']. גם קשה דמ"מ משכחת טומאת אוכלין בפחות מכזית כתי' ר' חייא וא"כ צ"ל דמודה לסברת ר"ח דבטלה דעתי'. א"כ יכול לשנויי כדר"ת דנהי דהברייתא דא"צ הכשר לא מצי לתרוצי' כדר"ח כמ"ש תוס' דס"ל דכה"ג הכשר נמי צריך. אבל ברייתא דמהלכי שתים אין בו טומאה קלה שפיר מצי לתרץ כדר"ח ולמה לי' לסיומי האי מילתא דטומאה בוקעת וצ"ע:
דף כב.
בגמ' ל"ש אלא בעוף שאין בדמו כזית. וקשה מאי קמ"ל דוודאי אם אין בו כזית פטור כמו בכל איסורים שבתורה. ואפשר דקמ"ל בקבלה דבעוף לעולם אין בדמו כזית ונ"מ אם לא ראה כמה הי' בהדם. ולשיטת הרמב"ם (פ"ו מה' מ"א) א"ש טפי דהוא פי' דדם הכנוס בלב מעצמותו חייבין עליו כרת דהוא דם הנפש. והבא מעלמא הוא מן האברים ואין חייבין עליו דלא כפי' רש"י להיפוך ע"ש. וא"כ הדם שבלב מעורב בו ב' הדמים וקמ"ל בקבלה דדם שכנוס בעצמותו בלב אין בו כזית ואפילו נמצא בו כמה זיתים זה מן האברים כנ"ל:
שם בגמ' תנא דבי ר"י ודם חללים ישתה פרט לדם קילוח שאינו מכשיר. לר"ל צ"ע ליישב א"כ איזה דם מכשיר כיון דכל הדם שאחר קילוח נמי דם הנפש הוא. ורחוק לומר שיש עוד דם חמישי אחר דם השותת אחר הקילוח. ונראה דודאי תנא דבי ר"י ס"ל כהאי תנא דדם הנפש הוא דם קילוח בלבד כיון דר"ל מודה דתנאי נינהו. ולפ"ז לר"ל לית לי' האי דרשא כלל ודם הנפש נמי מכשיר. ובאמת צ"ע בפירוש ודם חללים ישתה לפרש על אחר יציאת הנפש דמשמעותא דקרא קאי על גוף המיתה וצ"ע ובחי' הר"ן בחולין שם פי' כן דהדם שנעשה בו חלל מכשיר ותנא דבר"י ס"ל כר"ל דגם אחר קילוח איכא דם הנפש ולהכי דם קילוח אינו מכשיר דלא נעשה בו חלל]. ולפרש"י בחולין שהביאו תוס' א"ש זה. אבל הוא נגד כל הסוגיא דכאן כמ"ש התוס' שם וכאן:
שם בגמ' דם שהנפש יצאה בו מכפר. לכאורה לפ"ז גם השותת קודם הקילוח אינו מכפר. וא"כ אין לקבל הדם מיד אחר השחיטה עד שמקלח. ובאמת מבואר בזבחים (כ"ה:) דצריך ליתן הוורידין תוך אויר הכלי ע"ש. ולכן נראה דדוקא בהקזה יש דם קודם הקילוח אבל בשחיטה תיכף יוצא דם הנפש. ודוקא דם התמצית לאחר הקילוח ממעט הכא. מיהו גם בדם התמצית א"י השיעור כיון דמצוה לקבל כל הדם מאיזהו זמן מתחיל דם התמצית. ולשון הרמב"ם (פ"ד מהלכות מעה"ק) סתם שמקבל כל הדם. ולכן אפשר דרק דם התמצית בלבד אינו מכפר אבל כשמקבלין כל דם הנפש אפי' יש בו ג"כ מדם התמצית לית לן בה. והא דאיתא בזבחים פרק התערובות (ע"ח.) נתערב בדם התמצית ישפך לאמה. היינו כשנתקבל דם התמצית בפ"ע ונתערב ממנו בדם הנפש [ואפי' לא נתקבל דם התמצית והי' בפ"ע ואח"כ נתערב בדם הנפש ג"כ פסול כדמשמע בפסחים (ס"ה.) ע"ש]. אבל כשמקבל הכל ביחד כשר. וצ"ע בזה:
שם במשנה אר"ט מה לזה מביא ב' אשמות כו'. לכאורה היה נראה דר"ט רק עצה טובה קמ"ל וא"כ מיירי נמי במעילה מועטת. אך לשון המשנה הא מודה ר"ע לר"ט במעילה מועטת משמע דר"ט עצמו אפי' במרובה קאמר. והיה נראה לפרש דר"ט בעצמו פליג על ר"ע וס"ל דבמעילה ליכא אשם תלוי ולפ"ז י"ל דמחויב גם במעילה מרובה לעשות כן כדי להגן עליו מן היסורין ויש לו עצה להביא ולהתנות רק לדבריו דר"ע דיש לו עצה באשם תלוי קאמר ג"כ מה לזה והיינו במועטת ובהא מודה לי' ר"ע. אכן בתוס' בשבת (ע"א) נראה שהבינו דאפי' בשיטת ר"ע דיש אשם תלוי מ"מ ס"ל לר"ט דמחויב להביא אשם ודאי אפי' במרובה ע"ש. וצ"ע ש הטעם למה נחייבו מספק לשלם כיון דאית לי' כפרה מה"ת באשם תלוי:
דף כב:
בגמ' אמר רבא מדברי שניהם נלמד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה. הרמב"ם פוסק (בפ"ט משגגות) דאשם צריך ידיעה בתחילה. וכתב הכ"מ משום דבפ' כלל גדול איתא למ"ד אשם לא בעי ידיעה ופרש"י דר"ט ור"ע פליגי בהכי א"כ הלכה כר"ע מחבירו ע"ש. ודבריו תמוהים דתלה עצמו באילן גדול בדברי רש"י הנ"ל. שהתוס' שם תמה עליהם דהלא מפורש במשנה דהכא דמודה ר"ע במעילה מועטת. וגם רבא אמר בהדיא מדברי שניהם נלמד כו'. ולפע"ד גם רש"י ז"ל לא נתכוין להכי כמו שהבינו התוס'. רק רש"י מייתי הך פלוגתא דר"ע ור"ט להוכיח עכ"פ מדברי ר"ט דלא בעי ידיעה. ומאן דבעי ידיעה לא מבאר רש"י כלל ע"ש היטב ותראה שכנים דברי. אבל יסוד דברי הרמב"ם נראה דהם מדברי ר' יוסי לקמן דאין שנים מביאים אשם א'. וכ"כ הבעה"מ והרמב"ן בחי' שם בשבת. וגם המהרש"ל הביא כן בשם י"מ והשיג עליהם ע"ש. ובמ"ש כאן דבריהם א"ש]. והנה לעיל (ז':) אמרינן בגמ' דמודה ר"י ביולדות דדוקא מה שבא על חטא אין שנים מביאים משום דכ' או הודע ע"ש. והשתא קשה הא ר"י גם באשם קאמר דאין מביאין בשותפות. ובע"כ צ"ל דר"י מדמה אשם לחטאת דגם אשם בעי ידיעה. ואפשר הטעם דכתיב כחטאת כאשם וילפינן בהקישא דבעי ידיעה. להכי פוסק הרמב"ם כר' יוסי כנ"ל. ומ"מ לדינא צ"ע דלכאורה מדברי רבא הכא משמע דבא לפסוק הלכה כן כיון דמדברי שניהם נלמד דלא בעי ידיעה וצ"ע:
שם במשנה דברי ר"ע רש"א שניהם מביאים אשם אחד. לכאורה נראה דמודה ר"ע לר"ש במעילה מועטת רק במרובה סגי בב' אשמות. אך לשון חתיכה לא משמע מעילה מרובה. ולכן נראה דר"ש מדינא מחייב להביא אשם א' כיון דס"ל דאשם תלוי ליכא והא אחד מהם בודאי חטא לכן צריכין להביא אשם ודאי. ולר"ע דמה"ת איכא אשם תלוי קאמר עיקר הדין ובודאי אם רוצין להתנות ביניהם ולהביא אשם ודאי יכולין אבל אין מחויבים בזה. ונ"מ ג"כ במרובה. אבל לר"ש מחויבים להביא ביחד כנ"ל. אבל אין לומר דר"ע כר"י ס"ל דאין מביאין אשם ביחד דהא אמר רבא לעיל מדברי שניהם נלמד דל"ב ידיעה. וטעמא דר"י הוא. משום דבעי ידיעה בתחילה כמ"ש לעיל]:
דף כג.
במשנה שנה חתיכת חלב וחתיכת קודש כו' מביא אשם תלוי. לכאורה היה נראה דמשנה זו לא אתיא אליבא דר"י לעיל (י"ט.) דאמר פוטר הי' ר"י אפילו מאשם תלוי בא"י אם חלב אכל או נותר אכל. קאמר הטעם כיון דיודע שחטא ודאי ע"ש. א"כ ה"ה הכא יודע שחטא ודאי. אכן הרמב"ם הביא משנה זו (בפ"ט משגגות). ובפ"ח שם הביא הלכה כר"י הנ"ל דפטור אפי' מאשם תלוי, ובע"כ צריכין לחלק דשאני הכא דעל חטא דמעילה ליכא חטאת רק אשם. ולכן על חטאת אינו יודע שחייב. ועדיין צ"ע בזה:
דף כג:
בגמ' מוקי לה בוולדות קדשים וס"ל בהויתן הם קדושים איני מבין זה הלשון דאי במעי אמן קדושים ודאי א"ש טפי. ותו קשה לי למה לא מוקי בבכור דקדוש מרחם. וגם יש להקשות א"כ למה לי קרא לרבות. ואי תימא דבלאו הא דאיסור חל על איסור צריך ריבוי על אמורי קדשים קלים. (וכ"מ בחולין (קי"ז.) דגם יותרת וכליות דלית בהו משום אחע"א צריכי ריבוי למעילה]. א"כ קשה למאן דיליף מזה דאיסור חל על איסור בקדשים מנ"ל הא דילמא מיירי בבכור וקמ"ל דאמורי קדשים קלים מועלין בהם. רק באמת צ"ע ל"ל קרא כיון דכתיב במעילה מקדשי ה' אטו הני לאו קדשי ה' הם. [וכן הוא בתו"כ פ' ויקרא (פרשתא י"א) דמרבי חלב למעילה מקדשי ה' ע"ש]: