אור ברסלב

שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק שלישי

פרק שני

בתוס' ד"ה ובטמאים כו' ומשו"ה לא נקט נמי שמא יכניס ידו כו'. תמוה דאי נזהר להכניס היד א"כ איך יגע בבשר ויש ליישב בדוחק:

בא"ד והקשה ר"א כו' ויש ליישב דנ"מ בפסח הבא בטומאה ונכנסין הטמאים ויכולין לשחוט אפי' קרבן התמיד ולא מצינו בפסח הבא בטומאה שלא יהיו רשאין הטמאין לכנוס עד שעת הקרבה דהזריז רשאי לבא מקודם כמו בכל ע"פ. ואפי' את"ל דאסור לכנוס קודם שחיטת התמיד אכתי נ"מ אם יש מצורע דקרבן שלו דוחה עשה דהשלמה ויכול לשחוט החטאת ואשם של מצורע אחר התמיד כמבוא' בפ' תמיד נשחט (ד' נ"ט.):

דף לב.

במשנה וכולן שקיבלו הדם כו' עתוי"ט בשם הרע"ב בפ"ק דמעילה דטמא שקיבל לית לי' תקנתא משום דעושה שירים. אך שם במעילה מסיק התוי"ט דדוקא קיבל וזרק א"כ א"ש הכא וכולן גם על טמא וקיבל בלבד ע"ש. איברא דלשון הרמב"ם (פ"א מפסוה"מ) משמע כמו שהבין הראב"ד דאפי' קבלה בלבד עושה שירים. ומ"ש הכ"מ דסמך הרמב"ם עמ"ש בה' מעילה אינו הכרח דבה' מעילה מיירי בשאר פסולים וכ' דאפי' קבלו וזרקו אינו עושה שירים אבל הכא בטמא משמע אפי' קבלה גרידא עושה שירים. אך מסברא תימא לומר כן דודאי אפי' נשפך הדם שקיבל יכול לקבל שאר דם הנפש ולמה יהי' דין שירים עליו קודם הזריקה. והנה לכאורה הי' נראה כמו דטמא עושה שירים משום דכשר בציבור א"כ ה"ה ניתנין למעלה שנתנן למטה אפי' למ"ד לאו כמקומו דמי כיון דג"כ כשר בהנך דלמטה יעשו שירים. והא דתנן בסיפא נתן שלמעלה למטה אם יש דם הנפש יחזור ויקבל היינו בנתנו פסול. אך למ"ד שלא במקומו לאו כמקומו מפרש הסיפא בכשר כדאיתא לעיל כ"ו:] מוכח דפסול זה דלמטה אינו עושה שירים ונראה הטעם דדוקא טמא דכשר בציבור עושה שירים אבל הנך דלמעלה לא הוי עבודה כלל למטה ואע"ג דכשר בהנך דלמטה שם מצותן בכך:

שם במשנה נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר. לכאורה הי' נראה מדשינה ונקיט לשון דיעבד. וברישא אמר יחזיר לימין. לכלי שרת. וכאן לא אמר יאספנו. הי' נראה דאין נכון לכתחילה לאסוף מן הרצפה דאינו דרך כבוד וישחוט בהמה אחרת. דאין בזה הפסד קדשים כל כמה דלא זרק הדם. אכן בתוס' לקמן (לד ע"ב) ד"ה כל שבידו כתבו דמצוה לאסוף. והי' אפשר לחלק דאם נשפך כל הדם מצוה לאסוף אבל אם עוד נשאר בכלי לכתחלה לא יאסוף. אך א"כ מתניתין דתנן ואספו ע"כ מיירי שנשפך רק מעט א"כ אכתי תקשה דהוי דיחוי כיון דכ' התוס' דכל שבידו לא הוי דיחוי הוא דוקא במקום מצוה. ואפשר לומר דדיחוי לא שייך רק כשכל הדם נדחה וקושית הגמ' להוי דיחוי משום דמתניתין מיירי בכל גווני אפי' נשפך כל הדם וע"ז משני כל שבידו דהוי מצוה לאספו והא דתנן לשון דיעבד בנשפך רק מעט נהי דכה"ג לאו מצוה הוא מ"מ לא שייך דיחוי כיון דהנשאר בכלי כשר וממילא אפי' אסף גם הנשפך כשר מ"מ דוחק לחלק בהכי דמ"מ זה הנשפך נדחה מן הזריקה וצ"ע לדינא וגם הרמב"ם העתיק כלשון המשנה רק דיעבד ובאמת אין דברי התוס' מוכרחין בזה די"ל אפי' שלא במקום מצוה כל שבידו לא הוי דיחוי וכמ"ש לקמן מזה בס"ד:

שם בגמ' לכתחילה לא ורמינהו כו'. אע"ג דגם במשנה תנא השחיטה כשרה א"כ לשון כשרה דיעבד הוא מ"מ בברייתא דלא תני ששחטו ותנא סתמא כשרה משמע אפי' לכתחילה מיהו למסקנא דעכ"פ טמאים לכתחילה לא ובברייתא נמי תני טמאים ע"כ דבדיעבד מיירי ע"כ נראה דעיקר קושית הגמ' הואיל ויליף מקרא להכשיר מהיכי תיתי למיפסלינהו לכתחילה ומשני משום שמא יגע בבשר מיהו י"ל דחכמים אסרו לכתחילה בכל הפסולין שחיטה אטו שאר עבודות. ואפשר לא ניחא להגמ' הכי כיון דשחיטה כשרה בזרים א"כ מצוה בו יותר מבשלוחו ואין סברא שהחכמים יבטלו המצוה מן הבעלים:

שם בגמ' קסבר ביאה במקצת שמה ביאה. הקשה בס' פנמ"א א"כ למה לא קדשו שערי ניקנור כיון דהתירה תורה ביאה במקצת ע"ש. ולדידי לק"מ דנהי דבמקצת שמה ביאה מ"מ אדרבה מה שמכניס כל הגוף הוי כבא אל המקדש והתורה התירה רק ראשו וידו נמצא הוי כנכנס בכל הגוף חוץ מראשו וידו וכיון דביאה במקצת שמה ביאה אסור כיון שהוא שלא לצורך כנ"ל פשוט. שוב ראיתי כן מפורש בתוס' יבמות (ז':) דביאה בכולו לא אשתרי מידי דהוי הי' לו דרך קצרה ובא בארוכה ע"ש: ]:

בתוס' ד"ה מ"ש סמיכה והקשה ר"י דאורליניש כו'. ויש ליישב קצת דמ"מ כיון דכל הסמיכות היו בעזרה לפני ה' א"כ לא מצינו סמיכה רק לפני ה' ולכן בבמה א"צ סמיכה והא דשחיטה בעינן משום דבחולין נמי בעי שחיטה ובעינן ממשקה ישראל ומן המותר בפיך:

בא"ד מיהו לקמן בשמעתין משמע כפי' הקו' כו'. נראה דבלא"ה נמי יש להוכיח כפירש"י מהא דמוקמי' ברייתא דמה שחיטה בטהורין אף סמיכה בטהורין כשמעון התימני דס"ל דהשוחט צריך להיות לפנים והשתא קשיא ל"ל למילף סמיכה משחיטה כי היכי דדריש שמעון התימני ושחט לפני ה' דהשוחט צריך להיות לפני ה' כמו כן בסמיכה לפני ה' וסמך נימא דהסומך צריך להיות בפנים א"ו דבסמיכה עצמה לא כ' לפני ה' רק מטעם תיכף לסמיכה שחיטה ולכן אפי' הסומך עומד בחוץ לית לן בה [אי לא הקישא דסמיכה לשחיטה]:

דף לב:

בגמ' איתיבי' ר"ה לעולא כו'. לכאורה קשה הא אמרינן לעיל דהברייתא דמה סמיכה בטהורין אף שחיטה בטהורים ס"ל ביאה במקצת שמה ביאה א"כ י"ל עולא ס"ל כהאי תנא. ואפשר לומר דעולא חידש דביאה במקצת לוקה א"כ כרת נמי להוי אבל בברייתא דלעיל י"ל דשמה ביאה לאיסור בעלמא כי היכי דמצינן דחצי שיעור אסור וי"ל ביאה במקצת הוי כחצי שיעור להכי מקשה רק לעולא והא דמייתי אח"כ סייעתא לעולא מהא דמצורע מבטל סמיכה י"ל דאי אינו לוקה ורק איסורא בעלמא הוי מדחינן האי איסורא משום מצות סמיכה [כיון דבמצורע אי אפשר בלאו הכי. משא"כ בטמא שהביא קרבן יוכל לסמוך כשיטהר וכמ"ש התוס' לקמן (ל"ג.) ד"ה ניעול]:

שם בגמ' אידי ואידי עשה שיש בה כרת היא. הא דפשיטא להגמ' דיש בו כרת אע"ג דגמיר מנגיעה ושם ליכא כרת ובאמת רבינא לקמן קאמר דלענין מלקות לבד אתמר נראה דתלי' בפלוגתא אי דון מינה ומינה. דהכי ס"ל לרבינא ור"ה דמקשה הכא ס"ל דון מינה ואוקי באתרא דכיון דמרבינן ביאה במקצת הוי בכרת כמו כל ביאה ומשמע לי דעולא באמת הכי ס"ל דהא א"ל מטונך הואיל והותר לצרעתו וכן ביבמות (ד' ז') אמרו דעולא ס"ל הואיל ואשתרי אשתרי ורבינא ור"א לקמן פליגי אדעולא דר"ל לא איירי לכרת אבל עולא באמת הכי ס"ל בדר"ל כנ"ל. ומלשון רש"י לקמן לא משמע כן וגם בעיקר הדין דחידש עולא מתוך שהותר לצרעתו אפשר דאמת הוא אפי' למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה. דמ"מ מי פליג אעולא בהא וכ"מ סוגית הגמ' ביבמות שם דאמת הוא דין דעולא ולפ"ז לרבא בטמאי מתים שנעשו זבים מותרים **בתוס' ביבמות (ח'.) כתבו דרבא לית לי' דעולא אבל כבר עמד על דבריהם בטו"א במגילה (ג'.) ע"ש:** והרמב"ם לא הביא מזה משמע דס"ל דלדידן דביאה במקצת לא הוי ביאה ל"ל מתוך שהותרה וצ"ע בזה:

ברש"י ד"ה אידי ואידי כו' שהרי א"א להוציא הדם שנפסל ביוצא. באמת לא נתבאר הטעם דצריך להכניס ראשו וידו לפנים למתן דם רק מ"ש רש"י וכן הרע"ב במסכת נגעים דמיפסל ביוצא אבל אין זה מספיק דמה בכך דנפסל כיון דרחמנא אמר ליתן עליו הדם והלא ב' מיני דמים הם כדאיתא בתו"כ ובמשנה שם (פי"ד דנגעים) ב' כהנים אחד מקבל הדם בכלי לזרוק על המזבח ואחד מקבל בכפו ליתן על המצורע א"כ שמא כך המצוה ליתן עליו בכל מקום שהוא ובתו"כ לא נזכר כלל שמכניס ראשו וידו רק במשנה מפרש כן וצ"ע הטעם. ואפשר משום דכתיב וכפר עליו לפני ה' והגם דוהעמיד הכהן כו' ואותם לפני ה' מפרשינן בשער ניקנור מ"מ הכפרה הכתוב כל הכפרות ביחד והזריקה היא בפנים נתינה על הבהונות הוא בפנים דלפני ה' קאי על כל הכפרה כנ"ל:

בתוס' ד"ה ור"י כו' ועו"ק מדאמרי' פ' ג' מינין טמא יהי' לרבות טבו"י כו'. איני מבין קושיא זו די"ל דבהא פליגי כיון דגלי קרא לרבות טבו"י מר ס"ל דטבו"י דזב כזב ממש מכח האי ריבויא ומ"ס דלאו כזב ממש. אבל לולא האי ריבויא הוי כטהור לגמרי והא דבמחו"כ אינו כזב בלא"ה ע"כ איכא איזו מיעוט על מחו"כ טפי מטבו"י. מיהו בלא"ה תי' תוס' שפיר:

בא"ד אלא ודאי דט"י דזב כזב לענין פסח הבא בטומאה כו'. בס' פמ"א מקשה לפי' ה"ר חיים זה דלמ"ד דכזב דמי אין שוחטין על מחוסר כפורים א"כ למה דוחין כאן העשה משום הפסח בלא"ה אין שוחטין וזורקין עליו ע"ש. ואיני מבין דבריו דהכא מחו"כ הוא עד הבאת הקרבן ובלילה יוכל לאכול וס"ל השתא שוחטין וזורקין על טמא שרץ אבל הא דכזב דמי לענין פסח הבא בטומאה היינו שיהי' גם בלילה מחוסר כפורים ומ"מ אי מחו"כ דזב לאו כזב אשתרי כשרוב ציבור טמאים כמבואר שם בש"ס בכריתות:

דף לג.

בגמ' א"ר יוסף כל הסומך ראשו ורובו מכניס. אע"ג דהאי ברייתא דלעיל [דמתני ר"ח] דמקיש סמיכה לשחיטה ואמרי' בגמ' דסמיכה אפשר דעייל ידי' וסמיך ע"כ לא ס"ל דראשו ורובו בעי אפשר דר"י (לא ס"ל דר"ח או] ס"ל דאידך ברייתא דמקיש שחיטה לסמיכה פליג ע"ז וסובר דבכל כחו בעינן ולא מטעם דס"ל דביאה במקצת הוי ביאה כיון דבא ר"י לומר דביאה במקצת לא הוי ביאה וסוגית הגמ' דלעיל דס"ל דהני ברייתות פליגי בביאה במקצת הוא אליבא דעולא. ונראה מלשון הרמב"ם (פ"ג מה' מעה"ק ה' י"א) דלא ס"ל כר"י בהא דנהי דבכל כחו בעינן מ"מ בהכנסת היד בלבד שייך נמי בכל כחו ע"ש שכ' דבהכניס ידו סגי רק שיהי' בכל כחו **בכ"מ הביא דברי ר"י דהכא. אבל יותר נראה מקור דברי הרמב"ם מסוגיא דחגיגה (ט"ז:) דמסקי' התם דבעי' סמיכה בכל כחו. ומ"ש התוס' פסחים (פ"ט.) וביבמות (ק"א.) דפלוגתא דתנאי היא בחגיגה. כבר תמה עליהם בשעה"מ (פ"ג מה' מעה"ק) ע"ש:** ומה"ט נמי כ' הרמב"ם (בפ"ד ממחוסרי כפרה) דהמצורע מכניס שתי ידיו וסומך וע"ש בכ"מ דלא . ס"ל כההוא ברייתא דחוץ ממצורע משום דאתיא כר"י בר"י דמרחק צפון ואנן לא ס"ל הכי. והגם דהי' אפשר לומר דדוקא בסמיכה דאשם מצורע מקיל דסגי בהכנסת ידים משום דלאו דאורייתא מ"מ יותר נראה כמ"ש דס"ל בכל סמיכות דא"צ ראשו ורובו לפנים. ובעיקר הדין אי סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא לא הביא הרמב"ם מזה אדרבה כיון דכ' סתמא דמכניס ב' ידיו לא משמע דהוי הקפת ידים בלבד. א"כ ס"ל דאורייתא:

שם בגמ' ותיכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא. יש לעיין א"כ למה תקנו חכמים להסמיך סמיכה לשחיטה כיון דאין לו עיקר מדאורייתא ואפשר משום גזירה שמא יארע אח"כ פסול בהקרבן ולא ישחטנו ונמצא דעבד עבודה בקדשים לכן אמרו תיכף לסמיכה שחיטה:

בתוס' ד"ה וליעבד פשפש ומיהו קשה כו'. תמהני על דבריהם דכיון דנמסר הצורה של הבנין בלי פשפש אע"ג דמצורעים לא היו יכולין לסמוך א"כ מה מקום לתקן פשפש לסמיכת מצורע ואדרבה להיפוך קשה לי עמ"ש תוס' אח"ז דאי הטעם שמא ירבה בפסיעות כיון דהוא מדרבנן לא שייך בזה קרא אשכחו. ולפע"ד נראה להיפוך כיון דעכשיו גזרו וביטלו חכמים סמיכת מצורע שפיר מטעם מצות סמיכה נוכל לעשות פשפש דע"ז אין ראי' מה שנמסר הצורה בלי פשפש דאז לא הי' צורך בדבר דמצורעים נמי היו סומכין אבל עכשיו דאסרו הסמיכה מה בכך דהוא מדרבנן סוף סוף בטל סמיכה דאורייתא ושייך שפיר קרא אשכחו:

בד"ה סמיכת א"מ לאו דאורייתא כו' ומתוך האי שמעתא אתא שפיר כו'. א"י להלום דבריהם מאי מעליותא הוא לפי שיטתם כיון דמשום עבודה בקדשים הוי הך סמיכה רק בהקפת ידים א"כ שם נמי דספיקא הוא הוי ג"כ רק בהקפת ידים א"כ מה תועלת בהאי ספיקא יותר מכל אשם ודאי של מצורע:

בא"ד ומיהו קשה כו' אשם מצורע יוכיח כו'. אפשר לומר דשאני אשם מצורע דבא רק להכשיר ולכן לא הוי יוכיח וסברת ר"ש היא דסמיכה הוא לכפר דכן כ' וסמך לכפר עליו ולכן בבא להכשיר א"צ סמיכה ובזה יש ליישב ג"כ קו' התוס' בסמוך ד"ה איפוך דאע"ג דמקשינן האשם לחטאת לכמה דברים מ"מ לסמיכה לא מקשינן כיון דבא להכשיר כנ"ל:

דף לג:

בגמ' כי אתי רבין אמר ר"א לענין טמא שנגע בקדש איתמר. לכאורה אין זה סתירה דשני הדינים אין תלויין זה בזה דנהי דדריש ר"ל טמא שנגע בקדש לוקה מדכ' בכל קדש לא תגע מ"מ מקיש נמי נגיעה לביאה דביאה במקצת שמה ביאה. ואפשר לומר דהא מסיק הגמ' אליבא דר"ל דעיקר קרא באכילה דומיא דביאת מקדש דיש בו נטילת נשמה א"כ ע"כ ביאה במקצת לאו שמה ביאה דאל"ה הא אל המקדש לא תבא נמי אין בו נטילת נשמה היכא דבא במקצת דהא רבינא אמר רק למלקות אתמר ולא לכרת. וא"כ ע"כ לא אמר ר"ל כלל להאי לישנא דביאה במקצת שמה ביאה. מיהו יש לדחות דאע"ג דמשכחת במקצת דלית בי' כרת מ"מ שם ביאה יש בה כרת אבל נגיעה לעולם אין בה כרת:

שם בגמ' תניא כותי' דר"ל. לכאורה הוי רק ראיה להא דאזהרת טמא שאכל בקודש מבכל קדש לא תגע אבל לא להך קמייתא דטמא שנגע בקדש מיהו אפשר כיון דכל הטעם דר"י דטמא שנגע לא לקי משום דקרא בתרומה כתיב ומהאי ברייתא משמע דבקדש כתיב א"כ נסתייע ר"ל גם בזה ובאמת ביבמות פ' הערל (ע"ה מייתי הגמ' ברייתא זו ומסיים בה ולמה אפקי' בלשון נגיעה לומר נגיעה כאכילה ע"ש. איברא דשם בתרומה מירי. וכבר נתקשו בזה שם בתוס'. מיהו הרמב"ם (פי"ח מפסוה"מ) פוסק כר"י דנגע בקדש לא לקי ומ"מ בזה מייתי כדר"ל דאזהרת אכילת קדש מבכל קודש לא תגע ע"ש (וכבר תמה עליו הלח"מ (פי"ט מה' סנהדרין) ע"ש] הא דמקשה הגמ' דקרא לאזהרת אכילת קדש אתי אין להקשות ע"ז דאפי' אי קרא אתי לנגיעה ממילא אכילה באזהרה ג"כ דמשכחת אכילה בלי נגיעה דחבירו תחב לו בפיו ונגיעה דבפנים לא שמה נגיעה (כמ"ש התוס' לקמן (ק"ו) ובחולין (ק"א.) ע"ש]:

בתוס' ד"ה לענין מלקות הקשה ר"ח דאין עשה דוחה עשה ול"ת ותו דלא הוי בעידנא ע"ש. יש ליישב דכיון דלא אתרבי רק למלקות אבל לא הוי ביאה במקצת ממש כמו בכולו א"כ י"ל דבכלל עשה דוישלחו מן המחנה נמי לא הוי דכיון דמשלח רובו ונשאר מקצת מתקיים העשה. רק למלקות אתרבי מהיקש דנגיעה והשתא י"ל דלאו גרידא עשה דמתן בהונות דוחה אותו והא הוי בעידנא. והא דנקט לעיל עשה שיש בה כרת לרווחא דמלתא. אבל עשה דמתן בהונות סגי ובלא"ה כיון דמסיק ר"י דאפי' עשה ליכא רק שחדשו בה דברים. א"כ עשה דמתן בהונות דוחה לה:

בד"ה ה"ג ר"י אומר אינו לוקה. הקשו ליחשבי' בין חומרות דתרומה לקודש. וי"ל למ"ש מהרש"א (בסנהדרין ס"ד) דהא דאין לוקין מן הדין משום דאפשר בעבירה החמורה העונש חמור טפי דלא מתכפר במלקות א"כ לא שייך למיחשבי' קולא בקודש דודאי עונשו חמיר טפי והא דחשיב חומרא דמיתת משום דמפורש בתורה כרת בקודש ואי מיתה חמורה חשיב שפיר קלא בקודש וכן חפ"ז כולהו מפורשין אבל מה דאין לוקין מן הדין ל"ה קולא כנ"ל:

ד"ה ההוא בתרומה כו' הקשה ר"ח כו'. יש ליישב דשאני הכא דכתיב עד מלאת ימי טהרה דמזה הוכיח כאן רש"י דלא קאי אקודש (וכ"כ התוס' במכות (י"ד:)] א"כ לא דמי לכל זר לא יאכל קודש דמצי קאי שפיר גם אקודש ממש משא"כ הכא. דלא מצי קאי אקודש:

דף לד.

בגמ' והבשר לרבות עצים ולבונה. הרמב"ם (בפ"י מה' טו"א) כתב דחיבת הקודש מכשיר רק מדרבנן וצ"ע מ"ש (בה' פסוהמ"ק פ' י"ח) דלבונה מן המנחה שנטמאה לוקה אם אכל ממנה כזית. והכ"מ לא הרגיש בזה כלל. (ויותר תמוה (דבפ"ו מה' אסוה"מ) פי' הכ"מ דברי הרמב"ם דעצים ולבונה מעלה עשו חכמים שיקבלו טומאה. ומ"ש הלח"מ שם תמוה מדברי הרמב"ם בה' טו"א הנ"ל דחיבת הקודש דרבנן הוא]:

שם בגמ' הב"ע שקדשו בכלי כו'. הלשון תמוה דודאי קודם שקדשו בכלי לא מקבלו טומאה כלל [כדאיתא להדיא במנחות (ק"א.) דכטהורין דמי] והכי הול"ל שאני עצים ולבונה שאין להם מתירין כדתניא וצ"ע:

בתוס' ד"ה שקדשו בכלי הקשו מה כלי יש בעצים. וא"י למה לא פי' בעצים שנתנן כבר על המערכה דמזבח מקדש טפי מכל הכלים (כדאי' לקמן (פ"ו.) כשם שהמזבח כו' כך הכלים מקדשין] וכ"כ רש"י בהדיא במנחות (כ"א.) דעצים היינו עצי המערכה. וצ"ל דלשון כלי לא משמע להו על המזבח:

בד"ה אלא כמעביר צ"ע בזבין לי ליתכא וזבן לי' כורא. בס' צ"ק הבין הקושיא דשם מסיק הגמ' דהוי מוסיף על דבריו ע"ש מה שמיישב בזה. אבל בלא"ה נמי א"א לפרש הכי דא"כ הלא הכא נמי אמרינן דדוקא בא"ל רבו אל תביא אלא חטין הוי מעביר ושם לא אמר אל תקח אלא ליתכא. ולפע"ד נראה כוונתם להיפוך דהתם מיבעיא בגמ' דגם באמר ליתכא וזבין כורא הוי מעביר והכא פשיטא דבסתם חטין והביא חטין ושעורין לא הוי מעביר כנ"ל:

דף לד:

בגמ' פסול מה שיעשה שירים. פירש"י בזריקה דבקבלה מפורש במשנה יחזור הכשר ויקבל. ומיהו למסקנא דאין עושה שירים. רק שלא בזמנו. נראה דפסול חוץ לזמנו ומקומו אפי' בקבלה נמי עושה שירים דטעמא הואיל שמרצה לפיגולו פי' דע"י המחשבה נעשה פיגול ולא שייך לומר דהמעשה כלא עשאו כיון דמייתי לחיוב כרת משא"כ בשאר פסול הוי רק כלא עשה כלום דמעשה זר ושמאל לא מהני. וכמו לא זרק כלל. אבל במחשבת פסול נתוסף פסול יותר משלא עשאו. וטעם זה שייך נמי בקבלה. וכן כ' הרמב"ם בפי' המשניות להדיא. וכן משמעות סתם מתני' לעיל חוץ לזמנו ומקומו פיגול ופסול משמע דלית לי' תקנתא. מיהו בטמא דקי"ל דעושה שירים משמע דדוקא בזריקה דהא סתם מתני' וכולן משמע אפי' טמאים. אכן הרמב"ם (פ"א מפסוה"מ) כ' בקיבל טמא עושה שירים. והראב"ד חלק עליו. וצ"ל לדעת הרמב"ם דוכולן לאו דוקא ולא קאי אטמא. ודוחק. והכ"מ שם כ' דהרמב"ם לא דייק שם וסמך אמ"ש (בפ"ג ממעילה) קיבל וזרק וכן כתב התיו"ט פ"א דמעילה]. וצ"ע בזה. אכן בחוץ לזמנו כ"ע מודים דבקבלה עושה שירים דלא כמ"ש בס' טה"ק בשם הראב"ד דגם בחוץ לזמנו אין עושה שירים רק בזריקה דהרי הרמב"ם (פי"ד מפ"מ) כ' דפסול שקיבל חוץ לזמנו יחזור הכשר ויקבל משום דאין פיגול במי שאין ראוי לעבודה ומינה דכשר מפגל בקבלה ועושה שירים ושתיק לי' הראב"ד. וגם למ"ש הכ"מ דהרמב"ם מודה להראב"ד. וכאן במשניות כ' הר"מ להדיא דחוץ לזמנו בקבלה עושה שירים ע"כ דגרע מטמא. ומ"ש רש"י שזרק. משום דרישא גבי כל הפסולין מיירי בהכי מסיים כן אבל ה"ה בקבלה. כנ"ל ברור. עוד מסופק בס' הנ"ל אי מחשבה דשלא לשמה בחטאת עושה שירים ול"נ דעושה דהרי חוץ למקומו נמי ליכא פיגול ומ"מ דייק הגמ' מחוץ לזמנו על חוץ למקומו והטעם כמ"ש דעיקר הוכחה דמחשבה גריעא ממעשה וה"ה בשלא לשמה כנ"ל:

שם בגמ' אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו הואיל ומרצה לפיגולו כו'. משמע הטעם כיון דהפיגול חל ע"י זריקה דוקא הרי דשם זריקה עליו וכמ"ש רש"י. מיהו קשה התינח חוץ לזמנו אבל חוץ למקומו דהוי רק פסול וזה לא תליא בזריקה למ"ש המל"מ פי"ח מפסוה"מ] ונראה דהוא רק גילוי מלתא מדחשבה התורה לזריקה גבי פיגול מוכח דמה דנפסל מכח מחשבה לא מיעקר כל המעשה ושם זריקה עליו ממילא ה"ה במחשבת חוץ למקומו ונראה לפ"ז דה"ה מחשבת שלא לשמה גבי חטאת ופסח דמ"מ שם עבודה עליו דהפסול רק מכח מחשבה ועושה שירים כנ"ל [אולם בתוס' מנחות (ע"ט.) לא משמע כן וחוץ למקומו הטעם משום דאיתקש לחוץ לזמנו ע"ש]:

שם בגמ' אלא שמא לא נתקבל בכלי. ותמוה דמאי בכך מ"מ אותו הדם שנשפך מן הכלי שפיר מתקן בו ומאי פריך עלה תו והוא גופא מנא ידע. ונראה דהגמ' קאי כאן בס"ד דלא ידעו דמטעם אין דם מבטל דם אתי עלה רק דדם התמצית כשר ומקשה שפיר הא יש תערובות דם שנשפך מן הצואר לקרקע. ותי' דכהנים זריזים כנ"ל. שוב מצאתי בתוס' פסחים עמדו בזה ותי' קצת באופן אחר ע"ש. (כדברי התוס' מפורש בירושלמי בפסחים שם]:

בתוס' ד"ה פסול. וממתניתין ליכא למידק קיבלו אין זרקו לא כו'. באמת בגמ' לעיל (כ"ו:) איתא הכי מיהו קשה די"ל משום טמא לא נקט זרק דטמא עושה שירים בזריקה ומכאן סייעתא להרמב"ם דוכולן דמתני' לא קאי אטמא. והנה לכאורה יש לתמוה תו על הגמ' הנ"ל לפמ"ש תוס' לעיל בהא דנתנו שלמעלה למטה דמוקי לה בפסול. והקשו תוס' א"כ במקומו נמי ותי' משום טמא ע"ש. ופירשתי שם דמ"מ שלא במקומו נהי דכמקומו דמי היינו כשהוא מרצה אבל כשיש פסול אחר כטמא שוב אינו כמקומו כלל ולהכי אינו עושה שירים וא"כ קשה למה נצרך הגמ' לדחוק שחטו לא שפיר י"ל זרקו לא דעושה שירים ומ"מ גבי שלא במקומו כיון דהוי לענין זה שלא כמקומו להכי אינו עושה שירים וצ"ע על התוס' שם כי באמת אין דבריהם מוכרחין דקושיתם יש ליישב בלא"ה דלרבותא נקט שלא במקומו:

בד"ה כל שבידו כו' כשכיסהו הרוח ונתגלה כיון דאין מצוה כו' ולא דמי להכא דמצוה לאוספו. ולפי שיטה זו אם יהי' נשפך רק מעט דליכא מצוה לאוספו ואספו וזרקו פסול וזה דוחק. וכבר כתבתי במשנה דאדרבה משמעות המשנה ואספו כשר דלא הוי מצוה לכתחילה לאוספו ועיקר קושית התוס' נראה ליישב דבשלמא התם בדיחוי דמצות אין צורך בדבר רק לקיים המצוה וכיון דנפטר שעה א' זה הדם מן המצוה נדחה ולא שייך שבידו לבוא לידי חיוב כיון דנפטר מן המצוה אידחי הדם מחיוב מצוה זו אבל בקרבן שבא כדי להתכפר ואפי' בנדבה א"כ הפי' דיחוי ליפסל שלא יהי' ראוי עוד וע"ז אמרינן כיון דבידו לא נדחה מהכשרו דאכתי בידו להכשירו כנ"ל פשוט:

דף לה.

בגמ' והלא דם התמצית מעורב ר"י לטעמי' דם התמצית קרי דם. צ"ע הא בלא"ה מעורב עם השירים דכל הפסחים ושירים ודאי אין מכפרין ובע"כ צ"ל דאין דם מבטל דם:

שם בגמ' שבח הוא לבני אהרן כו'. ק"ק למה נקט לבני אהרן טפי הול"ל שבח הוא לבנ"י דהא כל העזרה נתמלא דם ולא הי' צריך לדחוקי בהולכת עצים טפי י"ל דכהנים כל הליכתם על אצטבאות רק כל בנ"י העומדים בעזרה ע"פ נתלכלכו עד ארכובותיהן בדם. מיהו עיקר הענין שפקקו מטעם זה תמוה גם הרמב"ם בה' ק"פ לא הביא כלל שפוקקין העזרה בע"פ:

שם בגמ' וכ"ת דמדלי והתניא מדו כמדתו כו'. כ' התוס' דצ"ל דס"ל אבנט מיגז גייז ואפשר לומר דהכא לכו"ע פסול הואיל וא"א להיות בלא הגבהת האבנט דיהיו מטושטשין להכי פסול אבל בראוי להשתלשל עד למטה אין פסול בהגבהה שע"י האבנט כענין כל הראוי לבילה א"ב מעכבת בו:

שם במשנה לאכול כח"ז ולהקטיר כח"ז כשר כ' תוי"ט צ"ע דכבר שנינהו לעיל סוף פרקין. ונראה דקמ"ל הכא דאפי' ר"א דפוסל בלאכול מה שראוי להקטיר והטעם דב' אכילות אקשינהו הכתוב א"כ הו"א דגם אכילה והקטרה מצטרפין קמ"ל דמודה ר"א דלהכי לא אקשינהו ועי' מנחות (פ"ג) מ"ש תוי"ט שם. ולע"ד נכון כמ"ש. וכן מוכח בגמ' פ"ב דלר"א זה הדין רבותא רבה:

שם במשנה ומן העצמות וגידין כו'. צ"ע בלהקטיר בעולה אי ג"כ כשר כיון דכל זמן דלא פירשו עצמות וגידין מעלין אותן כדאיתא לקמן (פ"ה:) א"כ י"ל דראוי להקטיר מקרי:

שם במשנה לאכול שליל כ' הרע"ב דלאו גופא דזבחא הוא. ועי' תוס' רע"א במשניות דבגמ' מסקינן דהוי גופא דזבחא רק משום דמאיסי לפי' הרמב"ם בפיהמ"ש ולפירש"י אין דרכן לאכול. והנה במקדישה כשהיא מעוברת דהקדיש גם הולד בהא איכא למימר דהוי גופא דזבחא אבל בנתעברה אחר ההקדש למ"ד ולדות קדשים בהווייתן קדושים והולד שבקרבה נאכל בחוץ א"כ ודאי לאו גופא דזבחא הוא לכו"ע. אלא דנראה דהכא לא מיירי מזה דא"כ לכתחילה נמי שרי לאכלו בחוץ כדאיתא בתמורה (כ"ה:) ולא שייך שחישב לאכול בחוץ. וע"כ מיירי דהקדישה כשהיא מעוברת ובזה מסקינן דגופא דזבחא הוא:

בתוס' ד"ה פיגל בזבח כו' ושם דחק בחנם כו'. וי"ל דרש"י כ' כן משום חטאת העוף דנאכל ובזה צ"ל הטעם דאין מוראה ראוי לאכילה מיהו תוס' לשיטתייהו שפי' בדיבור שאח"ז דמיירי בעולה [ורש"י לשיטתי' אזיל שפי' בחולין (קכ"א.) גיד הצואר דשייך גם בחטאת וע"ש בתוס']:

דף לה:

תוס' ד"ה אלא דוקין שבעין כו' א"נ פסול מדרבנן. דבריהם אינם מובנים דאפי' פסול מדרבנן מ"מ כיון דמדאורייתא כשר בעוף שוב בבהמה נמי אם עלה לא ירד:

דף לו.

בגמ' אם אין ענין להניח תנהו ענין למחשבת הנוח. קשה דמ"מ מנ"ל דפסול כיון דליכא קרא לעכב. ואולי כיון דאפקא קרא בלשון לא יניח לומר דמחשבת הנוח הוי כאילו הניח. עוד נראה דר"א דורש גם סיפא דקרא והנותר באש תשרופו קאי ג"כ אמחשבת הנוח וכ"כ ג"כ בס' טה"ק ע"ש באריכות:

שם בגמ' סברא הוא. יש לתמוה מה סברא הוא זה לעשות המחשבה כמעשה. ואפשר דעיקר טעמא דר"י מכל דבר רע וס"ל דמה דאם עשה כן פסול בכלל דבר רע הוא וכן משמע בברייתא דמייתי אח"כ בגמ' דבר רע לרבות כו'. והנה בס' טה"ק הקשה א"כ ל"ל קרא בחוץ למקומו דפסול תיפוק לי' מסברא. ותי' דמטעם חוץ למקומו פסול אפי' בחישב לזרוק מקצת דם אבל מהאי סברא לא מיפסל רק בחישב על כולו. ויפה תירץ. אך יש להקשות לפ"ז לקמן דמקשה וליפלוג כו' בניתנין בפנים שנתנן בחוץ ומשני דבעי מקום משולש ולתי' הנ"ל קשה דנהי דממעט קרא דאין פסול חוץ למקומו רק במקום משולש היינו להיות נפסל אפי' בחישב על מקצתו אבל בחישב על כולו נימא דפסול אפי' בנותנין בפנים שנתנן בחוץ. מיהו לפירש"י דקושית הגמ' רק על הניתנין בחוץ שנתנן בפנים א"ש דמטעם מחשבה כמעשה גם במקצת דם שנכנס בפנים קי"ל דפסול וא"כ גלי קרא דבעי מקום משולש ובלא"ה לא מיפסל ולא אמרי' בי' מחשבה כמעשה. אך לפי' הפשוט דקושית הגמ' גם על בפנים שנתן בחוץ ובזה ל"א שלא במקומו כמקומו דמי כמו שפלפלו התוס' בזה לעיל (ד' כ"ו:) יקשה כנ"ל. מיהו י"ל כיון דלענין בחוץ שנתנן בפנים ע"כ מוכח דבזה ל"א מחשבה כמעשה דאל"כ הי' נפסל גם במקצת כנ"ל שוב ג"כ ה"ה בפנים שנתנן בחוץ. ולי נראה ליישב קו' טה"ק הנ"ל דבאמת כיון דגלי קרא דבעינן מקום משולש א"כ אדרבה במחשבה זו דמקום לא הוי מחשבה כמעשה דגזה"כ הוא דזה אינו פסול רק במקום משולש ולזה עצמו כתיב חדא פסול דחוץ למקומו כנ"ל:

שם בגמ' וליפלוג בנימנין בחוץ כו' ותמוה למ"ש הרמב"ם (פ"ב מפסוה"מ) דגם בחוץ שנתנן בפנים כיפר וכמקומו דמי מאי פריך. והנה רש"י פי' משום דחטאת מיפסל בפנים. וצ"ל קושית הגמ' משום דסתם המשנה משמע דאיירי אפי' בחטאת. ומיהו לפום רהיטא הי' נראה דאפי' בחטאת למ"ד שלא במקומו כמקומו כיפר דהתורה לא אמרה רק וכל חטאת כו' לא תאכל באש תשרף ומנ"ל דלא כיפר. וגם מלשון הרמב"ם שם משמע קצת הכי דכ' סתם הנתנין בחוץ שנתנן בפנים בשר הזבח פסול ואעפ"כ נתכפרו הבעלים ולא הוציא חטאת מזה הכלל. ואח"כ הביא דחטאת פסול ע"ש ולא כ' רמז דלא כיפר ואדרבה לשון התורה וכל חטאת כו' יובא לכפר בקדש משמע דבכיפר מיירי דומיא דהנך דמצותן בפנים דכיפר ומ"מ הבשר נשרף. איברא דברש"י ותוס' מבואר דפשיטא להו דבחטאת לא כיפר ואפשר מצאו כן באיזה מקום בגמ'. וגם יש להוכיח מכח קושית התוס' ד"ה וקי"ל דהקשו למ"ד לאו כמקומו דמי אמאי פסיל רחמנא טפי בחטאת משאר קרבנות. ואי נימא דלמ"ד כמקומו גם בחטאת כן ודאי תקשה וגם לא יועיל ע"ז תי' התוס' דנ"מ אם יש עוד דם דכיון דכיפר תו לית תקנתא בזריקה שוב. מיהו אפשר לומר דקרא ללאו אתי ללקות באוכל מן הבשר. וצ"ע:

ובודאי פשט הגמ' נראה יותר דגם בפנים שנתנן בחוץ לאו כמקומו דמי לכו"ע. ובזה מיושב ג"כ קו' הבה"ז אהא דמקשה בגמ' ומי אית לי' לר"י הך סברא כו' ליקשי בפשיטות מתניתין אברייתא ע"ש. להנ"ל א"ש דממתניתין המ"ל דגם בחוץ בפנים ופנים בחוץ כמקומו חשיב ולא מיירי בחטאת וברייתא מפורש בה חטאת. אבל השתא דהמקשן פשיט לי' דלאו כמקומו חשיב ומתרץ מכח שלישי א"כ קשה מברייתא דמשלישי הכל אימעוט גם חטאת כנ"ל:

שם בגמ' וקי"ל בשכיפר השתא התם כו' וקשה דלמא מיירי התם דהכניס מקצת דם דמטעם מחשבה לא מיפסל רק כשהכניס כל הדם וצ"ל דסתמא קתני ומסתמא דרך להכניס כל הדם:

בתוס' ד"ה שיאכלוהו כו' וי"ל דל"ד כו'. תמוה דהרי תוס' עצמם כתבו לעיל (ד' כ"ז ד"ה יצא) דגם לר"י דמחשבה כמעשה דוקא אי בעביד המעשה לא נתכפר כלל משא"כ אם נתכפר רק שלא התיר הבשר לאכילה בזה ל"א מחשבה כמעשה. ואפשר לחלק דהתם דנתכוין לזרוק שלא במקומו דעיקר הזריקה לכפר ונתכפר גם שלא במקומו נהי דלא התיר הבשר מ"מ הא עיקר הדבר שבא לכפר ונתכפר ל"א בי' מחשבה כמעשה אבל הכא בהקטרה דהוא רק להתיר הבשר באכילה ולא לכפרה וכיון דאי עשה מעשה לא התיר הבשר ונפסל מעשה הקטרה בזה הוי מחשבה כמעשה:

בד"ה קסבר כו' וי"ל דס"ד דר"י הוא דלא בעי כו'. דבריהם אין מובנים דנראה יותר דודאי גם ר"י בעי מקום משולש לענין מחשבת חוץ למקומו לאכילה או גם להקטרה כזית דמיפסל כל הקרבן בזה דוקא מקום משולש אבל בחישב לזרוק כל הדם שלא במקומו שבחוץ בפנים דפסול וכיון דמחשבה כמעשה שפיר יש לפסול גם בזה ואדרבה תי' הגמ' קשה להבין איך אמעיט משלישי להכשיר שבחוץ בפנים כיון דמחשבה כמעשה דקרא לא מיירי רק במקצת או לאכול חוץ למקומו אבל במחשב על כל הדם מנ"ל להכשיר:

דף לו:

בגמ' חישב שיאכלוהו טמאים למחר חייב א"ר תדע דבשר לפני זריקה לא חזי. ותמוה ס"ד דרבא. וי"ל דמיירי שיאכלוהו טמאים היום ולמחר יהיו טהורים כגון מחוסר כפורים דאסור לאכלו היום וגם בלילה עד למחר א"כ דומה לבשר לפני זריקה דאסור וה"נ למחר יהי' טהור ומ"מ דחה הגמ' שפיר דהתם אי הי' זורקו היום הוי חזי אבל הכא אפי' אי יזרוק היום הדם לא יהי' חזי להני טמאים א"כ אפי' בלי פיגול לא הי' יכול לאכלו היום:

תוכן העניינים

שפת אמת על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה