שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שני
במשנה כל הזבחים כו' טמא. ותמוה למה תני כיון דכבר תני טבול יום ומחו"כ כמ"ש התוס'. ואפשר לומר למאי דמסקינן לקמן (ד' כ"ב:) דלא כזקני דרום דבעי להכשיר טמא מת לכן תני טמא מיותר לרבות אפי' טמא מת. [ ועמ"ש בחי' מנחות (ד' ו') בזה]:
שם במשנה ע"ג רגלי חברו. אמרי' בגמ' דרבותא קמ"ל אפי' מינו דאדם חוצץ. והשתא יש לעיין ברגל א' על גבי רגל השני של עצמו אי ג"כ חוצץ. וכן נראה. והא דלא תניא במתניתין משום דבזה יש חילוק אי יכול לעמוד על רגל א' כדלקמן (ד' כ"ד.) ברגל א' על האבן ע"ש. ותנא מילתא דפסיקא נקט. אבל באין יכול לעמוד על רגל א' י"ל דאפי' ברגל עצמו חוצץ **למ"ש התוספות לקמן (ק"י.) טעמא דמתני' הכא משום דאין דרך שירות בכך גם ברגל עצמו שייך האי טעמא אך התוס' כתבו כן אליבא דרב אבל לשמואל ור"י י"ל הטעם כאן משום חציצה. ועי' בריטב"א יומא (ד' נ"ח) שכ' דברגל עצמו כשר ועי' באו"ח סי' ע"ד ובסי' צ"א. ובברכי יוסף סי' ע"ד מ"ש בזה באורך:** ויש לומר עוד דלהכי לא תניא דכהאי גונא לאו דרך שירות הוא ואפשר דלא מקרי כלל עמידה כה"ג ורגלו על אבן טפי הוי עמידה משמניח רגל א' על השני וצ"ע לדינא. שוב ראיתי דזה תלוי בבעיית רבא לקמן (י"ט) הכניס ידו לתוך חיקו ע"ש:
שם בגמ' דבי ר"י תנא אתיא בק"ו מבעל מום שאוכל כו'. ואינו מחלל אם עבד בשוגג וכן תי' התוס' בתענית (ד' י"ז:) דלהכי אין ערל פסול מק"ו דבעל מום דחלל יוכיח ע"ש. ובס' טה"ק מתרץ תמיהת התוס' ד"ה היכן מוזהר דת"ל מוהקריבו. ותי' הוא דמוהקריבו ה"א חלל יוכיח. אבל עתה דמוזהר בלאו. וזר לא יקרב. אין לומר חלל יוכיח דשאני חלל דאינו באזהרת לאו ע"ש. וא"כ א"ש דהתוס' לגבי ערל דג"כ אינו באזהרת לאו שפיר כ' חלל יוכיח. משא"כ זר. מיהו אכתי קשה לי לקמן דאמר ר' משרשיא ק"ו מיושב ושם תקשי חלל יוכיח. דהא יושב נמי לא מוזהר בלאו רק מעשה דלעמוד לשרת וצ"ע. וכן קשה לקמן גבי אונן דיליף ג"כ בגמ' בק"ו ואונן אינו בלאו ונימא חלל יוכיח **בתוס' מכות (ד' י"ג) חשיב אונן דהו בכלל הלוקין משמע דהוא בלאו אכן בכ"מ (פ"ב מה' ביא"מ) כתב פשוט דלית בי' לאו ע"ש:**:
בתוס' ד"ה אלא וא"ת א"כ במכות כו' דמצריך אזהרה לאכילת קודש בטומאה ת"ל מהכא. ואפשר לומר דוינזרו כ' רק בזרע אהרן א"כ אין ללמוד בזר שאוכל קודש בטומאה. ואי דק"ו הוי אין מזהירין מן הדין. [וכן לחיוב כרת באוכל בטומאה עי' בתו"כ פ' אמור דמייתי קרא לרבות כל ישראל שאינם זרע אהרן]. ותו י"ל דה"א דמיירי דוקא באכילת קדשי קדשים דהוא נאכל רק לכהן אבל בקדשים קלים דנאכל לזרים נאכל ג"כ בטומאה. לכן יליף שם ר"י מביאת מקדש בטומאה דהוא אפי' בזר וכן ר"ל יליף מבכל קודש לא תגע ע"ש דהוא ג"כ בזרים. אבל וינזרו בזרע אהרן כתיב כנ"ל:
בסה"ד ותימא לי הא אצטריך חילול כו'. בס' צ"ק כ' כאן דברים תמוהים ליישב בזה קושית התוס' דמקודם דלהכי צריך גז"ש דחילול חילול. דאל"ה לא הוי מרבינן תרין חילולים רק דלשון רבים נצרך לטמא ששימש כתמיהתם כאן אבל בתר דאיכא גז"ש א"כ לג"ש הוי סגי לשון יחיד ומדכ' לשון רבים מרבינן טמא ששימש. וא"י מה קאמר דמ"מ דרשא דלוי דתרין חילולים איכא דמזה יליף דנותר שייך אפי' בדבר שאין לו מתירין ומנ"ל כיון דצריך לשון רבים לטמא ששימש. ולע"ד יש ליישב קצת תמיהת התוס' דהא דצריך הגמ' בסנהדרין ללשון רבים כי היכי דלא נילף טמא מנותר דהוא בכרת. והשתא י"ל אי לאו דנדרוש כלוי דב' חילולין מרבי נותר והו"א דנותר נוהג רק בדבר שיש לו מתירין כפיגול א"כ אפי' בלשון יחיד טפי הוי ילפינן חילול חילול מתרומה מבנותר כיון דלא דמי] לנותר שאין נוהג רק בדבר שיש לו מתירין ודו"ק:
בד"ה אתיא מבעל מום וממחוסר בגדים ושלא רחוץ כו' פסילי רק מטעם זרות. תמהני על דבריהם דלפי דרשא דבי ר' ישמעאל דזר פסול מק"ו דאסור לאכול א"כ מחוסר בגדים דכשר לאכול מה בכך דהוא זר לא ליפסול כיון דליכא ק"ו ע"ז. ובע"כ צ"ל דהא דמחוסר בגדים מיפסל מטעם זר לא אתיא כדבי ר' ישמעאל. ובאמת יש לתמוה דלדידהו למה יפסול מחוסר בגדים. ומתוך הדוחק נראה דאה"נ דמודים דבי ר"י דמוינזרו נלמד זר רק משום דלוי אמר זר מנלן מוינזרו משמע דבלא"ה לא הוי זר מחלל עבודה. ע"ז אמרו דבלא"ה הוי זר מחלל עבודה מק"ו. אבל מודים דאצטריך למילף מוינזרו כי היכי דליפסלו מחוסר בגדים ושלא רחוץ. תדע דלא מקשה הגמ' לדבי ר"י וינזרו מה עביד להו. ובאמת מה דפשיטא לתוס' דמחוסר בגדים פסול מטעם זרות לא משמע כן מפי' המשניות להרמב"ם רק דאין בגדיהם אין כהונתם משמע דמחללי עבודה דכהונתן פי' עבודתן. והא דבעלמא אמרי' בגמ' דמה"ט הוי להו זרים היינו לחייבם מיתה כזר. אבל לענין מיחל עבודה אין צריך לטעם זר. תדע דהגמ' לקמן (ד' י"ז:) לא מסיק דהוי להו זרים. רק לענין מיתה מסיים הגמ' [בסנהדרין פ"ג] דהוי זרים. מיהו עכ"פ דברי תוס' צ"ע:
בא"ד ואפי' למ"ד התם דמחלל עבודה משום דאיתקש לשתויי יין כו' ויש להקשות ע"ז דהא הגמ' מסיק שם בסנהדרין דהלכה גמירי רק דאתא יחזקאל ואסמכי' אקרא. ונראה דבאמת למסקנא לק"מ דאין דנין ק"ו מהלכה. רק קושית התוס' הוא בס"ד דגמ' התם דאסיק בקושיא הא דא"ר אשי פרועי ראש דלא אחיל עבודה לא גזרו בי'. והוי ס"ל דהיקש ממש הוי ע"ש. וע"ז קשיא להו דנילף זר מק"ו. וע"ז תירצו דהוא רק מטעם זר. אכן עיקר קושית התוס' משתויי יין י"ל דמה לשתויי יין דאסור להורות:
דף טז.
בגמ' טמא יוכיח פירש"י דבהמה אין מקבלת טומאה מחיים. וקשה דמ"מ מקבל טומאה הבשר ושייך בי' קצת קרב כמקריב ועל מה הצד פרכינן פירכא כל דהו. ונראה דבאמת גם בזר שייך קצת קרב כמקריב דהא חולין בעזרה פסול וצריכין מקודם להקדישו והוי קצת קרב כמקריב דבעי קדושה על הקרב ועל המקריב. רק דבעל מום הוי לגמרי קרב כמקריב. וא"ש טמא יוכיח דהוא ג"כ כזר דלא הוי לגמרי קרב כמקריב:
שם בגמ' אלא מוזר לא יקרב. קשה לי א"כ דשנה עליו הכתוב והקריבו מוכיח דזר אסור וגם כתי' וזר לא יקרב א"כ הוי עיכובא. ותו ל"ל כלל הק"ו מבעל מום וראיתי בס' טה"ק שכ' דזה לא הוי שינה עה"כ דלא יקרב ללאו אתיא. ואכתי קשה דסגי בזה ולמה לי והקריבו הכהנים והוי שינה לעכב. ואפשר לומר דוהקריב צריך כדי לידע דמקבלה ואילך מצות כהונה ולכן לא הוי שינה עה"כ לעכב:
שם בגמ' ק"ו מיושב. בס' פ"מ הניח בצ"ע דרש"י ותוס' לקמן (כ"ג:) כתבו דפסול יושב רק מטעם זר . ולעמידה בחרתיו ולא לישיבה א"כ כזר הוי ע"ש. ולא דק דהא מפורש בברייתא שם דלעמוד והעומדים שינה הכתוב לעכב ומ"ש רש"י ותוס' דהוי נזר הוא לבאר קושית הגמ' שם דמקשה דליהוי במיתה כזר והיינו מה"ט כיון דלא נבחר רק בעמידה. מתחשב יושב כזר. אבל פסול עבודתו אין צריך לטעם זר רק משום דשינה הכ' לעכב כמ"ש:
שם בגמ' הן היום הקריבו מכלל דאי אינהו אקריב שפיר אישתריף. קצת קשה איך הוי ס"ד דמשה דאינהו אקרבו א"כ נפסל והו"ל לקרובי חטאת אחר. ואפשר לומר דר"א ס"ל כרבא לקמן בשמעתין דאונן כשר בקרבן ציבור וכתבו בתוס' ד"ה אבל דמ"מ חטאת דאהרן לא הוי נאכל כמו בטומאה בציבור דאינו נאכל. ולהכי לא הקריבו קרבן אחר רק אישתריף. מיהו אנן לא קי"ל כרבא ומ"מ הביא רש"י בחומש פי' זה דאילו הם הקריבו שפיר אישתריף:
שם בגמ' מי כתיב הא אחר שלא יצא חילל כו' פירש"י דבכ"ג הו"א טפי למיפסל מתוך חישובו וקדושתו. וא"י למה נדחק בזה דיותר נראה דאיהו לא מפרש חילול לענין פסול רק דלא יצא ולא יבטל הקרבן המוטל להקריבו דזה פי' הפשוט בתורה. [וכן פי' הרמב"ן בפ' אמור שם]:
שם בגמ' קסבר מפני הטומאה נשרפה. א"י הכונה דגם אם מפני הטומאה נשרפה יש לדייק הלשון הן היום הקריבו דאם הם הקריבוה הי' נפסל כמפורש בגמ' לקמן (ק"א.). ונהי דכ' התוס' דשם קאמרי אליבא דאמת דאונן פסול אבל למידק מכאן לא. זה שייך גם למ"ד מפני אנינות נשרפה ולמה דיוק זה מוכרח טפי למ"ד מפני אנינות מלמ"ד מפני טומאה וצע"ג בזה:
בתוס' ד"ה מיושב ת"ח. ותו דאמרינן התם כו' לאיסורא ילך להעיד ע"ש. דבריהם צריכין ביאור דמה ראי' מזה למ"ש מקודם דהקפידא משום זילותא ולא משום עמידה. ואפשר כוונתם דס"ל דעדות דאיסורא אפי' אינו ת"ח כשר בישיבה דועמדו שני האנשים בעדות ממון הוא דכתיב ולא באיסורא בפרט במקום דע"א נאמן באיסורין לאו שם עדות עליו כלל כמ"ש הט"ז (ביו"ד סי' צ"ח ס"ק ב') וא"כ שפיר דייקא דהוא מטעם זילותא:
בא"ד וי"ל דלא דמי כו' ולגבי מצות יכול למחול. א"י כונתם בהוספה זו. דבלא"ה שפיר מתורץ דלעולם כבוד ת"ח עדיף ממלך והא דמלך אינו יכול למחול על כבודו מטעם אחר הוא וכ"כ התוס' בסנהדרין שם. וגם הוספה זו אין מובן כלל. דלה"ט דיכול למחול הא ת"ח לעולם יכול למחול. ויותר הי' נראה דאם זה תירוץ בפ"ט הוא א"צ לומר מטעם מחילה רק כפשטא כיון דכבוד מלך הוא רק מטעם שיהי' אימתו עליך ולכן לענין מצוה לא שייך כלל כבוד מלך. ואין צריך למחילה כלל. מיהו עכ"פ תי' הראשון מספיק כמ"ש:
בא"ד ועי"ל כו' ובדיני נפשות אפי' ת"ח עומד. אין מובן הטעם כיון דועמדו קאי גם על דיני ממונות. מ"ט לחלק בת"ח בין ד"נ לד"מ. והנה בסנהדרין שם לא תי' תוס' כן על קושיא זו רק שהקשו שם קושיא אחרת על הך דינאי דא"ל עמוד והא קי"ל דאם רצו ב"ד להושיב שניהם מושיבין. ותי' בד"נ שאני. ועפ"ז יש ליישב גם קושיא זו דבאמת שם בע"ד הוי ינאי וא"כ לא נוכל להושיב אותו והשני יעמוד דזה אסור מטעם לא תכירו פנים והשני א"י לישב דהוא אינו מלך וכיון דבד"נ אסורין להושיב שני הבע"ד. ממילא נהי דינאי מטעם מלך הי' מותר מ"מ א"י לישב בשביל הב'. הגם דמבואר בשבועות שם דאם בע"ד א' ת"ח מושיבין גם הבע"ד השני [יש לומר דהינו דוקא בדיני ממונות דגם אם אינם ת"ח רצו להושיב שניהם מושיבין ולא בי"נ]. גם י"ל דדוקא בע"ד צריך לעמוד בד"נ כיון דמחויב מיתה צריך לעמוד. ואפי' ינאי דעבדא דידי' קטיל נפשא מ"מ חושבין אותו לבע"ד כדאמרי' התם יבוא בעל השור רו'. אבל עדין " דאין נ"מ בין ד"מ לד"נ מיהו לשון התוס' משמע הכי רק בשבועות תי' התוס' בסתם דדיני נפשות שאני. ומשמע דאפי' בעדות ת"ח אסור להושיבו בד"נ. וקשה הטעם. וגם מקשין ע"ז דא"כ אכתי נימא הכא יושב שאני דפסול לעדות נפשות אפי' ת"ח. ונראה ליישב דבאמת עיקר פירכא דהגמ' כאן. משום דכמו דפסול לעדות יושב משום דכ' לפני ה' דאלקים נצב בעדת אל ולהכי אסור בישיבה א"כ גם בביהמ"ק דהוא לפני ה' אסור לעבוד בישיבה. וא"כ שפיר מיישב הגמ' דמיושב ת"ח נילף דמותר אפי' בישיבה לפני ה'. והא דאסור בד"נ הוא מטעם חומר דשפיכת דמים דצריך להיות ירא וחרד לסכן נפש מישראל. וזה אין ענין לעבודת ביהמ"ק. וכיון דבד"מ אע"ג דהוא נמי לפני ה' דבקרב אלקים ישפוט מ"מ שרי לישב ממילא ה"ה בבהמ"ק כנ"ל. ואפשר לומר עוד דהא דכ' תוס' דד"נ אסור בישיבה אינו מה"ת כלל דמהיכא נפקא רק מדרבנן הוא דצריך להיות חרד בד"נ כמו כל האיומים שמאיימין על העדים בד"נ וא"כ לא שייך לעשות פירכא מזה בדאורייתא:
בא"ד ובדיעבד כו' תדע כו'. המשך דבריה' דהוכיחו דבדיעבד כשר. כדתנן חלצה מיושב כשר וממילא מוכח דמעומד לא נלמד מקרא דועמד דא"כ ליהוי ככה עיכובא. א"ו דהוא רק מצד דכל דין צריך להיות בעמידה. וממילא דת"ח רשאי לישב. ובס' פמ"א נדחק בחנם בזה ע"ש:
בא"ד ומיהו אצטריך קרא לעובד בהשתחואה. משמעות דבריהם דבאמת פסול בהשתחואה רק בעמידה דלא מקרי ישיבה ומותר בעזרה ולא מקרי נמי עמידה ופסול לעבודה. וא"כ מיושב נמי קושיתם דשפיר יש ללמוד ק"ו מיושב על ידי השתחואה דפסול לעבודה אע"ג דמותר בעזרה מכ"ש זר. והנה בס' בה"ז הקשה מנ"ל לתוס' דפסול דלמא דוקא יושב ממעטין מלעמוד לשרת ולא השתחואה. ובס' פמ"א כ' דתוס' כ' כן רק בס"ד דאיסור ישיבה בעזרה מה"ת היא וכ"כ המל"מ (פ"ה מה' ביא"מ). מיהו לשון התוס' לא משמע כן. ולע"ד נראה דדבריהם מבוארים לקמן (י"ט ע"ב) גבי קידוש ידים דמקשה הגמ' וליתיב יתיב וכ' שם התוס' דאין הפי' ישיבה ממש דאין ישיבה בעזרה רק סמיכה. וזה עצמו כוונת התוס' כאן. ואפי' אי נימא דהשתחואה אינו סמיכה אבל עכ"פ מוכח מהגמ' שם דסמיכה אע"ג דאינו ישיבה שהרי מותר בעזרה אעפ"כ לעבודה פסול כדמשני הקישו הכ' לשירות ע"ש. א"כ לעמוד לשרת דוקא ולא סמיכה וה"ה ולא השתחואה כנ"ל ברור ומהתימא על המל"מ שם שכ' לדינא דלמ"ד דאין ישיבה בעזרה אינו מה"ת כשר עבודה בהשתחואה ומ"ש מסמיכה. וגדולה מזו כ' שם בעצמו דגם עמידה מן הצד פסול לדידן ע"ש. א"כ כ"ש השתחואה נהי דישיבה לא הוי עמידה נמי לא הוי:
אגב ראיתי במל"מ (פ"ז מה' בית הבחירה) מביא בשם מהרי"ט בדרשותיו פר' קרח שבשעת עלי' להשתחוות ולזבוח יש שם ישיבה. ותמה מנ"ל הא ע"ש. ונראה לי דשגגה הוא בידו ובודאי יש ט"ס בדרשות מהרי"ט להמעיין שם דצ"ל בשעה שעולה להשתחוות ולזבוח וכי יש שם ישיבה. דקאי שם אמ"ש חז"ל שירבעם חשב כשיעלה ברגל מלך בית דוד ישב והוא יעמוד. וע"ז הוקשה לו דמה ישיבה שייך בשעה שיקריב ירבעם קרבנו דבאותה שעה יזדמן שישב מלך בית דוד ע"כ פי' שם דמיירי ביום הקהל שאז נעשה ירבעם מלך ואם יעלה יקרא מלך בית דוד בישיבה והוא בעמידה ע"ש כל הדרוש. אבל לא עלה ע"ד מהרי"ט להכשיר ישיבה בשום פעם ע"ש בס' צפנת פענח למהרי"ט דרוש ב' לפ' קרח:
דף טז:
בתוס' ד"ה שם טומאה. וא"ת שכן במיתה. וי"ל דס"ל באזהרה. וקשה לי דהא באמת גם לחייב מיתה יש ללמוד אונן מזר רק דאין עונשין מן הדין וא"כ ליכא פירכא עכ"פ. וע"כ ס"ל לתוס' דכיון דאין עונשין מן ה חשיב פירכא וא"כ מה תירצו דס"ל באזהרה הא מ"מ מלקות איכא ובאונן דאין עונשין מן הדין ליכא מלקות. ובאמת מבואר ברמב"ם (פ"ב מביא"מ) דאונן שעבד אין לוקה. וע"כ צ"ל דס"ל כמ"ש דזה לאו פירכא כיון דמן הדין יש ללמוד גם מלקות רק דאין לוקין מן הדין נשאר שפיר הק"ו על החילול [וכמ"ש במל"מ (פ"ה מה' יסוה"ת) דלא הוי פירכא ע"ש] ודעת התוס' תמוה. ושוב הראו לי בתוס' ריש פ' הלוקין במכות שכתבו דאונן שעבד חייב מלקות א"כ לשיטתייהו כתבו שפיר אבל תמהני מאין הרגלים דיתחייב מלקות. ואפשר ס"ל לתוס' כיון דמחלל עבודה וכתיב כמה פעמים בתורה לא יחללו נמצא דהמחלל חייב מלקות. אך לפ"ז יהי' עכ"פ לאו שבכללות. וגם הרמ"ה בסנהדרין (ד' פ"ג) כ' בפשיטות דאונן ששימש ליכא מלקות. עוד י"ל כיון דמיתה בטומאה ילפינן חילול מתרומה ושם מחוסר כפורים אוכל א"כ נראה דמחוסר כפורים אינו במיתה וא"כ י"ל מחוסר כפורים יוכיח. מיהו לקמן פליגי בגמ' אי מחוסר כפורים דזב כזב דמי ע"ש. ונראה דתליא בפלוגתא דדון מינה ואוקי באתרה וי"ל דסוגיא דהכא ס"ל דון מינה ומינה ולהכי מחו"כ אינו במיתה כנ"ל:
בד"ה אתיא. תימה מה ליושב שכן לא הותר מכללו. ולכאורה אין מובן די"ל טמא יוכיח. ופי' בפמ"א דכוונתם דמשמעות הגמ' דאי שם יושב לא פריך אין צריך ללמוד במה הצד. וע"ז תמהו דמה ליושב שלא הותר מכללו. ויש ליישב תמיהתם דהא רש"י ותוס' כתבו לעיל דאע"ג דזר הותר בבמה לא חשיב הותר מכללו דלא נאסר מעולם בבמה. והקשו בתוס' דבהקומץ רבה חשיב לי' הותר מכללו. ותירצו דמ"מ אין הותר מכללו ממש כטמא ואונן. והשתא י"ל דדוקא לגבי מה הצד דפרכינן פירכא כל דהו לא חשבו זר בבמה להותר מכללו מטעם הנ"ל. אבל בס"ד דבעי למילף אונן מיושב גרידא שפיר לא חשיב פירכא דיושב לא הותר מכללו דהא הותר בבמה כנ"ל:
בד"ה אבל בקרבן ציבור מרצה. תמהו דחטאת דאהרן קרבן ציבור דר"ח הוי ואפ"ה אם הקריבוה באנינות פסולה לכאורה יש ליישב דהא אמרי' ביומא (ד' ו':) למ"ד דחוי' אי אפשר למיעבד בטהרה לא עבדינן בטומאה ולחד לישנא שם אפי' למ"ד הותרה היכא דאיכא באותו בית אב טהורים לא עבדי בטומאה וא"כ הא כ"ג עובד אונן ושפיר פסול בשאר אוננים כיון דאפשר בכ"ג. אך י"ל דס"ל לתוס' דכל היכי דדחוי' באי אפשר ממילא אפי' באפשר אי עבדי בטומאה לא מפסיל עכ"פ דדיעבד הוי כאי אפשר. ובלא"ה מוכרחין לומר כן. דהא אמרינן ביומא (ד' ז') דהיכא דאיכא שיריים לאכילה לכו"ע טומאה דחוי' ולא הותרה ובחטאת דאהרן לפי שיטת משרע"ה הי' מותר באכילה א"כ אסור לאוננים כיון דאפשר בכ"ג כמ"ש. וע"כ דס"ל לתוס' דמ"מ בדיעבד הורצה. ובהכי מיושב נמי תי' התוס' דמ"מ באכילה אסור. ובתוס' יומא שם כתבו דהיכא דמותר בטומאה נאכל הבשר כל שלא נטמא הבשר ע"ש. רק למ"ד דחוי' כ' שם דאין הבשר נאכל. והכא נמי דחוי' הוא מטעם הנ"ל. והנה בתוס' תי' כיון דלא ילפי' אלא מטומאה דינו כטומאה. והקשה בס' פמ"א א"כ איך ילפי' פסול לאונן מהן הקריבו כיון דהקרבה הי' מותר רק הבשר אינו נאכל ע"ש. ולק"מ דודאי אי אונן פסול רק מטעם ציבור הותר כמו בטומאה לכן אכילה לא הותר. אבל אי אונן כשר בהקרבה למה יאסר באכילה. למאי דהוי סבר מרע"ה דאונן מותר באכילה אפי' בקדשי דורות]:
בא"ד ועוד דבלא"ה סתר שפיר להאי ק"ו. קשה לי דהא הגמ' דוחה דכיון דאיכא למילף היתר אנינות בציבור מק"ו דטומאה ואיכא נמי למילף היתר טומאה בכ"ג מק"ו דאנינות כל חד תיקו אדוכתי' והשתא למ"ש התוס' דאיכא הוכחה מחטאת דאהרן דאנינות לא הותרה בציבור שוב נילף היתר טומאה בכ"ג מק"ו דאנינות וצ"ע:
בד"ה ומה טומאה. תימה למ"ד אנינות לילה דאורייתא איכא למיפרך מה לטומאה דהותר אכילה בפסח תמהני ע"ז דנראה דלרבא דמתיר אנינות בציבור אי הוי רוב ציבור אוננין הי' מותר אכילת פסח גם באנינות כיון דעיקרו לאכילה וכ"ת דלא משכחת רוב ציבור אוננים א"כ אין זה פירכא ואי הי' כך הי' שפיר מומר. שוב ראיתי דלק"מ דהא עיקר הק"ו מכ"ג דמקריב אונן ביחיד ולאכילה לא הותר אפי' לכ"ו א"כ לענין אכילה ליכא למילף ק"ו וממילא הוי זה פירכא ומ"מ אפשר דאין זה תימה דנהי דלאכילה ליכא ק"ו. מ"מ שפיר יכולין ללמוד דמותר בציבור. ולא שייך אכילה יוכיח דאכילה נמי אפשר דהותר רק הק"ו אינו מספיק ע"ז אבל פירכא לא הוי וצ"ע:
דף יז.
בתוס' ד"ה טבול יום כו'. ומיהו קשה דאיכא קרא אחרינא בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר ומוקמינן לה בזב בעל ב' ראיות ע"ש. ולכאורה יש לתמוה על דבריהם דשם בהערל לא מפורש בגמ' דהאי קרא קאי על טבול יום ושפיר יש לפרש יטהר בטבילה. ואי כוונת התוס' על לשון הגמ' שם ממאי דהאי יטהר הערב שמש הוא דלמא הבאת קרבנות י"ל פי' דהגמ' מקשה דלמא גם מחוסר כפרה אסור בתרומה. ולכן נקט מנ"ל דהבאת שמשו הוא כיון דבאמת טבול יום אסור בתרומה. אבל למילף מזה איסור ט"י ליתא די"ל יטהר ברחיצה ע"ש שכן הוא. אכן נראה לפרש כוונתם באופן זה דבאמת מ"ש התוס' מקודם דבא השמש וטהר טהר יומא כוונתם דאין ללמוד מלשון וטהר דעד כאן טמא הוא. די"ל פי' טהר יומא. אבל מ"מ אמת דקודם הבאת שמשו אסור בתרומה כיון דקרא מסיים ואחר יאכל א"כ מקודם טהר יומא אסור למיכל אבל שם טמא לא מצינו וא"כ הקשו תוס' שפיר כיון דלפי האמת טבול יום אסור בתרומה א"כ ע"כ האי וטהר הבאת שמשו הוא דהא בטבילה ורחיצה עדיין אסור בתרומה. וא"כ יטהר הבאת שמשו הוא. וממילא מוכח דעד כאן טמא הוי דיטהר לא שייך על היום רק על האדם. והקשו שפיר:
בד"ה רמז לטבול יום. הומ"ל מיושב. וקשה הא לא מצינו אזהרה בט"י וליכא למילף מיושב כמ"ש לעיל (דף ט"ז) בתוס' ד"ה אף אני אביא. ויש מיישבין משום דט"י אסור לכנוס ממילא מוזהר. וא"נ לי דמ"מ אי כבר עבר ונכנס ליכא איסור בגוף העבודה דיכול לזרוק בלי שיהוי ואפי' שוהא עביד איסורא דכניסה. אבל בעבודה עצמו לא מצינו אזהרה וקצת י"ל דס"ל לתוס' דטבול יום שאני כיון דעכ"פ טמא מוזהר והק"ו הוי רק לגלות דט"י ג"כ בכלל טמא וצ"ע:
דף יז:
בגמ' אבל מחו"כ דזב דחמיר דטומאה יוצאה מגופו כו'. קצת קשה לפי טעם זה אפי' זב בעל שתי ראיות דג"כ טומאה יוצאה מגופו יהי' פסול טבול יום דזב וסתמא אמרו דטבול יום כשר משמע אפי' דזב וטפי הוי להו למימר דחמיר דבעי קרבן וצ"ע:
בתוס' ד"ה קסבר כו' עזרת ישראל מקודשת שאין מחוסר כפורים נכנס וחייב חטאת. ראי' זו תמוה בעיני דפי' המשנה הוא דשני חומרות יש בעזרה דמחוסר כפורים אסור לכנוס ויש חיוב חטאת בכניסת טמאים. אבל לעולם מחוסר כפורים אפשר דאינו בכרת וחטאת (כמו שפי' הרע"ב שם. גם הראב"ד שהשיג על הרמב"ם (בפ"ג מה' ביא"מ) לא השיג עליו ממשנה זו די"ל הפי' כנ"ל]:
בד"ה והזה. אע"ג דהזאת מי חטאת כשרה בזר כו'. נראה כוונתם. דבשלמא לענין כהונה כ' בשריפה כהן ולא בהזאה. אבל טומאה דאיתא ג"כ בהזאה דהא כתי' והזה הטהור ומ"מ בטבול יום נחשב טהור לפרה לכן לכל מילי דפרה נחשב טהור. אכן בתוס' יומא (מ"ג:) תי' באופן אחר וע"ש בריטב"א משמע כמ"ש כאן כנ"ל]:
בד"ה אונן כו' וא"ת מחוסר כפורים ובעל מום יוכיחו בס' טה"ק הבין הקושיא על הא דערל כשר להזות, ותמה מנ"ל לתוס' דבעל מום פסול להזות ע"ש. ובודאי אינו עולה על הדעת כלל דבעל מום יהי' פסול להזות. רק כוונת התוס' אשריפת פרה דהכא דבזה פסול בעל מום כיון דבעי כהונה ורחיצת ידים כמ"ש הרמב"ם בה' פרה. ממילא ה"ה בעל מום. רק לפי זה יהי' שיטת התוס' דערל כשר גם לשריפת פרה וצ"ע בזה דרק להזאה אמרו. דכשר אך בתוס' יבמות (ע"ד.) הביאו גי' רש"י דגם בשריפה מכשיר יוסף הבבלי מיהו להאי טעמא דגמ' דמדמי לי' לט"י א"כ ה"ה לשרפה כשר. ובס' פמ"א כ' דלשרפה א"א ללמוד דזר יוכיח. ואין זה מוכרח מידי דהוי אמראות נגעים דגזה"כ דבעי כהן ואין להוכיח מזה לפסול ערל וצ"ע לדינא:
בד"ה אין בגדיהם כו' והא מיתה כ' בהדיא בפרשת ואתה תצוה ותירץ דאע"ג כו' וכ"ה בתוס' סנהדרין ע"ש. מיהו יש לעיין לפ"ז הא דקי"ל דמחוסר בגדים במיתה רק בעבודה תמה כדלקמן (קי"ב:) ופירש"י שם משום דמיתה דמחוסר בגדים משום דהוי כזרים וזר אינו במיתה רק בעבודה תמה וא"כ נימא דבמחוסר מכנסים יהי' במיתה אפי' בשאר עבודות כיון דבגופייהו כתי' מיתה וצ"ע בזה. ומ"ש עוד התוס' דמיני' לא הוי ילפינן מכנסים כו' קשה דא"כ מנ"ל דמחוסר מכנסים מחלל עבודה. וצריך לומר דכיון דגלי קרא דהוא במיתה ממילא הוי בכלל כל מחוסר בגדים:
דף יח.
בתוס' ד"ה אתיא חוקה חוקה כו', וקשה מהך דשמעתין כו'. אפשר לחלק דבדבר הבא מן הכלל אין למדין אותו בגז"ש ממקום המפורש כיון דחילול דידי' לא כתי' בפירוש ובא מן הכלל. אבל ללמוד המפורש בג"ש מחוקה דכתי' בדבר הבא מן הכלל אפשר דלמדין ודוק:
דף יח:
בגמ' לא דכ"ע כמאן דאיתי' דמי. וקשה לשמואל מהני ברייתות. ואפי' אי נימא דס"ל דפליגי בזה הוי לגמ' למימר בהדיא דשמואל וודאי תנאי הוא ותו דהא משמע באמת דמאן דמחייב בעלת ה' הוא מקרא דאשר תכסה אבל בלא"ה הי' פוטר וא"כ ע"כ כמאן דאיתי' דמי. ומיהו אי אתיא כתנאי הא לק"מ דאע"ג דהני ברייתות תרווייהו אית להו כמאן דאיתא מדצריך קרא דאשר תכסה מ"מ הא שמואל פי' בברייתא דלעיל מרושלין כשרין כפשטא הא קמן תנא דסבר כמאן דליתא. אבל אכתי קשה למה לא אמרו דשמואל וודאי תנאי הוא. ואפשר דשמואל ס"ל דפלוגתא דתנאי הוא אי בעלת ה' חייבת ה' ציצית אבל ד' ציצית לכ"ע חייבת דכמאן דליתא דמי. ועיין במנחות סוף הקומץ (ל"ז ע"ב). ובס' טה"ק כ' לתרץ דנהי דהתם כמאן דאיתא מכל מקום הכא כיון דליכא שינה הכתוב לעכב כשר ע"ש. ואין דבריו נכונים. דהכא וודאי לאו מטעם כמדתו אתינן למיפסל. דודאי לכ"ע לאו כמדתו הוא. דהא מרושלין הם. רק אי הוי כמאן דאיתא הוי בכלל יתור בגדים ויתר פסול לכ"ע. וכן מבואר בלשון רש"י. רק מ"מ נראה לקיים דבריו ולאו מטעמי' רק דיש לחלק דודאי התם דכ' ארבע כנפות לכן בדאיכא חמש כמאן דאיתא כיון דחישב הכ' מנין הכנפות. אבל הכא בבגד נהי דארוך יותר מהצורך לית עלי' שם יתור בגדים כיון דבגד אחד הוא. והגמ' דאמר כתנאי רק אליבא דרב דפשיטא לי' דמרושלין הוי יתור בגדים. וקאמר דאיכא תנא דכמאן דליתא דמי אפי' התם דכ' ד' כנפות מכ"ש הכא. וע"ז משני דכ"ע כמאן דאיתא. אבל לשמואל לק"מ דנהי דהתם הוי כמאן דאיתא מ"מ יתור בגדים לא חשיב דבגד א' הוא כנ"ל נכון:
וי"ל עוד דשמואל ס"ל כר"י לקמן בלישנא קמא דשלא במקום בגדים לא הוי יתור בגדים ולהכי כשר מרושלין אפי' אי כמאן דאיתא דמי. אבל רב ס"ל כר"ח לקמן דהכי קי"ל דאפי' שלא במקום בגדים הוי יתור. ולהכי תליא אי כמאן דאיתא אי כמאן דליתא. וקצת קשה לפי זה מה דמקשה הגמ' לעיל אדרב מברייתא דמרושלין כשרין נימא דברייתא מיירי במרושלין פחות מג' דאמרינן לקמן דשלא במקום בגדים בפחות מג' לא הוי יתור בגדים. וי"ל משום דסתמא תני מרושלין משמע אפי' טובא. ולפ"ז י"ל לדינא דמרושלין פסול דוקא בארוכין ג' יותר ממדתו. אבל יותר נראה לומר דהכא חשוב אגב כל הבגד. ולכן אפי' פחות מג' הוי יתור. ולא גרע מצילצול קטן דחשוב ומקשה הגמ' שפיר:
בתוס' ד"ה והתניא תימא דביומא מרבה ילבש לרבות שחקין ולמה צריך ריבוי. קצת קשה איפכא דאדרבה לשון לרבות השחקין משמע אפי' לכתחילה והכא אמרו כשרים משמע דוקא דיעבד. דומיא דמרושלין ומסולקין. דלכתחילה בעינן כמדתו. (ועי' בריטב"א יומא (ד' י"ב) שכ' כן דבעלמא מצוה שלא יהיו שחקין ובתה"ד מצוה נמי ליכא א"כ מיושב קושי' התוס']:
דף יט.
בגמ' כורך עלי' גמי. פירש"י משום דגנאי הוא. ולכאורה לא נראה הכי דא"כ למה נתיר לו גמי דמסי לכרוך דבר אחר. ותו דלכאורה נראה דאם אינו מתכוין לרפואה לא הוי אפי' שבות. ודוחק לומר דהוי פסיק רישא. ולמה לא נפרש דבאמת לרפואתו מתכוין דאינו יכול לעשות עבודתו בלי הרפואה ולהכי שרי במקדש. מיהו למאי דמסיק הגמ' דאיירי בשמאל א"כ ע"כ צריך לומר כפירש"י. אך רש"י עצמו פי' הקושיא דגמ' ותיפוק לי' משום חציצה ומשני בשמאל. קאי רק לר"י. וצ"ל כוונתו דעל המשנה גופא י"ל כיון דצריך לו לרפואתו לאו חציצה הוא. מיהו רש"י עצמו בעירובין פי' הקושיא דחציצה על גוף המשנה ע"ש. אכן משמעות לשון הגמ' משמע כפירש"י כאן. וי"ל דהמשנה אפשר לפרש אפי' שלא בשעת עבודה התירו השבות במקדש משום שיתרפא לעשות אח"כ העבודה. רק למאי דמחלקי בין גמי וצילצול ור"י נמי קאמר משום דלא הוי יתור א"כ פי' המשנה בשעת עבודה. ולהכי מקשה ת"ל משום חציצה. שוב מצאתי שגם בתורת חיים כ"כ בעירובין ע"ש:
שם בגמ' נימא א' חוצצת. צ"ע מ"ש מגבי טבילה דדוקא רוב ומקפיד חוצץ וחציצין הללמ"מ וצ"ל הכא הללמ"מ דנימא א' חוצצת:
שם בגמ' לישנא אחרינא כו' לימא פליגא כו'. צ"ע מה בכך דרבא יסבור כר"י וצריך לדחוק לחלק בין צילצול קטן. בשלמא ללישנא קמא קשה לעשות ג' מחלוקת בדבר לכן מקשה לימא פליגא אבל ללשון זה דר"י ע"כ פליג אדר' יהודא א"כ גם רבא מצי סבר כר"י. ואפשר דלרווחא דמילתא מסיק הגמ' דרבא יכול לסבור נמי כר' יהודא. וכן משמע מלשון רש"י. וא"כ צ"ע לדינא כיון דהלכה כלישנא בתרא הי' נראה לפסוק כר"י דאפי' צילצול לא הוי חציצה כיון דאין הכרח בדרבא אי פליג על ר"י. וצ"ע על הרמב"ם שפסק (פ"י מה' כה"מ) דצילצול הוי חציצה אפי' פחות מג'. וכ' הכ"מ משום דהלכה כרבא ולמ"ש אין ראי' מדרבא:
שם בגמ' ולר"י מאי איריא גמי דנקט. לכאורה קשה ולר' יהודא נמי למה נקט גמי לינקוט חתיכת בגד קטנה דלא חשיב. והי' נראה לפרש דצילצול קטן הוא נעשה לרפואה ג"כ וא"ש תמיהת התוס' דגם צילצול קטן מרפא. והוצרך לשנויי דקמ"ל דגמי נמי מסי. אבל לפי' התוס' נראה דצילצול אינו מרפא קשה. והנה הרמב"ם בפי' המשניות לפ"י דעירובין זכ' דה"ה חתיכת בגד רק קמ"ל דגמי מסי. ולפי שיטת הגמ' משמע דהוצרך לתי' זה רק למ"ד דצילצול קטן מותר. והרמב"ם דפוסק דצילצול הוי יתור בגדים לא הו"ל לפרש כן וצ"ע לשי' התוס':
שם בגמ' יצא שערו בבגדו מהו שערו כגופו כו'. לפירש"י נראה דקאי באת"ל דגופו לא חייץ. והרמב"ם (בפ"י מה' כה"מ) לא פי' כן. דגופו נשאר בתיקו. ואת"ל פשיטותא הוא לדעת הרמב"ם. ופי' הכא דיצא שער לחוץ מן המלבוש ומיבעי אי שערו כגופו וצריך להיות גם השער תחת המלבוש ופסול. או לאו כגופו וכשר. גם לפירש"י קצת קשה דאפי' אי לאו כגופו אכתי איכא למיבעי דדרך לבישה הוא כן אכן הלשון בבגדו צ"ע לפירש"י והרמב"ם. ולכאורה הי' נראה לפרש יצא שערו ונקב הבגד ויצא לחוץ והאיבעי' אי שערו כגופו נמצא דהשער שיצא הוא מחוסר בגדים ופסול. וכה"ג אי' בברכות (כ"ד ע"א) ע"ש:
שם בגמ' בעי ר"ז תפלין כו' כיון דלילה חייצי יום נמי. פירש"י דלא יהי' עבודת לילה חמיר מדיום. וק"ק מה חומרא הוא זה דמ"ט כיון דזמן תפלין ביום לא חשיב חציצה. ופשוט נראה כיון דאינו קבוע לעולם בגופו לא בטיל לגבי הגוף והוי חציצה. מיהו ק"ק אפי' למ"ד דלילה זמן תפלין מ"מ שבת ויו"ט לאו זמן תפלין נינהו. ולפירש"י ניחא. והנה יל"ד עוד מה דפשיט לי' דתלמוד ערוך בידינו דתפלין חוצצת מה ראי' הוא הא באמת קי"ל לילה לאו זמן תפלין ואכתי למ"ד זמן תפלין תיבעי וצריך לומר בדוחק דלשון תלמוד ערוך משמע לכו"ע:
שם בגמ' מאי לאו אם הניחן אין חוצצת כו' אסורין מיבעי' לי'. לכאורה כל הסוגיא תמוה דהא פטורין מן התפלה בוודאי בשעת תפלה א"א לעבוד. א"כ הפי' דפטורין לפסוק באמצע עבודה ולהתפלל. וכמו"כ בתפלין נפרש דפטורין להפסיק העבודה ולהניח תפלין. וצריך לומר כוונת הגמ' דבשלמא תפלה דאית לה זמן קבוע הזמן עובר ושייך פטורין. אבל תפלין ממ"נ אי שלא יבטל כלל מצות תפלין א"כ הא חוצץ וא"א בשעת עבודה ואסורין בתפלין. ואי להפסיק לקיים שעה א' מצות תפלין. א"כ הא מצות תפלין כל היום יניח אחר העבודה:
דף יט:
בגמ' שלא רחוץ ידים אתיא חוקה חוקה. לכאורה קשה הא בלא"ה ידעינן דמעכב דהא שינה עליו הכתוב לעכב דכ' ב' פעמים בפרשה ורחצו וגו' ידיהם ואת רגליהם וגו' ורחצו ידיהם ורגליהם. ונראה דאי מההוא הו"א דוקא עבודות שזר חייב עליהם מיתה דכ' בהאי פרשה ולא ימותו אבל עבודת סילוק ואינך דאינו במיתה לא יעכב ברחיצת ידים וכמו דאמרי' לעיל (ד' י"ח) לגבי מחוסר בגדים. ולהכי צריך חוקה חוקה כנ"ל:
שם בגמ' אמר חזקי' כו' חק עולם לו ולזרעו דבר המעכב בזרעו מעכב בו כו'. קצת קשה דמה מיעוט הוא זה דדבר שאינו מעכב בזרעו אין מעכב בו הא בזרעו אפי' מצוה ליכא וא"כ אדרבה כמו בזרעו כל המצוה מעכב כמו כן בו. וגם יל"ד דל"א אלא אמר חזקי'. לכן הי' נראה דחזקי' ס"ל נמי כר"י דולבשם משמע דרק הלבישה מעכב. רק הא דמקשה א"ה דצפרא נמי ע"ז אמר חזקי' דכל המעכב בזרעו מעכב גם בו דכ' לו ולזרעו אבל דבר שלא מצינו בזרעו עיכוב ע"ז מרבה ולבשם דאינו מעכב בו:
שם בגמ' מיבעיא לכדר"י ב"ח כו'. קצת קשה דר' יונתן אטו לית לי' דר"י ב"ח ואפשר דתרתי דריש מיני' ויש לעיין ברחיצה דכ"ג ביו"כ בין בגד לבגד אי בעי ג"כ בכלי המחזיק לד' כהנים די"ל דרק קידוש דכל הכהנים מצווין בו המעכב בו ובבניו צריך להיות מחזיק כדי רחיצת כולם. אבל בקידוש דבו בלבד סגי בכלי כל דהו. ולפ"ז י"ל דהקיתון של זהב שקידש בו הכ"ג ביוהכ"פ לא הי' צריך להחזיק כדי ד' כהנים וצ"ע:
שם בגמ' כיור שאין בו כדי לקדש כו'. פירש"י שצריך להחזיק כל כך. ולפ"ז אפשר דאפי' נתרוקן אח"כ כל שיש בו כדי קידוש כהן א' סגי. וברמב"ם (פ"ה מה' בהמ"ק ה' י"ג) כ' הלשון כמה מים צריכין להיות בכיור אין פחות מכדי לקדש כו'. ולפ"ז י"ל דלעולם צריכין להוסיף בו מים כשיעור זה.
שם בגמ' מניח ידו ע"ג רגלו. אע"ג דבעלמא הנוגע בבשרו [ובפרט ברגליו] צריך ליטול ידיו [כדאי' באו"ח סי' ד'] ובודאי אין סברא לומר דאחר הקידוש נטל ידיו רק נראה כיון דדרך הכהנים לילך תמיד יחפי רגל הוי כנוגע בבשר ידו ופניו המגולה תמיד דאינו צריך נטילה. ועי' ברע"ב במשניות דכ' דמשפשף ברגליו וא"י מנ"ל הא גם הרמב"ם בה' ביא"מ לא הביא זה:
שם בגמ' בגשתם מיבעי לי' לכדר"א בר יעקב כו' מי שאינו מחוסר אלא גישה כו'. נראה דלראב"י לעולם כל קידוש צריך להיות בבגדי כהונה דאל"ה פסול דמחוסר לבישה בין הקידוש לעבודה. ומ"מ אם אחר העבודה, פשט מלבושיו נראה דאין צריך לחזור ולקדש דעיקר הקפידא דבין הקידוש לתחלת עבודה לא יהי' מחוסר דבר. ומיהו הרמב"ם לא הביא דין זה. נראה משום דקי"ל כרבי ולא מיותר בגשתם להך דרשא דראב"י ולכן לא אמרו בגמ' ורבי דראב"י מנ"ל משום דפליג. אכן תוס' כתבו דראב"י אליבא דרבי נמי אמרה. שוב ראיתי ביומא (דף ל"ב) דר"ח פליג אדראב"י א"כ הרמב"ם פסק כר"ח:
בתוס' ד"ה א"ה תימא מאי קושיא כיון דהוי במיתה נילף ק"ו מיושב. יש לתמוה על תמיהתם דמי עדיף האי ק"ו מחוקה דכ' בפי' בקרא ומ"מ מקשה דולבשם מפיק מהאי קרא מכ"ש דמפיק מק"ו. ובס' פמ"א מיישב קו' התוס' דהרי הגמ' לעיל גמר ק"ו מיושב דאוכל ולא מדאינו במיתה כזר א"ו דאי הוי יליף ממיתה לא הוי מרבינן עבודה שאינה במיתה רק עבודה תמה ע"ש. וא"כ מקשה הכא הגמ' דעבודה שאינה במיתה לא ליפסל בלא רחוץ ידים. ובס' צ"ק השיג עליו ע"ש ולא כוון יפה. דנהי דברייתא הכא מיירי בכל עבודת היום מ"מ באמת פסול בכל עבודה וע"ז מקשה הגמ' שפיר אכן עיקר תי' הפמ"א א"נ בעיני דשפיר שייך ק"ו דזר חמיר מדמצינו מיתה גבי עבודה תמה משא"כ ביושב וכיון דחמיר מחלל טפי מיושב אפי' בהנך עבודות דליכא מיתה. ויותר נראה לפע"ד דמחיוב מיתה ליכא ק"ו דאפשר אדרבה הנך פסולי דמחללי עבודה לית בהו מיתה כיון דלא עבדו כלום אבל הנך דחייבי מיתה י"ל משום דעבודתן עבודה להכי חייבה התורה מיתה כדמצינו סברת אביי מלתא דא"ר לא תעביד א"ע מהני. דאי לא מהני אמאי לקי ואפי' לדידן דקי"ל כרבא משום דעבר אמימרא דרחמנא מ"מ סברא איכא לדחות הק"ו להכי אמרו הק"ו מיושב שאוכל. ולתרץ קושי' התוס' י"ל דהנה מאי דפשיטא להו דהוי במיתה. נראה משום דהאי מיעוטא דלבישה מעכבת הוא רק למעט פסול עבודה אבל לא מחיוב מיתה. וא"כ יש לתמוה על תמיהתם דהא גם הנך עשרה קידושין יש לחייב מיתה עליהם דהא איכא למילף חוקה חוקה מקידוש ידים דצפרא וכיון דהמיעוט לא קאי על מיתה א"כ יתחייב גם ע"ז מיתה. וא"כ לא קשיא קושי' התוס' דנילף מיושב דהא הנך קידושין יוכיחו דהם ג"כ במיתה ומ"מ אין מחללין עבודה ומיהו למסקנא נראה דליכא חיוב מיתה בהני עשרה קידושין כיון דחזקי' ממעט מוהיתה להם חק לו ולזרעו וזה כ' ג"כ במיתה א"כ הוי המיעוט גם על מיתה. וכן נראה מלשון הרמב"ם דליכא מיתה בזה אבל לס"ד דגמ' נראה כמ"ש ומיושב קו' התוס':
דף כ.
בגמ' ה"מ עבודה דמעכבא כפרה כו'. אין מובן הטעם מה בכך דלא מעכבא כפרה מ"מ עבודה הוא לכל מילי ומלשון רש"י שכ' ה"מ דצריך קידוש שחרית משמע קצת דקאי רק לרבי דפוסל לינה בזה הו"א דדוקא עבודה שהיא עיקרית שמעכבת כפרה פוסל בה לינה אבל עבודה שאינה מעכבת הוי טפל לכל עבודות הראשונות וכיון דכבר קידש לעיקר העבודה לא נפסלו הידים. אכן א"כ לראב"ש נשאר הקושיא להקטיר אשה למה לי וצ"ע]:
שם בגמ' והוינן בה כו'. נראה לפרש דהא דאמר מקדש ממנו לעבודת לילה. פשיטא דעיקר הכוונה דלמחר א"צ לקדש דהא בלילה פשיטא רק עיקר האיבעיא הוא אי חדא קאמר מקדש לעבודת לילה כדי שלמחר לא יצטרך לקדש או תרתי מילי קאמר מקדש ממנו על למחר ולמחר נפסל המים לקידוש וא"כ כראב"ש אתיא ומ"מ לא איפשטא לי' אי פסול בלינה כנ"ל:
שם בגמ' לא רבי הוא כו'. קצת תימא לומר דראב"ש פליג דלא הי' מוכני לכיור וכיון דהי' כן במקדש מוכח דנפסל בלינה ואפשר דמה"ט מכריע לקמן ר' יוחנן אליבא דרבא דבסוף עבודה פוסל לינה ולא בתחילח והוא דלא כרבי ולא כראב"ש רק משום דסתם מתני' דמוכני משמע עכ"פ דלסוף עבודה מיפסל. מיהו אכתי קשה דהא ר"י משמי' דאילפא נראה דס"ל לגמרי כראב"ש אפ' קידש דהא לעבודה לילה נמי קאמר דלמחר א"צ לקדש וע"כ דמשמי' דאילפא קאמר ואיהו לא ס"ל הכי. ומ"מ אמר אילפא הלשון כיור שלא שקעו מבערב משמע דגם לראב"ש הי' המוכני. והי' אפשר לומר דהמוכני נעשה שלא יפסל המים לשאר מילי דאפשר דגם למנחות היו נוטלין מזה המים וגם לסוטה בעי מים קדושים מן הכיור ובלינה נפסלו. ולכן לא קשה ממעשה רב שעשה בן קטין מוכני לכיור רק הגמ' דייק מלשון המשנה שלא יהי' מימיו נפסלין משמע גם לקידוש דעיקר כיור להכי הוי קיימי. אבל לכו"ע הי' מוכני כנ"ל קצת:
שם בגמ' לינה דרבנן. וקשה דפשטא דגמ' לעיל דנפקי מקרא דבגשתם משמע דאורייתא הוא בפרט למ"ש הכ"מ (פ"ה מה' ביא"מ) פוסק הרמב"ם כאביי א"כ יהי' סתמא דגמ' לעיל שלא כהלכתא. והנה רש"י פי' לינה שאין המים בפנינו משמע מלשונו דקאי רק על לינה דידים. אבל המים נפסלין בלינה. ולכאורה לעיל משמע להיפך דכל פסול לינת המים תלוי בפסול דידים. ויש לפרש לשיטת רש"י האיבעיא לעיל הי' כך דלרבי דפוסל לינה בידים מדרבנן בוודאי המים פסולין מה"ת. וגזר על הידים אטו לינת המים אבל לראב"ש דלא גזר בידים מסופק הגמ' אי המים נפסלין בלינה ודוחק:
שם בגמ' רבא אמר לעולם ראב"ש הוא וראה ר"י דבריו בתחלת עבודה. וקשה דהא משמע דרבא לא ס"ל לינה דרבנן ובסוף עבודה דפוסל היינו מדאורייתא דראה דבריו משמע במאי דפליג עם רבי ולרבי דאורייתא הוא וא"כ קשה מי דחקו לרבא לומר דר"י דלא כחד מינייהו ס"ל דלמא רבי עצמו מחלק בין תחילת עבודה לסוף עבודה. ואפשר משום דרבי אמר דאפי' באמצע עבודה לאורה צריך לקדש ומסברא יש לדמות זה לתחילת עבודה כיון דתחלת עבודה זו הי' ע"י קידוש ולכן צ"ל דר"י לא ס"ל כרבי. אך לפ"ז נ"מ לדינא דלר"י באמצע עבודה א"צ להפסיק ולקדש וצ"ע. והנה הרמב"ם (פ"ה מה' בהמ"ק) פוסק כר"י. והכ"מ כ' דס"ל כרבי משום דהלכה כרבי מחבירו. וע"כ ס"ל להכ"מ דהרמב"ם פוסק כר"י וכאביי. וא"י למה לא נאמר דס"ל כרבא דר"י סובר כראב"ש רק בסוף עבודה ס"ל כרבי דהלכה כרבא לגבי אביי. ותו דלכאורה נראה דלאביי דלינה מדרבנן אי עבד לא חילל ומלשון הרמב"ם נראה דפסול מן הדין. ובאמת בלשון רבי נאמר רק צריך לקדש וי"ל לכתחילה. אבל הרמב"ם שכתב שהידים נפסלות בלינה משמע מן התורה ע"ש. ויש לעיין אי גם לענין לינה יש לחלק בהכי דאי מילא מים לכיור קודם עמוד השחר לצורך היום לא מיפסל לפי האיבעיא דלעיל דלינת המים תליא בלינה דקידוש ידים:
דף כ:
בגמ' יציאה מה שתועיל את"ל לינה אינה פוסלת. לכאורה נראה דהיינו את"ל כראב"ש. אך לשון הגמ' לא משמע הכי דא"כ הול"ל לראב"ש ולא את"ל ותו קשה דמה פשיט הגמ' לקמן מהא דתני אם לפי שעה טעון קידוש ידים דלמא האי ברייתא אתיא כרבי דלינה פוסלת וה"ה יציאה. ולכן נראה פי' הגמ' את"ל כאביי דלרבי אין לינה פוסלת מן הדין רק מדרבנן ולענין יציאה לא מצינו דגזרו רבנן או דלמא דיציאה גם לאביי מדאורייתא פוסל משום היסח הדעת. והי' מכאן סייעתא לשיטת הכ"מ הנ"ל דהלכה כאביי כיון דהסוגיא אזלא באת"ל כאביי. ונראה דמיבעי' להו נמי להיפך אפי' את"ל דלינה פסלה מ"מ יציאה לא ליפסל מטעם דבידו לחזור כדמסיק. ולהכי הביא נמי הרמב"ם זה הספק אע"ג דפוסק דלינה פוסל מ"מ יציאה ספק הוי. מיהו למאי דמשמע מדברי הכ"מ דס"ל דהרמב"ם פוסק כאביי אליבא דר"י דלינה רק מדרבנן א"כ שפיר פוסק כהאי ספיקא דכוונת הגמ' לפי"ז את"ל דלינה אינו פוסל מדאורייתא יציאה מהו. ובס' טה"ק כ' דא"א לפרש כן. דא"כ למה כ' הכ"מ דלכך כ' הרמב"ם דאם יצא וחזר ועבד עבודתו כשרה משום דהאיבעיא לא אפשיטא בלא"ה כיון דלינה רק מדרבנן לא אמרו חכמים לפסול העבודה ע"ש. דברי שגגה הם דאדרבה בעיית הגמ' היא דיציאה ליפסול מדאורייתא טפי מלינה וא"כ הוצרך הכ"מ להטעם דאיבעיא לא אפשיטא ובלא"ה נמי אין דבריו נכונים דממ"נ אי הרמב"ם פוסק כאביי ע"כ צ"ל דלינה אע"ג דהיא מדרבנן פסלה לגמרי דהא משמעות הרמב"ם דקידוש שחרית מעכב אף בדיעבד ובאמת נראה דהרמב"ם פוסק כרבא כמ"ש לעיל:
שם בגמ' מקדש בכ"ש בפנים קידש בכלי שרת מבחוץ כו' פירש"י טעמא דמקדש בפנים משום דמקום הכיור בפנים. ואין זה טעם מספיק לפסול אם קידש בחוץ. ויותר הי' נראה כיון דצריך עמידה דלשרת כתיב בי' א"כ בעי נמי בפנים כמו שירות דעבודה דליכא בחוץ כנ"ל. ולפ"ז אפי' עומד בחוץ ומקדש ידיו ורגליו בפנים נמי פסול דצריך לעמוד בפנים. ולפירש"י צ"ע. ואין להקשות על טעם הנ"ל בעומד בפנים ומקדש ידיו בחוץ ליתכשר דז"א דהקידוש הוא עבודה וצ"ל בפנים:
עי' ברמב"ם (פ"ה מביאת מקדש ה"ג) דישן צריך לקדש שנית. והכ"מ כתב משום היסח הדעת. ולא משמע כן ברמב"ם דכ' ישן או הסיח דעתו. ותו דגבי תפלין כ' הראשונים דשינה לא חשיב היסח הדעת ולהכי לא מיתסר שינה רק מטעם שמא יפיח **עי' בתענית (י"ב:) וברא"ש שם דישן שלא בקביעות לא הוי הפסק דעת. ועי' בטוש"ע (או"ח סי' תקס"ד) א"כ הכא דלישן בשכיבה אסור בעזרה כדמקשי' בקידושין (ע"ח:) אהא דכתיב ושמואל שוכב ע"ש. ובעמידה אי אפשר לישן כדאי' ביבמות (קכ"א:) וע"כ ישן בסמיכה דמותר בעזרה. ושינה בכה"ג גרע משינת עראי ולא מסתבר שיהי' היסח דעת ואי יצא וישן כדרכו תיפוק לי' משום יוצא:** וי"ל הטעם דהוי כיצא לחוץ. דהנפש יוצאת ממנו בשעת שינה:
שם בגמ' הב"ע שיצא להסך רגליו ולהטיל מים ותמוה מה בכך דהטיל מים וכ' רש"י משום ניצוצות וקשה א"כ ליסגי ברחיצה בעלמא ול"ל קידוש בכלי שרת ובאמת ביומא שם (כ"ט:) מקשה הגמ' בשלמא רגלים משום ניצוצות ידים למה ומשני זאת אומרת מצוה לשפשף ולס"ד דצריך קידוש רגלים משום ניצוצות בודאי לא הי' צריך קידוש מכלי שרת דזה דוקא יד ורגל כאחד וא"כ למאי דמשני נמי דצריך לשפשף מ"מ קידוש בכלי שרת ל"ל וצ"ע בזה:
שם בגמ' ת"ש פרה כו'. תמוה ס"ד דגמ' כיון דכל הספק דיציאה תיפסל מטעם היסח הדעת ופרה דמצותו בחוץ לא קמסח דעתו כלל דזה דרך עבודה זו. ולפירש"י לעיל יש ליישב דכוונת הגמ' למאי דמשמע מבעל הבעיין דלמ"ד לינה פוסלת יציאה נמי פוסלת מן הדין כדין יוצא בלי טעם היסח הדעת לכן מקשה הגמ' דמסתמא אמוראי דהכא כרבי ס"ל דלינה פוסלת וא"כ ליפסל ביוצא כנ"ל. והנה הרמב"ם (פ"ד מה' פרה) פוסק לכתחילה מקדש בפנים בכלי שרת ואם קידש בחוץ אפי' במקידה ש"ח כשר. והכ"מ כ' שם דפוסק כר"י. אך לשון הגמ' משמע דלר"י אפי' לכתחילה נמי ואפשר דהרמב"ם ספוקי מספקא לי' הלכה כמאן:
שם בגמ' טומאה מה שתועיל את"ל יציאה לא פסלה כו'. נראה דה"ה דמצי למיבעי את"ל יציאה פסלה דלפי הטעם דיהיב הגמ' משום דהדר חזי דק לי' שפיר י"ל דביוצא בכוונה הוי טפי היסח הדעת מבנטמא ממילא דמסתמא לא אסח דעתי' רק משום דבעי למיפסק דיציאה אין פוסלת נקט הכי כנ"ל. ובזה מיושב מה שהקשה בס' פ"מ בברייתא דלעיל נטמאו ידיו מטבילין ואין צריך לקדש והדר תני יציאה. והקשה השתא נטמאו כ"ש יצאו דהא הכא אמרינן דטומאה חמור מיציאה ולמ"ש לק"מ. די"ל נמי איפכא כנ"ל:
שם בגמ' נטמאו ידיו לא מיבעיא לן. לכאורה תמוה מאי שנא כיון דכל הטעם דלא חזי לעבודה קודם טבילה ונטמאו ידיו נמי לא חזי לעבודה קודם טבילת ידים. והי' נראה לפרש משום דצריך הערב שמש ואפי' למאי דמפרש דנטמא סמוך לשקיעת החמה מ"מ קצת שעה צריך להמתין. ובזה יש ליישב מה דמקשה הגמ' והא בעי הערב שמש ושמעתי להקשות דהא טומאות די"ח דבר לא בעי הערב שמש כמ"ש רש"י (פ"א דשבת) בשס הערוך א"כ אמאי לא מוקמי הכי. ולמ"ש א"ש דאי מיירי היכא דאין צריך הערב שמש א"כ הוי כמו נטמאו ידיו ובהא לא קמיבעיא לן. ומיהו לפמ"ש קשה מה דמקשה עלה מפרה הא בפרה אין צריך הערב שמש. וי"ל דהיינו דמשני כיון דטבול יום כשר בפרה פי' א"כ א"צ הערב שמש והוי כנטמאו ידיו. שוב ראיתי דהא ליתא דבהדיא כ' הרמב"ם (בפ"ה מה' ביא"מ) דאפי' בנטמא בי"ח דבר דא"צ הערב שמש מ"מ ספיקא הוי וצריך לכתחילה לחזור ולקדש. והא דנקיט הגמ' סמוך לחשיכה לרבותא קאמר דגם בהא מיבעיא לי' וה"ה היכא דלא בעי הערב שמש נמי בכלל האיבעיא לכן נראה החילוק דכל שגופו בפנים לא אסח דעתי' אבל ביצא כל גופו אפשר אסח דעתי':
בתוס' ד"ה יציאה פי' בקונטרס כו'. נראה דמודה רש"י דבעיות הגמ' למ"ד אין לינה פוסלת ולדידי' לא פסול יוצא רק משום היסח הדעת. רק כוונה רש"י דאי הוי פוסלת לינה הוי פוסל גם יצא מן הדין דיוצא ולינה חד דינא אית להו וא"ש לקמן בקידש בכלי שרת בחוץ דפסול משמע הא יצא לחוץ וחזר והכניסו לא פסול משום דלדידן דאין לינה פוסלת גם יצא אין פוסל. וכבר קדמני בס' פמ"א באריכות. מיהו תוס' חולקים גם בזה דאפי' אם לינה פוסלת יצא אין פוסל. וראייתם יש לדחות כמ"ש תוס' עצמם לחלק דדבר שיש לו עוד מעלה כמו נסכים עם הזבח ושתי הלחם ותודה אין מתקדשין לפסול בלינה עד שחיטת הזבח. אבל מים אלו דא"צ שום דבר אחר שנתקדשו בכלי נפסלו בלינה והא דתני מנחות ושתי הלחם הוכשרו כו' ולא תני יוצא אגב שתי הלחם נקט מנחות כמ"ש תוס' לענין עופות:
בא"ד בללה חוץ לעזרה. כוונתם כיון דלכ"ע בלילה צריך כלי כדאיתא במנחות שם דמה"ט מצריך ר"י בפנים כיון דצריך כלי ור"ל ס"ל כיון דכשר בזר כשר בחוץ אבל כלי מודה דצריך ע"ש. מיהו אכתי קשה לי דמנ"ל לתוס' דצריך להתקדש בכלי בפנים כיון דס"ל לר"ל דכלי בעי ובחוץ. א"כ י"ל דלעולם לא נכנס בפנים וקי"ל דכלי שרת אין מקדשין רק בפנים (כדאי' לקמן ד' פ"ח.] א"כ לא פסול בי' יציאה אבל לעולם אחר קידוש כלי בפנים נפסל בי' יציאה כפירש"י וצ"ע ועמ"ש בזה בחי' מנחות שם]:
בא"ד והא דאמרי' פ' כל שעה לישה במקום זריזין איתא כו'. משמעות דבריהם דלפירש"י הוי ניחא משום דכבר נתקדש בכלי ומנלן הא. ואי ס"ל לתוס' דלישה צריך כלי (כמ"ש רש"י ותוס' במנחות צ"ו.] א"כ לר"י פסול ג"כ בחוץ כמו בלילה דפוסל בחוץ משום דבעי כלי א"כ לק"מ דאיתא בזריזין משום דבחוץ מפסיל. ובאמת פשט הגמ' בפסחים שם משמע קצת כן. אבל אינו מוכרח די"ל הפי' בגמ' דמדמי לי' לבלילה רק להוכיח דלא תליא מה דבעי פנים בהא דזר כשר בו ע"ש. שוב ראיתי בתוס' שם בפסחים הקשו כן דמאפה תנור למה צריך להיות בעזרה ותי' בשם ר"א דהמדידה דקמח הי' בעזרה בכ"ק ע"ש. ולפי שיטה זו דרכו הכא דר"א הנ"ל ס"ל כרש"י דכיון דנתקדש בכלי מיפסל ביוצא. ובאמת א"י מאין הוציא הר"א זה דצריך מדידה בכלי קודש דמדת הקודש י"ל הי' רק לצורך מנחת ציבור לא דיחיד. שוב ראיתי במהרש"א בסוכה (ד' נ') ומהר"ם שי"ף כאן הניחו בצ"ע על התוס' דמקום זריזים הוא מטעם דצריך פנים כבלילה:
דף כא.
בגמ' מהו לקדש ידיו ורגליו בכיור ממנו אמר רחמנא כו'. יש לעיין אי סגי לקדש בתוכו אפשר דשיעור מים לקדש ד' כהנים נמי מלרחוץ לפי הצורך להכניס ידיהם ורגליהם דשיעור זה פחות מלחוץ ממנו. אך א"א לומר כן דא"כ סגי שיעור קידוש כהן א' דזה די ג"כ לכמה כהנים בהכנסת ידיהם דאדרבה ע"י הכנסת ידיהם יגבהו המים. ע"כ נראה דהא קשה מה מספקא להו דלמא אפי' בתוכו הא ממנו כתיב. ולכן י"ל דמשו"ה כ' ממנו לומר דהשיעור צריך להיות שירחצו ממנו ארבע משום דדרך קידוש, ברחיצה הוא ותליא השיעור ברחיצה ממנו:
שם בגמ' למתירין כמתירין כו'. יש לעיין דלפ"ז נפסלו גם הידים בשקיעת החמה לזריקת דם. רק דאין נ"מ בזה דלעבודה היום עכ"פ פסולין מצד עמוד השחר. אבל לס"ד דגמ' בדר"י דלעבודת לילה נמי פסולין ע"ז קשה דא"כ נפסלו הידים תמיד לעבודת לילה ומי יעשה עבודת לילה. וי"ל דהא בלא"ה תמוה טעם הס"ד דלעבודת לילה נמי נפסלו מ"ט וע"כ צ"ל כיון דהמים נתקדשו בכלי לכל עבודות ונפסל להמתירין לכן נפסלו ונדחו גם לאברים וא"כ זה שייך רק בפסול המים אבל הידים לא נתכשרו מתחילת רק לעבודת זה היום עם הלילה לכן לא שייך שנדחו:
בתוס' ד"ה כיור ומיהו מצי לאוקמי כראב"ש. וצ"ע דהא מסקינן לעיל דמשנה דמוכני לא אתיא כראב"ש ובתמיד שם נמי איתא שהיו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור א"כ סתמא דתמיד לא אתיא כראב"ש:
דף כב.
בגמ' והא ממנו כו' ירחצו לרבות כלי שרת וקשה לי א"כ מנ"ל דבשאר כלי שרת בעינן ג"כ שיעור ד' כהנים הא י"ל דמצות כיור הוא שיחזיק כדי רחיצת ד' כהנים אבל קידוש דשאר כלי שרת אפי' כל דהו. ובאמת הרמב"ם הביא רק דרוחצין מכלי שרת אפי' אין בו רביעית ואח"כ כתב דכיור צריך להחזיק כו'. אך סוגית הגמ' אינו כן רק בקודח דוקא. ובאמת לשון ר"י ב"ח שאמר כיור שאינו מחזיק כדי ד' כהנים אין מקדשין בו. מוכרח כן דהקידוש צריך להיות משיעור זה דאל"ה מה גרע כיור משאר כלי שרת. שוב נתישבתי דיש ליישב שיטת הרמב"ם דתו כ' הרמב"ם שם מצוה לקדש מן הכיור ואם קידש מכלי שרת כשר ויש לתמוה דמנ"ל דלמצוה צריך דוקא מן הכיור ע"כ י"ל דס"ל להרמב"ם דלמסקנת הגמ' דירחצו מרבי שאר כלי שרת ממילא אין צריך לפרש בקודח דהא מרבינן כל הכלים ושיעור דאהרן ובניו הוא רק על הכיור. רק בס"ד דגמ' לא ידעו מהאי ריבויא דירחצו וא"כ למסקנא הא דאמר ר"י ב"ח אין מקדשין ממנו הכוונה דמצוה לקדש דוקא מן הכיור וכיור שאין בו זה השיעור אין מקדשין ממנו לכתחילה והוא ככל כלי שרת דעלמא. מיהו קצת קשה על הרמב"ם דהא כ"ג ביו"כ מקדש מקיתון של זהב ואי מצוה מן הכיור איך מבטל הכ"ג מצוה זו:
שם בגמ' לנחשת הקשתיו. נראה לפרש משום דהול"ל ועשית כיור וכנו נחשת ומדכ' כיור נחשת וכנו נחשת משמע דאין דינם שוה ופירש"י צ"ע קצת:
שם בגמ' לרביעית אינו משלים. פירש"י לנטילה. ומסיק הגמ' דקאי לענין נטל סאה כו' ופירש"י משום דרביעית לא חשיב לבטל. וקצת תימא דבכל ביטול ברוב אין נ"מ בין רב למעט דמה לי רביעית או מ' סאה כיון דהמיעוט בטל ברוב וגם מה שיעור לזה החשיבות דהא בכיור שיש בו כדי לקדש ד' כהנים מבטל שפיר. וגם צ"ע לפירש"י אם נתערב לוג מי פירות בב' לוגין מים ויקח אח"כ מזה רביעית יתכשר לנטילה. ובגמ' משמע דוקא קודח במקוה רביעית וצ"ע:
שם בגמ' למעוטי מאי כו'. עי' בטוש"ע או"ח סי' ק"ס דאיתא התם דמים מלוחים שאין בהמה שותה מהם אע"ג דכשר למקוה מ"מ פסול לנט"י והא דלא מוקי הגמ' בהכי משום דא"ה אפי' בעינייהו נמי כדמקשי איבחושין אדומים ואיהו קאמר רק דמשלים למקוה. וביבחושין אדומים כתב שם בב"י דכשר לנט"י ול"ק מסוגיא דהכא דקאמר אי יבחושין אדומים דמשמע דלנט"י פסול דודאי במסקנא דאפי' בעינייהו נמי מטעם דגדל מן המים שפיר כ' הב"י שם דכשרין גם לנט"י. אבל בס"ד דבעינייהו אסור רק להשלמה הי' אפשר דלנט"י פסול:
שם בגמ' וקדישי מעליותא היא והא תנא דב"ש במים ולא מי כיור שיש להם שם לוי. משמע דמי כיור פסול להדיח בהם הקרבים והרמב"ם לא הביא זה גם במל"מ (פ"ו מה' מעה"ק) הניח בצ"ע. ואפשר ליישב דבאמת לשון הגמ' משמע דעיקר הקושיא דהק"ו אין יכול להיות מטעם הקדושה דלאו מעליותא הוא עכ"פ כיון דמצינו דשם לוי מגרע גרע. אבל באמת י"ל דשם לוי כזה לא מיפסל. ותנא דבי שמואל כ' רש"י לא ידענא אהיכן קאי. וי"ל דלא דרשו על האי מילתא כלל. ויותר הי' נלע"ד דהרמב"ם לא גריס בתנא דב"ש יצאו מי כיור רק סתם יצאו מים שיש להם שם לוי ועיקר כוונתו משום דאי באמת מי כיור פסול לא הו"ל לגמ' לומר כי האי לישנא רק בקיצור אי מי כיור ממש הא תנא דב"ש כו' אלא הראוין. ע"כ נראה דבאמת ק"ו למי כיור כפשטא רק המעליותא הוא מה דהם מים חיים. ועי' בס' קרבן אהרן שכתב ג"כ דמי כיור כשר אבל דבריו סתומים שהוא נגד הגמ' ואפשר שכוון למ"ש:
בתוס' ד"ה בין כו' למאי דקס"ד בלא קודח כו'. צ"ע לשיטת התוס' לקמן דקודח פי' ששופך לכלי אחר קטן א"כ למסקנא נמי תיקשי הכי מי גרע מנט"י וצריך לומר דכוונתם לפירש"י בקודח ודוחק:
בא"ד דהוי בי' רביעית מעיקרא. משמע מדבריהם דכיור צריך להיות בו כדי ד' כהנים בשעת רחיצה ובכל עת צריכין להוסיף בו מים. וכן משמע לשון הרמב"ם (בה' ביה"מ) אבל מפירש"י לעיל משמע דרק צריך להחזיק שיעור זה אפי' נחסר בו אח"כ ואין להקשות לפירש"י מאי מקשה הגמ' הכא דלמא מיירי בהי' בו מעיקרא שיעור דלשון הברייתא כל הכלים מקדשין כו' משמע אפי' אין הכלי מחזקת רביעית. ומ"ש התוס' דמיירי שבא משירי טהרה דלא גרע מנט"י סתימת לשון הברייתא משמע בכל גווני וכן הרמב"ם הביא הלשון סתם וראיות התוס' מנט"י אינה מוכרחת דקידוש ידים ורגלים לאו מטעם טומאת ידים הוא ומה ענין זה לזה:
בתוס' ד"ה והא ממנו. פי' בקונטרס כו'. וקשה תקשה לי' מתני' דיומא דכ"ג מקדש מקיתון של זהב. ואפשר לומר דמהתם לא תקשי די"ל דקאי רק אעשר קידושין דמקדש בו ביום דקילי משאר קידוש ידים דאי עביד בלא הני קידושין כשר כדלעיל (י"ט ע"ב) דדבר השוה באהרן ובניו בעינן. א"כ י"ל ה"ה לענין השיעור דילפינן מדכתיב ורחצו ממנו אהרן ובניו הוא ג"כ בדבר השוה באהרן ובניו. וקידוש הראשון אפשר הי' הכה"ג מקדש מן הכיור (וכן פירש"י ביומא ל"א:] מיהו למסקנא דגמ' י"ל דגם קידוש הראשון הי' מהקיתון של זהב. ואפשר קו' התוס' מדר"י במתני' דהתם ביומא דלעולם כ"ג מקדש מקיתון של זהב] ועל מ"ש התוס' ונראה כו' קשה לדבריהם מה מתרץ הגמ' ירחצו לרבות כלי שרת מ"מ דלמא היינו שיש בכלי שרת שיעור הראוי דהא באינו קודח לתוכו צריך באמת שיעור א"כ האיך מוכח מהאי קרא דמהני קודח בפחות מכשיעור:
בד"ה למעוטי טיט הנדוק כו'. לכאורה קשה לשיטת התוס' דבטיט עצמו אין מטבילין א"כ האיך נאמר כאן דמצטרף למי כיור הא שיעור דמי כיור שירחצו ממנו אהרן ובניו ד' כהנים וכיון דמהטיט עצמו א"י לרחוץ לא יוכלו ד' כהנים לרחוץ מזה ולמה מצטרף. אך נראה דודאי מודים התוס' דכשמעורב ממש עם הטיט רוחצין בכולו ושפיר יכולין ד' כהנים לרחוץ רק כשהטיט בפ"ע אין מטבילין בטיט ולפרש הסוגיא דסוכה אתו דמיירי שם דהטיט בפ"ע ודומה שפיר לסכך פסול. אבל במעורב ודאי הכל כשר. ובהכי מיירי סוגיא דהכא כנ"ל:
דף כב:
בגמ' יצאו מי כיור שיש להם שם לוי. עי' בתוס'. ול"נ משום דקראן הכתוב מים קדושים גבי סוטה א"כ בתורה עצמה יש להם שם לוי:
שם בגמ' ר"י אומר מי מעיין הם. לא נתבאר טעמו מנלן דצריך מים חיים. ובסוטה (דף ט"ו): בס"ד דגמ' דיליף ר"י גז"ש מים דסוטה ממים דמצורע אפשר דמזה יליף דמים קדושים דכיור הם מים חיים. מיהו אין המסקנא כן ע"ש. וכן הרמב"ם (פ"ג מה' סוטה) פוסק שם דבעי כלי חרש חדש בסוטה כמו במצורע. ומ"מ מים חיים לא בעינן. א"כ ס"ל דהגמ' חוזר מהגז"ש. ע"ש [במל"מ] וצ"ע:
דף כג:
בגמ' אר"נ לעמוד לשרת לעמידה בחרתיו פירש"י ותוס' דהוי זר בישיבה. וקשה דא"כ ל"ל בברייתא ב' קראי לעכב מהעומדים. בלא"ה פסול דהוי זר. ודוחק לומר דר"נ לא ידע מברייתא זו. והרמ"ה בסנהדרין (ד' פ"ג) חולק על פי' זה דאי הוי זר לא מימעט מב' כתובין דזר בהדיא כ' בי' מיתה וכיון דהוי כזר אין צריך ללמוד ממקום אחר ולא אימעוט מב' כתובין. ותו הקשה דא"כ מחוסר בגדים נמי לא נילף. ונראה דזו קושיא אלימתא היא כיון דמסיק הגמ' דהוי ג' כתובין א"כ למ"ד דב' כתובין אין מלמדין מנלן מחוסר בגדים. וגם רש"י עצמו נראה דחזר מזה כיון דהשאיר בקושיא. ולכן פי' רש"י הקושיא דגמ' דנילף במה מצינו מזר. וכן פי' הרמ"ה שם. ואפשר לומר קצת דלעיל (י"ט:) אמרי' דישיבה בקידוש ידים פסול דכתיב בגשתם לשרת מה שירות בעמידה. והשתא אי לא הוי כ' עיכוב בישיבה רק דהי' מחלל עבודה מטעם דאקרי זר א"כ בקידוש ידים דמותר להיות מחוסר בגדים אע"ג דג"כ אקרי זר א"כ נהי דמצוה בעמידה לעכב מנלן. אבל השתא דכ' עיכוב בישיבה ממילא איתקש לשירות גם לעכב. שוב ראיתי דאין הדין אמת דהא איתא ביומא (ל"ב ע"ב) דהכל מודים בקידוש שני כשהוא לבוש מקדש משום דכ' בגשתם שלא יהא מחוסר אלא גישה ע"ש א"כ קידוש ידים במחוסר בגדים פסול. מיהו עדיין יש לקיים הדברים דהא חזינן דפסול לי' הגמ' משום מחוסר לבישה בין הקידוש לעבודה ואמאי לא פסיל בפשיטות משום דקידוש כעבודה ופסול במחוסר בגדים. ואין לומר דשאני התם ביו"כ דגלי קרא דקידוש קמא כשהוא ערום מקדש להכי הו"א דגם קידוש בתרא הכי א"כ השתא נמי דקאמר מבגשתם נימא נמי דשאני כ"ג ביו"כ דגלי קרא כשהוא ערום מקדש. כיון דלענין עיקר הקידוש שני דין כ"ג ביו"כ אפשר דלענין חסרון מעשה בין הקידוש לעבודה נמי שני. א"כ משמע קצת דמטעם מחוסר בגדים לא מיפסל הקידוש. מ"מ אין נראה כן דאדרבה לענין דהשוה הכ' הקידוש לעבודה לפסול מיושב ומחוסר בגדים ע"ז שפיר י"ל דשאני יו"כ דגלי קרא כשהוא ערום מקדש. אבל מה שהקפידה תורה שלא יהי' הפסק בין קידוש לעבודה אין לנו לחלק בין כ"ג ביו"כ. ואפשר נמי דס"ל לגמ' דבגשתם ע"כ נאמר לענין הכ"ג דכהן הדיוט כל השנה בלא"ה פסול הקידוש במחוסר בגדים ככל עבודה. וע"כ קאי לכ"ג, ועדיין צ"ע בכל זה. והרמב"ם לא הביא זה הדין דצריך שלא יהא מחוסר אלא גישה. ומשמע ג"כ דבכל השנה פשיטא בלא"ה דגם בדיעבד פסול דהוי כעבודה. כמו דפסול מיושב. ובכ"ג ביו"כ הביא בפ"ב מה' עבודת יו"כ] דקידוש אחר לבישה:
דף כד.
בגמ' הואיל ורצפה מקדשה. פירש"י בב' תודות. ודחו בתוס' דבשבועות אמרי' אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחות. ואפשר דס"ל לרש"י כיון דתנן במשנה התם בשבועות סתם אין מוסיפין על העיר ועל העזרות כו' בב' תודות. א"כ אין סברא לומר דרמי בר חמא ימחוק עזרות מן המשנה. ע"כ הבין רש"י דרמב"ח מוסיף בקדושת עזרה בעינן נמי שירי מנחות. אבל מיהת גם ב' תודות בעינן. ונקט רש"י כאן עיקר הקידוש דמתניתין ומה דהוסיף רמב"ח לא חש להעתיק כאן כנ"ל מיהו דעת הרמב"ם (פ"ו מה' בית הבחירה) כתוס' בזה:
שם בגמ' מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ כו' ש"י פי' כלי שרת ממש וכן משמעות הרמב"ם (פ"ה מבהמ"ק) שהביא ב' הדינים ביחד חציצה דכלי שרת ודרצפה. אך הראי' אינה מובנת שפיר דבכלי שרת דכ' ולקח שפיר פוסל חציצה אבל רצפה מנלן. ותוס' פי' בגדי כהונה. וזה מובן יותר דכיון דקפיד קרא דבעבודה צריך להיות בגדים מיוחדים ומקום מיוחד פוסל חציצה בשניהם. והי' אפשר לומר עוד דכמו דצריך להיות גוף הכהן מחופה בבגדי קודש כמו כן עקבי רגליו צריך להיות על רצפה מקודשת. אך לפ"ז קשה קצת מה דמכשרינן בסמוך רגל א' על האבן אם יכול לעמוד על רגל א' וכה"ג בבגדים אע"ג דעובד ביד ימין. גם השמאל צריך להיות מלובש בבגדי כהונה:
שם בגמ' כל שאילו ינטל הכלי וינטל האבן כו'. לכאורה אריכות לשון הוא דהול"ל בקיצור אם יכול לעמוד על רגל א'. ונראה דרבותא קמ"ל אע"ג דעתה האבן גבוה ורגלו שהוא עלי' א"א להגבי' ולעמוד על השני מ"מ כל שאילו לא הי' האבן מונח הי' יכול להגבי' רגל זה באויר ולעמוד על השני כשר כיון דרגל זה אין צריך להניח על הרצפה שוב לית לן בה בחציצת האבן ויכול שפיר לסמוך על האבן. אבל אם צריך הסמיכה אפי' לא הי' האבן פסול. וצ"ע אי אפי' יכול לעמוד על רגל שעל האבן בלבד אי ג"כ כשר אע"ג דהוי זה יכול וזה יכול מ"מ כשר דכן משמעות הלשון [אך בשבת (ד' צ"ג:) מייתי לה אזה יכול וזה אינו יכול ע"ש משמע דהכי מיירי הך]:
דף כד:
בגמ' והרי קמיצה כו'. וקשה הלא בקמיצה כ' וימלא כפו. ודרש רבא עצמו בסמוך יד יד לקמיצה והוי כמו אצבע וכהונה ול"ל לפרש בדר"י או אצבע או כהונה וצ"ל משום דבלא"ה מוכרחין לומר כן דלא תקשי מזריקה דלא כ' בי' רק כהונה ופסיל בי' שמאל. ונראה דעיקר מחלוקת רבא עם אביי דלעיל דקאמר הטעם משום דמקרא נדרש לפניו דלפ"ז בעי כהונה ואצבע וזריקה יליף מהיקשא דזאת התורה מחטאת וס"ל דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש כמ"ש תוס' ור"י ס"ל דאינו חוזר ומלמד בהיקש א"כ ע"כ זריקה דפסול מכח דכתיב בי' כהונה. ולכן אמר או אצבע או כהונה. ואפשר [דלא פליגי רבא ואביי] דאע"ג דת"ק ור"ש דלעיל תרווייהו אית להו דכהונה לא סגי דהא פליגי אי מידרש קרא לפניו ולאחריו ומוכח דלת"ק נמי כהונה לא סגי וע"כ ס"ל דקמץ בשמאל כשר. מ"מ ר"י דס"ל כסתם משנה ודאי ס"ל קמץ בשמאל פסול ולהכי פי' רבא דברי ר"י או אצבע או כהונה. מיהו לרבא דיד יד לקמיצה לכו"ע פסיל קמיצה בשמאל. ותמהני על הרע"ב במשנה שפי' טעם דקבל בשמאל פסול. דכ"מ דכ' אצבע בעי ימין ומסיים דמקרא נדרש לפניו ע"ש וז"א דלדידן דסגי בכהונה אין צריך למידרש לפניו וכמ"ש:
בתוס' ד"ה והרי זריקה. וא"ת כיון דילפינן בחטאת אצבע כו'. אפשר לומר דזה הכלל דדבר הנלמד בגז"ש אין למדין בהיקש. הוא כשנלמד מגז"ש לדין אחר כמו חילול חילול מתרומה אבל הכא דנלמד אצבע מאצבע לפרש דאצבע ימין הוא הוי שוב כמפורש בו דהוא בימין ול"ד לשאר גז"ש:
דף כה.
במשנה נשפך על הרצפה ואספו פסול בגמ' ילפי' מדכתיב מדם הפר דרשינן דם מהפר. מיהו קשה מנ"ל עיכובא. וי"ל למה שהקשו התוס' ל"ל דם מהפר הלא כיון דממעטינן דם סכין ה"ה נשפך על הרצפה ע"ש. וא"כ י"ל דאה"נ אלא דצריכין דם מהפר לעיכובא. עוד אפ"ל משום דכמה פעמים כ' מדם (דמאי דכתיב מדם החטאת ג"כ משמע דם מהחטאת וכמו כן הא דהצורם אוזן קודם קבלה דפסול אפי' דיעבד. מיהו הא דאמרי' בגמ' דצריך שיגבי' סכין למעלה משום דכ' מדם הפר ולא מדם הסכין משמע דרק לכתחילה. והטעם פשוט דודאי דם הסכין בלבד אפי' דיעבד פסול רק אפי' לא הגבי' סכין מ"מ בטל דם הסכין ברוב דם הפר לכן דיעבד כשר:
שם בגמ' השוחט צריך שיתן וורידין לתוך הכלי מפירש"י נראה דהטעם שלא יהי' הדם באויר דחוץ לכלי וכ"מ לשון ר"י דצריך שיראה אויר כלי. אבל מלשון הרמב"ם (פ"ד ממעה"ק) נראה דהוא רק כדי שיקבל כל הדם דבאמת קשה לטעם רש"י דהא מסקינן דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי. ונראה דרש"י פי' כן ללשון ב' דגמ' לקמן דחבית בעי מיני' ופשיט לי' מזרק ופירש"י דאי אין סופו לנוח נמצא דקיבל הדם מן האויר ופסול. אבל ללישנא קמא נראה דסברת הגמ' הי' דכל דלא הוי כמונח לא הוי ג"כ בכלל נשפך על הרצפה דדוקא כשנח בינתי' על הרצפה לא חשיב דם מהפר אבל כל דלא הוי הנחה בינתים שפיר מקרי דם מהפר ולכן ללשון קמא ע"כ הטעם הכא כמ"ש הרמב"ם. מיהו מלשון ר"י דצריך שיראו וורידין אויר כלי משמע כפירש"י והוי סייעתא ללשון בתרא שבגמ'. ויש נ"מ ג"כ דלפ"ז י"ל דגם דיעבד פסול אי לא הי' וורידין תוך אויר כלי. ואם הטעם הוא כדי לקבל כל הדם פשיטא דאינו אלא לכתחילה. מיהו לשון הגמ' צריך משמע רק לכתחילה וצ"ע:
דף כה:
בגמ' בעי מיני' ר"א מר"י כו'. בס' פ"מ הקשה כיון דלתוך הכלי לאו דוקא כדפירש"י רק למעלה. א"כ ע"כ אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי דאל"ה הרי מקבל מן האויר. וא"י להלום דבריו דדוקא בנפחת הכלי בסוף חשוב אויר שאין סופו לנוח כדפירש"י בהדיא אבל בלא נפחת אפי' בעוד הוא למעלה מן הכלי הוי כמונח. וכשהגיע דם לאויר הדפנות קודם שנפחתו שוליו הוי קבלה מיד ולא בעינן שיגיע הדם לשולי הכלי משו"ה לא בעי ר"א רק אם לא הגיע דם לאויר] מלבד למ"ש לעיל דבלשון א' דגמ' ס"ל דאין נפסל בזה. בלא"ה לק"מ:
שם בגמ' הצורם אוזן הפר כו'. ברמב"ם (פ"א מפסוה"מ ה' כ"ט) משמע דעיקר הקפידא בחסר אבר וצורם היינו שתלש האוזן. ואע"ג דלפי ס"ד דאביי דשה תמים כו' משמע דכל מום פוסל מ"מ למסקנא דרבא י"ל דדוקא חסר אבר אבל ע"י מום בעלמא לא מיפסל דמקרי שפיר הפר שהי' מקודם דהא בלא"ה אינו ממש כקודם שחיטה דהוי חי והשתא מית. מיהו מלשון רש"י לקמן (ד' כ"ו.) ד"ה והאר"ז משמע דכל מום פוסל בין שחיטה לקבלה:
שם בגמ' קדשים קלים מנלן. וקשה דהא איכא למילף מזאת התורה דהוקשו כל הקרבנות להדדי. ואפשר לומר דכיון דדם מהפר כ' בחטאת הפנימיית בלבד אין להקיש בזה כל הקרבנות **והא דילפינן לקמן (ד' צ"ח.) מהיקשא דחטאת לענין שאין באין אלא מן החולין אע"ג דכתי' רק בפרו של אהרן שהוא חטאת פנימי לק"מ למ"ש התוס' במנחות (ד' ב'.) דמיתורא דהחטאת דרשי' לרבות כל חטאות א"כ שפיר נוכל למילף מיני' לשאר קרבנות מהיקשא:** או ואפשר לומר דהא במנחות (ד' ט') פליגי ר"י ור"ל במנחה שחסרה בין קמיצה להקטרה וקי"ל כר"י דכשרה ע"ש. וקשה באמת דנילף מזאת התורה ואע"ג דמסקנת רבא דבין קבלה לזריקה לא מיפסל. מ"מ הא נתינת הקומץ בכלי שרת הוי במקום קבלה כמ"ש רש"י לעיל (ע"א ד"ה בשמאל אכשורי). וא"כ בחסר בין קמיצה לנתינה בכלי ליפסול ולא משמע כן. ולכן י"ל כיון דכ' קרא דיהי' לפסול בקדשים קלים מוכח דזאת התורה לא נכתב להקיש לדין זה. ולהכי לא תי' בגמ' מזאת התורה דא"כ גם במנחה יפסול ובאמת אינו פוסל. מיהו למסקנת רבא דקרא דיהי' לא קאי אתמים א"כ קשה באמת נילף גם במנחה מזאת התורה לפסול בחסרה בין קמיצה לנתינה בכלי ואפשר באמת מיפסל וצ"ע:
דף כו.
בגמ' אימא חתך ואח"כ קיבל כשרה. לכאורה הי' נראה דבשעת שחיטה מתערב דם האברים מזה לזה וא"כ נהי דחתך קודם קבלה מ"מ כבר נתערב דם הרגלים בראש וגוף. ולכן הי' נראה לפרש דמיירי שאחר שחיטה יצאו רגלים לחוץ וכ"כ הרמב"ם (פ"א מפסוה"מ) הגם דהרמב"ם מטעם אחר אתי עלה כמ"ש לקמן מזה מ"מ גם מטעם הנ"ל נראה לפרש כן. מיהו מפירש"י משמע דאפי' יצאו קודם שחיטה כשר וצ"ע:
שם בגמ' אמר אבימי חותך באבר עד שמגיע לעצם. נראה דלמסקנא שפיר נוכל לגרוס חתך ואח"כ שחט דזה לא חשיב מום וכ"כ בס' פ"מ. מיהו הרמב"ם (שם) העתיק חתך ואח"כ קיבל. ונראה דהרמב"ם לשיטתו אזיל דפוסל בהי' רגליו מבחוץ בשעת שחיטה אבל תוס' ורש"י דכ' דוהביאום רק למצוה שפיר י"ל אפי' חתך ואח"כ שחט:
שם בגמ' ש"מ דם המובלע באברים דם הוא. פירש"י להתחייב כרת. ותוס' תמהו דאין כרת רק בדם הנפש. ופי' לענין פסול יוצא. ולדבריהם במסקנא נשאר זה בספק. דרק דילמא קאמר. אבל אפשר דהוי דם. והרמב"ם הביא הדין דגבי קדשים קלים אפי' קיבל ואח"כ חתך כשר. וצ"ל דפי' הגמ' כפירש"י וכמ"ש בס' פמ"א דלרש"י פי' ש"מ בלשון תמוה וכי דם הנבלע דם הוא ומשני דלא מיירי מדם רק משמנינות. ומ"מ לשון דילמא אינו מכוון לפ"ז. ומיהו מ"ש התוס' בפשיטות דליכא כרת בדם האברים לא נתברר לי דהא ודאי הנשאר באברים רק בלאו אבל דם היוצא בשעת שחיטה אפי' מן האברים מנא להו דאינו בכלל דם שחיטה דבכרת:
שם בגמ' ש"מ בשר קדשים קלים שיצא כו'. קשה לי בשלמא בשר שיצא שפיר כשר משום שסופו לאכלו מבחוץ אבל שמנינות זה דעומד לזריקה כיון דמצוה ליקח כל דם הפר א"כ שפיר מיפסל לגבוה ואפי' למ"ד לקמן (ד' פ"ט:) דאימורים נמי לא מיפסל ביוצא הטעם שם דלא מיפסלי אימורים ביוצא עד אחר זריקה. אבל זה דעומד לזריקה למה לא יהי' דינו כדם עצמו וצ"ע:
שם בגמ' דלמא בק"ק. וכן פ' הרמב"ם (פ"א מפסוה"מ) דבקדשים קלים אפי' קיבל ואח"כ חתך כשר. מיהו כ' הרמב"ם שם דהגם דאין צריך לחתוך קודם קבלה מ"מ צריך להחזיר הרגל קודם קבלה. ואיני מבין הטעם דנהי ודאי דבק"ק דפסול ביוצא אפי' החזיר פסול כל דלא חתך אבל בקדשים קלים נראה דאפי' לא החזיר כלל הרגל כשר ואולי ס"ל להרמב"ם דצריך להיות בפנים גם בשעת קבלה. דוהביאום לה' הוא גם על קבלה. וצ"ע. והכ"מ לא עמד ע"ז ע"ש:
שם בגמ' ש"מ בשר קדשים קלים שיצא כו'. תמוה לי למה לא מפרש הגמ' דמיירי שיצא בין שחיטה לקבלה דאז ודאי נפסל הדם שבבהמה כשפירכסה ויצאה. ואין לומר דבכה"ג גם ביציאה לדרום נפסל דז"א דבדרום לא שייך כלל פסול יוצא כמ"ש רש"י כאן ולקמן (דף צ"ב) בהדיא ע"ש וכן פסק הרמב"ם בפי' (בפ"א מפסולי מוקדשין) דאפי' פירכסה ויצאה לדרום וחזרה ואח"כ קיבל כשר ואדרבה פשט הברייתא משמע דקודם קבלה איירי ולהכי נקט וחזרה וא"צ לדחוק כמ"ש רש"י דלאו דוקא חזרה וגם שכיח טפי להיות הפירכוס מיד קודם הקבלה וצ"ע. ובאמת הרמב"ם הביא זה הדין דפירכוס דפסול היינו קודם קבלה ואחר קבלה לא מיפסל רק בקדשי קדשים משום דהוא פוסק אפי' אימורי קדשים קלים אין נפסלין ביוצא ע"ש אבל על הגמ' קשה כמ"ש:
שם בגמ' אין דרך שירות בכך. צ"ע למה נקט זה הטעם בלא"ה נתלה לאו עמידה הוא וכתי' לעמוד לשרת ומה לי נתלה או ישיבה אטו ישיבה כתוב בתורה דפסול הלא נלמד רק מלעמוד [ואין דרך עמידה בכך]:
שם ציצתו מבחוץ פירש"י שערו. וקצת קשה דא"כ מה פשיט הגמ' לאו אמרת כו' הלא אבוה דשמואל ברגלו מבחוץ מיירי אבל שערו מנלן דפסול. ובאמת על מקצת הגוף אין להסתפק כלל דמפורש בברייתא דראשו ורובו לא מהני מיהו אפשר דה"א דרגל אבר שאין הנשמה תלוי' בו לית לן בה וע"ז פשיט שמואל מפסוק והביאום אבל עכ"פ שערו מנלן וצ"ע:
דף כו:
בגמ' ואי שלא במקומו כמקומו ל"ל יחזור הכשר ויקבל וכ"ת להתיר כו'. יש להקשות דלמה לא יחזור לעשות המצוה כתיקונה והלא בנתן מתן א' כיפר אעפ"כ צריך ליתן כל המתנות שלא לגרע מן המצוה וה"נ נהי דכיפר למה לא יעשה המצוה ליתן במקומו כיון דהקרבן כשר רק דאינו נאכל. ולכן נראה דאה"נ דאי הי' עוד דם בכלי מצוה לחזור וליתן במקומו. רק משום דתנן יחזור הכשר ויקבל מקשה הגמ' שפיר דכיון דנתכפר לא שייך לקבל שנית דכבר נעשה הכפרה בדם הראשון דכמו כן בנתן מתן א' ולא נשאר דם בכלי ג"כ אינו מקבל שנית אפי' יש דם הנפש. והגם דלשון הגמ' לפ"ז אינו מדוייק מ"מ נראה כן נכון לדינא לפע"ד. ולכאורה לפ"ז יש ליישב קושית התוס' ד"ה ואי שלא במקומו כו' דלקמן דנתערבו הדמים דיש עוד דם בכלי שפיר יחזור ליתן למטה לקיים המצוה מ"מ שפיר הקשו התוס' דמשמע לקמן דב' הקרבנות כשרים גם לאכילת הבשר כדאיתא שם שניהם עלו לו ע"ש בברייתא. וע"ז הקשו שפיר כיון דכמקומו דמי תו אין זריקה דלמטה מתיר הבשר. אכן התוי"ט לקמן (פ"ח מי"א) תי' שפיר ע"ש:
שם בגמ' הב"ע דיהבי' פסול נראה דלאו דוקא דיהבי' רק שקבלו פסול מדקתני יחזור הכשר ויקבל ולא תני אם יש דם הנפש בכלי יחזור הכשר ויזרוק ולר"י לקמן קשה באמת כיון דמיירי גם בכשר הול"ל אם יש דם בכלי וצ"ע:
בתוס' ד"ה א' שמואל. אע"ג דבפ' המזבח מקדש מרבה כבש דאם עלה לא ירד כו' מ"מ לגבי דמים לא מצינו כו'. חילוק זה דחוק דהא למ"ד דדם נמי אם עלה לא ירד י"ל ה"ה בעלו לכבש לא ירדו אך מטעם אחר יש לחלק דשם בעלו אפי' עדיין לא הקטיר לא ירדו א"כ עלי' לכבש כדי להקטיר נמי עלו מקרי. ותו דמרבינן מקרא את כו' (לקמן פ"ז) דכבש כמזבח אבל לענין הזריקה עצמו להיות שלא במקומו כמקומו י"ל דוקא המזבח שהוא מקום זריקת דם ולא כבש. ומה שהעלו התוס' דגם בנתן על הכבש כמקומו דמי תמוה הסברא דנהי דכבש מקדש משום דכל האברים עולים מקודם על הכבש אבל הדם מה שייכות לכבש. ומיהו י"ל כיון דבהקטרה על הכבש ע"כ צ"ל הטעם כיון דמעלין האברים למזבח ע"י הכבש א"כ י"ל בדם ג"כ כנ"ל כיון דבחטאת עולין עם הדם על הכבש כדתנן עלה בכבש כו' מיהו מלשון הרמב"ם (פ"ב מפסולי מוקדשין) וגם מלשון הרע"ב נראה דכבש שלא כנגד היסוד חדא מילתא הוא. והכוונה במזבח שלא כנגד היסוד ע"ש ולפ"ז י"ל דכבש עצמו לאו כמקומו דמי וצ"ע על התוי"ט שלא הרגיש בזה:
בד"ה הב"ע כו' וי"ל דהאי פסול היינו טמא כו' ותמוה דמה תירצו בזה הא כיון דשלא במקומו כמקומו א"כ ה"נ אי נתן טמא שלא במקומו ליהוי דיחוי מה"ט דטמא עושה שיריים וכן תמה בס' פ"מ. ואפשר ליישב דס"ל לתוס' דהא דכמקומו משום דכתי' לכפר. היינו כשמכפר באמת. אבל בטמא דהעבודה מחולל ולא כיפר רק שיהי' כמקומו לענין שיעשה שיריים לא מרבי קרא דלכפר. מיהו קשה לקמן דפריך הגמ' אי שלא במקומו כמקומו פיגול ליהוי נמי נימא הכי כיון דבאמת בלא"ה פסול מטעם מחשבה למחר ממילא לא הוי כמקומו ושוב לא הוי פיגול. ויש לחלק דלענין פיגול כל שלולא הפיגול היה כשר מטעם דכמקומו דמי נמצא דמחשבה זו הי' במקום הראוי ונעשה פיגול. אבל הכא נהי דכל טמא עושה שיריים מ"מ עבודה פסולה היא ובפסול לא הוי כמקומו לעשות שיריים כנ"ל:
דף כז.
בגמ' א"ה איפסולי נמי לא ליפסול, וקשה מנ"ל הא המיעוט הוי רק דלא הוי כרת דפיגול אבל למה לא יפסול וכמה דינים יש בפיגול. דמעטינהו מכרת ופסול הוי. ולכן נראה דזה באמת תי' הגמ' דהוי כמחשבת הינוח ואליבא דר"י פי' כמו דס"ל לר"י במחשבת הינוח דאע"ג דבזה ודאי לא שייך פיגול ומ"מ פסול הוי וה"ה לדידן היכא דאין הבשר מותר באכילה דלא הוי פיגול מ"מ פסול הוי וכן נראה דעת הרמב"ם (פט"ז מה' פסוה"מ) דפוסק כהך ברייתא דלמחר פסול אע"ג דלא קי"ל כר"י והראב"ד השיג עליו אבל הרמב"ם פי' כמ"ש. וכ"כ הכ"מ. ובשיטה זו מיושב הרבה קושיות בסוגיא זו. וגם לשון הגמ' מסייעא דלא אמרו ור"י הוא. רק כמחשבת הינוח ואליבא דר"י:
שם בגמ' ור"ל אמר כו' תנן חישב כו'. הקשה בס' פ"מ דלמה מקשה מהך דחישב בלא"ה מתניתין דהכא תקשי דפי' ר"ל בחישב למחר פסול ואין בו כרת אמאי והניח בצ"ע. ונראה ליישב דסברא זו פשיטא ולק"מ אמתניתין כיון דנתן באמת שלא במקומו ופסול בשר לאכילה הוי בכלל לא קרב המתיר כמצותו ולא הוי פיגול רק התם דבמחשבה להקריב שלא במקומו למחר בזה קשיא להו. ולשיטת הרמב"ם דפסק כהך ברייתא דחישב שלא במקומו למחר פסול ואין בו כרת והראב"ד השיג עליו דהך ברייתא אתיא כר"י דחישב להניח פסול. אבל הכ"מ מתרץ דס"ל לרמב"ם דגם לדידן אתיא האי ברייתא. וכמו דלר"י חישב להניח דלא הוי פיגול רק פסול כמו כן אפי' לדידן נהי דבאית בי' פסול לאכילת בשר לא אתיא לידי פיגול מ"מ פסול הוי. והסברא נכונה דכל מיעוטי דפיגול היינו לכרת אבל מידי פסול לא נפקא. ועיין בבה"ז דהרמב"ם לא גריס ואליבא דר"י בגמ' ע"ש. ולשיטה זו ודאי מיושב קושית הפ"מ דודאי לדידן דמחשבה להניח לא מיפסל ומ"מ אם עירב מחשבה זו במחשבת שלא בזמנו מוציא מידי פיגול זה ודאי רבותא גדולה הוא אבל במתניתין דנתן באמת שלא במקומו ידע גם בס"ד דלית בי' משום פיגול. ולהכי מקשה רק מהך ברייתא דחישב כנ"ל. ועי' בתוס' רעק"א ז"ל שהניח בצע"ג דברי ר"ל בגמ'. אכן למ"ש התוס' לקמן (ד' ל"ו) דלר"י מחשבת הינוח דאימורים פסול ע"ש. א"כ י"ל דהכא נמי מיירי במחשבת פיגול דאימורים: