שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק תשיעי · דף פד.
בגמ' מתנדב אדם מנחת נסכים. צ"ע אי דוקא מנחה עם יין כדין מנחת נסכים דאז המנחה אינה נקמצת רק כליל כמו מנחת נסכים. אבל שיוכל להתנדב מנחה בלי יין ושתהי' כליל אין לנו וכן שורש דברי רבא מנחות (ק"ד) מיירי בסולת שמן ויין כדפירש"י שם והרמב"ם (פי"ד ממעה"ק) סתם כלשון הגמ'. ונראה דיכול להתנדב גם בלי יין כיון דבמנחת נסכים היין אינו מעכב המנחה כדאיתא פ' התכלת (מ"ד:). א"כ גם בפ"ע היא כליל וכה"ג יכול נמי להתנדב בלי יין. עמ"ש בחי' מנחות צ"א:]. והנה הא דאמר רבא דנסכים בפ"ע לדברי כולן ירדו לכאורה תלוי בפלוגתא דלקמן (צ"א:) במתנדב יין אי זרקו על האשים דלדידי' גם לר"י לא ירדו. ואפשר לומר דאפי' למ"ד יין על האשים היינו במתנדב יין סתם אבל באומר יין נסכים דינו כנסכים על מקום השיתין [כמ"ש התוס' בחולין ד' כ"ג] ולשון רש"י לא משמע הכי. [וכן משמע בתוס' קידושין (נ"ה:) ד"ה ודילמא]:
שם במשנה אר"ח דוחה הי' אבא את בע"מ כו' פי' הרע"ב דרק כלאחר יד והלכה כר"ח וכ' תוי"ט הטעם דמעשה רב. ותמוה דלפי' הרע"ב דלענין כלאחר יד נאמר לא שייך בזה מעשה רב דמה דלא דחאו בידים הוא בשב ואל תעשה. ובאמת בגמ' איכא פי' אחר דר"ח כת"ק רק דמעשה אתי לאשמעינן. וכן נראה שהבין הרמב"ם. ולהכי לא הביא הא דכלאחר יד כלל אע"ג שכ' בפי' המשניות דהלכה כר"ח. ומ"מ צ"ל הטעם דהלכה כר"ח משום דמעשה רב. דאל"ה הא סתמא דמשנה שאח"ז וכולן שעלו חיים כר"ע לפי' הרע"ב והרמב"ם ועי' בצ"ק] והוי מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם רק משום דמעשה רב. ובעיקר הפי' דכלאחר יד אין מובן לי הענין ממ"נ אי הלכה דבע"מ ירד למה לא ירד בהדיא טפי מכל שאין פסולן בקודש:
שם כשם שאם עלו לא ירדו כן אם ירדו לא יעלו. הלשון כשם אין מובן שפיר. והי' נראה לע"ד דכמו דאם עלה היינו ע"ד להקריב דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת בירדו נמי דוקא שהורידן בכוונה אבל בנפל מעצמו י"ל דיעלה. ובהכי הי' מיושב כפשוטו הך דכולן שפקעו מע"ג מזבח לא יחזיר דפירש"י א"צ להחזיר והקשה בתוי"ט דהא אם ירדו לא יעלו. ולמ"ש י"ל דבפקעו מעצמן ל"ד לירדו ולהכי רק א"צ להחזיר. מיהו בתוס' לקמן ופ"ו.) כ' סברא להיפוך דבפקעו מעצמו נדחה טפי מעל המזבח ע"ש. וגם יש להוכיח מהא דמקשה הגמ' בכבש מקדש דאי אויר מזבח אינו כמזבח להוי כירדו ע"ש. והתם לא ירדו בכוונה רק כדי להעלותן למזבח. א"ו דאין חילוק:
שם עולה שעלתה חי' ע"ג מזבח תרד פי' הרע"ב בכשרה מיירי. אע"ג דהדין אמת גם בפסולה דתרד ואם שחטה למעלה לא תרד מ"מ הא דמפשיטו ומנתחו א"א להיות רק בכשרה דפסולה נקרבת בלי הפשט כדאי' בגמ' אותה לנתחי' כשרה ולא פסולה. והא דכשרה שנשחטה למעלה וה"ה בהעלתה אחר שחיטה דמפשיטה למעלה. היינו ג"כ מטעם כיון שעלה לא ירד דהשתא פסולה מזבח מקדש ק"ו כשרה ולכן פי' מפשיטה דצריך להפשיטה למעלה. ומ"ש הר"ב דקמ"ל דכשר המזבח להפשיט פי' דבלא"ה פשיטא דלא תרד ק"ו מפסולה כמ"ש רק דהו"א בשביל שאין ראש מזבח כשר להפשיט יורידנה קמ"ל דכשר להפשיט ממילא אסור להורידה. וכ"כ הרמב"ם להדיא (פ"ג מפסולי המוקדשין) דלהכי מפשיטה בראש מזבח דאסור להורידה ע"ש ותמהני שם על הרמב"ם שמביא דינא דגמ' דקרבים צריך להוריד להדיחן ואח"כ חוזר ומעלה אותן וכ' דה"ה זבחים שנשחטו למעלה מפשיטן למעלה ומוריד הקרבים ומדיחן וחוזר ומעלה אותן ומוריד הבשר ועור לבעלים. וכן איתא בתוספתא במכילתין פ"ט]. ואיני מבין מה הדחת קרבים אי קרי לאימורים קרבים ומצריך להדיחם א"כ למה יפשיט למעלה דכל הקרבה דזבחים הוא אימורים ואותם יוריד בלא"ה א"כ יורידנה ויפשיטנה למטה ואח"כ יעלה האימורים וגם באמת בה' מעשה הקרבנות לא הביא הרמב"ם שום הדחה באימורים רק בעולה הדחת הכרס והקרבים ע"ש (פ"ו ה' ו') וצע"ג בלשון הרמב"ם בזה: