שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק חמישי
בתוס' ד"ה איזהו נסתפקו אי צריך לשחיטה כלי שרת והביאו ראי' מתוספתא ריש מנחות חומר בקמיצה מבשחיטה שקמיצה טעונה כלי ואין שחיטה טעונה כלי. ויש לתמוה לפי הבנת התוס' מה כלי איכא בקמיצה ורחוק לומר דעצמו של כהן קראו כלי. ולולי דבריהם נראה לע"ד הפי'. דקמיצה צריך להיות מתוך הכלי שהמנחה יהי' בכלי בשעת הקמיצה. אבל בשחיטה אין הבהמה צריך להיות בכלי בשעת שחיטה ולא מיירי כלל מסכין של השחיטה דשפיר צריך כלי כנ"ל. אכן גי' התוספתא שלפנינו ושחיטה אפי' בקרומית של קנה] והרמב"ם כתב (פ"ד ממעה"ק) דלכתחילה צריך כלי ודיעבד כשר בקרומית של קנה. ולדבריו פי' התוספתא חומר בקמיצה דמעכב בי' כלי שרת ובשחיטה לא מעכב. מיהו בגמ' דחולין שהביאו תוס' משמע דאפי' לכתחילה וצ"ע:
דף מז:
בגמ' מה נתינה בעצמו של כהן אף לקיחה פירש"י נתינה נלמד משמן דכ' באצבעו. וקשה דכמו כן נוכל ללמוד לקיחה דכהן ג"כ במה מצינו משמן דכתיב בהדיא ויצק על כף הכהן והגם דאם היינו למדין משמן הי' צריך לקבל הדם מן הכלי לתוך כפו כמו בשמן דמקבל מן הלוג נימא באמת הכי ולמה יקבלו ב' כהנים מן הבהמה יקבל כהן אחד ומאותו כלי ישפוך לכף הכהן וצ"ע. ועי' בהרע"ב שכ' אחר שקיבל א' הדם ביד מקבל אחר בכלי ולכאורה נראה דקבלת כלי קודם דהוא לגבוה וכן משמע בפי"ד דנגעים רק בגמ' הכא משמע כלשון הרע"ב. וי"ל הטעם משום דצריך לקבל כל הדם ולשפוך השירים ליסוד לכן מקבל מקודם ביד שיוכל ] לקבל אח"כ כל הדם בכלי:
דף מח.
תוס' ד"ה מה להלן כו' וי"ל כו' כוונתם מבוארת דס"ל דלמעט איזה פרט שלא ינהג בו המצוה שייך טפי ללמוד אפי' דבר הלמד מן הלמד אבל תמהני ע"ז דהא לעיל (מ"ה.) אמרינן בגמ' לענין מיעוט תמורה בקרבן עכו"ם דגמר ממעשר בהמה ומעשר בהמה ממעשר דגן ופריך עלה והא דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש ע"ש. והתם נמי מיעוט היא וצ"ע ליישב. ובעיקר קושי' התוס' י"ל דסוגיא דהכא אתיא כמאן דיליף דבעי דבר שזדונו כרת מגז"ש דעלי' כמ"ש תוס' שבת (ס"ט) מסוגיא דיבמות ט'.] ודבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בגז"ש כדמסקינן לקמן:
דף מח:
בגמ' לכדתניא אותו בצפון ולא שעיר נחשון בצפון. לכאורה נראה דלכדתניא ט"ס הוא דהא מסיק הגמ' דלכו"ע א"צ למעט שעיר נחשון וגם במנחות (ד' נ"ה) לא נזכר לכדתניא רק סתם אלא אותו בצפון ולא שעיר נחשון. מיהו אפשר ליישב דא"ש הברייתא דהא לרבינא ודאי א"ש לר' יהודא ולמר זוטרא נמי י"ל דמקשה רק לר"י כיון דמרבה לסמיכה ע"כ שעה מדורות לא ילפינן א"כ ל"ל קרא למעט צפון אבל לר"ש י"ל שפיר דלהכי דורש לסמיכה דשעירי עכו"ם משום דלנחשון לא צריך קרא דיליף מבנין אב ושעה מדורות ילפינן א"כ א"ש ברייתא זו כר"ש. ולפ"ז הי' מיושב נמי מה שהקשו התוס' במנחות שם דהא בסנהדרין מיבעיא לגמ' שור סיני בכמה אי ילפינן שעה מדורות דהיינו אליבא דר"ש לא ברירא אי יליף שעה מדורות כנ"ל:
שם בגמ' אלא אותו בצפון ואין בן עוף בצפון דתניא ושחט אותו כו'. הגם דהך ברייתא דמביא הגמ' בתו"כ היא גבי עולת צאן. נראה כונת הגמ' דלר' אחיא דדרש אותו דעולת צאן למעט השוחט. א"כ לא ממעט בן עוף מהתם כהך ברייתא רק מאותו דחטאת. ועפ"ז אפ"ל נמי מה דיש לתמוה דבתו"כ שם מביא הני ג' דרשות אותו למעט בן עוף ראב"י אומר אותו ואין פסח בצפון ור' אחיא אמר אותו ואין השוחט בצפון והגמ' כאן דוחה הני ב' דרשות דת"ק וראב"י ותמוה דסתם גמרא ידחה שיטת התנאים. אבל למ"ש א"ש דמעיקרא בעי למימר דר' אחיא דפליג על ת"ק וראב"י משום דקרא אחרינא יש לו והיינו הך אותו דחטאת. ודחה הגמ' דהא דפליג ר' אחיא משום דס"ל דהני לא בעי קרא דבן עוף בלא"ה אין ללמוד דשאני בן צאן דקבע לי' כלי ופסח נמי אין ללמוד דקדשים קלים הוא וא"כ לר' אחיא קאי כל שיטת הגמ':
שם בגמ' קבלה נמי למצוה פירש"י כדאמרינן אבל מקבל בצפון. ותמוה כמ"ש תוס' דהאי קרא בחטאת הוא. ונראה דלפירש"י כוונת הגמ' דמב' הפסוקים דאותו בין בעולה בין בחטאת תרווייהו אתי לרבות קבלה דלגופי' לא איצטריך דמהיכי תיתי לן שוחט בצפון רק מעיקרא ס"ד דעיקר הפסוק למעט שוחט ומקשה מדר"א נפקא ואין לומר דצריך קרא בחטאת דהשתא בעולה אין שוחט בצפון מכ"ש חטאת דעיקר צפון בעולה כתיב כדאמרי' לקמן לא יהא טפל חמור מן העיקר. ומשני דלשוחט אין צריך קרא. ועיקר הפסוק לרבות דמקבל צריך להיות בצפון וממילא בעי קרא גם בחטאת ולפ"ז י"ל דגם ר' אחיא עצמו אע"ג דאמר הלשון לפי שמצינו כו' מ"מ עיקר הכוונה דמהאי אותו נלמד דבקבלה צריך להיות גם המקבל בצפון. ולהכי אצטריך קרא למעט דאין שוחט בצפון. עוד אפשר לומר דהא בעולה נמי כתיב צפונה וזרקו בני אהרן. ולקמן באשם ילפינן קבלה מדסמיך ואת דמו יזרוק **לפירש"י דיליף מיתורא דואת הכא ליכא יתורא אכן בשטמ"ק פי' דילפינן משום וי'ו מוסיף על ענין ראשון ה"נ איכא למימר הכי:** א"כ ה"ה בעולה. גם י"ל כיון דכתיב ושחט אותו במקום העולה ומאותו ילפינן דמקבל בצפון והוי כאילו כתיב דהקבלה והמקבל יהי' במקום העולה א"כ בעולה נמי הכי הוא:
בתוס' בהג"ה ד"ה אותו תימא כו'. אפשר ליישב דבאמת ת"ק ור"ש התימני דפליגי בפי' הפסוק ושחט בן הבקר לפני ה' דת"ק דורש בן הבקר לפני ה' ולא השוחט ור"ש דרש ושחט בן הבקר. שוחט בן הבקר יהי' לפני ה'. היינו השתא דקי"ל דאין השוחט בצפון להכי מסתבר לת"ק למידרש דגם לפני ה' א"צ להיות אבל אי לא הוי לן קרא דאין השוחט בצפון הי' מודה הת"ק למידרש כר"ש דהשוחט יהי' ג"כ לפני ה' כנ"ל:
דף מט.
בגמ' נכתוב בהאי ולא נכתוב בהאי. קצת קשה א"כ קבלה מנין נדע דבאשם מצורע לא כתיב קבלה דהאי ולקח מדם דהתם מיירי בדם שמקבל בכפו ליתן על הבהונות ולא בקבלת דם של הזבח. וגם קשה קושית התוס' ד"ה לעכב דלא ידענא עיכובא למקבל ונראה לי דכיון דכל מתן דם באשם מצורע נלמד רק מחטאת א"כ כל דין קבלת הדם הוי כחטאת ואפי' לעכב וגם להמקבל:
בתוס' ד"ה לפי שיצא כתבו דדבר חדש דוקא שסותר הכלל ובס' בה"ז ופ"מ תמהו ע"ז דמצינו בתודה שיצא לדבר חדש ללחם ע"ש. ויותר הי' נראה דחדש מקרי מה שאין ברוב הקרבנות כגון מתן בהונות או לחם אבל סמיכה ונסכים וכן כרת דשכיח טובא לא חשיב דבר חדש:
דף מט:
בגמ' מאי כחטאת האשם כשאר אשמות פי' דלכל מילי אהדרי' להיות כשאר אשם. ופירש רש"י דממילא צפון באשם מצורע מיותר לעיכובא וגמר מינה שאר אשמות. וק"ק דלפי' זה חוזר הגמ' ממה דאמר מעיקרא נכתוב בהאי כו'. וא"י למה נד רש"י מפי' הפשוט דלא נכתוב צפון בשאר אשמות ונילף מאשם מצורע כיון דאהדרי' קרא ולמה נכתב אלא לעיכובא: שם בגמ' אמר רבינא כו'. צ"ע אם הי' כתי' במקום אשר ישחט החטאת אע"ג דלמד בהיקש אינו מלמד בהיקש מ"מ איך אפשר לשנות מאמר הכתוב לעשות במקום החטאת הלא הוי כמפורש המקום באשם וע"כ צ"ל הכוונה באם אין ענין לגופי' תנהו ענין על היקש אחר. אבל בהיקש כזה תמוה לומר דאין למדין. גם צ"ע לרבא דיליף מקרא אחרינא ל"ל לאקושי לחטאת ולעולה:
שם בגמ' משום דבעי לאגמורי יותרת הכבד מפר העלם לשעירי ע"ז כו' תמהני מנלן הא הלא כיון דלרבא ילפינן מכאן דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש א"כ בפשיטות י"ל דכיון דילפינן פר העלם ממשיח בהיקש להכי כתיב כאשר יורם אע"ג דמפורש בו יותרת הכבד ללמדינו דלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש (דאל"כ למה פירשה תורה יותרת הכבד. בהקישא דכאשר יורם סגי] וא"כ מנלן לומר אם אין ענין לגופי' וללמד על שעירי עכו"ם. וצע"ג:
בתוס' ד"ה ק"ק תימא כו'. בס' פמ"א פי' כוונת התוס' הא דבפ"ק ילפינן סמיכה באשם מחטאת, ויותר הי' נראה מברייתא דסוגין לעיל דגמר מתן דם ואימורים באשם מחטאת. מיהו נראה לע"ד ליישב תמיהתם דהא דבמופנה למדין ואין משיבין נראה דהיינו דוקא כשאין לימוד אחר בגז"ש זו אבל אי הוי ילפינן סמיכה או מתן דמן בהאי גז"ש ובזה ליכא פירכא דמה לחטאת שכן מכפרת דכל הקרבנות יוכיחו דאין מכפרים יותר מאשם ובעי סמיכה ומתן דמים. וא"כ לא הוי מוכח תו מהכא דין זה דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בגז"ש דהא גז"ש לאו מופנה דצריך לסמיכה ולמתן דמים אבל צפון שפיר לא נגמר בי' דמה לחטאת שכן מכפרת ולהכי צריכין היקשא לסמיכה ולמתן דמים כנ"ל:
דף נ.
בגמ' חדא מחדא לא אתיא. פירש"י מילתא באפי' נפשי' הוא. נראה כוונתו דאין הקושיא להעמיד שיטת ר' ירמי' דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב דא"כ לא הוי לגמ' למימר לא נכתוב בעולה כו' רק על אשם גרידא כדהתחיל ר"י דנילף אשם מחטאת ועולה במה הצד אלא נראה דאפי' לר"י דאין הנלמד בהיקש מלמד בבנין אב מ"מ במה הצד יכולין שפיר ללמוד דעיקר הלימוד מעולה רק דכי פרכת מה לעולה שכן כליל חטאת יוכיח דנהי דנלמד בהיקש מ"מ יוכיח הוי עכ"פ לומר דאין טעם עולה משום כליל וכן ראיתי בס' פמ"א. ובזה נראה ליישב קושי' התוס' משבועות דשם שפיר למדין שעיר ר"ח משעיר הפנימי רק דאי פרכת מה לפנימי שדמו נכנס לפני ולפנים אמרינן חיצון יוכיח אע"ג דנלמד בהיקש יוכיח מיהו הוי. ומ"ש עוד התוס' להקשות אדנילף מפנימי נילף משעיר המשתלח נראה לומר דקרבן מקרבן ( ילפינן ומשתלח לאו קרבן הוא:
שם בגמ' אר"פ זאת תורת כו'. צ"ע דלכאורה משמע דתודה עצמה נקראת שלמים א"כ זה עדיף מהיקשא ואפשר זאת כוונת הגמ' לקמן דקאמר למאן דלא ס"ל כר"פ ונשאר בתיקו א"כ משמע דסברת הגמ' דלא כר"פ והוא מטעם זה דאין סברא שיהי' מכח קושית מר זוטרא דשפיר השיב רבינא דהא המלמד קודש והלמד קודש ומה נ"מ מאיזה מקום יצמח ההיקש. וצ"ע ברש"י מנחות (פ"א:) בד"ה משלמים:
שם בגמ' דלמא ממאפה תנור גמר. שמעתי מקשים דא"כ גם חלות יכולין ללמוד ממצות מצות דגם בחלות דתודה ודמאפה תנור כתיב מצות. ואפשר לומר דהך מצות דבחלום לא קבלו מרבן למידרש בגז"ש דמצת חסר כתיב אבל אינך מצות מלאים הם:
בתוס' ד"ה אם על תודה. נראה לפרש כוונתם דבס"ד הוי. ס"ל דהא דאמרינן מה חטאת אין בא אלא מן החולין אף כל כו' הפי' כל הקרבנות אפי' הבאין בנדבה חוץ מתודה ושלמים וע"ז קשיא להו ל"ל הא בלא"ה תודה ושלמים הוי שני כתובין ותי' דאין הפי' כן דבאמת כל הקרבנות שבנדבה באין מן המעשר ועיקר הילפותא דחטאת על חובה אפי' בתודה ושלמים גופייהו כשקיבלו עליהם בנדר סתם דשוב הוי חובה אין באין מן המעשר כמו חטאת. מיהו קשה לשיטתם דתודה ושלמים הוי שני כתובין מנ"ל באמת דכל קרבנות נדבה באין מן המעשר:
בא"ד וצ"ע מנחת נדבה מנלן דאין באין אלא מן החולין. איני מבין דבריהם מנ"ל להתוס' דאין באין מן המעשר. ותו הרי התוס' עצמם במנחות (ד' פ"ב) כתבו להקשות מנלן בעופות ומנחות ולחמי תודה דחובה דאין באין ממעשר א"כ משמע דבנדבה באמת באין מן המעשר. ומה שהקשו שם במנחות על לחמי תודה תמהני דמפורש בתו"כ פרשת צו דלחמי תודה אתקשו ג"כ לזבח שלמים לזה דאין באין ממעשר רק בנדבה לא בחובה ע"ש דצ"ע מ"ש בתו"כ שם דמקיש תודת חובה לשלמים דאין באין מן המעשר ומסיק שלמים גופי' מנלן מבקר וצאן דפסח ע"ש. ותמוה דא"כ תודה עצמו ג"כ בכלל בקר וצאן ובמשנה דמנחות (ד' פ"ב) מפורש כן דתודה עצמו נלמד מבקר וצאן וצ"ע:
דף נ:
בתוס' ד"ה אלא כו' ור' אדא ב"א כו'. לפי שיטת התוס' דס"ל דהלמד בהיקש נלמד מזה ג"כ עיכובא א"כ תמוה למה מסופק הגמ' אי דבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בהיקש דא"כ למה לי ב' פסוקים באשם ובאשם מצורע לצפון דמסיק הגמ' לעיל דצריך כדי לעכב דהא מהקישא ילפינן ותו קשה לתי' הב' לעיל דהעולה הוי עיכובא א"כ כיון דכ' באשם היקש לעולה ידעינן עיכובא ול"ל ב"פ באשם. ולכן הי' נראה דמהיקש לא נלמד רק לכתחילה יעשה האשם במקום העולה אבל אכתי לעיכובא צריך קרא אחרינא:
בד"ה מה כו' וי"ל דעיקר כו'. קשה ע"ז לפמ"ש רש"י לקמן (ס"ט:) דלהכי גמרינן מליקה בהיקש דזאת תורת משום דשחיטה נלמד מק"ו ודבריו מוכרחין דאל"כ למה מביא ר"מ במשנה כל הק"ו רק דמשום דיש ק"ו על שחיטת עוף ממילא מוקמינן היקשא על מליקה וא"כ אכתי תיקשי דהא לאו ק"ו הוא דמה לעוף דמטמא בבית הבליעה וצ"ע:
בד"ה מה מצינו ועוד קשה מנלן דמשחיטת העוף גמר דלמא מבהמה גמר פי' באותו בנין אב גופי' מה מצינו בבהמה ששחיטתה מטהרתה כמו כן מליקת עוף ובס' צ"ק הניח דבריהם בקושיא וא"י כוונתו:
דף נא.
בגמ' משחיטה דחולין קאתיא א"כ המלמד חולין וכ"כ התוס' ד"ה מה מצינו'. ותימא על רש"י דתלי זה בפלוגתא דר"פ לעיל וז"א דהתם פליגי כשגם המלמד קודש רק דהמלמד נלמד מחולין אבל הכא דמלמד חולין לכו"ע למדין:
שם בגמ' וכי דנין כו'. נראה פשוט דלפ"ז אדחי הפשיטות כיון דזאת תורת העולה ריבוי הוא א"כ ליכא כלל בנין אב ומהתימא עמ"ש בתוס' ד"ה מה מצינו דמסקינן דהלמד בבנין אב חוזר ומלמד בב"א דז"א. ובס' טה"ק כתב בזה ואיני מבין דבריו דתורת ריבויא הוא כמ"ש:
דף נב.
בגמ' ומה שירי חטאת שאינם כו'. ק"ק א"כ עיכובא מנלן די לבא מן הדין להיות כנידון ושירים לא מעכבי ומנלן עיכובא בנתן שלא כנגד היסוד **כעין קושיא זו הקשו בתוס' לקמן (ס"ה:) ד"ה הבדיל אכן בריש מס' קינים תי' התוס' כמ"ש כאן ע"ש:** שוב ראיתי דאין זה קושיא דעיקר הלימוד דמקומו על היסוד והוי כמו כל שלא במקומו אם לא נתן כנגד היסוד אבל שירים בעצמם לא מעכבי וה"נ להוי כלא זרק כלום ומעכב:
דף נב:
בגמ' מה שאין ממרקים דשירים מעכב. נראה דבס"ד דרמב"ח הי' הפירכא דבשלמא בחיצוניות דלמעלה בעצמו ממרק שפיר י"ל כיון דסופו לירד למטה אם נתנן למטה נמי כשר אבל בפנימיות דשירים מעכבין א"כ קפיד קרא על ב' מקומות ושניהם מעכבין כנ"ל:
שם בגמ' אריב"ל לדברי האומר שירים מעכבין מביא פר אחד ומתחיל בתחילה בפנים. לכאורה הי' נראה לפרש דנותן כל המתנות בפנים דאע"ג דאמרינן ביומא (ד' ס"א) דאם נשפך אחר מתנות שבפנים מביא פר אחד ומתחיל בפרוכת וכן בהיכל וכן במזבח הזהב היינו למ"ד שירים לא מעכבי אבל אי שירים מעכבין צריך לעולם להתחיל לפני ולפנים כדי שיהי' שירים גם מהזאות הראשונות אבל רש"י לא פי' כן רק מתחיל בפנים פי' בהיכל. ולכאורה זה מילתא דפשיטא דאם לא יתן כלל בפנים אין שם שירים עליו כלל. ושוב הראו לי בתוס' לעיל (מ"ב.) כתבו באמת דגם בפנים א"צ להתחיל רק שירים כפרה בפ"ע ואפשר דהתוס' פירשו בדריב"ל שצריך לעשות רק עכ"פ הזאה אחת בפנים וזה שאמר בתחילה בפנים כדי שיהי' עליו שם שירים. מיהו אין צריך לחזור וליתן כל המתנות שבמזבח:
ברש"י ד"ה שירים מעכבין כו' וה"ק ר"ע אם כיפר מה שאמר בענין כו'. ויש לפרש עוד כפשוטו אם כפר היינו המתנות שהכפרה תלוי' בהם אבל שירים לכו"ע אין מכפרין כדאמרינן לעיל בדר' ישמעאל דאמר שאין מכפרת מ"מ ס"ל מעכבין א"כ לר"ע ודאי אין מכפרין וכ"כ רש"י עצמו לעיל א"כ אינם בכלל וכלה מכפר:
בתוס' ד"ה אותה ולא שייך כאן כו'. בס' בה"ז יפה כיון דיש לתמוה על דבריהם דהא לשמואל דקי"ל כותי' דשלא במקומו כמקומו א"כ בחטאת שנתן למטה באמת כפר. א"כ ע"כ הא דמקשה הגמ' לעיל ונימא דבנתן למטה כפר היינו להתיר אפי' הבשר וא"כ הא ממעטין הכא מאותה רק שיש ט"ס בלשון בה"ז. ומ"ש בצ"ק בזה להוכיח דברייתא זו לית לי' דשלא במקומו כמקומו דאל"ה למה אמרו שנאמר ודם זבחיך ישפך כו' ולא מייתי דכתי' ונתתי לכם על המזבח לכפר. זה אינו דשפיר אית להו דשמואל ובאמת מתכפר גם בחטאת רק דממעט מאותה לאסור הבשר ולהכי צריך להביא הפסוק דם זבחיך דבניתן מתן א' כיפר אפי' להתיר הבשר דמסיים הכתוב והבשר תאכל] ובחטאת אינו כן:
בד"ה תאמר כו' מיהו היא גופי' לא ידענא מנלן. ונראה דילפינן במה מצינו כדאמרינן הכא מה דמים האמורים למטה כו' רק דאמרינן דלמעלה שאני שסופן לירד למטה אבל בתר דגלי קרא בחטאת בהמה דפסול למטה אע"ג שסופן לירד א"כ חטאת בהמה יוכיח ושפיר ילפינן לפסול בעולת עוף למטה מחטאת העוף כנ"ל. א"כ מיושב ג"כ קושיא ראשונה דאי לאו דכתי' בחטאת בהמה גם בעולת העוף הי' כשר וליכא יוכיח] ואפשר תוס' עצמם כוונו לזה:
דף נג:
בגמ' רב אמר נותן וחוזר ונותן כו'. הרמב"ם פ"ה ממעה"ק פסק כשמואל ולכאורה הלכה כרב באיסורי וכיון דלרב סתם משנה כר"י ה"ל למיפסק הכי. ואפשר לומר משום דבאמת מלשון הברייתא עצמה משמע דשתי מתנות שהן ד' הוי כמין גאם דהא בדר' ישמעאל לא נקיט ב' מתנות וא"כ מתניתין דתנא ב' מתנות משמע כשמואל וא"כ י"ל דפי' כתנאי דבגוף הדין פליגי תנאי אבל מתניתין כחכמים אתיא דלא כר"י וכשמואל כנ"ל:
בתוס' ד"ה העולה ופי' ה"ר משה כו' וכן משמע מלשון רש"י לעיל (ל"ז.) דאם נשאר בכלי שופך על היסוד משמע דחיובא ליכא אבל משמעות לשון הרמב"ם (פ"ה ממעה"ק) אינו כן. ועל מ"ש הר"י מאורליניש נראה להוסיף עוד דדוקא בחטאת צריך להשמיענו על יסוד דרומי לאפוקי ממ"ד זה וזה יסוד מערבי דנלמד סתום מן המפורש אבל באינך פשיטא דעל יסוד דרומי ולא צריך תו להשמיענו:
בד"ה מה להלן תימא כו'. יש לתמוה על תמיהתם כיון דאיכא גז"ש שפיר יש לדמות לפיסוק מתנות כיון דאותה נצרך למעט שלא יהי' למעלה. ואהני קרא ואהני גז"ש. שוב ראיתי בפמ"א שפי' כוונתם דא"כ נימא איפכא גז"ש דסביב ליתן למעלה ואותה למעט פיסוק ע"ש. ואינו נכון בעיני דנראה שהבין דעיקר פסול עולה למעלה נלמד מאותה. וז"א דהגמ' מייתי לעיל (י':) הך אותה לאפוקי אשם לר"א דאשם כחטאת מ"מ לענין למעלה מיעט קרא אותה. אבל הא דעולה למטה אינו מכח זה רק ממילא דא"צ קרנות מהיכי תיתי נאמר דהיא למעלה וגם באשם דבעי למימר לר"א דיהי' למעלה הפי' לכל הדברים יהי' כחטאת למעלה ובקרנות וע"ז מיעט מאותה. רק ע"כ כוונת התוס' כיון דעכ"פ כ' אותה נמעט ג"כ שלא יהי' פיסוק. וע"ז יש לתמוה דהא אהני גז"ש ואהני קרא כנ"ל:
דף נד.
בתוס' ד"ה ואי אמרת כו' ומיהו קשה דא"כ היכי ממעט כו'. פי' כיון דרק משום גזירה בעלמא אין מכשירין האי קרן א"כ איך קאמר לעיל לבטל הגז"ש לענין הקרנות משום דבדרומית אין לו קרן הא מדאורייתא שפיר חשיב קרן ובחנם הניחו בבה"ז ובפמ"א דברי התוס' בקושיא ע"ש. וכ"כ בס' טה"ק:
דף נד:
בתוס' ד"ה אבנים וא"ת כו' ובבית שני מיירי מדלא ערבינהו. ויש להשיב ע"ז דשפיר הוי בבית ראשון רק הם ידעו הסיבה דאורים ותומים הי' ע"י שמתו הנביאים הראשונים והסיבה דשמיר הי' ע"י חורבן ביהמ"ק. וגם הך דניטל טעם הפירות י"ל במקדש ראשון ונהי דהיו מתברכין בימי שמעון בן שטח בגדלות מ"מ הטעם ניטל מהם.. וגם הראי' מעובדא דדמא בן נתינה יש לדחות דהי' במקדש ראשון ולקחו ממנו הפרה ובעוד שלא נעשית נחרב הבית ולא עשאו תו עד עזרא:
דף נה.
במשנה שחיטתן בכל מקום בעזרה. הקשה תוי"ט אמאי שינה מלישנא דלעיל ונאכלין לפנים מן הקלעים. וי"ל דבא להשמיענו דשחיטה כשרה בכל מקום בעזרה אפי' אחורי הכפורת כדאמרינן בגמ' דלול הי' שם. ובקלעים דמשכן אפשר לא הי' לול אבל לאכילה לא בעי לול כדמסקינן בגמ' דלאכילה א"צ פתח אוה"מ. ומ"ש התוס' בשבועות (י"ז:) ד"ה ואין. תמוה דהוא נגד מסקנת הגמ']:
שם נאכל לכהנים לנשיהם ולבניהם. תמהני מה לבניהם מה לי אב או בן זה כהן כמו זה אשה ועבד שפיר הוי רבותא אבל בניהם מאי ואולי הוי ס"ד דאכילת קדשים דהוי עבודה לא נאכל לקטנים שאינם ראוים לעבודה קמ"ל [ועי' לקמן (צ"ט.) ברש"י ד"ה קטן]:
ברש"י ד"ה טהור כו' מחנה ישראל במדבר כל דגל בתוך אסיפת דגלו. משמע מלשונו דבין דגל לדגל הי' בו דין חוץ למחנה. ולכאורה הי' נראה די"ב על י"ב מיל מרובע שיעור מחנה ישראל כדין רה"ר דילפינן משם [ס' רבוא בוקעין]. וגם מהא דאמרו ביומא (ע"ה:) דהנצרך לפנות מהלך י"ב מילין משמע ג"כ הכי. וגם מה דמשמע מרש"י דכל אחד צריך לאכול תוך דגלו ג"כ א"י מנלן זה:
דף נה:
בגמ' שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין דכ' פתח אהל מועד כו' וקשה עיכובא מנלן. ואפשר לומר דבאמת גם בתמיד פ"ג איתא דלא הי' שוחט עד שנפתח שער הגדול ובתוס' יומא (ד' כ"ט) כתבו דנלמד משלמים לכל הקרבנות ולע"ד אפשר משום דכתיב בשחוטי חוץ ואל פתח אהל מועד לא הביאו וזה קאי לכל הקדשים א"כ משמע דכל הקדשים צריך לשחטן פתח אוה"מ והשתא האי פתח אה"מ בשלמים לעיכובא אתי. ובזה יש ליישב מה שמתמה התוי"ט במס' תמיד שם. שלא הביא הרמב"ם האי פסולא רק בשלמים ולמ"ש א"ש דעיכוב ליכא רק בשלמים ולכתחילה הביא בה' תמידין דאין שוחטין קודם פתיחת השער. מיהו לדינא אפשר **כן כתבו התוס' לקמן (ס"א.) ד"ה קודם. אכן למ"ש התוס' יומא (כ"ט.) דלא מיפסל אלא בשחיטה ולא במליקה וקמיצה ע"כ דלאו מהיקשא דזאת התורה ילפינן דהא מהך היקשא ילפי' נמי עופות ומנחות כמ"ש התוס' מנחות (ב'.) וצ"ע:** דנלמד מזאת התורה לעכב בכל הקדשים מ"מ כיון דאין מפורש בגמ' עיכוב רק בשלמים לכן לא הביאו הרמב"ם:
שם בגמ' אחורי ביהכ"פ מהו כו'. הרמב"ם בפ"ה ממעה"ק כ' אחורי היכל כשר לשחוט וכ' הכ"מ א"י מנ"ל והלח"מ הקשה למה לא הביא הרמב"ם אחורי ביהכ"פ. ואני תמה על שניהם דודאי אחורי היכל שכ' הרמב"ם היינו אחורי ביהכ"פ דתו ליכא אחורי היכל דהא הק"ק הוא לפנים מהיכל וא"כ אחורי היכל היינו אחורי ביהכ"פ כנ"ל פשוט. והנה בעיא דגובהה השמיט הרמב"ם. וצריך טעם. וכן הניח בצ"ע בלח"מ ואפשר לומר דבאמת יש לתמוה על בעיא זו דהא אין שום גובהה אצל הפתח ואין מוסיפין על הבנין בבנין קבוע ולכן נראה דכל הבעיא סובב משום דס"ל בס"ד דאצל הפשפשין הי' גובהה ולכן מיבעי' לי' למה לא יהא חציצה ולמסקנא דגובה היינו גובה הפשפשין תו ליכא למיבעי' מידי ולהכי לא פלפל תו הגמ' בבעיא זו ולא אמר תיקו דליכא תו נ"מ בבעיא זו כנ"ל:
בתוס' ד"ה גובהה מאי תימה כו'. ואפשר ליישב דבאמת מסברא נראה דאם אורך הפתח עשרים וגבהה שמונה מפסיק כיון דהרוב פתוח שפיר נקרא פתח א"מ וכדהוכיחו נמי מפרה. לכן נ"ל דבס"ד דגמ' ידע ג"כ דהפשפש אין גבוה רק שמונה רק דמשמע לי' וגובהן שמונה שניהם הפתח וגם הגובה שהי' עומד הי' שמונה וע"ז לא הוי קשיא לי' מכל השערים שהי' במקדש דשם חשיב שערים פתוחים לא זה שהי' נסתר תמיד ע"י הגובה רק למסקנא דלא הי' סתימה קשיא לי' מכל השערים כו'. כן י"ל לפי שיטת התוס'. אבל עיקר נראה ליישב כל הקושיא דעיקר בעית הגמ' בגובהה דומיא דוילון דהיינו שהעמידו גובהה כדי לסתום הפתח כהך דפשפש לפי הס"ד שהעמידו שם גובהה להסתיר הפתח אבל מזבח שעומד בפ"ע פשיטא דכזה לא חשיב סתימה שאינו אצל הפתח וכעין זה ראיתי בס' פמ"א. ולבאר יותר נראה דודאי כל הרשות דקודם אהל מועד נקרא בתורה פתח אה"מ דהיינו כל העזרה רק דצריך להיות דלת היכל פתוחה לאותו הרשות ותו לא איכפת לן בהפסקה בין מול פתח היכל דכל הרשות כשר רק כשיש גובהה אצל פתח היכל לא נקרא הרשות פתח אה"מ וזה פשוט וברור:
דף נו.
בגמ' קדשי שעה שאני פי' דאין למדין דורות משעה. ובתוס' הוסיפו קצת טעם לזה אבל מ"ש רש"י דלהכי אין למדין משום דתורה רבתה חצירות הרבה צ"ע בעיני דמ"מ י"ל דצריך להיות מול פתח אה"מ כדאמרינן מי לא עסקינן דאיכא שחיטה כנגד הפתח. וכזה כ' בס' טה"ק. שוב ראיתי שאין זה נכון כיון דעכ"פ לא מיקרי פתח אה"מ כיון דלא קדיש בקדושת פתח אה"מ א"כ ע"כ דורות לא בעי קדושת פתח אה"מ א"כ ל"ל שיהי' הפתח פתוח כנ"ל ברור:
שם בגמ' מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה כו' פירש"י דלא מהני בי' הלנה ע"ג המזבח. ולכאורה הי' אפשר לפרש דמודה רש"י דאי הניחו על המזבח קודם שקיעת החמה מהני. רק כיון דנפסל בשקיעה לכן לא מהני הלנה אחר שקיעה. וכן משמע בשטמ"ק]. משא"כ אימורין דנפסלין רק בשחר מהני בהו הנחתן על המזבח כל הלילה. מיהו לפ"ז יקשה מה ראי' הוא מהפסוק דביום שאתה זובח אתה מקריב כו' כיון דאם נתנו על המזבח לא מיפסל. א"כ ע"כ משכחת להקריב ביום שלא נזבח בו. א"כ נימא נמי ה"ה בהניחו בלילה על המזבח. לכן נראה דלרש"י גזה"כ הוא דלעולם אינו נקרב רק ביום הזביחה ולא מהני הנחה על המזבח בדם לעולם: עב במשנה הפסח א"נ אלא בלילה כו' עד חצות. והקשו בתוס' למה לא תני דאינו נאכל אלא על מצות ומרורים וי"ל דמצוה רק לאכול כזית על מצות ומרורים אבל רשאי לאכול שאר הבשר בלי מצות ומרורים. אבל אחר חצות אינו נאכל כלל. מיהו קשה למה לא תני דא"נ בב' מקומות (כדאי' בפסחים פ"ו). א"כ ע"כ צ"ל דתני ושייר:
בתוס' ד"ה לב' ימים פי' בקונטרס כו' ותימא כו'. אפשר לומר כיון דבכור איתקש לחזה התנופה ושוק הימין ותרתי ל"ל רק כי היכי דנהוי כמאן דכתיב בגופי'. דנוכל ללמוד ממנו מעשר בגז"ש. ומ"ש תוס' לתרץ דאתי מבנין אב משלמים. קשה דלמא הוי כהודה דהוי ג"כ קדשים קלים ואפשר משום דאיכא למיפרך] דשאני תודה דבעי לחם:
דף נז.
בתוס' ד"ה למה לי כתבו דאין לומר דסביב בעולה מיותר דהא אצטריך לאפוקי מתן א' רק בחטאת מיותר סביב דמפורש בי' ד' קרנות. וכל דבריהם תמוהים בעיני מ"ש דעולה נצרך לאפוקי מתן א' הא ע"ז אנו דנין דל"ל בעולה ובחטאת ב' סביב לאפוקי מתן א' ולא ילפינן עולה מחטאת לכן הוי ב' כתובין. וכ"ת דעולה מחטאת לא הוי גמרינן דאם כן יצטרך ד' מתנות על הקרנות. ז"א כדאמרינן לעיל (נ"ג:) דעולה בעי יסוד ודרומית ליכא יסוד. ואפשר כוונתם דאי הוי ילפינן מחטאת הוי בעי פיסוק מתנות ואנן קי"ל כשמואל דלא בעי פיסוק. מיהו בלא"ה קשה לי אי הכוונה דסביב בעולה מיותר נימא אדרבה דאי לא הוי כ' סביב בעולה והוי גמרינן מחטאת במה מצינו לא הוי מצינן למיגמר בכור ומעשר מעולה לכן מפורש בגופי' כי היכי דנגמר מיני' בכור ומעשר. ומ"ש התוס' דסביב בחטאת מיותר כיון דמפורש בי' קרנות. איני מבין דא"כ אין זה מדת ב' כתובין כלל כיון דב' מתנות צריך למכתב בעולה ובחטאת ד' מתנות רק דסביב יתורא הוא. מה ענין לב' כתובין וצע"ג:
דף נז:
בגמ' מה להלן עד חצות. קצת קשה דנימא איפכא דאינו נאכל רק מחצות לילה ואילך דהא העברה דשכינה הוי בחצות ממש א"כ איכא למימר מחצות ולהלן שיהי' בשעת חפזון ג"כ. עמ"ש בצל"ח ברכות ט']. וגם על דברי ר"ע קשה לי אי לא גמר גז"ש בלא"ה אין למדין גז"ש מעצמו. ואי גמר גז"ש מה אהני הגז"ש לר"ע וצ"ע. וצ"ל דלדברי ראב"ע מקשה ולדידי' לית לי' גז"ש כלל: