שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק ששי
דף נח.
במשנה קדשי קדשים ששחטן בראש המזבח כו' מחצי המזבח ולדרום כדרום. כיון דקתני ששחטו דיעבד א"כ כיון שעלו כבר לא ירדו רק דפסול ואינו מכפר. ונ"מ נמי אם ירדו לא יעלו. מיהו נראה דקודם קבלת הדם לכו"ע ירדו אפי' למ"ד נשפך הדם לא ירד אבל כשלא נתקבל עדיין הדם לכו"ע ירדו כמ"ש התוס' לקמן (פ"ד:) ד"ה הניתנין דמשום שחיטה לבדה לא חשיב פסולו בקדש] ולמ"ד בריש מעילה דשחיטה בדרום כמאן דחנקינהו דמי בלא"ה ירדו:
בגמ' ר"י כולו לעולה וכולו לשלמים. פירש"י דגזה"כ הוא דעל המזבח דינו כצפון. ותמוה כיון דלר"י כל המזבח בצפון קיימא ל"ל קרא. והי' אפשר לפרש דמזה עצמו הוכיח ר"י דכולה בצפון קאי מדהכשיר הכ' לעולה גלי קרא דהמזבח יהי' בצפון. אך לא משמע כן דא"כ מה דחיק הגמ' למצוא מאין הוציא ר' יוחנן דלר"י מזבח בצפון קאי. אלא ודאי דבלא"ה קבלה הי' ביד ר"י דמזבח בצפון קאי. ולכן נראה לפרש דבאמת לר"י עיקר קרא בא להכשיר לשחוט על המזבח וצריך קרא לעולה ולשלמים כדמסיק הגמ' ולהכי ר"י ב"ר יהודא דלא ס"ל מזבח בצפון קאי ואתי קרא להכשיר המזבח דיהי' כצפון לכן דייק דחציו לעולה וחציו לשלמים כנ"ל. אבל ר"י ס"ל דקרא להכשיר שחיטה עליו קאי. ובהכי מיושב לישנא דר"י דמודה ר"י בר"י דכנגדן בקרקע פסול, ואין מובן לשון מודה למאן מודה הא אדרבה ר"י מכשיר טפי מדידי' ולמ"ש א"ש דלר' יוסי דלא אתי קרא כלל ליתן מעליותא למזבח שיהי' לו תורת צפון רק להכשיר עליו א"כ כנגדו בקרקע אין לו ראי' הגם דבלא"ה לר"י הוי בצפון מ"מ מקרא דוזבחת עליו אין ראי' כלל. אבל לר"י ב"ר יהודא דנתן הכתוב למזבח תורת צפון הו"א דאפי' בקרקע מקום המזבח יש עליו תורת צפון קמ"ל דמודה ר"י דדוקא עליו יש תורת צפון ולא בקרקע ולפ"ז קשה לי על הרמב"ם דפסק (פ"ג מפסהמ"ק] כל המזבח כשר לעולה. כיון דהוא פוסק (פ"ה מה' ביהב"ח] דרוב המזבח בדרום א"כ יש לפסוק כר"י בר"י וצ"ע:
שם בגמ' מודה ר"י בר"י דכנגדו בקרקע פסול ומסקינן דאי בצרי למזבח פסול וקשה פשיטא נהי דמזבח דינו כצפון אבל בעושין המזבח קצר למה יהי' המקום של מזבח הראשון דינו כצפון. לכן נראה דבאמת זה מילתא דפשיטא רק ר"י אמר הכי דלא נטעה כס"ד דר"ז דר"י ור"י ב"ר יהודא פליגי אי כל המזבח בצפון דלר"י בר"י מחצה בצפון. וא"כ אי בצרי נמי כנגדו הוי צפון. לכן קמ"ל דלא פליגי בזה. ובהכי מיושב מה דלא הביא הרמב"ם זה הדין דכנגדו בקרקע פסול כיון דהרמב"ם מבאר מהו צפון שוב מילתא דפשיטא הוא:
דף נט.
בגמ' מזבח בפתח אה"מ ולא כיור בפתח אה"מ כו' פירש"י שלא יהי' דבר המפסיק ולכאורה קשה דהא מן המזבח לאולם הי' י"ב מעלות, ובודאי הכיור לא הי' גבוה יותר מג' או ד' אמות א"כ לא הי' שום הפסק לפתח. דהפתח הי' גבוה מרצפה יותר משבעה אמות. ונראה דהכיור ג"כ הי' עומד למעלה על מעלה עליונה משום דצריך להיות בין אה"מ למזבח ולמטה לא מיקרי בין אה"מ לכן עמד על המעלות. ושפיר הוי הפסק. עי' בתוס' יו"ט ביומא (פ"ג מ"י) דפשיטא לי' דלמטה ברצפה הי' הכיור]:
שמעתי להקשות דכיון דריה"ג ס"ל מזבח בצפון קאי וגם מסקינן אליבי' דצפון צריך להיות פנוי מכלום א"כ ל"ל קרא דמזבח בפתח ולא כיור בלא"ה א"א להעמידו בצפון מטעם דצריך להיות פנוי. ואפשר ליישב דמה"ט דצריך להיות פנוי אין איסור רק בכל הכלי או רובו אבל מיעוטו אפשר אין קפידא והיו מעמידין אותו להיות מיעוטו נכנס ממש בין אולם ולמזבח לקיים קרא דבין אה"מ ובין המזבח להכי צריך קרא למעט:
שם מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולין פי' הבה"ז ברש"י שנשחטו כשהי' שלם וכן משמעות שנשחטו שם פי' שיש שם קרבנות נשחטין וכן הוא לשון הרמב"ם (פ"ג מפסוה"מ) וכן משמעות הגמ' לקמן אימא שנשחטו ובס' פמ"א חולק עליו ואין דבריו מוכרחין. גם מ"ש בפי' הגמ' דקושית הגמ' מהא דמזבח שנעקר אינו רק לפי מה דתירץ שנשחטו ע"ש. יש להקשות ע"ז דא"כ מה מקשה הגמ' דלמא פי' שנשחטו עד שלא נבנה המזבח ולא נשבש הברייתא בכדי ומפסל מטעם גזה"כ וזבחת עליו ולא יקשה מהא דמזבח שנעקר א"ו דכל עיקר מימרא דרב מזבח שנפגם מיירי שנשחטו קודם שנפגם. ומה שתמה הפמ"א על רש"י שכ' בחולין (י"ז:) מזבח שנפגם פסול מהך דוזבחת והלא בלא"ה פסול מאבנים שלימות תבנה לא ראה שגם הרמב"ם (פ"ג מה' פסוה"מ) כ' אהך דנשחטו ואח"כ נפגם המזבח פסולין דאין ראוין לזריקה וכ' וזבחת עליו כו' ע"ש [ובפ"א מה' ביה"ב הביא דמזבח שנפגם פסול דכתי' אבנים שלימות] ואפשר הטעם משום דלעכב צריכין ב' קראי עמ"ש לקמן (ד' ס"ב):
דף נט:
בתוס' ד"ה הא אזקין. נראה ליישב קושיתם דהני שוורים דהיו קיימים הרבה שנים לא שייך בהו דין זקנה **כן י"ל לפמ"ש המל"מ (פ"ב מה' אסוה"מ ובה' פרה פ"א) בדעת הרמב"ם דמדאורייתא שיעור זקן הוא תש כח אבל התוס' כ' ביומא (ס"ה:) דמה"ת פסול בשנים דפר דכתי' בתורה בן שלש ולא יותר ועי' בטו"א ר"ה (י' ע"א):** דאם הניחן היו קיימין עוד כמה שנים ולית כאן זקנה:
ד"ה מה משכן כו' תימא כו' נראה פשוט דתוס' לא מפרשין כרש"י רק דהדר רי"ו ומיתי תו היקשא דמזבח גבוה י' כמו המשכן ולכן הקשו א"כ גז"ש ל"ל ובס' פמ"א וצ"ק הבינו דתוס' מפרשי כרש"י וא"נ בעיני:
דף ס:
בגמ' מה בכור אינו אלא בפני הבית. לכאורה נראה כיון דאין היקש למחצה ממילא גם מעשר אינו נאכל כשנפגם המזבח. וכן משמע בתוס'. מיהו משמעות הרמב"ם אינו כן דהו"ל להביא זה הדין. הגם דבס' בה"ז וגם המל"מ (בפ"ו מבית הבחירה) כתבו ליישב עפ"ז קושית הראב"ד שם מ"מ מדלא הביא הדין מפורש משמע דלא איתקש רק לענין בפני הבית וגם מדלא אמרינן בגמ' קדשים קלים ומעשר מנ"ל ואמרו רק קדשים קלים משמע דמעשר אינו בכלל הזה וגם הסברא רחוקה דמה ענין מעשר שני למזבח. לכן נראה יותר כיון דכ' והבאתם שמה כו' ההיקש רק לענין הבאה לשם בזה איתקש דכשבטלה בנין הבית אין תועלת בהבאה לירושלים אבל לענין מזבח לא איתקש. ובהכי מיושב קושית התוס' ד"ה אתיא מדרשא דלמה לי גז"ש דק"ק ולמ"ש י"ל דמההוא קרא דוהבאתם שמה אין להוכיח על פגימת מזבח והא דכל קדשים קלים פסולין בפגימת מזבח י"ל דנלמד ממה מצינו בבכור וזה דוקא עכשיו דק"ק מפורשין בגז"ש מבכור ג"כ ממילא אתיא כל קדשים קלים מבינייהו דק"ק ובכור אבל אי לא הוי גז"ש בקדשי קדשים הו"א דבכור שאני שכן קדוש מרחם:
דף סא.
בתוס' ד"ה מאי קסבר וא"ת כו' ואמרינן לעיל מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו וה"ה אימורין ותי' דלחומרא מקשינן ודבריהם תמוהים טובא בעיני דאדמקשינן בשרם לדם מכ"ש דאיכא לאקושי אימורים לדם. וגם תמוה מנ"ל לתוס' דאימורין כקטורת אמינא דבאמת כל הקטרת אימורין ובשר הוי כדם ודוקא קטורת מכשיר רב וכן משמעות הרמב"ם שלא הביא זה הדין רק בקטורת והטעם י"ל דמצינו קטורת לפני ולפנים בלי מזבח אבל אימורים שפיר דינם כדם:
דף סא:
בגמ' הוא דאמר כר"נ כו'. פשט הגמ' נראה דמה דאמר של אבנים הי' היינו כדר"נ נחושת ובתוכה אבנים וא"ש נמי הברייתא וליכא פלוגתא כלל אבל מפרש"י נראה שהבין דהך דר"נ פליג על הברייתא דאש שירדה כו' ואולי לשון הוא דאמר משמע לי' לרש"י דפליגי וצ"ע:
שם בגמ' השתא מקדש ראשון כו' מקדש שני דכ' כל הקהל ד' רבוא כו' אע"ג דהיו עתידין אח"כ להעלות שם כולם קרבניהם מ"מ דייק הגמ' דבודאי מדעלו רק ד' רבוא לא הי' בנ"י כחול הים כמו שהי' במקדש ראשון:
שם בגמ' הכא אין שלמעלה מסייעתן. אע"ג דגם מקדש שלעתיד יהי' כן (כמ"ש הרע"ב שם בפ"ג דמדות שהתנבא יחזקאל לעתיד] ובודאי לעתיד יהי' אש שלמעלה מסייע מ"מ י"ל דמעלין בקדש ואין מורידין וכיון שכבר הוסיפו על המדה אין ד"א למעט ממנו:
שם בגמ' ולבסוף סברו שתי' כאכילה. קצת תימא דא"כ בבית ראשון עשו ח"ו שלא כדין כל הימים. ואפשר לומר כיון דאש שלמעלה אוכל לחין כמו יבשין הוי שפיר שתי' כאכילה דהאש בלע היין ואע"ג דהניסוך לא הי' על האש ממש י"ל דאש שלמעלה אוכל גם מרחוק כעין דאמרינן בסמוך שביבי הוי משדרי. אבל במקדש שני דסיוע לא הוי מסייע האש לכן לא הי' מתקיים שתי' כאכילה והוצרכו להרחיב המזבח:
דף סב.
בגמ' אף מזבח ששים אמה. לולי פירש"י הי' נראה דפי' ששים אמה עם הכבש ואמה יסוד וסובב לא חשיב. רק מקום הקרבנות ומערכה וכן הוסיפו עד ס' וכן משמע מלשון התוס' ד"ה אף שכתבו כשהי' המזבח עד ששים והיינו במקדש שני:
שם בגמ' ריבוע כו' המזבח לעכב. נראה לפ"ז דדוקא באינו מרובע לגמרי. אבל פגימת אבן דהוי בכ"ש לא אימעוט מזה. ובחולין (י"ח.) קי"ל דבסיד אין פגימה פוסל פחות מטפח או כזית משום דעדיין מרובע הוא אבל באבנים מיפסל בחגירת צפורן מטעם אבנים שלמות תבנה והתם לא כתיב המזבח ומנ"ל לעכב ולהכי פירש"י שם בחולין הטעם משום וזבחת עליו כשהוא שלם ע"ש ושלא כדת הניח בס' פמ"א בתימא על רש"י וכבר כתבתי לעיל (ד' נ"ט) שגם הרמב"ם כתב כלשון רש"י אכן הרשב"א שם בחולין כ' בשם התוס' כדברי הפמ"א]:
שם בגמ' אין דתניא אותו היום כו'. יש לתמוה על הרמב"ם דכתב [פ"ב מה' ביה"ב) ד' דברים קרן יסוד כבש וריבוע מעכבין ולא חשיב כרכוב ובאמת לא הביא הרמב"ם כלל דין כרכוב ומשמע דס"ל כריב"י דהוא סובב והו"ל למימר דסובב מעכב וצ"ע:
שם בגמ' ובלבד שלא יפחתנו ממזבח שעשה משה. לכאורה נראה דגם בקומתו אין לפחות ממזבח שעשה משה. וא"כ לפי מה דמשמע מרש"י ותוס' דהא דמדת ארכו כו' אין מעכב היינו שיכולין לפחות אבל לא להוסיף. א"כ צריך לומר דאתיא כר' יהודא לעיל (נ"ט:) דמזבח של משה לא הי' גבוה רק ג'. אבל לר' יוסי דהי' גבוה עשרה א"כ מה זה דמדת גבהו אין מעכבת הא א"י לא לגרוע ולא להוסיף מיהו שמעתי להקשות ע"ז דא"כ הא ר' יהודה לעיל ס"ל דהי' מזבח של משה ו' אמה מקום מערכה וא"כ ע"כ לא אתיא כר' יהודה וקשה ממ"נ. והרמב"ם (פ"ב מה' ביה"ב) הביא הלכה כר' יוסי דמזבח של משה גבוה עשרה והביא ג"כ הא דמדתו אין מעכבת בלבד שלא יפחות מקום המערכה היינו אמה על אמה ברום ג' אמות עכ"ל. נראה כוונתו דמפרש הא דאמר ר' יוסף אמה כוונתו דדוקא באמה על אמה שהוא מקום המערכה שם לא יפחות גם הקומה אבל למטה יכול לשנות. ויש כמה הוכחות לפי' זה. חדא מה דמדייק הגמ' וכמה אטו מי לא ידעינן מזבח של משה כמה הוי ותו ר"י דהשיב אמה ולא ביאר על הקומה עד כמה. ותו מה דנקט אמה משום המערכה. ולא נקט כפשטא. רק להרמב"ם מיושב הכל דזה דחידש ר"י דדוקא באמה מקום מערכה אסור לפחות. מיהו מלשון רש"י לא משמע הכי:
דף סב:
גמ' גזירין שעשה משה ארכן אמה ורחבן אמה ועביין כו'. נראה דהיו מניחין אותן על עביין זה רחוק מזה שישלוט האש בינתים. והנה הרמב"ם (פ"ז מה' אסוה"מ) כתב דכן היו עושין בבית עולמים. וא"י מנין לו. ויותר הי' נראה דכמו דהוי אמה בימי משה דהוי ככל אורך המערכה כמו כן בבית עולמים הי' צריך להיות אורך הגזירים ככל מערכה וכן משמע קצת דדרשו שלא יצאו הגזירים מן המזבח אבל כל אורך המערכה הי' העצים וצ"ע:
בתוס' ד"ה דאריך וקטין והא דכתיב ה' אמות למצוה. ומיהו קשה דלעכב מהמזבח נפקא. דבריהם צריכין ביאור דלכאורה נראה דסביב נמי מעכב משום דכתיב המזבח חביב קאי עיכוב המזבח גם על סביב. אבל מ"מ מאי קשיא להו אי לא הוי כתיב סביב מנין הי' לנו עיכוב על אריך וקטין. ונראה כוונתם משום דכתיב ועשית את המזבח חמש אמות כו' א"כ המזבח קאי גם על המדה דה' אמות על ה' אמות. ובאמת נראה דמה"ט אמר ר"מ לעיל דלא יפחתנו ממזבח שעשה משה משום דכתיב המזבח כנ"ל. אך לשיטת הרמב"ם שכ' לעיל דיכולין לפחות שלא במקום המערכה ע"כ אין הטעם משום דהמזבח הוי עיכובא דא"כ לעולם לא נוכל לפחות משיעור המזבח שעשה משה. ואפשר דגם הרמב"ם סובר דהמזבח לעכב רק מדכתיב ושלש אמות קומתו הגם דהוא מן הסובב ולמעלה מ"מ גלי קרא דמדת המזבח שמעכב היא רק מקום המערכה למעלה מן הסובב ודו"ק:
דף סג.
במשנה מנחות כו' ליום ולילה עד חצות פירש"י דילפינן מלחמי תודה ותמהני איך ילפינן הא לחמי תודה לא אקרי מנחה כדאיתא במנחות (מ"ז:) וגם הם קדשים קלים ומנחה ק"ק. והרמב"ם במשניות כ' דנלמד מחטאת ואשם וכ"כ רש"י עצמו במנחות (י"א:) ודבריו כאן צ"ע. [ועי' ברמב"ם (פ"י מה' מעה"ק ה' ז') ובלח"מ שם]:
דף סג:
בגמ' ר"א אומר כו'. נראה דפליגי דלר"א א"צ על חודה רק שיהי' סמוך למערב וכל הגשה היא בדרום רק בסופו במקום קרן דרומית מערבית ולא על החוד וכן פרש"י בסוטה י"ד:]. ומ"ש תוס' ד"ה בדרום תמוה דאפי' אי לית לי' לר"א יסוד מ"מ דריש נמי לפני ה' במערב היינו לצד מערב. ונראה הפי' דקיימו בשיטת ר"ח לעיל בד"ה מה חטאת דיסוד נלמד רק מחטאת דמלפני ה' גרידא אין להוכיח יסוד מיהו קשה דהא ר"ח תי' דצריך לפני ה' דלא תימא פני המזבח גזה"כ היא דלא בעי יסוד ע"ש:
שם בגמ' בכ"מ כו' מאי קאמר כו'. וקשה אמאי לא נפרש כפשטא דבדיעבד כשר בכל מקום וזה הי' מקומה לכתחלה. (וכן הקשה בצ"ק]. דאין לומר דקרן דרומית מערבית מעכבת. דעיכובא מנלן. ותו דהא נלמד מהגשה דמנחה וכל הגשה אינה מעכבת כלל. ולגירסת ר"ח בתוס' מה חטאת טעונה יסוד אפשר לומר דלעכב למדהו מחטאת. וגם ממנחה. א"כ הוי שינה הכתוב לעכב. ויותר נראה דאינו מעכב. רק לשון היתה כשרה משמע להגמ' דאפי' לכתחלה:
שם ה"ק מלקה כו' מיצה דמה כו'. מפירש"י נראה דמגיה הגמ' דהזה בכ"מ פי' מיצה בכ"מ וזה דוחק גם מה דמסיים ובלבד כו' דזה ענין בפ"ע דצריך להיות למטה. והנה הרמב"ם (פ"ז מה' מעה"ק) העתיק לשון הברייתא היזה בכ"מ כשרה בלבד שיתן מעט דם הנפש כו' ותמוה דהרמב"ם פוסק שם דמיצוי חטאת עוף מעכב. והלח"מ שם כתב דרמב"ם לא גרם כל זה הפלפול בגמ'. ויותר נראה לע"ד דהרמב"ם גורס הכי ה"ק מלקה בכ"מ כשרה היזה ולא מיצה כשרה היזה דמה בכ"מ כשרה ובלבד כו' דהגמ' מהפך היזה דמה בסוף וקאי ע"ז הטעם בלבד כו' פי' כיון שנתן מעט דם הנפש כתקנה סגי:
תוס' ד"ה אף כו' תימה דלא ילפינן כו'. ויש לתמוה על תמיהתם דאדרבה איפכא קשה מנ"ל להקיש להגשה נקיש לקמיצה דכשר בכ"מ א"ו דמקשינן רק מידי דנעשה בגוף המזבח הזאת דם כהגשת מנחה ומליקה כקמיצה. [כיון דקמיצה דמנחה במקום שחיטה כדאי' לעיל (י"ג:) וכשרה בכ"מ א"כ ה"ה מליקה דבמקום קמיצה הוא]:
דף סד.
בגמ' שאין לך קל כו' משמע דאסור לקשור באבן וכדומה. ואפשר משום דכתיב והשליך אותה ולא דבר אחר עמה אע"ג דבתו"כ דריש אותה לכמה מילי הא נמי שמעית מינה]:
שם נסכים שמא יתעשנו משמע דאסור לכסות הכלי בכיסוי וא"י הטעם:
דף סד:
בגמ' הקפה ברגל כו' פירש"י דכ"ג שהי' מושיטין לו הי' הוא מקיף ועוד הוסיף רש"י שהכ"ג הקיף בעבור הקטרת האברים. אבל הרמב"ם במשניות ובחיבורו (פ"ז מה' מעה"ק) כ' דכל העולה לנסך הי' עולה ברגל ומקיף ואחר מעלה היין והוא לא הי' מקיף. נראה טעמו דזה המעלה היין ואינו עושה גוף העבודה א"צ להקיף. אבל פשט המשנה כאן משמע כפירש"י וכ"כ הרע"ב במס' תמיד דדוקא כ"ג מקיף ברגל:
שם במשנה שיסע ולא הבדיל ואם הבדיל כשר. הי' נראה דמ"מ לוקה דעבר אל"ת לא יבדיל ובה"ג חשבו לל"ת אבל הרמב"ם (בפ"ו מה' מעה"ק) כ' א"צ להבדיל משמע דאין שום קפידא ותמהני מנ"ל הא וגם מדתנן כשר משמע רק דיעבד ובתו"כ תניא יכול אם הבדיל פסול ת"ל והקטיר נראה הפי' דהו"א דלא יהי' כשר להקטיר אם הבדיל אבל הקרבן בלא"ה מכפר דאין הקטרה מעכבת רק שיהי' כשר להקטיר מרבי מן והקטיר פי' מ"מ אפי' הבדיל אבל עכ"פ משמע דאסור להבדיל וצ"ע. שוב ראיתי בס' המצות שורש ח' כ' רמב"ם הטעם דהוי רק שלילה ועדיין צ"ע בעיני ע"ש:
במשנה ולא הבדיל בעולה פסול והקשו בתוס' מנ"ל עיכובא. והנה למ"ד דשהי' פוסל בין סימן לסימן א"כ מליקה זו כשחיטת בהמה ובלא הבדיל הוי נבילה ופסולה. רק למ"ד דשהי' אין פוסל ורק לקיים מצות הבדלה הקשו שפיר. ועמ"ש לקמן (ס"ו:) דלא הוי נבילה]. ומה שהקשו עוד התוס' כיון דמהקטרה ילפינן והקטרה אינה מעכב. היכי נילף מכאן עיכובא י"ל דס"ל דון מינה ואוקי באתרא דשאני הקטרה דכולה לא מעכבא אבל מליקה דמעכב כל דאתרבי בה מעכבא:
דף סה.
במשנה לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית אין מצטרפין. מקשים הא בלא"ה בעולה ליכא אכילת אדם ובחטאת ליכא אכילת מזבח. ואפשר לומר למאי דמסקינן לעיל (ד' ל"א) דאכילה שייך גם בהקטרה ואי אמר לאכילת האש הוי מצטרף לאכילת אדם רק דהקטרה לחוד ואכילה לחוד ע"ש. א"כ אפשר לומר דבאומר כחצי זית להקטיר וחצי זית לאכילת האש ג"כ אין מצטרפין ומיירי בעולה. עוד אפשר לומר דבמחשב להקטיר או להאכיל כזית מב' קרבנות שניהן פסולין כיון דאיכא שם הקטרה או אכילה אע"ג דבכל קרבן ליכא כזית מ"מ שם אכילה או הקטרה עליו. ולפ"ז א"ש הכא דאכילת חצי זית מחטאת והקטרה חצי זית מעולה אין מצטרפין רק מטעם דאין אכילה והקטרה מצטרפין:
שם בגמ' לפי שנאמר והקריב מן התורים כו' יכול כו' לא יפחות מב' פרידין. אין מובן הטעם דאי משום דתורים לשון רבים מ"מ הא כ' מן התורים שפיר כולל א' מהם. וראיתי בס' קרבן אהרן הקשה כן והביא בשם רש"י בכריתות (ט'.) דפי' דהקריב משמע קרבן שלם וכ' דא"י למה א' לא מיקרי קרבן שלם ונדחק לפרש משום דכתיב תורים לשון רבים ע"ש. ואין דבריו נראין בעיני. ונראה כוונת רש"י כיון דמצינו בזב וזבה ויולדת שחייבה התורה קרבן עוף הם ב' א' לעולה וא' לחטאת לכן אפי' בנדבה הו"א דצריך להיות קרבן שלם הנמצא כמוהו בתורה והיינו שתי פרידות אע"ג דגם התם רק אחת עולה מ"מ קרבן שלם הם שניהם וראי' לפירש"י דאי נפרש מלשון תורים כמ"ש הקרבן אהרן דהו"ל לכתוב תור א"כ קשה באמת לכתוב מן התור ולא יצטרך לכתוב והקריבו א"ו העיקר כפירש"י:
בגמ' ומה בן צאן שקבע לה צפון לא קבע כהן בן עוף שלא קבע לה צפון. ואפי' למ"ד לעיל (נ"ח.) כל המזבח כשר בקדשי קדשים כצפון או דכולי' מזבח בצפון קאי א"כ עולת עוף דמולק בראש המזבח הוי כצפון מ"מ בחטאת עוף דהוי למטה לא קבע צפון א"כ עוף קיל מבהמה. ובזה יש ליישב קושי' התוס' בד"ה בן עוף וא"ת מה לבן צאן שכן טעון צפון דמ"מ נילף עכ"פ לגבי עולת עוף דנעשה למעלה דהוי כצפון דליבעי כלי. ובלא"ה נמי ק"ל על קושיתם דהא י"ל דבן צאן בקדשים קלים יוכיח דא"צ צפון וצריך כלי:
תוס' ד"ה אף מליקה. להצריך לחטאת מליקה בראש המזבח לא ילפינן כו'. ויש ליישב עוד משום דהא דמליקה בראש המזבח נלמד רק ממלק והקטיר דיהי' במקום הקטרה א"כ בחטאת דליכא הקטרה ראש המזבח ג"כ אין צורך דאפשר עיקר הקפידא להיות המליקה במקום ההקטרה:
דף סה:
בגמ' מיצוי חטאת עוף מעכב א"ב. לפרש"י צריכין לפרש שמעתי שמבדילין דוקא באינו ממצה וזה דוחק. ויותר הי' נראה לפרש דכיון דלא מיקרי מעשה עולה רק כשממצה גם כן ולכן למ"ד מיצוי אינו מעכב נמצא דנעשה מעשה עולה אחר הזאת הדם ושינוי הנעשה אחר הדם אינו פוסל הקרבן רק למ"ד מיצוי מעכב א"כ נעשה השינוי קודם מעשה הדם שמעכב בו פסול. אבל למ"ד מיצוי אינו מעכב כבר נגמר מצות הדם קודם השינוי כנ"ל:
שם רבא אמר כו'. לפירש"י נמצא דרבא ואביי פליגי בב' דינים אלו דלרבא שהי' בין סי' לסי' בעולה אינו פוסל ורוב בשר בחטאת מעכב ולאביי להיפוך שהי' פוסל ורוב בשר אינו מעכב ובודאי הלכה כרבא. והרמב"ם לא הביא מב' דינים אלו כלום. וצ"ע הטעם דבודאי הלכה כסתה משנה וכרבא: