שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק רביעי
במשנה לפיכך אם נתן ראשונה כתקנה ושניה חוץ לזמנו כיפר. יש לעיין אי צריך עכ"פ לחזור וליתן מתן שני' במחשבה כשרה. וכן הדעת נוטה. וכמו כן יש לעיין בחטאת דבעי ד' מתנות ונתן השני' חוץ לזמנו אי יתן שאר המתנות אפי' אם נאמר דאותה המתנה אינו חוזר ונותן:
בגמ' ת"ר מנין כו' כ' התוס' דמיבעי' לב"ש דאיכא למילף עיכובא מחטאת אבל לב"ה לא שייך מנין דהא לית לן קרא לעכב ושמעתי להקשות דגם לב"ה י"ל דמיבעי' על חטאת מנין דאיכא למילף חטאת חיצון מפנימי [למאן דלית לי' דרשא דוכפר]. ולק"מ דבאמת אי שייך למילף מפנימי א"כ מנ"ל באמת בחטאת דלא מעכב נילף מפנימי וקרא ודם זבחיך ישפך נוקי לשאר זבחים דהו"א דנילף כל הזבחים מחטאת. א"ו דב"ה אית להו קרא בחטאת דלא מעכב וא"כ ל"ל תו קרא למעט שאר זבחים. ונראה דלפי' התוס' לקמן כדמשני הגמ' לאינך מ"ד דישפך לדרשא אחריתא אתיא ופריך מנ"ל דלא מעכבי ומשני דס"ל כב"ה היינו דלב"ה לא צריך קרא כיון דלא שנה בי' הכתוב ולא גרסי לקמן וילפינן כולהו מחטאת דא"צ לגמור מחטאת רק דממילא ליכא עיכובא. ונראה ראי' לגירסא זו דהא לתי' קמא בגמ' בדב"ה דקרנות הוי ד'. ג' למצוה וא' לעכב. א"כ ליכא גם בחטאת קרא רק דלא שינה בו הכתוב לעכב רק בחדא וממילא בכל הקרבנות נמי א"צ קרא ולמה לן למיגמר מחטאת:
שם בגמ' ת"ל ודם זבחיך ישפך. יש לבאר למ"ד לעיל (כ"ו:) דחוץ למקומו כמקומו משום דכתיב נתתי לכם על המזבח לכפר כיון שהגיע דם על המזבח כיפר א"כ לכאורה נכלל בזה ג"כ דאפי' מתן א' כיפר דסוף סוף הגיע דם על המזבח הגם דאינו כמצותה דצריך ב' מתנות או ד"מ הלא גם שלא במקומו אינו כמצותו. ולכן נראה כיון דאמרינן לעיל דהבשר לא הותר לאכילה דלכפר אמרתי לכם ולא לאכילה והכא במקומו במתן א' כיפר לגמרי אפי' להתיר בשר באכילה ולהכי צריך קרא דדם זבחיך ישפך דמסיים הפסוק והבשר תאכל א"כ מתיר גם לאכילה:
ובזה הי' אפשר ליישב קושית הר"ן בחי' לסנהדרין (ד' ד') דמהאי קרא דדם זבחיך איך נלמד לעולה. ומ"ש הוא לתרץ דבשר תאכל גם עולה בכלל דאכילת מזבח קרוי אכילה תמוה כיון דמפורש בקרא ועשית עולותיך הבשר והדם כו' ודם זבחיך כו' מוכח בפי' דלא מיירי בעולה רק בשלמים ושאר קרבנות הנאכלין. (וכן כתבו התוס' לקמן (נ"א:) ע"ש]. ולפמ"ש י"ל דשלא במקומו נמי נהי דאין הבשר מותר באכילה מ"מ לגבוה שרי להקטיר. וא"כ גבי עולה לא צריך קרא כלל דמתן א' כיפר דלא גרע משלא במקומו רק בנאכלין צריך קרא. מיהו למ"ש לעיל (ד' כ"ז) דמשמע מרש"י דגם להקטיר הבשר לא משתרי בנתינה שלא במקומו אין מתורץ קושית הר"ן. ונ"ל קושיתו דנלמד גם עולה מהקישא דוזאת התורה. נחזור לדברינו דלפמ"ש דכל הילפותא הוא רק להתיר הבשר א"כ יש להקשות לקמן לב"ה גבי חטאת דנפקא להו מוכפר הא י"ל דכיפר בלבד ולא להתיר הבשר באכילה וי"ל דלכפר בעלמא הא איכא קרא דנתתי לכם על המזבח לכפר ומייתר קרא דוכפר להתיר גם הבשר. שוב ראיתי בתוס' לקמן (ל"ח.) ד"ה וכפר בסוה"ד כ' מענין זה ע"ש:
דף לז.
בגמ' מנין לכל הדמים שטעונין מתן דם ליסוד כו' רש"י פי' אם נשאר עוד דם בכלי משמע דיכול לכתחילה ליתן כל הדם בהמתנות שעל המזבח ופשטא דלישנא דגמ' והרמב"ם (פ"ה ממעה"ק) לא משמע הכי רק דמצוה להשאיר שירים ליתן על היסוד. ומיהו בבכור ומעשר ופסח דבמתן א' לא נזכר נתינת שירים כלל ליסוד. וגם בלשון הרמב"ם שם ובה' קרבן פסח לא הוזכר כלל נתינת שירים. וצ"ע מנ"ל דלא בעי שפיכת שירים ולהאי ברייתא דיליף מדם זבחיך אפשר דהני לאו בכלל זבחיך הם. אבל מהא דוהנשאר בדם דלימד על כל הדמים משמע דה"ה בכור ומעשר ופסח וצ"ע. ולקמן בתוס' (נ"א:) ד"ה תן לה משמע דס"ל בפשיטות דגם בכור ומעשר ופסח צריך שפיכת שירים ע"ש גם במ"ש רש"י אם נשאר כו' הובא ג"כ בתוס' לקמן (נ"ג:) ב' דיעות בזה ע"ש ד"ה העולה:
שם בגמ' ור"י האי קרא מפיק להכי ולהכי. קצת קשה דשפיר י"ל דדם זבחיך ישפך משמע בכל זבח דלה' צריך עכ"פ מתן דם ונלמד מזה מעשר ופסח דבעי מתן דם וממילא הוא רק בשפיכה ונלמד נמי מדכתיב זבחיך ישפך משמע כל הזבחים מתכשרי בשפיכה וכן נראה מסקנת הסוגיא בפסחים דלא כסוגיא דהכא. ומ"ש התוס' ד"ה תרי תנאי כו' דהמ"ל פסח בשפיכה מקרא אחרינא אכתי קשה מעשר מנ"ל:
דף לז:
בגמ' וב"ה תלת למצוה וחד לעכב ואימא כולהו למצוה כפרה בכדי לא אשכחן. נראה לפרש דבאמת כולהו למצוה והא דא' מעכב רק מסברא דכפרה בכדי לא אשכחן והא דאמר חלתא למצוה אין הפי' תלתא קראי רק תלתא מתנות הם למצוה בעלמא וחד לעכב. ולפ"ז נראה דאפי' נתן מתן א' שלא על הקרן מ"מ כשר דתו לא הוי כפרה בכדי וכן משמעות המשניות בכמה מקומות דנתן שלמעלה למטה פסול משמע דוקא למטה אבל למעלה אפי' שלא על הקרן מ"מ כשר. וכן משמעות המשנה דמדמין ב"ה חטאת לכל הקרבנות דכשר מתן א' משמע בכל גווני אבל לב"ש דס"ל ב' קרנות לעכב נראה דצריך דוקא על הקרנות הנך שתים דלעכב. ומיושב בזה קושית התוס' ד"ה הרי כאן שש דהקשו לב"ש סגי בחמש דכפרה בכדי לא אשכחן. ולמ"ש א"ש דנצרך שש שיהיו אותן שתי מתנות דלעכב על הקרנות דוקא דלב"ה א"צ להיות על הקרן. מיהו לתי' ב' דבסמוך דלב"ה אהני מקרא ואהני מסורת גם לב"ה צריך שיהי' אותה מתנה על הקרן דוקא. והיינו נ"מ דב' התירוצים. ולפ"ז צ"ע לדינא לב"ה אי צריך דוקא על הקרן. וברמב"ם לא מצאתי מפורש זה הדין. מיהו רש"י פי' דגם לתי' קמא חד קרא אתי לעכב ע"ש וצ"ע:
שם בגמ' ואימא כולהו למצוה. הקשה בס' טה"ק למ"ש התוס' לעיל דגם ב"ה דרשי דם זבחיך ישפך א"כ מה ס"ד להקל בחטאת טפי משאר קרבנות ונראה דלק"מ דודאי בכל קרבנות דכ' סביב כמה פעמים הוי עיכובא. ונהי דהתוס' לעיל כתבו דגמרינן שאר קרבנות מחטאת אע"ג דכ' סביב כמה פעמים היינו דס"ל דהקישא לחטאת מוציא מההוא דסביב דכל אחד בדוכתי' כתיב אבל אי ליכא שום לימוד מודין התוס' דבכל קרבנות מעכב מטעם דכ' סביב כ"פ אבל בחטאת דלא כ' עיכובא נימא דרק למצוה. ומ"ש בס' הנ"ל להוכיח דפי' הגמ' למצוה אבל אי לא נתן כלל כיפר אבל לא לאכול הבשר דאל"ה מי עדיף לא נתן כלל מנתן שלא במקומו דבשר אינו נאכל. אין זה ראי' דשמואל קאי לעיל בכל קרבנות דהדם מעכב משו"ה גם אפי' שלא במקומו כיפר והבשר אינו נאכל. אבל השתא בחטאת בעי בגמ' למימר דלית בי' עיכוב בדם כלל. מיהו באמת עיקר ס"ד דגמ' תמוה וכי יש כפרה בלי דם בפרט דקאמר תו ואב"א הלא זה התירוץ ברור דאין כפרה בכדי. ונראה לפרש כוונת המקשן אימא למצוה אבל לעכב אפי' לא נתן כלל על הקרן כיפר אבל עכ"פ נתינת דם צריך. והתרצן השיב דגם זה כפרה בכדי פי' לפ"מ שכתוב בתורה ד' קרנות והוא לא יתן כלל על הקרנות חשיב בכדי. וכעין דמקשה הגמ' לקמן א"כ בטלת תורת ד' קרנות רק דשם דוחה הגמ' דרחמנא אמר ליבטלן אבל הכא ליכא קרא דיש לפרש אחת לעכב שפיר מספיק טעם זה והאבע"א לא ניחא לי' בהכי כנ"ל:
דף לח.
בגמ' אימא וכפר כו' אע"פ שלא נתן למעלה רק למטה. צ"ע דמהכ"ת נימא דקרא להכי אתי הא כמו בנתן מה שלמטה למעלה פסול כמו כן מסברא בנתן מה שלמעלה למטה פסול אבל בלא נתן כל המתנות רק א' דהדבר שקול דאיכא למילף חטאת מחטאת ואיכא למילף חוץ מחוץ מהני וכפר לעלוי מלתא דחוץ מחוץ ילפינן. שוב ראיתי לקמן (נ"ב:) מביא הגמ' סברא לחלק בין שלמעלה למטה. ובין שלמטה למעלה דגרע ע"ש:
ברש"י ד"ה נאמרו דמים וחטאת ליכא למילף דאינו בשפיכה רק במתן אצבע. אין מובן לי כמו דילפינן לעיל דנתנין בזריקה אם נתן בשפיכה כשרה. ה"ה בחטאת י"ל דאע"ג דמצוה באצבע אם נתן בשפיכה כשרה די"ל באצבע רק למצוה. מיהו בלא"ה נראה דקרא דדם זבחיך לא מצי קאי אחטאת דמסיים והבשר תאכל משמע לבעלים ולא מיירי בחטאת:
בתוס' ד"ה וכפר בסוה"ד. אין להקשות דהכא דרשינן וכפר לגמרי אפי' להתיר הבשר באכילה כו'. ונראה ליישב דהא אמרינן לעיל אי שלא במקומו כמקומו דמי ומכפר תו ליכא תקנה לזרוק דזריקה שאינה מכפרת אינו מתיר הבשר א"כ איך אפשר לומר דבזריקה א' מכפר ולא יתיר הבשר א"כ תו ליכא היתר בשר בשאר הזריקות. א"ו דזריקה א' מכפרת אפי' להתיר הבשר. אך יש לדחות דשאני התם בנתן שלא במקומו אותו הזריקה הי' צריך ליתן במקומו והי' מכפרת ומכשרת הבשר וכיון שנתנו שלא במקומו וכיפר ליכא תו מצות נתינת דם כלל דהתורה לא אמרה זריקה שאינה מכפרת אבל הכא אי נדרוש דזריקה אחת מכפרת א"כ התורה אמרה כן דכפרה תליא בזריקה ראשונה ושאר זריקות מתירין הבשר ומקשין תוס' שפיר. מיהו בלא"ה שדיתי נרגא בקו' התוס' לעיל (ד' ל"ו) בתחילת הסוגיא. ויש שרצו לתרץ קושי' התוס' דכיון דעכ"פ גלי קרא דלא דמיא לחטאת פנימיות דאין כל הזריקות מעכבין הכפרה שוב ילפינן חטאת משאר קרבנות דמתיר אפי' הבשר. וזה אינו דאי נימא הכי א"כ למה צריך תלתא וכפר בחד סגי דכיון דאין כל המתנות מעכבין כמו הפנימיות שוב נילף משאר קרבנות דאפי' מתן אחת כיפר אלא ודאי כיון דכ' קרא וכפר ללמד דאין כולן מעכבת א"כ גלי קרא דאין ללמוד משאר קרבנות. ואין סברא דוכפר כתיב להראות שלא נטעה ללמוד מפנימיות דכדי שלא נטעה לא נכתב קרא. וכעין זה כ' המהרש"א פסחים (כ"ב) בסוגיא דערלים:
דף לט:
בגמ' וכפר אע"פ שלא סמך ונסלח אע"פ שלא נתן שירים. קשה דלעיל (ל"ח) אמרינן דחדא לגופי' אצטריך רק משום דכפרה וסליחה אחד הוא. מיותר וכפר. והכא דריש תרווייהו. וי"ל למאי דדרשינן לקמן (מ"א.) חטאתם אלו שעירי ע"ז שגגתם זה פר העלם דבר. וכיון דשגגתם זה פר העלם א"כ הך ונסלח להם כי שגגה הוא קאי גם אפר העלם ולכן מיותר כפרה וסליחה דפר העלם ואתיא לדרשא:
בתוס' ד"ה לפר כו' וקשה ל"ל ועשה לכפול בהזאות ת"ל מדאיתקש לפר יו"כ וי"ל דאי לא הוי כתיב ועשה לכפול בהזאות לא הוי מוקמינן לפר ליו"כ רק לפר לכפול בהזאות דמקודם איכא למידרש בהאי פרשתא רק לבתר דכבר דרשו ועשה לכפול אייתר לפר על יו"כ כנ"ל:
בא"ד מיהו להאי לישנא דלר"י שירים מעכבין א"ש. הקשה בפ"מ הא תוס' עצמו כ' לקמן (ד' מ') ד"ה אביי דלמ"ד שירים מעכבות ביו"כ ה"ה בכל חטאות פנימיות ולא ממעט שירים מונסלח ע"ש. ונראה דזה אינו דבודאי מונסלח יש למעט שירים רק למ"ד שירים מעכבין ביו"כ ילפי' כל חטאות פנימיות מיו"כ ולכן ההיקש הזה מפיק ממיעוטא דונסלח אבל אי לא הוי כתי' עיכוב שירים ביו"כ הוי ממעטינן שירים מונסלח כנ"ל:
בד"ה ונסלח וקשיא לי כו' וכ"ת דלא ילפינן קולות הא אמין ילפינן. ויש ליישב דאמין כיון דלכתחילה התיר הכתוב לעשות כן דכתיב את הטפל לבשרו שייך כן ועשה דעשיות זה כזה וכשר אפי' באמין אבל שפיכות שירים דלמצוה בעינן עכ"פ רק דלא מעכבי לא שייך ללמוד קולא זו מכן יעשה דעכ"פ מצות עשי' איכא גם בשירים ודאי עבר ולא עשה לא מיירי קרא:
דף מ.
בגמ' אביי אמר לר"י נמי אצטריך. צ"ע למה הוצרך אביי לזה הלא עכ"פ הברייתא דיליף סמיכה ביו"כ מכן יעשה ע"כ פליגא אברייתא דידן א"כ טפי א"ש למימר דלר"י לא אצטריך ואתיא כר"י דאל"כ כמאן תרמי':
בתוס' ד"ה לא נצרכה כו' הקשו על רש"י דאמרינן לקמן דאצטריך לפר שלא יהי' דבר הלמד בהיקש ולרש"י נגמר מהיקש דמשיח וכתבו נמי מהא דאמרינן לקמן הו"א ה"מ הזאות דכתיבן בגופי' כו' משמע שהבינו דכוונת הגמ' הזאות דכתיבן בגופי' היינו בפר העלם. ולהכי נמי תמהו לקמן (מ"א:) בד"ה אבל דהא לפר הוי כמאן דכתיב בגופי'. ובאמת לשון הגמ' לא משמע כלל הכי דהול"ל כדאמר לעיל דהוי דבר הלמד בהיקש ולכן נראה לפע"ד כוונת הגמ' דמהך היקש דועשה כן יעשה ליכא למיגמר רק אופן המעשה להיות כל המעשים שוין דהיינו לעכב או לאת בדם וטבילה אבל למיגמר מעשה חדשה כגון יותרת וכליות לא והיינו דאמרו דוקא הזאות דכתיבן בגופי' פי' בשעירי עכו"ם עצמו בזו ילפינן דדין הזאות אלו כהזאות פר העלם דבר אבל יותרת דלא כתיב בגופי' כלל אין לנו ללמוד רק מהך היקש דחטאתם על שגגתם כיון דכתי' אשה לה' היינו הקטרה ילפינן שפיר כדפי' רש"י לקמן א"כ מיושב הכל. ודו"ק היטב:
דף מא:
בגמ' אר"ל כו' קסבר העושה ע"ד ראשונה עושה ממאי כו'. נראה דר"ל עצמו אמר ראי' זו דאי ר"ל קאמר סתמא מנ"ל להגמ' דר"ל דוקא קאמר דפיגל בראשון ושני בשתיקה די"ל ה"ה ראשון בשתיקה ושני במחשבה דג"כ שייך לומר הוכיח סופו על תחילתו ור"ל נקט העושה ע"ד ראשונה. וכמו כן י"ל הוכיח סופו ע"ת כדאמר סתמא דגמ' בריש מכילתין ב' סברות אלו ולא אתי ר"ל לאפוקי רק אם פ' בא' בהדיא שיעשנו בזמנו וא"כ לא יהי' על ר"ל הני קושיות דמסיק הגמ' אח"כ בקושיא ולכן נראה דר"ל עצמו אמר ממאי:
שם בגמ' כל העושה ע"ד ראשונה עושה כ' רש"י דכל מחשבת קדשים דוקא בפה הוא ובודאי מכאן משמע הכי ולפ"ז י"ל דדוקא בחושב באמת בשניהם לפגל רק בא' פירש ובא' שתק אמרינן כל העושה כו' ולא הוי דברים שבלב משום דאיכא אומדן דעת דעושה ע"ד מחשבה ראשונה אבל אם באמת בשני' לא חישב שום מחשבה י"ל דלא שייך כל העושה. דמידי דבידו נאמן לומר שלא חישב והגם די"ל דאפי' לא חישב כלל המעשה נמשך אחר דעת ראשונה והוי פיגול מ"מ מנלן לומר כן ואפשר דגם רב במנחות (ד' ט"ז.) דס"ל דמודין רבנן דא' בפיגול וא' בשתיקה אמרינן כל העושה ע"ד ראשונה עושה. היינו דוקא שהי' עכ"פ בלבו לפגל רק בשתיקה כנ"ל. מיהו ק"ק ע"ז דמקשה הגמ' במנחות שם מהך ברייתא בין בראשונה בין בשני' דפליגי חכמים. ולמ"ש לק"מ דנ"מ בלא חשב בשני' כלל. משמע מזה דכל העושה דרב ושמואל היינו בלא חישב ג"כ ולפ"ז אפשר לדידן דלא קי"ל כרב (כמ"ש הרמב"ם (פט"ז מפסוהמ"ק)] דמ"מ בחישב בשני' ודבר בראשונה אפשר בזה כו"ע ס"ל דאמרינן כל העושה כו' שיתפגל במחשבה גרידא כיון דהוי אומדנא דמוכח וצ"ע לדינא:
שם בגמ' אר"ש ב"י לעולם רבנן כו' וכן מסקנת הגמ' לרבא ור"א דכתיקנן לפיגול. ויש לתמוה על רש"י והרע"ב והרמב"ם בפי' המשנה דמכולם משמע דכתקנה כפשטא ובאמת דיוקא דר"ל אינו מוכרח משום דמתניתין כולל שלא כתקנה הן פסול שלא במקומו וחוץ לזמנו כדפי' רש"י במשנה א"כ לרבותא נקט ראשונה כתקנה דגם בשני' נפסלת בשלא במקומו רק ר"ל בעצמו שהי' סובר טעמא דר"מ דהעושה ע"ד ראשונה עושה הוקשה לו דרבותא טפי הו"ל להשמיענו בראשונה שלא כתקנה וגם רבא ור"א לשיטת ר"ל דחקו עצמם לפרש כתקנה לפיגול אבל אנן ס"ל דע"ד ראשונה אינו רבותא כ"כ וטפי קמ"ל דנפסלת במחשבת חוץ למקומו בשני' כנ"ל:
בתוס' ד"ה והא תנא בסוף הדיבור. יש לתמוה דבכל הש"ס נקט שעירי ע"ז בלשון רבים ופר בלשון יחיד כו'. וביומא (נ'.) ד"ה פר תירצו דאי הוי נקט פרים הו"א דהיינו פר לעולה עם השעיר ומיירי בע"ז להכי נקט פר לומר דלא מיירי בע"ז ע"ש. ואין דבריהם מובנים דמ"ש מהרש"א שם דמביאין רק פר אחד לעולה תמוה ומפורש בגמ' בהוריות (ה) וברמב"ם (פי"ב מה' שגגות) דמביאין י"ב פרים וי"ב שעירים. וגם אפי' לשיטתו אין מובן התירוץ. ולע"ד נראה לפרש הכי דכוונתם דאתיא כר"י דס"ל בהוריות שם דשבט אחד שחטאו בע"ז מביא אותו שבט פר ושעיר אחד. והשתא הכי קאמרי דלהכי נקט פר העלם ושעירי. דפר כשחטא שבט אחד ושעירי כשחטאו רוב ישראל. וממילא מובן דלאו חדא מילתא הוא ופר מיירי בחטא שאינו ע"ז דמביא פר לחטאת ושעירי בחטא ע"ז. אבל אי הוי נקט פרים הו"א דכולהו חדא מילתא ומיירי בע"ז דמביאים פרים ושעירים ולהכי שני בפר לשון יחיד ובשבט אחד ושעירי ברוב ישראל למפלגינהו למידע דפר נמי חטאת קאמר בשאר עבירות ושעירי בע"ז כנ"ל:
דף מב.
בגמ' כגון שפיגל בשחיטה פירש"י שנשפך הדם והביאו פר אחר משמע דמ"מ דוקא בפיגל בשחיטת פר שני אבל פיגל בזריקת דם פר שני חשיב חצי מתיר. וכן מוכח לקמן דמוקי לדר"מ בד' פרים. ומ"מ פליגי חכמים. והטעם נראה דבשלמא מתיר דשחיטה זו דהוא מתיר הדם הזה לזרוק הוי מתיר שלם. אבל זריקת דם פר שני דהוא מתיר האימורין להקטיר והבשר לשרוף ולזה צריך גם דם דפר ראשון וחשיב חצי מתיר. עכ"פ עולה מן הסוגיא דבשחיטת פר שני גם לחכמים הוי פיגול. והרמב"ם לא הביא זה. אפשר דחשבו למילתא דפשיטא כדפריך הגמ' א"ה מ"ט דרבנן:
דף מב:
בגמ' מיא בעלמא מדי עיין רש"י ותוס'. ונראה דעיקר קושית הגמ' מכח דהקדים דם שבהיכל לדם שבפנים לא עשה כלום א"כ כשנפסל בפנים אין מקום לזריקת ההיכל ול"ד לקומץ ולבונה דהא רשאין להקטיר הלבונה קודם הקומץ ג"כ [כדאיתא במנחות י"ג:] רק דנפסל ע"י הקומץ אבל בלבונה עצמו ליכא פסול אבל הכא כל שלא נעשה הזאות בפנים בהכשר לא שייך כלל הזאה בהיכל. עוד אפשר לומר דשאני התם דלבונה בפ"ע כשרה להקטרה דמתנדב אדם לבונה בפ"ע וכל הפסול משום שנפסל ע"י הפיגול אין זה בכלל לא קרב המתיר כמצותו דלולא פסול הפיגול הי' כשר אבל בהזאות אחרונות דהכא מלבד פסול הפיגול לא שייך כלל הזאות אחרונות בפ"ע כל דליכא הזאה ראשונה ולכן ס"ד דגמ' דנקרא לא קרב המתיר כמצותו דלאו מכח הפיגול נפסלו רק דאין מקום להזאות אחרונות קודם ראשונות והוי כמים בעלמא ולהכי משני בד' פרים דפר חדש ראוי להזות ממנו כל הזאות ראשונות ואחרונות ולא הוי כמיא בעלמא:
שם בגמ' כמ"ד אין מערבין לקרנות. מוכח מכאן דאפי' למ"ד אין מערבין לקרנות מ"מ על הזאות טהרו של מזבח מערבין דאל"כ איכא טפי ממ"ז וגם מאי דמסיק דס"ל שירים מעכבין להכי הוי מ"ח והלא איכא שירים דפר ושירים דשעיר והוי מ"ט א"ו דקודם טהרו מערבין והטעם נראה משום דכתיב והזה על המזבח שבע פעמים א"כ אין להוסיף על ז' וע"כ מערבין. אח"כ מצאתי בתוס' ביומא (נ"ח.) שכתבו כן:
שם במשנה הקומץ. הקשה רש"י בלא"ה הרי לא קרב המתיר ע"ש ובתוס' ואפשר לומר למ"ד כל העומד לזרוק כזרוק **אע"ג דלא אמרי כ"ה לזרוק כזרוק אלא היכי דאיכא מצוה לזרוק כדאי' במנחות (ק"א:) והכא כיון שפיגל אסור לזרוק. י"ל כיון דדעתו הי' להקטיר בפיגול גם בכה"ג כזרוק דמי. ודוקא בסתמא אמרי' דלא הוי כזרוקהיכי דליכא מצוה בזריקה. וכן כתב הבה"ז במעילה ו' בפיגול דכזרוק דמי. ובחנם השיגו עליו האחרונים:** אם כן כשנתקבל הקומץ בכלי אפילו נאבד אח"כ חשיב כקרב המתיר כמצותו ומ"מ פטור על אכילת קומץ מטעם דאין לו מתיר אחר:
בתוס' ד"ה הקומץ הקשו על מ"ש רש"י דבעי הטעם דאין לו מתירין היכא דמשל האור ברובו דהא כה"ג נפקא מידי פיגול אפי' לאכילה כדאי' בכריתות ע"ש, ואפשר ליישב דבאמת טעמא בעי מ"ט נפקא מידי פיגול במשל האור בו. ואפשר לומר דהא בהעלה הבשר על המזבח אפי' קודם זריקת הדם לא ירדו כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מה' פסוה"מ הי"ב) ונראה דה"ה אפי' נשפך לגמרי הדם. אע"ג דבנשפך הדם קי"ל כר"י דאם עלה ירד מ"מ משלה בהן האור עדיף כמו לענין אם ירדו דיחזור ויעלה דעדיף משל בהן האור כמו כן לענין נשפך הדם כנ"ל. (וכן מסיק המל"מ שם ה' ו'] דדוחק לומר דוקא קודם זריקה ונזרק אח"כ דסתמא משמע אפי' לא נזרק כלל אח"כ וממילא ה"ה נשפך מקודם כנ"ל. ולפ"ז י"ל דזהו הטעם דכיון דהעלה ומשל בו האור הוי לחמו של מזבח אפי' בלי זריקת דם כלל נמצא דבשר זה אין לו מתירין ולהכי נפקא מידי פיגול ככל הדברים שאין להם מתירין דלית בהו פיגול. וממילא מיושב פירש"י דא"כ אי לאו האי טעמא דאין פיגול בדבר שאין לו מתירין הי' פיגול אפי במשל בהם האור כנ"ל. שוב ראיתי דמ"ש דאפי' בנשפך הדם לא ירד הבשר שהעלה לא משמע כן לקמן (פ"ה.) וגם הא הרמב"ם שם מיירי אפי' קודם שמשלה בהם האור מ"מ בהעלה לפני זריקה לא ירד ובשלא משלה בהם האור ודאי בנשפך הדם קי"ל דירד. ומ"מ יש לקיים הפלפול שכתבתי באופן זה דכיון דאפי' העלה קודם זריקה לא ירד א"כ הבשר שעלה חשיב דאין לו מתיר שהרי נקטר קודם הזריקה אלא דאם עדיין לא משלה בו האור כיון דאם ירד לא יחזור ויעלה חשיב עדיין כיש לו מתירין מאחר דאם ירד לא יעלה קודם זריקה אבל במשלה בו האור דאפי' ירד יחזור ויעל' א"כ חשיב שפיר כאין לו מתירין ודו"ק:
בא"ד ושמא לא שייך פקע פיגולו רק בקומץ שנעשה לחמו של מזבח. והקשה בס' טה"ק הא הוכחת עולא מדמרצי לפיגולו איכא גם בדם ע"ש שתי' דחוק. ואפשר לומר כוונת התוס' דאה"נ בזריקת הדם מרצה לפיגולו ולא חשיב אז פיגול לגבי מזבח מ"מ אחר שנשפך וירד הדם מן המזבח שוב שם פיגול עליו כיון דאינו עומד עוד למזבח אבל הקומץ כיון דראוי עוד למזבח להיות נקטר כולו על המזבח ואפי' בירד יעלה א"כ חשיב לעולם לחמו של מזבח ולכן האוכלו אינו חייב משום פיגול משא"כ בדם דאינו עומד אל המזבח כנ"ל. ועפ"ז אפשר ליישב קצת דברי רש"י התמוהין כמ"ש התוס' תחילת הדיבור שפי' במשלה האור ברובן והלא פקע מידי פיגול ותוס' לא כתבו שום תי' על רש"י בזה. ולמ"ש אפשר לומר דנ"מ היכא דאחר שמשלה האור ירד ונעשה בו פסול אחר כגון שנטמא או שנתערב בשירי מנחה דאסור תו להעלותם וס"ל לרש"י דכל דאינו עומד תו להקטיר שוב חל עליו הפיגול כמ"ש גבי דם:
דף מג.
במשנה לוג שמן של מצורע ר"ש אומר אין חייבין עליו משום פיגול ותמוה דהיינו חכמים דלעיל גבי נסכים הבאים עם הבהמה ולמה חלקן התנא כמ"ש התוס'. ולכאורה הי' נראה לחלק דגבי נסכים כיון דבאין בפ"ע ממש דאדם מתנדב יין ומנסכו ע"ג המזבח ולכן הוי בפ"ע דבר שאין לו מתירין ולכן ס"ל לחכמים דאפי' הביאן עם הבהמה כיון דמביא נסכו לאחר עשרה ימים הוי דין הנסכים כבאין בפ"ע לגמרי אבל שמן של מצורע דאינו בא כלל בפ"ע דאע"ג דאדם מתנדב שמן מ"מ אין דינו להזות ממנו ולאכול השירים כלוג של מצורע רק קומצו ושיריו נאכלין כדאיתא לקמן צ"א:] א"כ כיון דשמן כזה ליכא בפ"ע מה בכך דאדם מביא לוגו לאחר עשרה ימים מ"מ הבאה זו רק ע"י דם האשם שמאתמול א"כ יש לו מתיר. וא"כ י"ל דחכמים לא פליגי אדר"מ בלוי מן של מצורע רק ר' שמעון פליג גם ש בלוג שמן. אכן לקמן בגמ' מוכח דאינו כן דהגמ' מדחיק עצמו ליישב הברייתא דסותם בלוג שמן כר"מ ובנסכים כחכמים ע"ש ולמ"ש לק"מ דאתיא כחכמים א"ו פשיטא לגמ' דחכמים דפליגו בנסכים ה"ה בלוג שמן. ובאמת יש להקשות למה לא מחלק הגמ' בהכי וי"ל משום דברייתא שמביא הגמ' לקמן ובמנחות (ט"ו:) דבין בלוג שמן בין בנסכים אמרו לר"מ והא אדם. מביא אשמו כו' ע"ש משמע מלשון הברייתא דאמרו לו היינו חכמים ולא ר"ש בלבד. ואפשר דמה"ט מקשה הגמ' מברייתא ולא ממתני' דהכא. והג' ר"י פיק עמד בזה ורוצה להגי' דתנן ולמ"ש א"ש. ולכן כתב הרמב"ם בפיהמ"ש דהלכה כר"ש משמע דלא תליא בפלוגתא דרבנן בנסכים כנ"ל נכון:
שם במשנה פרים הנשרפים דמן מתיר את אימוריהן ליקרב. וקשה אמאי לא אמרו ג"כ דמתיר הבשר לשרוף דהא לעיל (ל"ה.) אמר ר' אלעזר דיש פיגול בבשר של הפרים הנשרפים ע"ש וברש"י ואפשר מה"ט פסק הרמב"ם (בפי"ח מפסוה"מ) דאין פיגול בבשר הנשרפים דאין להם מתיר והוא מלשון המשנה דהכא וכן העתיק התוי"ט בפשיטות דברי הרמב"ם אבל יש לתמוה דפליג על ר"א דלעיל וכן הניח בקושיא בתוס' רע"א ז"ל ואיך שיהי' עכ"פ טעמא בעי למה אין להם מתיר הלא הדם הכשיר לשרוף ואם נאמר דליכא פיגול רק באכילת אדם ומזבח לא בנשרף מבחוץ כמ"ש רש"י (שם) ד"ה אימורין מ"מ לשון הרמב"ם שאין לו מתירין תמוה. ואפשר לומר לפי מה דקי"ל בדם חטאת שנכנס לפנים אפי' לא הזה אם נכנס במזיד כדי להזות דינו בשריפה כמ"ש הרמב"ם (פ"ב מפסוה"מ) והגם דהכ"מ מפקפק שם עליו מ"מ הרמב"ם פוסק כן וא"כ מכ"ש בחטאת הפנימיות ממש כל דנכנס הדם אפי' לא הזה דינו בשריפה. וי"ל דכו"ע מודין בזה דהכא באמת קאי להזות לכן אפי' קודם הזאה דינו בשריפה וא"כ אין הדם מתיר הבשר בשריפה דקודם הזאה ג"כ נמי עומד לשריפה ולהכי חשיב דאין לו מתיר כנ"ל:
דף מג:
בגמ' ר"י אומר הואיל ונאמרו קדשים לשון רבים. ק"ק דהא כתיב א"ת מבשר זבח השלמים א"כ י"ל דעליו אבשר קאי ובשר לשון יחיד. ובזה מיושב מה שהקשו בתוס' על אית דגרסי ונאמר להלן אשר יקרב אל הקדשים דלמה פשיטא שם טפי ונדחקו בזה. ולמ"ש א"ש בפשיטות דשם ודאי קדשים לשון רבים אבל הכא דכתיב מבשר השלמים ובשר לשון יחיד בזה לא ס"ל לת"ק דיוקא דר"י כנ"ל:
ויש לבאר עוד האי אית דגרסי שהביאו התוס' דסתם טומאתו עליו ודאי משמע על האוכל רק הכא ס"ד על הבשר משום דכתיב והנפש אשר תאכל לשון נקיבה כדפירש"י אבל התם דכתיב אשר יקרב לשון זכר בודאי טומאתו עליו קאי על האדם ותו דדבר הלמד מענינו ומסופו הוא דכל הפרשה בטומאת הגוף כתיב א"כ גירסא זו נכונה:
דף מד.
בגמ' אר"י הא מני רבי היא כו' פירש"י דאפי' לחכמים דע"י דם האשם אין פיגול בשמן מ"מ במפגל במתנות דשמן שאר השמן מפוגל לרבי ותמוה לפ"ז מה השיב ר' ירמי' על ר מלוג הבא בפ"ע דלכ"ע מתנותיו שרי לי' ומ"מ אין בו פיגול דתניא לוג שמן כו' הלא י"ל דמ"מ במפגל במתנותיו הלוג מפוגל לכ"ע והאי ברייתא במפגל בדם הוא, ומ"ש רש"י אח"ז מדתני אף אני לא אמרתי כו' אין זה ראי' דהכל במפגל בדם מיירי אבל במפגל במתנותיו אפי' חכמים מודין לר"מ ולא מיירי מזה כלל. ולולא פירש"י הי' אפשר לפרש דזה אין סברא לכ"ע דאם יכול לפגל במתנות דשמן כיון דמתנותיו מתירין להשירים א"כ סוף סוף אית לי' מתיר וממילא צריך להיות מפוגל גם ע"י הדם. רק כוונת ר"י הי' דדוקא לרבי דמתנותיו שרי לי' ס"ל דלוג שמן שייך בי' פיגול אפי' במפגל בדם וחכמים דמתניתין פליגי אדרבי דאין מתנותיו מתירין כלל וע"ז השיב ר"י דהא בלוג הבא בפ"ע לכ"ע מתנותיו מתירין וא"כ יהי' מפוגל גם ע"י הדם ור"י אפשר דסבר דגם בלוג הבא בפ"ע אין מתנותיו מתירין לו ולכן תמה ר' ירמיה גברא רבה כו' דפשיטא דבפ"ע ע"כ צריך איזה מתיר והם המתנות כנ"ל. אבל לפירש"י צ"ע טובא ליישב. אכן נראה משום דסתמא דלישנא דא"ח עליו משום פיגול משמע בכל גווני אפי' פיגל במתנותיו:
שם בגמ' לא נהנין ולא מועלין פירש"י לא נהנין מדרבנן ובודאי משמע הכי דאי הוי דאורייתא אפי' אין חייבין קרבן מעילה מ"מ למה לא יהי' נקרא מתיר אפי' לרבנן א"ו דלרבנן אין איסור תורה כלל אבל הרמב"ם (פ"ד מה' מחו"כ) כתב דאסור לאכול השמן קודם מתנות שבע ומתן בהונות ואם אכל לוקה כאוכל בשר לפני זריקת דם וצ"ע א"כ למה לא חשיב מתיר כיון דמדמי לי' לאוכל קודם זריקה והגם דיש ליישב בדוחק ולומר דבס"ד דר' יוסף מודה הרמב"ם כמ"ש רש"י דליכא איסור תורה מדלית בי' פיגול לרבנן אבל למסקנא דגמ' דאפי' אי הוי מתיר נמי ליכא פיגול רק במתנה שעל המזבח. א"כ תו י"ל דהך לא נהנין מדאורייתא הוא. אבל מאיזה ראי' כתב הרמב"ם כן כיון דר' יוסף לא ס"ל הכי מנלן לחלוק עליו בזה. בפרט מ"ש הרמב"ם שם דקודם מתן בהונות נמי אסור מדאורייתא ודאי תמוה דאין בזה חלק גבוה ולהכי כתב רש"י דבזה מודה רבי דליכא מעילה ואיך מדמי הרמב"ם זה לקודם זריקה. וצע"ג. תו יש לדקדק על הרמב"ם דלפי מסקנת הגמ' משמע דבלוג הבא בפ"ע גם לרבנן מועלין בו קודם מתנותיו ולמה לא הביא הרמב"ם זה הדין בה' מעילה פ"ב וכתב סתם דלוג אין מועלין בו משנזרק הדם:
בתוס' ד"ה כיוצא בשלמים מה ניהו בכור משמע כו'. קשה לי על דבריהם הלא שאני הכא דברייתא תליא לה בנאכלין לב' ימים ולילה אחד וליכא אלא בכור דלא כל בא בנדר ונדבה נאכל לשני ימים ויותר הו"ל להקשות על הברייתא גופא דקאמר כיוצא בשלמים שנאכלין לב' ימים טפי הו"ל למימר כיוצא דבא בנדר ונדבה אבל על הגמ' אין מקום להקשות בזה:
דף מד:
בגמ' הי' עומד בחוץ ואמר הריני שוחט כו'. יש לעיין אי שחט בפנים דשחיטה כשרה בהיכל וחשב בה להקטיר אימורים בחוץ אי הוי פיגול כיון דהוי דבר הנעשה בחוץ מה בכך דעומד בפנים הא גמר משלמים בסמוך ושלמים נמי כשרים בשחטן בהיכל (כדאיתא לקמן ס"ג.] וממילא ודאי בשלמים בחישב בשחיטה שבפנים לפגל ודאי הוי פיגול א"כ ה"ה בקרבן פנים וצ"ע בזה:
דף מה:
בתוס' ד"ה אבל העצים כו' מיהו מפיגול קשה דמפקע פיגולו כו' ופי' בס' טה"ק כוונתם דעל נותר וטמא לא קשה די"ל דאחר שנסתלק מן המזבח נעשה נותר ונטמא אבל בפיגול קשיא להו ע"ש. ולכאורה יש להקשות דא"כ גם בפיגול משכחת לה למאי דאמרינן לקמן (פ"ה.) בבשר שהעלה על המזבח קודם שנזרק הדם דלא ירדו ע"ש א"כ משכחת לה נמי דאחר שהוריד מן המזבח פיגל בדם א"כ לא פקע פיגולו. אך ז"א דודאי כה"ג לא חל עליו אח"כ שם פיגול כיון דכבר נגמר ההקטרה ואין זריקת הדם מתיר הקטרה זו לא שייך לחול על בשר זה שם פיגול. ואי נימא דאע"ג דניתך הבשר מ"מ כיון שהי' קודם זריקה צריכין להעלותו אחר הזריקה שנית א"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא דעומד להקטיר ולא לאכול ושוב אית בי' מעילה ויפה פי' בס' הנ"ל:
דף מו:
בגמ' מתיב רבה כו' טעמא שלא הי' בלבו כלל הא לשם חולין פסול. לא זכיתי להבין פי' הגמ' דמאי ראי' מהכא לשם חולין הא י"ל שלא הי' בלבו לשם א' מאלו לאפוקי בהי' בלבו עולה לשם שלמים וכדומה אבל לשם חולין מאן דכר שמי'. וצ"ל בדוחק הכוונה דאי לשם חולין כשר ממילא מוכח נמי דסתמא כשר כדאמרי' לעיל ג'] א"כ הוי לר"י להשמיענו טפי רבותא בהי' בלבו לשם חולין דכשר דמכ"ש סתמא:
שם בגמ' משום חולין פסולה כו'. תמהני על הרמב"ם שהשמיט זה הדין והביא דין שוחט במתעסק בלבד דטפי רבותא הו"ל להביא בקדשים משום חולין דפסול כמו מתעסק וצ"ע ע"ש ריש ה' פסוה"מ:
דף מז.
בגמ' זו בידינו הוא לעכב מנין. אין להקשות דהא לכתחילה בעי לשמה בכל הזבחים וממילא אסור במתעסק וא"כ כיון דאיכא תו קרא דבן בקר הוי שינה לעכב דז"א דבשוחט קדשים משום חולין דסבר דחולין הוא לית בי' פסול שלא לשמה כמ"ש הרמב"ם (בפט"ו מפסוה"מ) דעלה לבעלים אפי' בחטאת דעקירה בטעות לאו שמה עקירה א"כ לולי הך דמתעסק הי' כשר משום חולין טפי מלשם חולין וצריך קרא דבן הבקר לכתחילה ואכתי לעכב מנין: