אור ברסלב

שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק שמיני

פרק שביעי

בתוס' ד"ה אפי' הקשה ריב"ם כו' וקאמרי רבנן כו'. נראה דדוקא לרבנן קשיא להו אבל לר' יהודא א"ש כיון דהכא נמי ימותו כולן והתם מכניסין כולן לכיפה ולקיום מצות סקילה י"ל כיון דכמיתת בעלים כך מיתת השור וכה"ג באדם פטור כדאיתא בסנהדרין שם לכן פטורין ממיתה. ומה"ט א"ש נמי לגי' הריב"ם בשור שלא נגמר דינו שנתערב דס"ל לר"י כונסין לכיפה היינו דס"ל גומרין דינו של שור שלא בפניו ומ"מ ע"י תערובות א"י לסקול כולם רק יכנסו לכיפה כמו הכא ימותו כולן. אבל לא לסקילה דאי נימא דר"י ס"ל נמי אין גומרין למה מכניסם לכיפה כנ"ל.

בא"ד ועוד דאין לו מפר דאין לו בעלים אין מובן למה לא יהי' הנאה זו דמחיים ממון לגבי בעלים. ונראה דס"ל לר"ת דרחמנא אפקרי' לגמרי מרשות הבעלים. דבאמת הא דחידש ר"ת דמותר בהנאה מחיים צ"ע דאי נפקא לן איסור הנאה מבעל שור נקי א"כ אף מחיים נמי. ולכן י"ל דס"ל לר"ת דלבעלים אין בו הנאה של כלום כיון דמצווה. לסקלו] רק דמותר בהנאה מחיים לכל מי שזוכה בו. ובהכי א"ש מ"ש ר"ת לקמן דשייך בי' מכירה לגבי גנב והקשו תוס' ע"ז דהא ר"ת אמר דאין לו מכר ולמ"ש א"ש דהגנב שפיר זכה בו הנאה דמחיים. רק בעלים ראשונים אין להם זכות בו יותר מאחרים אבל הגנב שזכה בו יכול למכור זכות זה:

בא"ד א"נ דלא אזלינן בתר רובא הואיל וא' ודאי פטור. ע"ז קשה קצת דעכ"פ ברוב ניזל בתר רובא וא' מהם יהי' נידון בקלה. גם מ"ש בסוה"ד אי אתה רשאי למושכן כו' צ"ע דאטו אנן מושכין להם בלא"ה כל אחד הולך לנפשו וכשניידו נקטלינהו כל חד בפ"ע. ולע"ד הי' נראה ליישב עיקר הקושיא דבאמת בפיקוח נפש לית לן למיזל בתר רובא רק הא דרוצח נהרג ול"ח דטרפה הוי משום דרוב לאו טרפה נינהו לכן חייב הרוצח מיתה דנהי דהורג טרפה פטור מ"מ כיון דהנהרג הי' מן הרוב הוא כמו שהרג מי שאינו טרפה ולענין איסור הרציחה היא דאזלי' בתר רובא. דאית לי' דין רוצח נפש והוי כהורג שלם. אבל בשאר ספיקות לעולם לא אזלי' בד"נ בתר רובא כנ"ל:

דף עא.

במשנה או ע"פ הבעלים וכ' הרע"ב דמשכחת נמי בשל עכו"ם וכוונתו דהמית או דנרבע לעכו"ם דליכא מיתה ופשוט לי' דמ"מ לגבוה נאסר ובנרבע כתב כן בהדיא הרמב"ם בה' איסורי מזבח (פ"ד). אבל בהמית עכו"ם לא מפורש ברמב"ם דאסור לגבוה ולכאורה נראה דתליא בפלוגתא דרמב"ם וראב"ד שם ברובע קטנה פחותה מבת ג' דכתב הרמב"ם דכשר והראב"ד חולק. ונראה דהרמב"ם ס"ל דכל הפסול הואיל ונעשה בו עבירה לאדם וכיון דהנרבעת לא הוי לגבה עבירה כשר. והראב"ד ס"ל כיון דנעשה עבירה בהשור אע"ג דלאו בר מצות הוא מ"מ פסול לגבוה. וה"ה בהמית עכו"ם דרק ישראל פטור עליו אבל ב"נ נהרג עליו והוי לגבי שור עבירה. אבל להרמב"ם כיון דהריגת עכו"ם פטור ישראל למה יפסל. וכאן במשנה לא כתב הרמב"ם זה רק על רובע ונרבע. רק הרע"ב כתב כן גם בהמית. ואולי ס"ל לרע"ב כהראב"ד בזה וצ"ע:

דף עא:

במשנה ובטריפה ותמהו תוס' דטריפה מאי תקנתא איכא למכרו. ואפשר לומר דבאמת למ"ד דטרפה אינה חי' יב"ח א"כ יש תקנה להמתין יב"ח ואותו שלא תמות נדע כי היא הכשרה רק התנא נקט התקנה לרעות עד שיסתאב דיוכל לבא בהם מום תוך יב"ח ולעולם מי שיקנה אותם יקנה ע"ד להמתין יב"ח כמ"ש. מיהו אכתי למ"ד ולד טריפה קשה דדוחק לומר דלמ"ד ולד טרפה אסור גם הוא א"י לחיות יב"ח דמנ"ל הא. [וגם התוס' בחולין (נ"ח.) כתבו דאין חיות העובר תלוי בהאם וכן כ' הרשב"א הובא בב"י יו"ד (סי' ע"ט) ובט"ז וש"ך ע"ש]. והנה תוס' תי' דיתברר ע"י בדיקה ע"ש. וקשה א"כ למה יביא מהיפה שבאותו מין הא יתברר אח"כ מה הי' הקרבן יפה או רעה וצ"ל דמיירי שרצה להביא קרבן מיד והלוקח לא יחפוץ לשחטו מהר:

שם במשנה קדשים בק' מב"מ כו' וכ' הרמב"ם (פ"ו מה' פסוה"מ) או יקנה א' חלקו לחבירו ותמוה דקדשים א"י למכור וכן תמה הג' רעק"א ז"ל דבהדיא כ' הרמב"ם (בפ"ד ממעילה) המוכר עולתו או שלמיו לא עשה כלום, איברא דהמל"מ והלח"מ שם תמהו על הרמב"ם. דבמקומות אחרים משמע דהרמב"ם פוסק כריה"ג דשלמים ממון בעלים ויכול למכור ע"ש. א"כ אפשר דהא דלא עשה כלום היינו מדרבנן והכא שהיא לצורך הקרבן התירו. מיהו לא משמע כן בלשון הר"מ שם. ואפשר דס"ל להרמב"ם דדוקא למשוך ידו לגמרי מן הקרבן ולמכרו א"י אבל להקנות חלק שותפות לחבירו יכול וממילא יסמכו שניהם ידיהם אבל א"י טעם לחלק בין מכירת שלימה למכירת חלק וצ"ע:

בתוס' ד"ה לשם מי שהוא חלקו על רש"י דפי' שאומר לשם מי שהוא דהא תקנו שלא יאמר לשמה אלא דפי' לשם מי שהוא היינו בסתמא דסתמא כשר. ולכאורה הי' נראה ליישב פירש"י דדוקא לשם עולה אסרו שמא יטעה ויאמר לשם שלמים וכמו כן לשם ראובן דשמא יטעה ויאמר לשם שמעון הואיל ושכיחי כמה קרבנות במקדש. אבל בפי' ואומר לשם מי שהוא או לשם מה שהוא אפשר דלא אסרו דליכא חששא בזה. אכן נראה להביא ראי' לשיטת התוס' מהא דדייק רבא לעיל ריש מכילתין דסתמא כשר מדתקנו שלא יאמר לשמה ע"ש. והשתא אי רשאי לומר לשם מי שהוא אכתי י"ל סתמא פסול א"ו דהתקנה הי' שלא יאמר בפי' לשם מי שהוא. או נידוק מזה דאפי' אומר בפי' לשם מי שהוא לא עדיף מסתמא וא"כ למה לרש"י לפרש דאומר בפי' לשם מי שהוא כיון דלא עדיף מסתמא כנ"ל:

דף עב:

תוס' ד"ה אף ככרות כו' שאני לחה"פ דסמידא טפי כו' כ' בגליון דבתוס' יבמות כ' דחמירא וצ"ע על גי' תוס' דשם דהא קודם הביטול בלא"ה לא הוי ראוי' להתכבד כמ"ש התוס' לעיל דכהנים אין מחזיקין טובה וא"כ ע"כ הטעם דאחר הביטול יהי' חולין ויהי' ראוי להתכבד א"כ ליכא תו חשיבות דקדושה וא"כ ע"כ גי' דהכא עיקר. ודברי הפמ"א בתשובה סי' צ"ח תמוהים מטעם הנ"ל:

דף עג.

בגמ' ר"א אומר רואין את התחתונות כאלו הם עליונות. ותמוה כיון דהתחתונות מותרות וניכרין בפ"ע מהיכי תיתי יצטרפו לבטל. ונראה לפרש דמערבין הכל בידים **ע"ש ברע"ב ותוי"ט שכ' גבי שחורות ולבינות דיכול לערב ולדרוס הכל ביחד. וא"כ אע"ג דר"א פליג התם אדר"י. הכא י"ל כן כמ"ש התוס' דלא דמי לשחורות ולבינות. ועי' בירושלמי (שם ה' ח') מיחלפא שיטתי' דר"א כו' כמרבה במזיד, משמע דהכא הוי כמרבה בשוגג ומותר ע"י שמערבין דאין בידים כנ"ל:** ואע"ג דאין מבטלין איסור לכתחילה מ"מ הכא דמה"ת ברובא בטל מערבין הכל כנ"ל:

דף עד.

בגמ' איתבי' רבא לר"נ כו' ימותו כולן כו'. וקשה דהא רבא עצמו אמר לעיל הטעם משום דבע"ח נדחין ולעולם בע"ז שפיר אמרינן דאיסורא נפל. ונראה דממתני' דקינין מותיב רבא דקתני סיפא בלא נמלך מחצה כשר וס"ל ב"ח נדחין ומ"מ ברישא ימותו כולן כנ"ל. ובס' פמ"א מתרץ דמצד ב"ח נדחין אין להמית הנשארים רק להיות ירעו עד שיסתאבו ע"ש. ואכתי קשה דהא מסקינן דדוקא להנות תרי תרי שרי. א"כ תלינן דעדיין חטאת המתות או שהנ"ס בתוך הנשארים וא"כ ימותו כולן בשביל זה המעורב בהם דמחויב להמיתו. דהא ימותו כולן דהכא פי' להמיתן בידים כמ"ש התוס' לעיל במשנה]. ואפשר דאכתי לא ידע הגמ' מזה וס"ל דרב מתיר אפי' חדא. ולמסקנא אה"נ דאתיא ככו"ע הך דימותו כולן:

והנה הרמב"ם (פ"ז מה' ע"ז) פסק כרב וגבי קרב ראש א' מהן פסק כחכמים והי' נראה טעמו משום דבשחוטין יש דיחוי אבל בטבעת של ע"ז שפיר אמרינן דזה שנפל הוא האיסור. אך קשה דמביא המשנה דימותו כולן ולמה ימותו כיון דשרי להדיוט ע"י רעי']. ואין לתרץ כמ"ש לעיל משום דלא שרינן רק תרי תרי כו' דהרי הרמב"ם גופי' אינו מפרש תרי תרי כרש"י רק דאם נקרבו תרי ראשין או נפלו שנים לים מותרין כל הנשארים א"כ במתני' נמי למה ימותו כולן בתרי סגי. והכ"מ בה' תרומות (פט"ו) מביא בשם הרי"ק דתי' דמיתה הוי כמפיל בידים א' לים ולא התיר רב רק בנפלה מעצמה. פי' דכניסה לכיפה להמית הוי כממיתו בידים. ונהי דהגמ' כאן לא נחית להכי מ"מ מכל אמוראי דלקמן דמשמע דמתירין בנפלה ע"כ צריכין לתרץ כן ע"ש. ועדיין קשה דבפי' המשניות בפלוגתא דר"א וחכמים משמעות הרמב"ם דטעם החכמים דאפי' קרבו כולן חוץ מאחד יצאו לבית השריפה. היא מחשש שמא האיסור הנשאר ע"ש. וכ' דהלכה כחכמים. א"כ משמע דלאו מטעם דיחוי אתי עלה. ואפשר לומר לפי משמעות הסוגיא ביומא (ד' ס"ד) דפלוגתא דר"א וחכמים לא מיירי כלל ברוב היתר רק מחצה על מחצה ור"א ס"ל דע"י תערובות מותר מה"ת להקריב בשר בעל מום ובדרבנן סמכינן דאיסורא הקרוב ולכן פסק כחכמים דהוי איסור דאורייתא ולא סמכינן לומר דאיסורא הקריב. והא דפוסק בה' פסולי המוקדשין (פ"ו) דאפי' נתערב באלף יצאו לבית השריפה הוא מטעם דיחוי. ודוחק:

ואהא דמקשינן והאר"א לא התיר ר"א אלא שנים שנים קשה לי דהא למאי דאמרי' ביומא שם מיירי ר"א אפי' בליכא רובא משום דע"י תערובות ליכא איסור דאורייתא להקטיר בשר בעל מום א"כ י"ל דדוקא בזה אמר ר"א דלא התיר רק שנים דלא ליהוי איסור תורה אבל ברוב היתר י"ל דחדא חדא נמי שרי. וצ"ל משום דאמר לא התיר ר"א כו' משמע דליכא שום היתר בחדא אפי' הי' רוב היתר:

שם בגמ' פירשו מ' למקום א' כו'. רש"י פי' במ' י"ל איסורא ברובא לכן מקילין בתערובות הב' ולבסוף מסיק רש"י דס"ס שרי וששים דנפלו לא הוי ס"ס דאיסורא ברובא חשיב כמו ודאי ע"ש. וצ"ע איזה טעם עיקר ונ"מ בנפלו חמשים למקום א' דאם עיקר ההיתר במ' משום דאיסורא ברובא. בנ' אסור. ואי עיקר הטעם דששים לאו ס' הוא אבל בספק הוי ס"ס א"כ בנ' נמי הוי ס"ס ושרי וכן הדעת נוטה. [וכן פי' הב"י (יו"ד סי' ק"י) דברי רש"י דההיתר הוא משום ס"ס ע"ש]:

ברש"י ד"ה ר"ש אומר כו' מותר אף הג' אמצעיים. וצ"ע בכוונתו אי דוקא כשנפל מג' לרבוא מותר גם הג' דהוי בהו נמי ס"ס ס' נכנס לשם האיסור ואת"ל נכנס שמא יצא. אבל כ"ז שהם בתערובת הב' אסורין. או כוונת רש"י אף תערובת ב' עצמו מותר ומלשון תוס' נראה שהבינו ברש"י דגם תערובת ב' מותר. ולהכי קשיא להו לשיטתם דתערובת ב' אסור לאכול הכל ביחד ותערובת ג' מותר הכל, ולשון רש"י שאף תערובת ב' מותר משמע דשוה לתערובת ג' ולכן כתבו דרש"י לא כתב כן דמדמי תערובת ב' לג'. אבל אי נפרש ברש"י דמותר רק אחר תערובת ג' וא"כ אז ודאי מותר תערובת ב' לאכול כולו כיון דכבר יצא ממנו הוי ס"ס ובזה ודאי מודים תוס' א"כ ע"כ הבינו ברש"י דתערובת ב' מותר קודם שנעשה תערובת הג'. ומ"מ קשה דא"א לומר כן ברש"י דלקמן כ' רש"י בפי' הגמ' סבר כר"א דלהכי בעי דליהוי ד' דלישקלינהו שנים שנים וקשה דהא בג' נמי יכול לאכול כל הג' וע"כ כוונתו כמ"ש התוס' לקמן דאסור לאכול ביחד לכן נראה דגם רש"י ס"ל דתערובת ב' אסור לאכול הכל ביחד. ורש"י הכא מיירי אחר תערובת הג' דכבר יצא א' ולתוס' גם בזה אסור וכן פי' בצ"ק] ומ"מ מודה רש"י דאפי' לא יצא מותר לאכול שנים שנים רק כשיצא אוכל כל הג' אבל קודם תערובת ג' אסור לאכול ביחד כנ"ל. ועי' בד"מ ובש"ך (סי' ק"י ס"ק נ"ג) בביאור דברי רש"י כאן:

בתוס' ד"ה רב דאמר תימא כו' וי"ל כו'. דבריהם תמוהים דהא ביומא אמרינן הטעם דקרב א' יקרבו כל הראשים משום דע"י תערובות שרי והיינו שנעשה איסור דרבנן כמ"ש רש"י שם. וע"ש בתוס' ישנים] ואע"ג דבלא"ה הוי דרבנן דהא מתניתין מיירי ברוב כדאמר כל הראשין מ"מ ס"ל לר"א דבעי תרי דרבנן וא"כ הכא בע"ז דהוי רק חד דרבנן מאי טעמא דרב. ע"כ נראה ברור דסוגיא דהכא לא אתי כסוגיא דיומא רק כסתמא דגט' לקמן דמתני' דידן לא ס"ל טעמי' דר"א משום דע"י תערובות התירה תורה רק דבכל דרבנן תולין להקל וכמ"ש רש"י לקמן (ע"ז) ד"ה מתניתין דלא כהאי תנא כו' וכמ"ש שם באריכות מזה:

בד"ה פי' אחד מהם כו' מאן דאסר אסר בכולהו וכ"כ תוס' לעיל (ע"ב) ד"ה נתערבו. וזה תמוה דבברייתא זו ליכא שום פלוגתא דהא הגמ' מקשה מהכא ומתרץ תנאי הוא מברייתא אחריתי:

דף עד:

בגמ' אבל תאנה לא. נראה מדלא נקט טבעת לא דמודה רבה בטבעת ע"ז רק בתרומה דיש לו היתר לכהן החמירו לגזור בדבר שאינו ניכר שלא להתיר לזרים דיטעו לומר דמותר אפי' בלא נפל ממנו וחומרא בעלמא הוא בתרומה כנ"ל. ומשו"ה פסק הרמב"ם (פ"ז מה' ע"ז) בטבעת כרב. ובה' תרומה (פט"ו) פסק כרבה בתאנה. ומיושב קושית הכ"מ ע"ש]:

דף עה.

בגמ' ואם נתן מתנה מכל א' יצא ואם נתן ד' מתנות מכולם יצא. תוס' הי' להם גי' אחרת [ולא הי' בגירסתם ואם נתן מתנה מכ"א יצא כמ"ש גם בחק נתן ע"ש] ולפי גי' דידן נראה לפרש הסיפא דנתן ד' מתנות מכולם יחד פי' שעירב הדמים ונתן ד' מתנות יצא משום דבסיפא בנתערבו הדמים נותן לכתחילה רק ד' מתנות קאמר הכא דבדיעבד אם עירב הדמים ונתן מתוך התערובת יצא. והא דלא קאמר רבותא טפי דאפי' נתן מתן א' מתוך התערובת יצא. יש לפרש דמיירי הכא דיש עוד דם בכל כוס בפ"ע ומ"מ אם עירב מקצת הדמים ונתן מהם ד' מתנות יצא. אבל אי נתן מתנה א' בעירוב לא יתן עכ"פ שאר מתנות בעירוב רק מכל כוס בפ"ע. אך בנתן ד' מתנות אין צריך שוב לחזור וליתן אפי' יש דם בכוס כנ"ל:

דף עה:

בגמ' הזאה לחוד ונתינה לחוד. מקשים למ"ש רש"י וכן הוא לקמן בגמ' (פ'.) דאפי' אי יש בילה מ"מ הוי ספק אי מליא השיעור מכל א' א"כ אפי' יש כדי לזה ולזה אכתי למה יצא. וצריכין לפרש אם יש כדי לזה ולזה היינו שנתן יותר מכל הדם של א' מהן ועוד כדי שיעור מן השני ודו"ק:

שם בגמ' מהו שישקול בליטרא. ומסיק בגמ' כלום הקנה זה אלא מה שקנוי לו. והי' אפשר לומר דזה דוקא לענין לשקול בליטרא כיון דע"י שמוכר מעט מעט שוה יותר והוא לא הי' לו רשות למכור מעט מעט בליטרא נמצא דאין זה שלו להקדישו אבל לענין למכור באיטלז דבמקום רוב עם נתברר כל שוי' נמצא עכשיו דימכרנו באטליז ונתברר דבאמת שוה יותר וכל זה הי' שלו ושפיר יכול להקדישו דאם יבוא איש נאמן שיודע באמת השוי' יתן כך ושפיר הוי בידו להקדישו אכן הרמב"ם (פ"א מה' אסוה"מ) כ' בפי' דהן למכור באטליז והן לשקול בליטרא אסור וצ"ע בזה:

בתוס' ד"ה בכור כו' ואי לענין למיתבי' לכהן הא תנן בהדיא בתמורה כו' דנאכל במומו לבעלים אבל הרמב"ם בה' תמורה (פ"ג) כתב בפשיטות תמורת בכור לכהן ומ"ש במשנה דנאכל במומו לבעלים, אין ראי' כלל דגם בסיפא שם בבכור ומעשר עצמו נמי איתא הכי ואם בע"מ יאכלו במומן לבעלים ופי' הרמב"ם ורע"ב לבעלים היינו בכור לכהן ומעשר לבעליו. והא דתנן ברישא תמורת בכור נאכל במומו קמ"ל דהו"א כיון דבלא"ה אינו קרב ומ"מ אסור לאכלו אפי' במומו נמי לא יתאכל קמ"ל דנאכל במומו. וע"ז הוי כבכור דאסור לאכלו עד שיבא בו מום ולעולם לבעלים היינו בכור לכהן ומעשר לבעליו כמו בסיפא. ולכאורה הי' נראה לפרש האיבעיא אי צריך פדיון דנהי דבכור נאכל במומו בלי פדיון מ"מ התמורה שנעשה קרבן בפ"ע י"ל דדינו ככל הקדשים דצריך פדיון כשנפל בו מום. מיהו לפ"ז קשה מה פשיט מהך ברייתא דכשהוממו עושין תמורה ותמורתן כיוצא בהם דודאי כשהמיר אחר שהי' בבכור מום ודאי גם תמורתו א"צ פדי'. אבל כשהמיר בכור תם אכתי תיבעי לן. ולתרץ קושי' תוס' אפשר לפרש בעיא זו באת"ל דתמורת בכור אינו מאכילו לנדות אי יש לו פדיון לגבי זה. וצריך עיון על הרמב"ם שהשמיט זו הברייתא דבכור ומעשר שהוממו עושין תמורה:

בד"ה התפיס בכור כו' בפירש"י כ' בהדיא דהוי רק דרבנן משו"ה בשאר פסוהמ"ק הקילו עליהן] וראיית התוס' מעיר הנדחת אינו מוכרחת דעיקר הפי' שם דשם הקדש עליו כדפירש"י בחלק ואית לי' שם לווי] ושם לא מסיים הגמ' כלל כדתנן. ואפי' בתמורה דמסיים הגמ' כדתנן מייתי הגמ' ראי' דאכילתו לשם הקדש מדאסור למכרו באטליז ולעולם האיסור הוא רק מדרבנן, גם עיקר קושי' התוס' אינו מובן דאפי' יהי' איסור בזיון קדשים מדאורייתא מ"מ כיון דלטובת הקדש מותר שפיר מיבעיא לי' בהקדישו לבדק הבית דיהי' מותר. ובפרט למ"ש התוס' בבכורות (ל"א.) דמקרא נפקא שאין נוהגין בזיון בדבר שאין בו הנאה להקדש] ומה נ"מ אי דאורייתא אי דרבנן. וצ"ע:

במשנה נתערבו חתיכות בחתיכות. צ"ע אי נתערבו הבהמות קודם הזריקה אי נשפכין לאמה כדי שלא יביאו קדשים לבית הפסול או כיון דליכא תקנתא ברעי' מודין חכמים דזורקין הדם ונאכל כחמור. והא דנקט חתיכות י"ל כעין חתיכות דהיינו אחר שחיטה כעין דאמרינן לעיל עמוד א' כעין חיים דבאמת בחתיכות ממש קשה פשיטא. וכן הדעת נוטה. אך י"ל דקמ"ל דאפי' שלמים רובא לא מבטל משום דהוי יש לו מתירין לאכלו כחמור (לר"א ביבמות ד' פ"ב]. או דהוי ח"ה להתכבד:

דף עו.

בגמ' אין מבשלין ירק של תרומה בשמן של שביעית שלא יביאו קדשים לבית הפסול. הרמב"ם וכן הרע"ב בשביעית פי' דממעט באכילת פירות שביעית דאם יפסל השמן יהי' בשריפה. ותמה בס' פמ"א דא"כ מה משני תרומת ירק דרבנן הא החשש משום שביעית דאורייתא ואפשר ליישב דס"ל דכיון דתרומת ירק דרבנן אפי' יהי' נפסל יהי' מותר לאכול הירק דלא העמידו דבריהם במקום שביעית דאורייתא דאסור להפסידו ולכן אי מיירי בתרומה דרבנן בע"כ טעם ת"ק דאוסר משום הפסד תרומה כשיבוא זמן הביעור. ור"ש לא חייש בירק דרבנן. אבל למסקנא דר"ש לא חש כלל למיעוט זמן אכילה שפיר מיירי בשמן של תרומה דאורייתא והחשש משום מיעוט אכילה של ירק של שביעית כשיפסל כפירוש הרמב"ם והרע"ב:

דף עז.

בגמ' והאר"ש אין מתנדבין שמן תקוני גברא שאני. ותמוה מאוד כיון דאין מתנדבין שמן מה מהני תקוני גברא. ומ"ש מדברי תוס' די"ל דהוא מדרבנן תמוה דאי מדאורייתא מודה ר"ש דמתנדבין מהיכי תיתי יתקנו חכמים שלא יתנדבו שמן. גם לקמן (צ"א:) מוכח להדיא דאדרבה מאן דס"ל מתנדבין מייתי קרא לרבות שמן ממילא ר"ש דלא דריש הכי מה"ת אין מתנדבין. (גם במנחות (ק"ד:) בפלוגתא דר"ט ור"ע משמע דפליגי בדאורייתא] ואפשר לומר דהגמ' חוזר עתה מכל הפלפול דלעיל רק דאינו מתנדב שמן כלל ושאר השמן אחר הזאה לית לן בי' ואי דאין מביאין חולין לעזרה לתקוני גברא שאני דודאי זה רק איסור דרבנן כמ"ש התוס' מנחות (פ':) ועי' במל"מ פ"ב מה' שחיטה] דאין כאן קרבן ועבודה כנ"ל:

שם בגמ' אותם דרבי לך כבש כמזבח מידי אחרינא לא ורבנן תרתי ש"מ. נראה דגם דברים הראוים להקטרה אין יכולין להקטיר על הכבש **לכאורה למ"ד לטיל (ס"ה.) דעושין מערכה ע"ג סובב. אע"ג דאין הסובב מעכב למאי דקי"ל כרבי לעיל (ס"ב.) כ"ש כבש דמעכב דראוי ג"כ להקטרה. וגם התוס' לעיל (כ"ו:) מסקי דכבש כמזבח לזריקה אכן במנחות(נ"ז.) כתבו דכבש לאו כמזבח היכי דליכא ריבוי ע"ש. ולפ"ז צ"ע מנ"ל הא דבעי' אבנים שלימות בכבש כמו במזבח כדאי' במדות (פ"ג מ"ד) וברמב"ם (פ"א מה' ביה"ב) דלוקה גם על הכבש משום ל"ת אתהן גזית:** דאי כבש כמזבח להקטרה א"כ למה לרבנן יצאו לבית השריפה. הא יכולין להקטיר כולן על הכבש, ואולי הפי' באמת מידי אחרינא לא לדבר הראוי להקטיר אין כבש כמזבח:

שם מתני' דלא כהאי תנא פירש"י במתני' דהכא באברי חטאת וגם הסיפא באברי בעל מום. ולכאורה קשה דסיפא שפיר אתי כתנא דברייתא ונהי דר"א מתיר משום רואין מ"מ בהקריב א' מן הראשים יכולין להקריב השאר לשם ריח ניחוח. וכן הקשה בס' פ"מ עמ"ש לקמן מזה ונראה דס"ל לרש"י כיון דלשם עצים ליכא איסורא פשיטא דאין סומכין לומר דאיסור כבר קרב להעלות השאר לשם ריח ניחוח כיון דיכולין להעלות לשם עצים הוי כמו איכא לברורי לומר הראוי להקטרה להקטרה והראוי לעצים לעצים וא"כ ל"ל הקריב א' מהראשים:

דף עז:

בגמ' א"ה רואה הא רחמנא אכשרי'. מכאן יש לתמוה על פירש"י ביומא (ס"ד.) דאמרינן שם מום בם הא ע"י תערובות ירצו כדתנן אברי תמימים שנתערבו ר"א אומר אם הקריב ראש א' יקרבו כל הראשים ופירש"י כיון דמדאורייתא מותר ע"י תערובות והוי רק ס' דרבנן תלינן לקולא דאיסורא כבר קרב ע"ש. וא"כ מאי מקשה הגמ' הכא הא צריכין לשם עצים מכח איסור דרבנן א"ו דע"י תערובות אפי' איסור דרבנן ליכא. ולפ"ז נראה דכמו דאמרי' הכא דרואין דר"א לדבריהם דרבנן קאמר ה"נ לקמן מה דאמר ר"א אם הקריב ראש אחד נמי לדבריהם דרבנן אמר. אבל לדידי' מותר בלא"ה. מיהו נראה דזה דוחק לומר לקמן לדבריהם דרבנן דבשלמא הכא דמוסיף ר"א טעמא דרואה לדבריהם דרבנן דלדידי' לא צריך להאי טעמא אבל הדין שוה לטעם דידי' או לטעם דלדבריהם אבל לקמן כיון דלדידי' מותר אפי' לא הקריב כלל ראש א' מהן לא שייך לומר דנקט אם הקריב לדבריהם כיון דלדידי' מותר אפי' לא הקריב כלל טפי רבותא הול"ל לדידי' ולשון אם הקריב משמע דוקא:

ובזה נראה ליישב ג"כ תמיהת התוס' ד"ה אי הכי אפי' בעינייהו נמי דלישני לדבריהם קאמר ולמ"ש א"ש דלא שייך לדבריהם בזה כיון דלדידי' מותר אפי' בלי תערובות למה נקט הדין אחר שנתערבו טפי הול"ל רבותא דאפי' בעינייהו מותר. גם א"א לקיים תי' הנ"ל דבסיפא בהקריב א' לדבריהם הוא. דהא אר"א בגמ' לא התיר ר"א אלא שנים שנים דמשמע דמדינא הכי הוא אפי' לר"א. וצ"ע. ואפשר דמה"ט א"ש פירש"י דיומא וס"ל דלסוגיא דידן דע"י תערובות שרי אפי' מדרבנן ע"כ מתני' דלקמן לא אתיא כר"א דברייתא כדפירש"י לעיל וס"ל לר"א במתני' דמה"ת אסור תערובות ולכן דוקא מותר בהקריב א'. אך הסוגיא ביומא דאמרו טעם ר"א דלקמן משום דתערובות שרי ס"ל דמדרבנן אסור עכ"פ דלא כסוגיא דהכא. ובזה מיושב ג"כ קושית תוס' לעיל (ע"ד.) ד"ה רב דאמר כר"א ע"ש:

שם בגמ' אודי לי מיהת כו' מידי דהוי אבשר חטאת. ותמוה דהא ר"א עצמו מודה ברובע ונרבע ולית לי' רואין ולמה בבעל מום ס"ל רואין לדבריהם דרבנן. וכן תמה בס' פ"מ. ונ"ל דגם למסקנא מיירי בדוקין שבעין דס"ל כר"ע דלא ירד [דבאמת סבר ר"א הכי כדאי' במנחות ע"ט.] ולהכי לא הוי מאוס כיון דלא ירד אבל רובע ונרבע דירד מודה ר"א טעמא דמאיס. מיהו לפ"ז אינו כפירש"י לעיל דפי' מתניתין דלא כהאי תנא גם על הסיפא דבע"מ. ולמ"ש י"ל דסיפא אברי בעל מום דמתיר ר"א בהקריב א' מהראשים מיירי במום דמחוסר אבר ג"כ דמאיס ולא מהני טעמא דרואין מיהו אכתי דברי רש"י נכונים כיון דר"א בעצמו ס"ל דתערובות שרי בלי סברא דרואין א"כ בכל בעל מום מותר. ובזה נדחה נמי מה שהקשתי לעיל לפירש"י דבהקריב א' מותרין אפי' לשם ריח ניחוח דמ"מ לר"א דברייתא מותר אפי' לשם ריח ניחוח כיון דע"י תערובות שרי רחמנא. עוד י"ל דבזה שנעשה בו עבירה מודה דמאיס ואסור אפי' לשם עצים אבל בעל מום לא נעשה בו עבירה:

שם במשנה ר"א אומר אם הקריב ראש א' יקרבו כל הראשים. נשאלתי אי ניכרו האברים השייכים לראשים שלהם כגון שהראש וכל הגוף במקום א' ואינו יודע איזהו תמימים ואיזהו בע"מ ונקרב ראש א' אי נתיר כל הגופים הנשארים ג"כ. והשבתי דהא ודאי ליתא למ"ש תוס' לעיל (ע"ד.) ד"ה ונפל דדוקא נפל לים דאין להסתפק על הנופל לכן מתירין השאר א"כ הכא דיש להסתפק על הגוף הנשאר מאותו הראש ממילא כל הגופים באותו ספק. אלא גדולה מזו **כן פסק בשו"ת פמ"א (ח"א סי' ק"ה) ועי' בפמ"ג יו"ד (סי' ק"י ס"ק ה') שנסתפק בזה:** נראה בעיני דהיכי דניכר הגוף מאותו הראש גם הראשים האחרים אסורים כיון דאי נאמר שהראש של זה הגוף הוא בעל מום נחזיק ממילא גם האברים של הגוף באיסור א"כ הספק גם על זה שקרב ממנו ושוב כולן אסורין ומיירי הכא דוקא כשאין מכיר שום אבר מאיזה ראש הוא כנ"ל. וצ"ע בזה:

שם בגמ' לא הכשיר ר"א אלא שנים שנים. לכאורה הי' נראה הטעם דבשנים ליכא איסור דאורייתא דע"י תערובות ירצו לר"א ונהי דבלא"ה בטל ברוב מה"ת מ"מ כיון דהוי תרי דרבנן תולין שהאיסור כבר קרב. אך לפ"ז תמוה הגמ' לעיל (ע"ד.) דמתיר בטבעת של ע"ז שנפל לים הגדול ואקשי לי' דר"א לא התיר אלא שנים. ומשני אנא תרתי קאמינא. ולטעם הנ"ל בע"ז אין שום קולא בתרתי טפי מחדא. וא"כ מוכח דהטעם דבעי תרתי כדפירש"י כיון דיש א' בכשרות מיהו על הגמ' גופי' קשה מנ"ל להתיר בע"ז דילמא טעמא דר"א משום תרי דרבנן. לכן נראה מזה סייעתא למ"ש לעיל דר"א פליג על ר"י ביומא וס"ל דר"א דמתניתין לית לי' כלל כר"א דברייתא ומדאורייתא תערובת נמי אסור ורק מכח ביטול ברוב מתיר והיה טבעת דע"ז כנ"ל:

שם בגמ' מתיב ר' ירמיה כו'. קצת קשה די"ל דהא דאמר ר"א דוקא ב' ב'. היינו בהקריב ראש א' אבל בהקריב רוב ראשון ודאי י"ל איסורא ברובא הוי ומהני למישרי אפי' ראש א' שנשאר. וצ"ל דמ"מ לא שייך אפי' כיון דר"א לא מיירי רק מהיתר דתרי תרי:

שם במשנה אם יש בו מראה דם כשר כ' בתוס' דצריך מראה דם ממש. וסתימת לשון המשנה משמע דלא תלי' כלל ברוב ובין יש רוב מים מ"מ כל שמראהו דם חשיב דם ולא בטל ובין שיהי' רוב דם מ"מ אם אין בו מראה דם כגון דזה דמו קלוש ומשתנה המראה. ע"י מים מעוטין פסול. ואפשר היא הל"מ דתלי' במראה דהגם דברוב מים י"ל דמחמת היכר המראה לא מתבטל. אבל בנתערב ביין דג"כ רואין כאילו הוא מים אע"ג דהשתא אין היכר הדם ומ"מ לא נתבטל ביין א"כ גזה"כ הוא. מיהו קשה לי לר"י דאמר אין דם מבטל דם. ומ"מ ברישא בנתערב ביין לא פליג ולמ"ש דאפי' יהי' רוב דם מ"מ אם הי' מים הי' משתנה מראיתו פסול א"כ גזה"כ הוא אע"ג דביטול לא שייך דליכא רוב יין מ"מ פסול וא"כ דם בדם נמי נהי דמין במינו לא בטל מ"מ נימא אילו הי' מים הי' משתנה מראיתו ולפסול ואי נימא דמוכח מדם הפר ושעיר דאפי' בכה"ג כשר א"כ בנתערב ביין נמי ליתכשר. ולכן צ"ל דלעולם לא משכחת להשתנות מראית הדם במים שאין רבין על הדם. ולפ"ז הלכה דמראה רק לקולא נאמרה דע"י מראית דם לא מיבטל ברוב מים ויין. אבל מב"מ דלא בטל לא איכפת לן במראה וצ"ע בזה:

שם בגמ' נתערב ביין רואין כאילו הם מים. צ"ע הסברא כיון דהדם בטל ברוב. רק כשנשאר מראה הדם אינו מתבטל אבל ביין דאינו ניכר למה נאמר רואין כאילו הם מים והי' אפשר לומר למאי דמוקי בגמ' דדוקא נפל מים לתוך דם. א"כ י"ל להיפוך דעיקר ההיתר מכח קמא קמא בטל. רק אם נתערב כ"כ מים שאינו ניכר מראה דם יצא משם דם. אבל כל דלא הוסר מראה דם אמרינן שפיר קמא קמא בטל וזה שייך שפיר גם ביין שנתערב ורק לחומרא אמרינן רואין כיון דאם הי' במים הי' בטל שם דם אסור גם ביין. ובזה הי' מיושב קושית תוס' שהקשו מהא דדם פר מרובה על דם השעיר ע"ש. ולמ"ש דעיקר ההיתר מכח קמא קמא בטיל ושם לא שייך זה דצריכין להכשיר תרווייהו דם הפר והשעיר. מיהו תירוץ זה אינו עולה יפה למאי דמשמע בגמ' דלא שייך קמא בטיל רק מצד דיחוי ולהכי בכיסוי דאין דיחוי אצל מצות אמרי' דחוזר וניעור א"כ הכא נמי כשמתערב הרבה יין אח"כ חוזר וניעור וליכא טעמא דקמא קמא בטיל וצ"ע:

יש להסתפק אם נתערב בחלב כיון דע"י מראית הלובן משתנה מראית הדם ל"א רואין כאילו מים להכשיר דדוקא ביין דמצד עצמו אינו עושה פעולה בהדם כיון דדומה לו אינו משתנה על ידו מראית הדם להכי רואין כאילו הוא מים. אבל חלב דבאמת עושה פעולה לשנות מראית הדם מיפסל שפיר כנ"ל. מיהו ברוב דם צ"ע אי מיפסל ע"י מיעוט חלב שמשנה מראיתו וזה תלוי בספק שנסתפקנו לעיל:

בתוס' ד"ה הכא בדוקין שבעין הקשו על הגמ' דגיטין ולולי פירש"י ותוס' שם הי' נראה לע"ד דפי' הגמ' שם דלדידהו לאו מומא הוא. פי' דלא נחשב להם זה מום לא מצד דמום שרי לב"נ דא"כ לא הול"ל לאו מומא הוא רק דבעל מום כשר להו. רק הפי' דלא חשיב בעיניהם שיהא מום אפי' לדידן אבל מום המפורש בתורה שבר רגל או יד יכולין לברר להם שאסור לנו להקריב כנ"ל:

בד"ה רואין כו' ואפי' למאן דלית לי' ראשון ראשון בטל הכא מודה משום דנדחה כו'. דברים אלו תמוהין בעיני דלא שייך בזה המעט דם הפר שנתערב בדם השעיר שנדחה מלהקריב כיון דגם דם השעיר עומד להקרבה ואפי' אי בטל בו דם הפר ג"כ עומד לקרב לגבוה ומה דחי' שייך בזה:

דף עח.

בגמ' בדם התמצית ישפך לאמה. צ"ע אי אפי' משהו מדם התמצית דינא הכי א"כ איך אפשר ליזהר דהא צריך לקבל כל הדם ובע"כ מתערב בו מעט מדם התמצית. ולהכי אפשר דלא מיירי הכא רק שנתקבל דם התמצית בפ"ע בכלי ונתערבו הדמים דבכה"ג דוקא איכא למיגזר אטו שמא לא יהי' רוב לפרש"י או אטו בעינייהו לפי' התוס' לקמן (ע"ט:) ועי' מ"ש שם בזה] וצ"ע:

שם בגמ' וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא. משמע דאפי' אם נתערב יבש ביבש מ"מ באוכל ביחד אסור למ"ד טע"כ דאורייתא ותימא דאין כן משמעות כל הפוסקים דיבש ביבש בא"מ אפי' נתבשל אח"כ נחלקו הפוסקים אי אסור מה"ת כדאי' בטוש"ע יו"ד סי' ק"ט] אבל בלא נתבשל רק לאכלם ביחד לכ"ע ליכא איסור תורה אפי' למ"ד טכ"ע דאורייתא ואע"ג דהתם הטעם דכבר נתבטל קודם האכילה. ונפרש כאן דבללן רק בשעת האכילה מ"מ מה בכך הלעיסה עצמו הוי ג"כ כמו יבש ביבש ומתבטל בתוך הלעיסה ומשמע הכא דהלעיסה עושהו כמו קמח בקמח והוי כלח בלח וחשיב כנתינת טעם ולהכי מייתי הגמ' ראי' מעיסה דחלה דע"י הגלגול נתערב והוי כמו קמח בקמח. ותמהני על התוס' שתמהו למה לא דייק הגמ' מכל טע"כ ולמ"ש א"ש די"ל דטכ"ע רק ע"י בישול או ע"י שרי' בכבוש. דהטעם מתערב ונכנס מזה לזה]. ואדרבה עדיין צ"ע טובא לומר דגלגול העיסה או הלעיסה יחשב כנתינת טעם. ואפשר עוד דלפי הירושלמי שכתבו הפוסקים דהטעם בעיסה משום גרירה ע"ש (בשו"ע או"ח סי' תנ"ג) א"כ אפשר דפליג על הש"ס שלנו בזה דלעולם לא אמרי' טכ"ע רק ע"י בישול. מיהו ש"ס דילן עיקר וצ"ע בזה בפוסקים:

דף עח:

בגמ' ועוד תניא ר"י אומר רואין אותו כיין אדום. פי' ביין לבן או חלב וקשה מה דמיון האי רואין אותו להך דהכא דבשלמא מין במינו לענין הטעם כיין דטעם כעיקר והאיסור שנותן טעם אינו מתבטל ולכן אפי' שגם ההיתר מינו ולכן אין הטעם נרגש מ"מ הא האיסור יש בו כח נתינת טעם רואין את ההיתר כאילו הי' מין אחר והיו מרגישין בו הטעם כיון דבאמת מקבל ההיתר טעם האיסור רק שאינו נרגש. וכמו כן במתני' בדם ויין כיון דהדם יש בו כח לשנות המראה דמים נהי דהיין בלא"ה הי' דומה לדם ולכן אין רואין שינוי החזותא מ"מ אמרינן רואין כאילו הי' מים והי' נראה החזותא אבל התם דהיין לבן או חלב שאין בו כח לשנות המראה רק שנאמר דרואין כאילו הי' בר שינוי א"כ בטל כל דין ביטול ברוב דבמים ומים נמי נימא כאילו הי' המים דאיסור יין או דם. ולכן ת"ק חולק בזה. אבל במתניתין י"ל דכו"ע מודין דאמרי' רואין. א"כ אכתי תיקשי אדר"ל וצ"ע:

שם בגמ' אמר אביי הא דידי' הא דרבי' כו'. תמהני לפירש"י הא תנא דמתניתין נמי אית לי' רואין אע"ג דס"ל מין במינו בטל דהא עלה פליג ר"י ואמר אין דם מבטל דם. ואפשר דרש"י ס"ל דמסקנת הגמ' כדשני לעיל דרואין לדם כאילו הוא מים:

דף עט.

בגמ' היכי דאיכא חזותא במראה. פשוט נראה לפרש גם לענין איסור אע"ג דמין במינו בטל ברוב מדאורייתא מ"מ אם משנה המראה לא בטל כמו דלקולא הדם כשר לזרוק ואינו מתבטל ברוב מים ה"ה באיסור. מיהו רש"י פי' דדוקא במידי דשייך חזותא וא"י טעמו. והנה הרמ"א בתו"ח (כלל ע"ד) כ' להחמיר בשינוי מראה דהוי כמו עבידא לטעמא דלא בטל והיינו מדרבנן. וזה אפשר גם רש"י מודה ושלא כדת השיג המנחת יעקב שם על הרב. אבל לולי פירש"י הי' נראה דאפי' מדאורייתא באיכא חזותא לא בטל ברוב וצ"ע:

שם בגמ' מאן שמעת לי' דאמר מצות אין מבטלות הלל היא דתניא הי' כורך כו' וקשה כיון דדריש מקרא על מצות ומרורים יאכלהו א"כ מצות התורה כן ולעולם בעלמא מצות מבטלות וכן הקשו התוס' בפסחים קט"ו]. וי"ל דמשמע דלא אכל מצה אחרת ואי מצות מבטלות נהי דידי מרור ופסח יצא משום דגלי קרא אבל מצה דהוא ג"כ מצוה לדורות בערב תאכלו יהי' צריך לאכול כזית מצה לבד האי דעם הפסח א"ו דאין מבטלות. עוד י"ל דס"ל להגמ' דבאמת מצינו על בסמוך א"כ אם הי' אוכלם תיכף זה אחר זה הי' ג"כ מקוים על מצות ומרורים. בפרט בתוך אכילת פרס של כזית הפסח רק משום דס"ל אין מבטלות הי' כורכן ממש ביחד:

והנה מהא דאמרי' ופליגא דר"א כו' משמע קצת הכא דהלכה כהלל דאל"ה אתיא דר"ל גם כר"א דר"א אמרו רק אליבא דהלל ובפסחים שם אי' דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן ובמלחמות שם כ' דלא פליגי כלל דאי לא"ה ר"א היכי שביק רבנן ועבד כהלל ע"ש מ"ש לפרש סוגיא דהכא]:

בתוד"ה מין במינו ברובא היינו דלא כתנא דמתניתין דאית לי' רואין כו'. פי' דבריהם דהא מסיק הגמ' לעיל דלמ"ד רואין כיון דמין באינו מינו נ"ט דאורייתא ה"ה במינו רואין כאילו הי' א"מ. ובס' פ"מ שגג בכאן:

דף עט:

בגמ' בדם התמצית מצוי לרבות על דם הנפש כו'. קשה לי למאי דאמרינן לעיל דאי נפל דם לתוך המים קמא קמא בטל ואידחי לי' א"כ שייך גזירה אטו היכי דנפל דם הנפש לתוך דם התמצית דאפי' אי יהי' מועט מדם הנפש מ"מ איפסל לה. ושמעתי לתרץ קצת דאין דרך לקבל כלל דם התמצית רק בשעת קבלת הדם בסוף נתערב בו דם התמצית א"כ לעולם דם הנפש קודם. אך מדברי התוס' שפי' הגזירה אטו בעיני' ע"ש מוכח דשייך קבלת דם התמצית בכלי בפ"ע והדרא קושין לדוכתא:

שם במשנה אם לא נמלך ונתן כשר פירש"י העליון. אפשר נתכוין רש"י לתרץ קושי' תוס' לעיל (כ"ו) ) דהקשו למ"ד שלא במקומו כמקומו א"כ דם שלמטה שניתן למעלה כיפר רק הבשר אסור להקטיר ולאכול ולא מהני תו נתינה דלמטה ע"ש. לכן פי' רש"י דרק העליון כשר. והא דאמרינן לקמן דנותן גם למטה בתורת שיריים הכל להכשיר החטאת אבל לעולם שלמטה פסול לאכילה. מיהו באמת איני מבין קושי' התוס' די"ל דפי' לא נמלך רק נתן היינו לשם מים כדר' אליעזר ולא חשיב נתינה להתכפר כמ"ש תוס' עצמם שם בדר"א וכ"מ בתוי"ט ע"ש. גם בלא"ה א"א לפרש כן בכוונת רש"י דהא בברייתא לקמן תני דנותן למטה ואלו ואלו עלו לו משמע אפי' להתיר הבשר באכילה. לכן נראה כוונת רש"י כיון דתני כשר קאי על עליון אבל למטה גם לכתחלה מודין חכמים דיתן למטה כיון דגם שיריים דעליונים ניתנין למטה וכדמפרש לקמן בברייתא דיחזור ויתן למטה אפי' לכתחלה לכן כ' רש"י העליון:

דף פ.

במשנה הניתנין במתן אחת שנתערבו בניתנין במתן אחת ינתן במתן אחת. אי מיירי בנתערב ממש קמ"ל דסגי במתן א' לשניהם. אך הרע"ב מביא פי' הגמ' בב' כוסות א"כ פשיטא. והתוי"ט תמה על הרע"ב דכל טעם הגמ' בב' כוסות משום דס"ל לר"א אין בילה א"כ גם הני משניות דלעיל ע"כ מיירי בב' כוסות ולכן נדחק דהרע"ב כתבו כאן וכוונתו על כל המשניות דלעיל ג"כ. אך יש להקשות ע"ז דא"כ לעיל בדם התמצית דפי' הרע"ב דגזרינן לא רבה אטו רבה א"כ מיירי בכוס אחד. ולהסוגיא דמסיק כר' אשי דלר"א אין בילה ע"כ פי' התם כר' זביד דבגוזרין גזירה אטו בעיני' כפי' התוס'] פליגי והרע"ב לא ס"ל התם כן. ולכן נראה יותר דבאמת הך דאין בילה אין ענין לפי' המשניות ולכן לא חש הרע"ב לעיל לפרש מזה ואיכא אמוראי דס"ל גם בדר"א יש בילה. ור"פ דפליג אר"ז ע"כ נמי ס"ל הכי כמ"ש. רק הכא מביא הסוגיא דמיירי בכוסות להשמיענו רבותא דגם בכוסות שייך הטעם דלא נאמר ב"ת רק כשהוא בעצמו דלכאורה לא שייך זה רק בנתערב ממש ומסוגיא דהכא מוכח דשייך נמי בכוסות להכי הביא הרע"ב הסוגיא הכא כנ"ל:

שם בגמ' ר"י אומר ינתן במתן אחת. לכאורה הי' נראה דעכ"פ צריך ליתן מתנה זו על הקרן דמה דיוכל לתקן יתקן ובל תוסיף ליכא דהא מתן אחת קיהיב. אכן התוס' כתבו דכיון דנותן על הקרן דנראה כב' מתנות איכא בזה בל תוסיף ע"ש ד"ה בל תוסיף. אבל הסברא תמוה בעיני וצ"ע לדינא:

שם בגמ' א"ל ר"י והרי עובר בבל תוסיף. תוס' בעירובין (ד' ק') הקשו דליתי עשה דמתן ד' ולדחי ל"ת דבל תוסיף. ותרצו כיון דבא ע"י פשיעתו אינו דוחה. וזה כלל חדש. דמ"מ עתה עשה מוטל עליו. ותו שמעתי להקשות מהא דמפלפל הגמ' (פסחים ד' פ"ג) בשריפת נותר. אי דחי ל"ת דמלאכת יו"ט והתם נמי ע"י פשיעה בא. וזה נראה ליישב דשאני התם דעשה דשריפת נותר נולד עתה ואי לא הי' נותר לא הוי עשה כלל. משא"כ הכא אילו לא פשע שפיר הי' מקיים העשה דמאן ד' בלי דחיית הל"ת אך עיקר התירוץ חידוש הוא. ויותר הי' נראה ליישב קושי' תוס' דכמו דאמרי' דלא דחי רק בעידנא דמקיי' העש' מיעקר הלאו **בטו"א בר"ה (כ"ח:) ובחגיג' (ב':) כ' דהא ליתא דא"כ מאי פריך לקמן (צ"ז:) גבי יקדש ניתי עשה ולידחי ל"ת הא אינן בדבר אחד. ולמ"ש כאן לדמות זאת להא דבעי בעידנא י"ל כיון דבכה"ת כולה אין היתר מצטל"א רק בקדשים הוי ל"ת דקיל כמו ל"ת שאין שוה בכל א"כ כמו דחמיר דוחה קל אע"ג דלא הוי בעידנא כמ"ש התוס' פסחים (נ"ט.) ה"ה הכא ומיושב בזה קושי' העולם אהא דאי' בפסחים (מ"ה.) דיקדש הוי ב"כ הבאים כאחד הא אצטריך כי היכי דלא נימא עדל"ת ולהנ"ל ניחא דאי לא הוי ב"כ הבאים כאחד שוב הו"א בכה"ת דהמל"א דיליף מנזיר. וממילא לא הוי ל"ת קל ושוב בלאו קרא הוי ידעי' דאין העשה דוחה הל"ת כיון שאינם בדבר אחד כנ"ל. ועי' בשעה"מ (פ"ב מה' נדרים) שהקשה מסוגיא הנ"ל ג"כ עמ"ש התוס' דאין עדל"ת דפשיע'. ותי' דשאני התם דהל"ת בא כשהי' כבר העשה ע"ש. גם קושי' הטו"א הנ"ל י"ל כן ודו"ק: ה"ה הכא כיון דבמה דמקיים העשה לא נעשה הלאו העשה היא בדם של מתן ד' והלאו היא בדם של מתן אחת בכה"ג לא דחי. ולמאי דמסיק הגמ' דאיירי בכוסות י"ל דל"ק קושי' התוס' כיון דבכוס של מתן א' ליכא העשה כלל. והגם די"ל דסברת תוס' דכמו דודאי עשה דוחה ודאי ל"ת ה"ה ספק עשה דוחה ס' ל"ת אין זה מוכרח וי"ל בספק שב וא"ת עדיף. מיהו בגמ' מבואר דפליגי גם בכוס א' למ"ד יש בילה והקשו תוס' שפיר ולע"ד י"ל דכוונת ר"י דכיון דאיכא בל תוסיף א"כ לדעת ר"א נמי דאיכא נמי בל תגרע נכון יותר לשפוך הדם דכל כמה דלא זריק לא הוי ביטול עש' ויביא קרבן אחר [ואע"ג דבכור ומעשר א"י להביא אחר אינו רשאי לעבור על בל תגרע בעולה ושלמים משום קיום עשה דבכור ומעשר כדאמרינן במנחות (מ"ח.) דל"א חטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה] ור"י השיב רק על דברי ר"א אבל ר"י בעצמו ס"ל כדמסיק בשב וא"ת עדיף וכשאינו בעצמו ליכא לא בל תגרע ולא בל תוסיף כנ"ל. והא דאמר ר"א לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו לכאורה קשה כמ"ש בתוי"ט דא"כ בל תגרע נמי ליכא. י"ל דר"א באמת ס"ל דכה"ג עשה דוחה ל"ת וז"ש כשהוא בעצמו ואין בו עשה אבל הכא דמתן ד' יש בו אתי עשה ודחי [וכן פרש"י בעירובין שם]. ואפשר דתוס' עצמם נתכונו לזה במ"ש בר"ה (כ"ח:) דטוב שלא לגרע המצוה היינו מכח דעשה דוחה ל"ת:

שם בגמ' א"ל ר"י לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו ועוד אר"י כו'. אין מובן דטעם ראשון לבד לא מספיק כיון דאיסור בל תגרע ובל תוסיף בשוה א"כ מוטב לקיים המצוה דמתן ארבע בשלימות דלבד הלאו דבל תגרע האיכא עשה דמתן ד' נהי דאינו מעכב אבל עשה הוי. וצ"ל דועוד פירושי הוא ושניהם טעם אחד הם. מיהו ק"ק אי באמת ליכא לא בל תגרע ולא בל תוסיף א"כ מה זה דמוטב שלא לעשות כיון דליכא שום איסורא. ותו דבהדיא קאמר ר"י כשנתת עברת כו' א"כ נראה דר"י קאמר טעם ראשון רק לדברי ר"א לדבריך דכשהוא בעצמו ליכא בל תוסיף גם בל תגרע ליכא. אבל לדידי תרוייהו איתנהו ב"ח וב"ת לכן מוטב שלא לעשות. א"כ קשה טעם ראשון לדברי ר"א אינו מספיק כלל כמ"ש. ותו קשה לדברי ר"י דיש ב"ת וב"ת הי' נכון יותר שלא ליתן כלום ולשפוך לאמה משיעבור על בל תגרע ולמה יתן מתן א' וקושיא זו מצאתי ג"כ בס' טורי אבן בר"ה שם. והנלע"ד בפי' המשנה דר"י מכריע כיון דלדברי ר"א לא נאמר ב"ת אלא כשהוא בעצמו השיב לו ר"י דלפי דבריך בל תגרע נמי ליכא אבל באמת סברת ר' יהושע דלענין בל תוסיף דהוי איסור בקום ועשה לא מהני הסברא דאינו בעצמו פי' דהנתינה אינו בעבור דם הבכור רק בעבור העולה מ"מ אין לך לעשות מעשה בדם הבכור אטו דם העולה ולכן יש בל תוסיף. אבל בל תגרע דהוא איסור מניעות מעשה ממילא כשאינו בעצמו ליכא איסור במה שאינו נותן עוד מתנה משום דם הבכור דא"י להוסיף. נמצא ס"ל לר"י דבל תוסיף הוי אפי' כשאינו בעצמו ובל תגרע אינו אלא כשהוא בעצמו ומיושב הכל. והא דאמר ועוד סיומא דמלתא היא כמ"ש לעיל:

שם בגמ' וא"נ מצטרפין להזאות מי יימר דמליא שיעורא. הא דהוצרך לומר דרבנן ס"ל אין מצטרפין. משום דאמרו פסולה משמע אפי' יתן כל המים שבצלוחית על הטמא וע"כ משום דאין מצטרפין. אבל לר"א דסגי לי' בב' הזאות מקשה הגמ' אפי' מצטרפין. ומיושב קושי' תוס' ד"ה בשלמא. מיהו עיקר סברת הגמ' תמוה בעיני לומר אפי' אי יש בילה אין התערובות חלק כחלק דפשוט נראה דאי יש בילה מתערב ממש לגמרי וכמו בפ"ק דר"ה (ד' י"ג) יצבור גורנו לתוכו ונמצא מפריש מן החיוב על החיוב אי יש בילה וצ"ע:

שם בגמ' רבא אמר כו' וקנסא דקנסו כו' נראה דבכל הזאה מאותו צלוחית צריך ליתן ב' וא"כ לא ירויח מזה התערובו' דנהי דרבא לא דייק כ"ש ממש. מ"מ עכ"פ לא הי' רוב על מים המקודשים כיון דתנא כ"ש ולכן קנסו אותו שיפסיד חצי החבית. והרמב"ם בפי' המשניות דפרה פי' לר"א מזה שתי הזאות שישפך כשיעור ב' הזאות לחוץ ויתר המים כשר. ותמה הרע"ב שם דהוא נגד הש"ס דהכא. והי' נראה לפרש דס"ל כדרבא וכיון דהוא מטעם קנסא ה"ה בשופך לחוץ נמי מהני. דלא יהנה מן התערובות. וכן מצאתי בתוס' חדשים שם בשם מהרש"ח ז"ל. מ"מ קשה מה ענין ב' הזאות דהול"ל לשפוך כשיעור שנפל בו ואי נפרש קודם כל הזאה שופך כב' הזאות לחוץ קשה למה לי ב' הזאות בחדא סגי וצ"ע. ובס' פנים מאירות רוצה לפרש דהרמב"ם ס"ל דתולין דהמים שנשפך הוא שנפל בו כמו הקריב אחד מן הראשים ע"ש. ותמוה דמלבד דלפ"ז תקשה על הגמ' למה לא מפרש כך דברי ר"א. רק בלא"ה אין לו מקום כלל דדוקא חתיכות בחתיכות דכ"א בפ"ע שייך לומר דהנקרב הי' הפסול. אבל בתערובות מים אפי' למ"ד אין בילה היינו דיוכל להיות מים מובדל בפ"ע באיזה מקום ששם לא נתערב. אבל לתלות שזה שנשפך הי' מבורר שהוא כל האיסור ולא נשתייר כלום מן האיסור ליתא. ותו דלכתחילה לכ"ע אסור להשליך ולומר דהאיסור נשפך ותו קשה אי הי' זה טעם ר"א א"כ הוי להרמב"ם לפסוק הכי דבטבעת של ע"ז שנפל א' לים פוסק הרמב"ם כר"א. א"ו לא נתכוון הרמב"ם לזה והנה הרמב"ם (פ"ט מה' פרה) פסק כרבנן דכל המים פסול. ותמה עליו הכ"מ דהא הרמב"ם פסק הזאה אין לה שיעור וכ' תי' דוחק בשם הר"י קרקוס ע"ש. ולע"ד נראה דס"ל להרמב"ם דלרבא דטעם ר"א משום קנסא שוב גם לחכמים קנסא הוא לפסול כל המים ולא תליא כלל אי צריכה שיעור כנ"ל:

דף פא.

בגמ' בל תוסיף מהיכא. ותמוה כמ"ש תוס' ותי' דהוי ס' בל תוסיף. נראה להוסיף על דבריהם דכיון דמצות נתינת בכור עצמו עדיין ספק אי יצא במתן אחת דשמא לא הי' מדם בכור וא"כ כיון דעדיין מצות מתן בכור עליו במה שנתן מתן ב' במקום אחר לית לן בה ולא חשיב כלל בל תוסיף דמחויב הוא ליתן עוד מתנה לקיים מתן בכור בודאי:

שם בגמ' תנאי הוא. מה שהקשו תוס' דר"י עצמו דורש מדם הפר והשעיר אפשר לומר דהכא משני אליבא דחכמים אבל ר"א שפיר מוקי בתחלת עולה וחטאת וקמ"ל דאמרי' רואין. ומדם הפר ילפי' דאין עולין מבטלין זא"ז ור"י ס"ל כר"א:

דף פא:

בגמ' הב"ע בחטאת חיצונה ושיריים. נראה דבני מערבא תירצו בזה גם הא דתניא דהכל מודים דאלו ואלו עלו לו א"ש גם לר"א כיון דמיירי בשיריים דדינם למטה ולפי זה מיושב קושי' תוס' לעיל (כ"ו:) דאי שלא במקומו כמקומו אין תקנה לדם שלמטה. ולאוקימתא זו א"ש:

שם בגמ' ונפלוג נמי ר"א בהא. היכי ניעבד ניתיב בחוץ והדר בפנים מצוה להקדים פנים ניתיב פנים והדר חוץ כיון דאיכא חטאת ואשם לא פסיקא לי' והקשה רש"י ניתיב בפנים לתקן עכ"פ מה שבפנים ותירץ דלפסול לכתחילה הדם לא אמר ר"א ומוטב להמתין עד שקיעת החמה ויפסל מעצמו. והעתיקו הרע"ב. ונמצא דין חדש דכל הני דישפך לאמה ממתינין אותן עד הלילה. ולא נמצא זה מפורש בשום מקום וגם הרמב"ם כ' סתם ישפך לאמה. ודוקא בשריפת קדשים טעונין [לפעמים[ עיבור צורה. אבל דם קודם זריקה אין עליו דין קדשים פסולין והוי רק כמו הפסד ממון ויביא קרבן אחר וגם קשה לי על פירש"י מהא דאמרינן בגמ' לעיל למ"ד אין בילה אם בכוס א' נתערבו דם שלמעלה ושלמטה לר"א יתן למעלה כל מה שלמטה ועוד יותר. ונמצא דמה שלמטה נפסל בידים ולא אמרי' דימתין עד הלילה כדי שלא להפסיד בידים מה שלמטה. ואפשר ליישב כוונת רש"י דבאמת בעבור תיקון קרבן זה אין חוששין להפסיד השני כשבא זה ההפסד בשעת הקרבת הכשר. אבל הכא מיד שמכניסין הדם לפנים קודם הזריקה נפסל הדם שבחוץ וזה אסור. ולולי פירש"י הי' נראה לע"ד פי' אחר דבאמת עיקר הדבר תמוה לומר כיון דמצוה להקדים פנים לחוץ לכן ישפך שניהם לאמה הלא מוטב להקריב הפנימי אחר החיצון משיתבטל כל הקרבן. לכן יש לפרש דבלא"ה גם לפירש"י והרע"ב חולק ר"א עכ"פ בתערובות פנים ועולה דחוץ רק התנא לא רצה להאריך וסמך עצמו אדלעיל וכיון דלא פסיקא לי' למתני' בכלל לא רצה להאריך בפרט. וא"כ י"ל דאה"נ דר"א בתרווייהו פליג רק כיון דבעולה צריך ליתן בפנים ואח"כ בחוץ ובחטאת ואשם צריך ליתן בחוץ ואח"כ בפנים כיון דליכא עצה אחרת והי' צריך התנא להאריך בחילוקי דינים להכי סמך אדלעיל אבל באמת ר"א פליג גם בב' האופנים. ופי' הגמ' היכי ניעבד כו' הכוונה איך יאמר התנא בקיצור דיעבד אי ליתן בחוץ ואח"כ בפנים הא מצוה להקדים. פי' בעולה דיש עצה להקדים פנים. ואם יאמר שיתן בפנים ואח"כ בחוץ הא בחטאת ואשם כה"ג פסול וצריך לעשות להיפוך להכי לא פסיקא לי' למיתני כנ"ל. ולפ"ז אין להוכיח מכאן דישפך לאמה הפי' בלילה וצ"ע:

בתוס' ד"ה נתן בחוץ וק"ק כו'. א"י למה הוצרכו להקדים ולהקשות בדוחק מדיוקא בלא"ה תקשי בגמ' דאמרינן דלר"א דס"ל רואין כאלו הן מים מ"מ בנותן בפנים קודם שנתן בחוץ פסול מטעם דם שנכנס בפנים אע"פ שהכניסו לשם מים וצ"ע באמת בזה:

דף פב.

בגמ' מכדי בחטאת עסקינן כו'. אפשר דהוי כמו מיעוט אחר מיעוט לרבות כיון דסתמא בחטאת קאי הוי מיעוט ופי' וכל חטאת הוי מיעוט אחר מיעוט. אך לא משמע כן מפירש"י שכ' דלהכי כתי' חטאת בהדיא דלא תימא חטאת לא תיפסל כו' אכן הצ"ק הקש' ע"ז ע"ש]:

שם במשנה אריה"ג מה במקום שהמחשבה פוסלת בחוץ כו' פי' במחשב לזרוק או לאכול בחוץ ואעפ"כ אינו פוסל המשואר דאפי' זרק מקצת דם בחוץ הנשאר כשר כדלקמן (קי"א:) אבל יציאת חוץ לבד אין מחשבה פוסלת כחכמים דפליגי אדר"י לעיל (ל"ה:) ע"ש ומיושב בזה מה שהקשה הג' רע"א במשניות בהא דמפלפל הגמ' למילף ק"ו דבשר הנכנס לפנים יפסל מה יוצא דלא עשה המשואר כיוצא פסול הבשר. נכנס לא כ"ש. והקשה דנימא מה ליוצא דפוסל במחשבה. ולק"מ דהק"ו הוא מיוצא ולא נזרק דכה"ג אין פוסל במחשבה ואינו עושה המשואר כיוצא בו. ופסול בבשר. כ"ש נכנס. כנ"ל פשוט. ולכאורה קשה לריה"ג דפסול חטאת שנכנס דמה הוא מקרא דהן לא הובא כמ"ש רש"י ושם כ' את דמה דמשמע כל הדם א"כ ל"ל ק"ו. ונראה דמהאי ק"ו גופא מסתבר לריה"ג לומר דוכל חטאת לא קאי רק אפנימיות משום דכ' מדמה והק"ו נותן דמקצת דמים לא פסלה:

שם בגמ' ר"ש אומר עד שיכפר. נראה דבאמת מכפר לדידי' כיון דקי"ל דשלא במקומו כמקומו ואע"ג דהתוס' כתבו לעיל (כ"ז:) דבנכנס לפנים לא כיפר היינו משום דמיפסל קודם נתינה לדידן אבל לר"ש דכל שלא כיפר לא נפסל א"כ שפיר מכפר:

שם בגמ' רי"א אם הכניס שוגג כשר. ק"ק א"כ איך חשד מרע"ה לאהרן ובניו שהכניסו במזיד הדם לפנים באמרו הן לא הובא. ולדעת הרמב"ם דבכיפר אפי' שוגג פסול י"ל דחש שמא הכניסו בשוגג וכפרו. אבל לפשט הגמ' לקמן דאפי' בכיפר בשוגג כשר קשה. וראיתי בראב"ד בפי' התו"כ (פ' צו פ"ח) מסופק מאי שוגג אי הפי' דסבר שחטאת פנימי הוא או דסבר דלא מיפסל בכניסה לפנים. א"כ י"ל דיש שוגג שפסול ובזה חשד אותם משה:

דף פב:

בגמ' מדמה ולא בשרה. אין להקשות דילמא ממעטו קרא רק במקצת בשר דאינו פוסל השאר רק מדמה פוסל השאר אבל הנכנס בעצמו אפשר פסול אפי' בבשר, דז"א דלפסול השאר לא צריך קרא למעט דבלא"ה איך נימא דפוסל אי מק"ו דיוצא דיו להיות כנידון דיוצא אינו פוסל השאר א"כ ע"כ קרא אתי למעט דאפי' בשר הנכנס כשר כנ"ל. ובלא"ה מק"ו תו לא מצינן למילף דמה לדם שקצתו פוסל. אך מקרא דבשר בשדה שיצא חוץ למחיצתו שאסור י"ל דגם בנכנס לפנים הוי חוץ למחיצה שלו ולפסול. וקרא דמדמה דממעט בשר מיירי רק במקצת דמה שלא יפסל כל הקרבן במקצת בשר רק בדם. ונראה דפנים לא מיקרי חוץ למחיצה לגבי בשר דאמרינן לעיל (ס"ג.) שאם הקיפו עכו"ם המקדש נכנסין כהנים להיכל ואוכלין שם ע"ש:

שם בגמ' א"ל אביי כו' ואע"ג דהו"ל למיכתב נרצע כו'. כוונת אביי דלא מסתבר שיהי' קרא מיותר כדי שלא נטעה דהו"ל לכתוב בפי' נרצע רק מכח מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא אכן לשון הברייתא בתושב ושכיר לא משמע כן ורש"י הרכיב ב' הטעמים וצ"ע:

שם בגמ' אלא אמר אביי לא נצרכה אלא דרך משופש. לכאורה קשה מאי אלא כיון דעדיין תי' קמא עיקר דבא זה ולימד ע"ז הול"ל אמר אביי. וי"ל דהא קשה מה דמקשה ל"ל קודש ופנימה הא אין עונשין מן הדין ואי הוי נלמד פנים מק"ו דהיכל לא הי' לוקה אלאו דלא תאכל. ולכן י"ל דהבין אביי דעיקר קושיית רבה הי' דכבר איפסל בכניסה להיכל. ומ"מ תי' בא זה ולימד על זה. וע"ז הקשה אביי דל"ד לתושב ושכיר אלא אמר אביי דהא לאו קושיא הוא דנ"מ לדרך משופש ושוב קרא לגופי' איצטריך לחייב מלקות וא"צ לומר בא זה ולימד על זה כנ"ל. אך צ"ע אם הכניס דרך משופש כיון דגגין לא נתקדשו א"כ פסול משום יוצא. מיהו י"ל דיוצא אינו פוסל שאר הדם. אבל קשה כיון דנפסל משום יוצא ואינו ראוי לזריקה שוב לא יפסול מטעם כניסה לפנים וצ"ע:

שם בגמ' אלא אמר רבא כו'. הי' אפשר לפרש כוונת רבא דהוי כמו שלא ע"ד לכפר כיון דרצה לכפר לפני ולפנים לא לכפר בהיכל ומקיים תירוץ הראשון דבא זה ולימד על זה ובזה הי' מיושב מה דהשמיט הרמב"ם זה הדין דפשיטא הוא דהוי כמו שלא לכפר. אבל רש"י פי' דקרא אצטריך להשמיענו זה הדין משמע דמסברא הי' פוסל ולפ"ז לא הו"ל להרמב"ם להשמיט זה הדין כמו שהקשו בלח"מ ומל"מ (בפ"ב מה' פסוה"מ). גם י"ל כוונת רבא ליישב דאי לא הוי כ' פנימה והי' כשר לפני ולפנים ממילא אם הכניס לכפר לפני ולפנים דרך היכל לא מיפסל ג"כ כיון דלא הי' כוונתו לכפר בקדש דהא לפני ולפנים לא פסיל קרא ולהכי אצטריך קרא לפסול גם לפני ולפנים ואע"ג דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. כמו בשכיר ותושב. אבל באמת עכשיו דגם בהכנסה לפנימה מיפסל א"כ היכל ופנימה חד רשותא הוא לענין זה. א"כ מיד כשנכנס להיכל פסול דלכפר בקודש קרינן בי' אפי' הוציאו מיד כנ"ל. אבל רש"י פי' אם חזר והוציאו כשר משמע מדבריו דבאמת כשר גם עכשיו דכ' פנימה. אך גם לפירש"י אפ"ל קצת דבאמת רבא הכריח דין זה רק מכח הברייתא דמצריך תרי קראי להיכל ולק"ק. אך למאי דמיבעי' לרבא אח"ז דדם שבהיכל נפסל בהכניסו לק"ק ונשאר כן באת"ל. דהלכתא הוא כמש"פ הרמב"ם וא"כ יש לפרש הברייתא כפשטא דפסול דק"ק לענין דם שבהיכל וא"כ א"צ תו לחדש דין הנ"ל ולכן השמיטו הרמב"ם:

בתוס' ד"ה לא נצרכה וקשה כו'. נראה ליישב כיון דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקודש דהוא היכל א"כ נהי דאם נכנס מבחוץ דרך גג לק"ק פטור מ"מ בנכנס להיכל דרך פתח ובהיכל עלה לגג ונכנס משם לק"ק הו"א דחייב להכי צריך אל פני הכפורת דכניסה לק"ק נמי צריך להיות דרך פתח כנ"ל:

דף פג.

בגמ' או דילמא יציאה קרינא בי'. מכאן קצת הוכחה לפי' הרמב"ם (פ"ב מפסוה"מ) דפי' כל הבעיא לענין פסול יוצא דהיינו שבאמצע הזאות שבק"ק יצא עם הדם להיכל נפסל ואינו ראוי עוד להזות בק"ק וכמו כן מן הפרוכת למזבח ע"ש. והראב"ד השיג עליו ופי' כרש"י ולשון זה יציאה קרינא בי' נוטה לשי' הרמב"ם. ואפשר דלדינא מודה הראב"ד דאית בי' נמי פסול יוצא:

שם בגמ' מה להלן כשלא כיפר. תמוה מה הוכחה שם טפי מהכא ופירש"י אין מובן לי ואפשר לומר דקשיא לברייתא קושית המדרש (פר' אחרי) וכל אדם לא יהי' וכי הכהן לאו אדם הוא. להכי פי' התנא כונת הפסוק קודם כניסת הכהן פי' דכל אדם לא יהיה כשנכנס הכהן לשם א"כ אוסר הכתוב אפי' קודם כפרה. עוד אפ"ל דכ' בבואו כו' עד צאתו משמע דאסורין לכנוס עד שהכהן יוצא משם וכן הוא לשון הרמב"ם בה' תמידין (פ"ג). וא"כ ביאה דומיא דיציאה וכמו דאסור אחר עבודה עד שיוצא ה"ה מתחילת ביאה אסור אפי' קודם העבודה:

תוכן העניינים

שפת אמת על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה