שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק תשיעי
דף פג:
בגמ' קמצים שלא קידשו בכלי. כ' בתוס' אליבא דר"ש משכחת אינו ראוי למזבח בלבונה שעלה קודם קמיצה וחשבו זה מעשה בגופי' כיון דגם לבונה מכלל המנחה דצריך לקמוץ כשהלבונה עלי'. ותו איכא לאוקמא במנחת חוטא של כהנים דס"ל לר"ש (מנחות ע"ב:) דנקמצת והקומץ נקטר לעצמה והמנחה לעצמה א"כ בהעלה מן המנחה קודם קמיצה ודאי אינה ראוי' למזבח קודם קמיצה. ואפשר דה"ה קומץ קודם שנמלח דג"כ אינו ראוי להקטיר ומחוסר מעשה בגופו וצ"ע:
שמעתי להקשות על התוס' דקאי אליבא דר"ש. ואיהו ס"ל דצריך להיות בא בגלל עצמו ולבונה אינה באה בגלל עצמה [וכן הקשה בפמ"א] ולאו קושיא הוא דדוקא נסכים דהוא מילתא באפי נפשי' שייך לחלק אי באין בגלל הזבח אז אינו קרבן בפ"ע דמביא אדם קרבן היום ונסכיו אח"כ. אבל לבונה מגופה דמנחה היא (כיון דאיקבע בחד מנא כדאי' במנחות (י"ג:) לענין פיגול ע"ש] והיא באה בגלל עצמה דהמנחה היא הסולת והשמן והלבונה. עוד נסתפקו תוס' אי האי מימרא וכן מימרא דעולא דאימורים קודם זריקה אתי אפי' אליבא דר"י. ונראה דודאי הכי הוא וכ"ד הרמב"ם דפסק כר"י וגם כעולא]. ומה שהקשו מדאמרי' בגמ' לקמן אף אנן נמי תנינא כו' נראה לפרש כוונת הגמ' דהא חזינן דפליגי ר"י ור"ש בנשפך הדם ור"י ממעט מקרא הרי דלולי הפסוק לכ"ע הו' הדין לא ירדו. וא"כ לר"י נמי דממעט מקרא דוקא בנשפך דאינו ראוי לזריקה אבל קודם זריקה מודה. ובע"כ הכי הוא דאי עולא לר"ש קאי לא שייך לשון אף אנן נמי תנינא דעדיפא הו"ל לאקשויי השתא נשפך הדם לא ירדו קודם זריקה מיבעיא והו"ל לעולא לומר יותר רבותא בנשפך אלא ודאי לר"י מיירי:
דף פד.
בגמ' מתנדב אדם מנחת נסכים. צ"ע אי דוקא מנחה עם יין כדין מנחת נסכים דאז המנחה אינה נקמצת רק כליל כמו מנחת נסכים. אבל שיוכל להתנדב מנחה בלי יין ושתהי' כליל אין לנו וכן שורש דברי רבא מנחות (ק"ד) מיירי בסולת שמן ויין כדפירש"י שם והרמב"ם (פי"ד ממעה"ק) סתם כלשון הגמ'. ונראה דיכול להתנדב גם בלי יין כיון דבמנחת נסכים היין אינו מעכב המנחה כדאיתא פ' התכלת (מ"ד:). א"כ גם בפ"ע היא כליל וכה"ג יכול נמי להתנדב בלי יין. עמ"ש בחי' מנחות צ"א:]. והנה הא דאמר רבא דנסכים בפ"ע לדברי כולן ירדו לכאורה תלוי בפלוגתא דלקמן (צ"א:) במתנדב יין אי זרקו על האשים דלדידי' גם לר"י לא ירדו. ואפשר לומר דאפי' למ"ד יין על האשים היינו במתנדב יין סתם אבל באומר יין נסכים דינו כנסכים על מקום השיתין [כמ"ש התוס' בחולין ד' כ"ג] ולשון רש"י לא משמע הכי. [וכן משמע בתוס' קידושין (נ"ה:) ד"ה ודילמא]:
שם במשנה אר"ח דוחה הי' אבא את בע"מ כו' פי' הרע"ב דרק כלאחר יד והלכה כר"ח וכ' תוי"ט הטעם דמעשה רב. ותמוה דלפי' הרע"ב דלענין כלאחר יד נאמר לא שייך בזה מעשה רב דמה דלא דחאו בידים הוא בשב ואל תעשה. ובאמת בגמ' איכא פי' אחר דר"ח כת"ק רק דמעשה אתי לאשמעינן. וכן נראה שהבין הרמב"ם. ולהכי לא הביא הא דכלאחר יד כלל אע"ג שכ' בפי' המשניות דהלכה כר"ח. ומ"מ צ"ל הטעם דהלכה כר"ח משום דמעשה רב. דאל"ה הא סתמא דמשנה שאח"ז וכולן שעלו חיים כר"ע לפי' הרע"ב והרמב"ם ועי' בצ"ק] והוי מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם רק משום דמעשה רב. ובעיקר הפי' דכלאחר יד אין מובן לי הענין ממ"נ אי הלכה דבע"מ ירד למה לא ירד בהדיא טפי מכל שאין פסולן בקודש:
שם כשם שאם עלו לא ירדו כן אם ירדו לא יעלו. הלשון כשם אין מובן שפיר. והי' נראה לע"ד דכמו דאם עלה היינו ע"ד להקריב דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת בירדו נמי דוקא שהורידן בכוונה אבל בנפל מעצמו י"ל דיעלה. ובהכי הי' מיושב כפשוטו הך דכולן שפקעו מע"ג מזבח לא יחזיר דפירש"י א"צ להחזיר והקשה בתוי"ט דהא אם ירדו לא יעלו. ולמ"ש י"ל דבפקעו מעצמן ל"ד לירדו ולהכי רק א"צ להחזיר. מיהו בתוס' לקמן ופ"ו.) כ' סברא להיפוך דבפקעו מעצמו נדחה טפי מעל המזבח ע"ש. וגם יש להוכיח מהא דמקשה הגמ' בכבש מקדש דאי אויר מזבח אינו כמזבח להוי כירדו ע"ש. והתם לא ירדו בכוונה רק כדי להעלותן למזבח. א"ו דאין חילוק:
שם עולה שעלתה חי' ע"ג מזבח תרד פי' הרע"ב בכשרה מיירי. אע"ג דהדין אמת גם בפסולה דתרד ואם שחטה למעלה לא תרד מ"מ הא דמפשיטו ומנתחו א"א להיות רק בכשרה דפסולה נקרבת בלי הפשט כדאי' בגמ' אותה לנתחי' כשרה ולא פסולה. והא דכשרה שנשחטה למעלה וה"ה בהעלתה אחר שחיטה דמפשיטה למעלה. היינו ג"כ מטעם כיון שעלה לא ירד דהשתא פסולה מזבח מקדש ק"ו כשרה ולכן פי' מפשיטה דצריך להפשיטה למעלה. ומ"ש הר"ב דקמ"ל דכשר המזבח להפשיט פי' דבלא"ה פשיטא דלא תרד ק"ו מפסולה כמ"ש רק דהו"א בשביל שאין ראש מזבח כשר להפשיט יורידנה קמ"ל דכשר להפשיט ממילא אסור להורידה. וכ"כ הרמב"ם להדיא (פ"ג מפסולי המוקדשין) דלהכי מפשיטה בראש מזבח דאסור להורידה ע"ש ותמהני שם על הרמב"ם שמביא דינא דגמ' דקרבים צריך להוריד להדיחן ואח"כ חוזר ומעלה אותן וכ' דה"ה זבחים שנשחטו למעלה מפשיטן למעלה ומוריד הקרבים ומדיחן וחוזר ומעלה אותן ומוריד הבשר ועור לבעלים. וכן איתא בתוספתא במכילתין פ"ט]. ואיני מבין מה הדחת קרבים אי קרי לאימורים קרבים ומצריך להדיחם א"כ למה יפשיט למעלה דכל הקרבה דזבחים הוא אימורים ואותם יוריד בלא"ה א"כ יורידנה ויפשיטנה למטה ואח"כ יעלה האימורים וגם באמת בה' מעשה הקרבנות לא הביא הרמב"ם שום הדחה באימורים רק בעולה הדחת הכרס והקרבים ע"ש (פ"ו ה' ו') וצע"ג בלשון הרמב"ם בזה:
דף פד:
בגמ' שקיבלו פסולין הנך דחזי לעבודת ציבור. ק"ל דא"כ הנך דלא חזי משום דלא מצינו בהו היתר ירדו א"כ למה צריך ר"י ג' קראי למעט הנך תלתא כיון דבכולהו לא מצינו היתר **במהרש"א בנדה (מ':) כ' דמהני ג' מיעוטי אימעיט נמי הא דשקולים הם. כן י"ל למ"ש התוס' שם דחד מיעוטא צריך לרובע ונרבע. י"ל דמיעוט ב' לנשפך דמה דמסתבר טפי. ואינך כולהו אתיא ממיעוט ג'. אבל לשיטת התוס' הכא דרובע ונרבע א"צ מיעוטא א"כ אם נוכל למעט כל הני מחד מיעוטא. סגי בתרי מיעוטי ומיותר מיעוט ג': ולמה שרצו תוס' לומר דקבלו פסולין דלא חזי לעבודת ציבור אפי' לר"ש ירדו. משמע גם כן דלא צריך קרא כלל לזה. אך תוס' לא מסקי הכי באמת. ותו קשה דא"כ בזרקו פסולין יהי' הדין אפי' בלא חזי לעבודת ציבור. ולשון שקבלו וזרקו משמע דחד דינא להו וצ"ע:
דף פה.
בגמ' חיין פשיטא קשה דהא קמ"ל דמחיים אין המזבח מקדש
דאי הוי מזבח מקדש הי' אסור להורידן רק לשוחטן למעלה במזבח ורש"י כתב כיון דכשרים לעלות אפי' אחר ירידה פשיטא דמורידין. אבל מלשון הרמב"ם (פ"ג מה' פסוה"מ) נראה כמ"ש דכתב דמה"ט בעלה אחר השחיטה מפשיטין למעלה משום דאסור להורידן ע"ש. וצ"ל דפשיטא היינו משום דמחיים לא הוי פסולו בקדש ומעולם לא הוי ס"ד דגמ' לפרש המשנה בכשרים כיון דתני וכולן משמע דקאי אפסולין דרישא ולכן מקשה פשיטא דכה"ג ירדו. אלא ע"כ דלדיוקא אתי דשחוטין אפי' קודם זריקה לא ירדו. ומשני בדוקין שבעין. דלפירש"י הו"ל למימר בפסולין ובדוקין שבעין. כיון דעד עתה בכשרים מוקי לה. והא דאמר במאי אוקימתא מילתא באפי נפשי' הוא דמכל השקלא וטריא דלעיל משמע דמוקי בפסולין ופריך מסיפא כנ"ל:
שם בגמ' פסולין בר הפשט וניחוח הוא. והא אותה כשרה ולא פסולה פירש"י דפי' הברייתא אותה ולא פסולה בנפסל קודם הפשט דנשרפת בעזרה ומהא דייק הגמ' דה"ה בקידשו המזבח נמי לאו בר הפשט הוא. ופירוש זה דחוק דבשלמא בנשרפת בעזרה מטעם פסול למה לי הפשט. אבל היכי דעלה למזבח דלא ירדו הוי עבודה לגבוה ושפיר י"ל דבעי הפשט. אבל בתו"כ עצמו מבואר דעיקר קרא אותה למעט פסולין שנשחטו למעלה דלא ירדו ע"ז ממעט דא"צ הפשט וניתוח ע"ש (פר' ויקרא פרשתא ה') וכשנשרף בעזרה נראה דא"צ קרא דמהכ"ת יצטרך הפשט וניתוח דאין זה הקרבה כלל. וצ"ע על פירש"י בזה:
שם בגמ' כיצד עושה מוריד הקרבים למטה ומדיחן ומסיק הגמ' דמדיחן למטה ומניחן היינו בנפסלו אחר זריקה ומשמע לכאורה דפסולין שעלו אחר שחיטה ג"כ דינא הכי. והרמב"ם לא הביא דין הקרבים רק בכשרים שנשחטו בראש המזבח כ' (פ"ג מפסוה"מ) דמוריד הקרבים ומדיחן וחוזר ומעלה אותם וכ' בכ"מ דכיון דהדין כן בגמ' בפסולין כ"ש בכשרים. ולשונו תמוה דפסולין מדיחן ומניחן. אבל בכשרים דחוזר ומעלה אותם לא נזכר בגמ'. אבל מה דהשמיט הרמב"ם כל הדין בפסולין תמוה. ונראה דס"ל להרמב"ם דכל סוגיא זו למ"ד אין הפשט וניתוח בראש המזבח. אבל הרמב"ם פוסק יש הפשט וניתוח מיירי מתניתין כפשטא בכשרין. וע"ז קאמר הברייתא דמורידין להדיח וחוזר ומעלה אותם. וממילא אין מוכרחין לפרש הברייתא בנפסלו. א"כ י"ל דבנפסלו לא מיירי הברייתא כלל. מיהו עכ"פ מה דמשמע בגמ' דא"א ליקרב עם הפרש משום הקריבהו לפחתיך זה נראה אמת. אך די"ל דבפסולין לגמרי שעלו כיון דא"צ הפשט כדרשא דאותה ולא פסולה א"כ א"צ להוציא הקרבים גם כן ולית בזה משום הקריבהו לפחתיך רק היכי דצריך הפשט דנראה הפרש בתוך הקרבים אז צריך להדיחן. אבל כשמקריב כל הבהמה כמו שהיא הוי שפיר דרך כבוד. וכ"מ הלשון בתו"כ דמעלהו כמו שהוא ע"ש. מיהו אכתי יש לעיין בנפסל אחר זריקה דצריך הפשט א"כ נראה דצריך להדיחן בזה הו"ל להרמב"ם להביא הדין אי מורידין ומדיחין למטה. ואפשר דלדידן דיש הפשט וניתוח למעלה אפשר יש גם הדחה למעלה. וא"צ להורידן כלל דכל הגמ' קאי למ"ד אין הפשט למעלה. אבל למ"ד יש הפשט י"ל דמדיחין ג"כ למעלה. והברייתא מיירי בכשרין דיכול להורידן ולהדיחן ולחזור להעלותן וצ"ע בזה:
שם בגמ' דאי מתרמי כהן אחרינא כו'. צע"ג בזה כיון דדינו בשריפה א"כ נשרפנו מיד ולמה לי הדחה ולהניחן כיון דמצותן בשריפה. וכיון דנפסל אחר זריקה א"א להיות הפסול בדם ובבעלים רק בגופו וא"צ עיבור צורה א"כ במקום הדחה להוי שריפה וצ"ע:
דף פה:
בגמ' מאי דוחה כלאחר יד. צ"ע אי הפי' דוקא בבע"מ ונאמר דר"ח הי' קצת מסופק בדבר ולא רצה להורידן בהדיא וזה דוחק. ויותר נראה לפרש דהוא כלל לכל שלא הי' פסולן בקודש דירדו היינו עכ"פ כלאחר יד. וצ"ע על הרמב"ם שהשמיט זה הדין ובמשנה כ' סתם הלכה כר"ח ולא ביאר לשון דוחה. והתוי"ט כ' דבחיבורו השמיט הא דר"ח. וגם בהגה"ה בהרמב"ם (פ"ג מפסוה"מ) כתב תימא דלא הביא הדין דבדוקין שבעין כו'. ואם כוונתם על עיקר הדין דבעלי מומין ירדו אין תימה כלל דאדרבה כיון דסתם וכתב דכל שלא הי' פסולו בקודש ירדו א"כ ה"ה ב"מ. רק על לשון דוחה הי' שפיר הקשו למה השמיט זה הרמב"ם וצ"ע:
דף פו.
בגמ' יכול יחלוץ כו' פרש"י מצוה מוטלת עליו משמע קצת מלשונו דקמ"ל מדכתי' והקטיר כו' הכל דא"צ לחלוץ. אבל באמת נראה דמחוברין אסור לחלוץ וצריך להקטיר הכל וכן כ' הרמב"ם (פ"ו מה' מעה"ק ואולי מודה רש"י לזה רק דבס"ד הו"א עוד דמצוה לחלוץ שלא ישאר אלא הבשר והדם כמ"ש בקרבן אהרן. ואצטריך קרא גם למחוברין דהתירא כמ"ש המהרש"א בחולין (צ'.) ע"ש]:
שם בגמ' מאן תנא כו' דאמר פרשו ירדו רבי היא כו'. תוס' פירשו דלרבנן נמי פירשו למטה אין מעלין. ולכאורה משמע כדבריהם מדלא אמרו מאן תנא פירשו אין מעלין. אכן לרש"י נראה דכונת הגמ' להוכיח דתנא דמתני' ס"ל כרבי אע"ג דלא נזכר דין ירדו במשנה והכונה כיון דפליגי בברייתא דלרבנן יעלו ולרבי אפי' עלו ירדו ממילא מתניתין דדרשו כרבי מסתמא ס"ל ג"כ דירדו דאין לעשות ג' מחלוקת בדבר. וי"ל עוד דבמשנה עצמו משמע דירדו כיון דסמכו התנא להני דאם עלו ירדו. וכ"מ בפי' הרמב"ם במשנה וגם בחיבורו (פ"ג מה' פסוה"מ) דפסק ירדו ע"כ ס"ל כרש"י דלתוס' הו"ל לפסוק כרבנן. וגם מסוגיא דלעיל בעולא דמתני אסיפא משמע ג"כ דלמתניתין ירדו. וגם ממה דמסיק הגמ' לעיל מאן דמתני ארישא אבל בסיפא לא דלאו בני הקטרה נינהו ואם איתא דאם עלו לא ירדו ע"כ בני הקטרה הם. גם יש לתמוה על פי' התוס' דכיון דלרבנן נמי פירשו למטה לא יעלו א"כ קרא דהבשר והדם אתי לזה ומנ"ל דעיכולי גידין ועצמות אין מחזירין וגם לשון תוס' עצמו שכתבו והא דלא מוקי מיעוטא כו' בירדו למטה וכן בסוף הדיבור נקטו ירדו למטה ולמה לא קשיא להו בפשיטות טפי דנוקי מיעוטא בפירשו למטה לא יעלו וצ"ע בכוונתם:
שם בגמ' מה אשם עצמותיו מותרין. ברש"י דנותר לא הוי כיון דאינו ראוי לאכילה. ויש לעיין בעצמות שיש בהם מוח דודאי באשם אוכל את המוח שבהם ואח"כ עצמות מותרין. אבל בעולה אי נימא דעצמות שיש בהם מוח דינם כבשר ואפי' פירשו מעלה אותם הי' מיושב. אבל סתם משמעות הלשון עצמות פירשו אין מעלין משמע אפי' יש בהם מוח. וא"כ קשה דהמוח שבהם ודאי אין לדמותן לאשם. וצ"ל דקודם זמן נותר משבר העצמות. ושורף המוח שבהם. ומה שהקשו בתוס' למה לי גז"ש הא בעולה גופי' כתיב לו יהי'. נראה ליישב דבאשם לו יהי' קאי על הבשר ויש בבשר עצמות א"ש למידרש יתורא דלו יהי' על עצמות אבל בעולה לו יהי' קאי על העור ובעור ליכא עצמות כנ"ל:
בתוס' ד"ה ופליגא וא"ת לרבנן וי"ל דהיינו פירשו קודם זריקה כו'. תמוה שיטה זו דכיון דלרבנן מעלין עצמות שפירשו יש להם ממש דין בשר לענין העלאה כדכתיב והקטיר כו' הכל א"כ מה לי קודם זריקה או אחר זריקה. גם א"י למה נדחקו בזה דהך מימרא דהכא א"ש לרבי דקיי"ל כוותי' (ילרבנן קרא דלו יהי' איצטריך למעט מחו"כ וטבו"י כדלקמן (ק"ג:) ע"ש]:
דף פו:
בגמ' איתמר פירשו קודם חצות והחזירן כו'. נראה דה"ה באברים שמעלין אחר חצות על המזבח נמי פליגי אימת זמן עיכול דידהו והא דנקטו בפירשו קודם חצות לומר דלא ס"ל סברת ר' יוסף דחצות עושה עיכול אפילו למטה ולמסקנא דאתי פלוגתייהו גם לר' יוסף א"ש בפשיטות באברים שיעלו אחר חצות כמ"ש. ולפ"ז הו"ל להרמב"ם להביא הלכה בזה אי כרבה או כר"ח. ולמאי דמסקינן דפליגי בשמנים קשה נמי למה לא הביא הרמב"ם הלכה כמאן. וצ"ע הפי' דפליגי בשמנים דאי לא מהני עיכול בשמנים א"כ במה פליגי רבה ור"ח. ונראה הפי' דבחצות עדיין היו שמנים ואח"כ נתיבשו על האש ובהא פליגי:
דף פז.
בגמ' מתקיף לה ר"י כו'. נראה דלר"י אפי' פקעו קודם חצות אם בא חצות שוב אין מעלין אותם דמצות הקטרה בלילה על פקיעי עולה דוקא קודם חצות. ומ"ש רש"י ואפי' החזירן כו' לאו דוקא רק דא"צ להחזירן כלל:
שם בגמ' אילימא דלא ירדו השתא לנו בעזרה כו'. קשה הא הנך דלא ירדו מ"מ אינו מרצה. ואע"ג דבבשר לא נ"מ בריצוי מ"מ הא נ"מ לענין דם למ"ד דלא ירדו א"כ בדם ששקע עליו חמה ועלה נהי דלא ירד מ"מ אינו מרצה וצריך להביא קרבן אחר. אבל אם אין לינה בראשו של מזבח מרצה ג"כ. לשיטת התוס' לעיל (נ"ו.) החולקין על פרש"י במימרא דר"י בר אבדימי ע"ש. וגם אמרי' לעיל (פ"ה.) דאם עלה בהמה פסול' אחר שחיטה על המזבח א"צ הפשט. אבל בלנה בהמה כשרה אחר שחיטה בראש המזבח אי אין לינה בראשו של מזבח כשרה היא וצריכה הפשט וניתוח וצ"ע:
שם בגמ' רבא אמר לא יעלו ש"מ דלא קיבלה. ק"ק כיון דרבא מעיקרא מיבעיא לי' לבתר דפשיט לי' רבה דאין לינה למה נתחזק סברת רבא לחלוק עליו. ואפשר למ"ש תוס' לעיל ד"ה מה דרבה דאמר חצות שני עושה עיכול לטעמי' דאין לינה בראש המזבח ולהכי לא ס"ל ק"ו דר"ח א"כ משמע דר"ח ס"ל יש לינה בראשו של מזבח י"ל דלבסוף שמע רבא הך פלוגתא דרבה ור"ח ומסתבר לי' לפסוק כר"ח:
דף פז:
בגמ' מאי לאו שקבלו פסולין וזרקו פסולין פירש"י תמוה מאוד דמאי בכך שדם שעלה לא ירד מ"מ כיון דפסול ואינו מרצה בודאי אין להעלות הבשר. והרי אפי' פסולין שעלו אם ירדו אין עולין שוב מכ"ש דאין מעלין לכתחילה האברים. ופי' התוס' מובן יותר דדייק דלכתחילה אין זורקין הדם אע"פ שנתקבל כבר. מיהו גם ע"ז קשה קצת דאכתי יש לחלק דכשקבלו פסולין הואיל והקבלה נעשה בפסול י"ל דאין מקדש אבל כשנתקבל ע"י כשר בכלי שרת אפשר דלא ירדו דכה"ג חילקו תוס' לעיל לענין הלחם אי נסדר כמצוותו מקדש השולחן וצ"ע:
דף פח.
בגמ' ומבפנים פירש"י בעזרה. ותמוה לפ"ז מאי קאמר הגמ' מאי בינייהו דהא איכא בינייהו מתוכן. ואי לא ידע הפי' מתוכן הול"ל מאי מתוכן, ע"כ נראה דפי' בפנים בתוך הכלי ולאפוקי אי נגע מבחוץ להכלי או כמ"ש התוס' דיש חקק להכלי אבל גודש הוא בכלל בפנים ומ"ד מתוכן ממעט גודש ובירוצין. ומ"ש בפנים מאירות להקשות על התוס' א"י כונתו. וקרוב בעיני דגם ברש"י יש ט"ס. דציון בפנים קאי על הברייתא דאח"כ דהא כאן איתא ומבפנים אבל רש"י קאי על הברייתא דתני מתוכן ובפנים כנ"ל:
דף פח:
בגמ' מביא תכלת וארגמן כו'. ק"ק דלא קאמר גם על הרימונים דהם ע"ב למר ול"ו למר דהא מספר הרמונים הי' כמספר הפעמונים בין לשיטת רש"י דפעמון אצל רימון בין לפי' הרמב"ן בחומש דפעמון תוך הרימון. ולשון הגמ' ותולה בהן משמע בפי' כפי' הרמב"ן ואולי רש"י לא גרס בהן **בכ"מ (פ"ט מה' כה"מ) כ' דלשון הגמ' משמע כפי' רש"י ע"ש. ודבריו צריכין ביאור דהא ותולה בהן קאי על הרמונים לא על המעיל:** ופי' על שוליו נלע"ד דהי' תולה על הבגד מבחוץ אצל השולים באופן שסוף הפעמון ורמון הי' נשלם בשוה עם אורך המעיל. דאין סברא לומר דעשה הרמונים תחת שולי הבגד. חדא דא"כ הי' המעיל חסר ממדת הכהן ובגדים המסולקין פסולין ואין סברא לצרף הרמונים אל המעיל דמקודם כתיב ועשית מעיל כו' כליל תכלת משמע דבגד המעיל כליל תכלת היא בפ"ע ככל הבגדים. ותו דעל שוליו לא משמע תחת השולים רק על בסמוך. או ממש למעלה מסוף שוליו כמ"ש. ותו יש לעיין קצת במאי דפשיטא לחכמים דרימונים הי' מג' מינים דלמ"ד דצריך או לחלק א"כ יש לפרש רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני כל חד בפ"ע רמונים של תכלת ושל ארגמן ושל תו"ש. ואפשר כיון דכתיב בפ' פקודי רמוני תכלת וארגמן ותו"ש משזר פי' משזר על כל המינים שהי' משזר אלו באלו. אבל אין בזה הכרע דהא י"ל בפ"ע נמי הי' משזר של שמונה חוטין:
שם בגמ' ויכפר על העם פירש"י במה שאמרו אתם המיתם עם ה' דהוי לשה"ר. וקשה דא"כ הוי בפרהסיא. ואפשר לא פירשו בהדיא התלונה רק דהי' נשמע מדבריהם שכוונתם לומר אתם המיתם וזש"ה וילונו כו' לאמר אתם המיתם שלא פירשו התלונה בפירוש: