אור ברסלב

שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק שביעי

פרק ששי

דף סו.

במשנה חטאת עוף למטה כמעשה חטאת לשם חטאת כשרה. ותמוה דלכתחילה כך מצותה כמ"ש בתוס' ואפשר לומר לשם חטאת היינו אפי' לשם חטאת בהמה דמ"מ שם חטאת א' היא ולא מיפסל שלא לשמר רזה. והיינו רבותא דמתני'. והרמב"ם והרע"ב שניהם פירשו המשנה בשינה במליקה וכראב"ש ותמוה דהא סתם מתני' לעיל דהבדיל פסול ואפשר שהי' להם כאן גירסא אחרת בגמ' דבאמת לשון הגמ' אין מובן דאמר ולאו אוקימנא דלא כראב"ש ובתר הכי אמר לא דשינה בהזי'. ואפשר דהם גרסו א"ה רישא מה קמ"ל לא דשינה בהזי'. ואפי' לגירסא דידן משמע עכ"פ דלא ניחא להגמ' לאוקמי הך מתני' דלא כראב"ש. והוא מטע' הרישא דפשיטא א"ו כראב"ש אתיא כמ"ש הרמב"ם והרע"ב:

שם במשנה כמעשה עולה. עי' תוי"ט שהקשה על הרמב"ם והרע"ב דאפי' לראב"ש דאין הבדלה פוסלת בחטאת מ"מ מנ"ל דלא הבדיל בעולה כשר ומ"ש משום דעיקר עיכובא בחטאת כתיב תמוה דאיך נוכל למילף עיכוב בעולה מחטאת ובתוס' לא כתבו זה לתירוץ רק הניחו בקושיא. ומ"ש עוד התוי"ט ועוד קשיא דאי מתני' ראב"ש היא שינוי דמליקה לא פסלה נראה דלק"מ דאפי' אי אין פוסל שינה במליקה מ"מ כיון דלכתחילה אין הבדלה בחטאת לא מיקרי כל מעשי' כחטאת ומודה ר"י דמועלין בה כנ"ל:

דף סו:

בגמ' עולת העוף דשני במאי אי במליקה מדקתני סיפא כו' נימא דלא כר"י כו' וק"ל בלא"ה ליקשי דאי בסיפא שני במליקה ולא מלק בעולה רק סי' א' א"כ נבילה היא ומטמאה בבית הבליעה. ולא מיבעיא למ"ד שהי' פוסל בין סימן לסימן א"כ ודאי חשיב פסול בשחיטה רק אפי' למ"ד לעיל דשהי' אינה פוסלת ופרש"י מטעם דשחיטת סימן א' סגי בעוף והא דצריכין במליקה ב' סימנין לקיים מצות הבדלה היא. מ"מ נראה דהכא גרע טפי כיון דעכ"פ מליקה זו לאו כדין היא ושוב הוי כמליקה בחולין דנבילה היא. בשלמא במולק ב' סימנים רק בשהי' בינתים כיון דגבי מליקה לא אגמר לן רחמנא דין שהי' אין שהי' פוסלת בזה. והוי מליקה כשרה. אבל באינו מבדיל דהמליקה בעולה פסולה למה לא יהי' נבילה כמו בחולין מיהו ע"כ מוכח מכאן דלא חשיב נבילה כה"ג אבל עכ"פ צ"ל דסוגיא זו אתיא כמ"ד שהי' אין פוסלת בין הסימנים כמ"ש:

שם במשנה ר"י אומר אין מועלין בה משום דנעשית חטאת. ואיתא בגמ' דלמיסק לחובה לא וכ"כ הרמב"ם (פ"ג מה' מעילה) הלשון דלא עלה לבעלים. ונראה מזה דמ"מ כשר הוא ונאכל לכהנים ולהכי אין בה מעילה. והא דא"י ידי חובה לי"מ בתוס' לקמן (ס"ח.) דהוא מדרבנן ודאי א"ש. ואפי' היא מדאורייתא שמא יש איזה דרשא דאין יוצאין בו. אבל פי' תוס' שכתבו דרק אין מועלין אבל פסול הוא מה"ת תמוה דא"כ כיון שאין היתר לכהנים איך יצא מידי מעילה מיהו תוס' הביאו דוגמא לזה ע"ש. ולמ"ש מקודם דכשר הוא צריך לומר דהא דתנן לעיל עשאה למטה כמעשה כולן פסולה אין הפי' כמעשה כל חטאת דלר"י כה"ג כשר הוא:

תוס' ד"ה דשני תימא לי כו'. יש ליישב דלשון המשנה למטה כמעשה כולן כולל נמי אפי כמעשה כולן דחטאת ג"כ ועלה קאי וכולן אין מטמאין כנ"ל: תוס' ד"ה ואלא במיצוי כו' ונראה לפרש כו' נתכפרו בעלים כדשמואל כו'. נראה להוכיח מדברי תוספות אלו דכל שלא במקומו דנתכפרו בעלים רק הבשר אסור באכילה. ה"ה דאסור להקטיר האימורים. וכן בשר העולה. דהא הכא בעולת העוף ליכא אכילה. וא"כ למאי הלכתא פסול הכא כיון דהבעלים נתכפרו. אלא ע"כ דאסור להקטיר. ולעיל (ד' כ"ו) נסתפקתי בזה. ומן המשנה גופא דהכא בעולת העוף עשאה למטה כמעשה כולן פסולה אין להוכיח דפי' דמלקה למטה ופסול לגמרי דלא נתכפרו הבעלים אבל מדברי התוס' כאן שפיר נפשט זה הדין כנ"ל:

בא"ד וא"ת אי לא שני אלא במיצוי כו' וכן חטאת כו'. קושיא שני' בחטאת לכ"ע קשה דאפי' שני במליקה כיון דעשה כמעשה חטאת רק דעשה למעלה ומליקה דחטאת כשר בכל מקום א"כ כבר נעשה היתר שחיטה. ואפשר לתרץ קצת כיון דגמר כל המעשים למעלה ולא ירד א"כ כל כמה דאינו יורד אינה ראוי' להתכשר והיתר שחיטה מהני רק כשעומד הי' לקבל ולזרוק כמצותה משא"כ כשחסר עוד מעשה ירידתו למטה:

דף סז.

בגמ' אמר רבא ולימא לי' כו' שחטו בשינוי בעלים. קצת קשה מה דמיון הוא זה להכא דהני תלת שינוי מקום דלמטה מורה שהיא חטאת וכן מעשה חטאת ומחשבת חטאת. אבל שינוי בעלים אין מוציא כלל משם אשם. וצ"ל בדוחק **למ"ש התוס' דר"א לטעמי' דפוסל אשם שלא לשמו ע"כ מיירי היכי דאותו שחישב עליו מחויב אשם כמותו דאל"כ אינו פסול כיון דאינו מחויב כפרה כמותו ואפשר דאשם ג"כ מכפר על חייבי עשה לר"א דאיתקש לחטאת. א"כ פסול אם שחטו על מי שאינו מחויב כלום כדלעיל (ז'.):** כיון דאותו איש שנתכוין עליו אינו בר אשם חשיב לי' כשינוי מעשה:

שם בגמ' אלא חטאת כו' כיון דמלק סימן א' איפסלה. פירש"י דחטאת גמר עבודתה סי' אחד. נראה דסוגיא זו ס"ל דרוב בשר אין מעכב בחטאת דלרבא לעיל (ס"ה:) דמעכב א"כ כי עשה בה מעשה עולה בודאי לא חתך רוב בשר בין סימן לסימן רק אחר ב' הסימנים א"כ לא נגמר עבודת חטאת עדיין:

דף סז:

בגמ' חטאת לזו ועולה לזו כו' א' למעלה וא' למטה שניה' לשמואל דס"ל שלא במקומו כמקומו לעיל (כ"ו:) וקי"ל הכי. ע"כ הך למעלה ולמטה היינו שעשה בעולה כל מעשה חטאת למטה וכל מעשה עולה למעלה בחטאת רק התנא מקצר דבודאי למעלה עשה ככל משפטו וכמו כן למטה אך לפמ"ש התוס' לקמן ד"ה אומר בשם י"מ דמדאורייתא נעשה חטאת גמורה ותקנתא דרבנן היא דאינו עולה לשם חובה קשה אמאי מחייבין בסמוך באשה שאמרה ה"ע קן מספק שאני אומר חטאת קרבה למעלה ועולה למטה כיון דאפי' אי עולה למטה יוצא מה"ת ידי חטאת א"כ הוי ספיקא דרבנן לקולא ותפטר מחטאת:

בגמ' קבעה נדרה צריכה להביא ה'. פירש"י משום דצריכה להביא נדבתה עם עולת חובה ביחד. ולכאורה תמוה דמ"מ כיון דכבר נפטרה מחובתה מה תועלת בהבאת עולת חובה שאין עלי' חובה וצריכין לפרש דמ"מ כיון דרצתה להרבות קרבן גדול להיות נוסף ב' פרידות על החוב צריכה להביא ביחד קרבן גדול דהיינו ג' ביחד. ובס' תפארת ישראל במשניות דקנין תי' דלא יצאתה ידי חובת עולתה נהי דמצות א"צ כונה מ"מ הוי כמכונת שלא לשם מצוה ע"ש. מלבד שאין טעם לדבריו א"א לומר כן דהא בן עזאי מצריך לקמן ב' חטאת מטעם שכבר הביאה עולתה וצריכה להביא חטאת ממין עולתה כדפירש"י א"כ ע"כ לומר שהעולה ראשונה עלתה לה כדפרישית:

דף סח.

תוס' ד"ה כשהוא חי כו'. הקשו דחצוצרות צריך להיות דכסף. מה דפשיטא להו דפי' חצוצרות למקדש א"י מנ"ל די"ל הפי' להדיוט דקולו אחד כשהוא חי נמי לא מיתוקם במקדש. כן פי' הראב"ד לחצוצרות המלכים ע"ש]. אכן גוף הפי' שהבינו דלא מיירי בשופר רק בחצוצרות לא אוכל להבין מה בין שופר לחצוצרות כיון דנעשין מקרן בכלל שופרות הם דעשאו צרור או דק בכל אופן ואפי' אינו כפוף שופר מיקרי לכן נראה עיקר דפי' חצוצרות שופר כיון דאתחלפי שמייהו. ומה שהקשו דבקרבן אין תוקעין רק בחצוצרות דכתי' ותקעתם בחצוצרות א"י ראי' זו דהא בר"ה כ' רק שופר ואעפ"כ לפני ה' בעינן לעולם תרווייהו דכ' בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' א"כ ה"ה בקרבנות מיהו גם הרמב"ם (פ"ג מה' כה"מ) כ' דעל הקרבן תוקעין רק בחצוצרות. וצ"ע בזה. ולמאי דבעי לפרש חצוצרות ממש קשה ליחשוב קולו שמונה שופר וחצוצרות:

בד"ה מלק בשמאל לכאורה כולה מתני' ר"ש כו' וכ"כ תוס' לקמן (ס"ט.) ד"ה מליקת זר דלר"י מליקת זר תרד. אבל הרמב"ם פוסק כר"י ואעפ"כ פוסק כמתני' וגם מליקת זר לא תרד. ומ"ש התוס' דמודה ר"י בעוף דלא ירד לא משמע כן מסתימת לשון הרמב"ם. הגם דכ' (בפ"ג מה' פסוה"מ) השוחט בהמת קדשים בלילה ירד מ"מ אין נראה לומר דסמך ע"ז דדוקא בהמה ולא עוף (כמ"ש בבה"ז דכל כה"ג הו"ל לפרושי ולכן נראה דס"ל דדוקא הני תלת ממעט ר"י מקרא וגבי מליקת לילה נהי דתרד מ"מ מיעוט דר"י היא רק לענין תרד אבל ההוא כללא דכל שפסולו בקדש אינו מטמא בבית הבליעה לא תלי בתרד כנ"ל:

דף סט.

בתוס' ד"ה ולטעמיך תימא כו' לכאורה לק"מ דאיך נכלל בע"מ באין פסולו בקודש ודאי זר נכלל בכל שפסולו בקודש דמ"מ הפסול נולד אחר ההקדש אבל בסיפא אין פסולו בקודש ע"כ היינו שנפסל בהיותו חולין. אבל קדשים שנעשו בע"מ] למה נקרא אין פסולו בקודש ונראה דתוס' לשיטתייהו אזלי דכתבו לעיל (בהג"ה] דפי' אין פסולו בקודש היינו דלא מצינו הכשר בזה הפסול בקדש וזה שייך ג"כ בבע"מ. ומה שהקשו תוס' ד"ה אין קידוש כלי כו' תימא כו' התמיה הזאת אינה לפי פי' התוס' לעיל פסולו בקודש היינו דיש הכשר לזה הפסול בקודש דהכא ליכא הכשר לעולם. רק תוס' כאן אזלי לפי' הפשוט פסולו בקודש שנפסל אחר ההקדש:

דף סט.

במשנה רי"ו אומר דיו כנבלת בהמה. לכאורה לר"י דאמר דיו א"כ גם בשחיטה י"ל דיו דלא מצינו בנבלת בהמה רק דשחיטה מטהר מטומאת מגע ומשא אבל מטומאת בית הבליעה אין לנו. רק דא"כ מיפרך הק"ו ול"א דיו. והי' אפשר לומר דהיינו טעמא דר' יהודא דסובר דאפי' במיפרך ק"ו אמרינן דיו. מיהו בגמ' אמרו טעמא דר"י מקרא דאפשר דר"י נמי מודה במיפרך ק"ו לא אמרינן דיו:

שם בגמ' ור"מ לא דריש דיו והא דיו דאורייתא דתניא כו'. לכאורה קשה הדמיון דהתם מנלן י"ד יום כיון דנלמד רק מאבי' דהוי ז' ימים אבל הכא דמליקה במקום שחיטה עומד מנ"ל לומר כה"ג דיו. ומלשון רש"י נראה הטעם כיון דכל עיקר מה שניתן לדרוש ק"ו נלמד מהך קרא א"כ אין לנו ללמוד הק"ו היכי דשייך דיו והגם דמצינו עשרה ק"ו בתורה בכולם ליכא דיו:

שם בגמ' ר"מ קרא אשכח ודרש. וקשה א"כ למה אמר הק"ו ורש"י מיישב דמשום הק"ו מיותר ההיא היקשא למליקה. אבל למ"ש התוס' ד"ה וכי דהיקש אצטריך לכמה מילי א"כ לא ס"ל כפירש"י וי"ל דהק"ו דר"מ לשיטת ר"י אמר דלא דריש האי הקישא א"כ אודית לי מיהא בשחיטה, ומה מצינו דמסיק ר"מ אמליקה סמך אקרא דזאת תורת וס"ל דהיקש חוזר ומלמד במה מצינו כיון דמלמד חולין הוא כדלעיל (נ"א). עוד אפשר לפרש דהקישא אתי לשחיטה והק"ו למליקה היא ושוב א"א לומר דיו דהיכי דמיפרך ק"ו ל"א דיו מיהו לשון הברייתא משמע כרש"י דקאמר דבר שמכשירו באכילה ואי קאי אשחיטה הול"ל מה התם שחיטה מטהרתו. והנה הרמב"ם כ' במשניות דר"מ יליף לה מהיקש ולא שייך דיו ור"י מוציא ההיקש לדבר אחר ע"ש. והקשה בתוי"ט דאין היקש למחצה. וי"ל למ"ש רש"י דאיך יליף ר"מ מהיקש מליקה דלמא קאי אשחיטה ותי' דהא שחיטה אתיא מק"ו דבהמה. וא"כ כל שההיקש אינו מיותר לא שייך בזה אין היקש למחצה דשפיר איתקש שחיטת עוף ובהמה להדדי אבל מליקה היכי ילפינן] רק ר"מ אינו מוציא ההיקש רק לדבר הזה א"כ ע"כ למליקה אוקמי דהא לשחיטה איכא ק"ו כנ"ל והנה מ"ש התוס' דר"מ יליף מהך הקישא משום דאין היקש למחצה אין מובן דשפיר הוקש לגמרי דכל המטהר בבהמה מטהר בעוף אבל מליקה דליכא בבהמה מנין דמטהר בעוף נמי. והי' נראה לפרש דשפיר שחיטה נלמד מהיקש אבל מליקה נלמד במה מצינו משחיטה כדאמר ר"מ במתני'. רק דבמשנה דיליף שחיטה בק"ו שפיר י"ל דיו. אבל השתא דיליף שחיטה בהיקש שפיר יליף מליקה במה מצינו. מיהו בעיקר מה מצינו דר"מ קשה לי די"ל מה לשחיטה שמטהרת אפילו בחולין משא"כ במליקה:

בתוס' ד"ה ר"י תימא כו'. תמהני על תמיהתם הא קי"ל קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת כדאי' במעילה (ב'.) נמצא דבשעה שחל איסור נבילה כבר פקע איסור דהקדש. וצ"ע:

דף ע:

בגמ' אפי' באווזין ותרנגולים פירש"י בקדשים. וצ"ע כיון דלא שייך בהו קדושת הגוף למה נדמינהו לקדשים בפנים דהם קדושת הגוף. ויותר יש לתמוה בהא דמסופק הגמ' אח"כ בעז במקום עגלה ערופה לר"מ משום דלאו מינא דעגלה היא. משמע הא עגלה שאינה ראוי' כגון שעלה עלי' עול וכדומה אינה מטמא במשא וקשה מה קדושה שייך בה אפי' אם נתיחדה לעגלה כיון דפסולה לעגלה מה קדושה חל עלה. וגם תמהני דלר"מ נמי דוקא קדשים בפנים קאמר משום דמליקה בפנים לעולם כשחיטה בחוץ. אבל זה הנחל אטו מקום מיוחד הוא להיות הנערף שם במקום שחיטה וצ"ע טובא:

שם בגמ' מכלל דעגלה ערופה טהורה היא כו'. פי' היא אליבא דכו"ע אע"ג דהאיבעי' דלעיל אליבא דר"מ קאי דמטהר גם במליקת טרפה אבל לדידן דקיי"ל כרי"ו דשחיטה מטהר ולא מליקה א"כ נהי דמליקה כשרה לכו"ע מטהר הואיל והיא מתרת את האיסור אבל עגלה ערופה מנ"ל דמטהרת כיון דליכא האי טעמא מ"מ כיון דהכשירה התורה וכתי' בה כפרה כקדשים בודאי יצאה מידי טומאה. ומשו"ה כי מותיב ר"נ מברייתא לא משני דאתיא כרי"ו. ולכן פוסק הרמב"ם (פ"ג מהל' אה"ט) דעגלה ערופה כתקנה אינה מטמאה. אבל אם נעשית בפסול כגון שנטרפה או נעבד בה עבודה. נראה דתליא בפלוגתא דר"מ ורי"ו ולר"מ הוא דבעי בערף עז. ומשו"ה השמיט הרמב"ם בעיא זו. ובמל"מ שם הביא דבירושלמי פ' עגלה ערופה מיבעי' אי ערופה מטהר טריפתה ע"ש. ובס' מראה הפנים שם לא דק שכ' דבבבלי פשיטא להו דמטהר וז"א דהכא בנעשה בכשרות מיירי. מיהו יש להוכיח קצת מהא דמתיב ר"נ מחלב דעגלה ערופה דהא י"ל דכונת הברייתא על חלב טרפה של עגלה ערופה. וי"ל דעדיפא מינה משני דגם בנבילה מצי קאי. או דבעי לתרץ גם אליבא דר"מ דלדידי' גם טרפתה מטהרת כנ"ל:

תוכן העניינים

שפת אמת על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה