אור ברסלב

שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק ראשון

דף ב.

במשנה אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. פירש"י וצריך להביא אחר וישחטנו לשמו. ואין מובן מה קמ"ל. והי' אפשר כונתו דנהי דסתמא כשר מ"מ כיון שכבר שחט שלא לשמה אי אייתי קרבן אחר צריך לפרש לשמו *) ומיהו קצת דוחק דהא המחשבה הולכת אחר העובד. וסברא הנ"ל לא שייך רק אי שוחט הראשון שוחט גם השני ויותר הי' ראוי לומר סברא זו בהא דאמרי' בגמ' דאסור לשנויי בי' אח"כ בשאר עבודות התם אפשר דצריך לפרש לשמן וצ"ע: כונתו די"ל דס"ל לרש"י בהך פלוגתא דרו"ש במנחות (ט"ז.) אי אמרי' ע"ד הראשונה הוא עושה. דהלכה כרב וכמו שכתוב שם במנחות להקשות על הרמב"ם דפסק כשמואל. וגם בשתי בהמות אמרי' הכי ומ"ש אח"כ דאם אחר שוחט השני לא שייך למימר הכי. מפורש כן בגמ' התם דבשתי דיעות מודה רב:

והנה הרמב"ם והרע"ב כ' במשנה שלא עלו לבעלים דוקא קרבן יחיד אבל בציבור סכין מושכתן למה שהן ותמוה כמ"ש בס' פנים מאירות ושאר מפרשים דשינוי קודש ישנו בצבור כדלקמן בגמ' (ד') ואפשר דדוקא בהנך דכשרין רק שלא עלו לבעלים בזו מחלק הרמב"ם בין יחיד לציבור אבל היכא דפסול כמו בחטאת אפי' בצבור פסול *) ובס' טהרת הקודש מקשה מהא דשתי הלחם ששחטן שלא לשמן לא קידש הלחם וזה י"ל דנהי דסכין מושכתן לשמן אבל התם דבעינן שיהי' שחיטה לשם לחם שפיר הלחם לא נתקדש ע"י שחיטה זו מיהו הרמב"ם בחיבורו (פט"ו מה' פה"מ) לא ס"ל הכי רק בקרבן צבור נמי לא עלה ואפשר לומר דבאמת יש עוד קושיא בלשון הרמב"ם במשניות שכ' ששחט עולה לשם שלמים ואח"כ נודע שהי' עולה משמע דס"ל דכה"ג שלא ידע שהיא עולה הוי ג"כ שלא לשמה ובחיבורו (הל' פסה"מ שם) כ' הרמב"ם דבטעות לא חשיב שלא לשמה עיין שם דס"ל עקירה בטעות לא הוי עקירה ופלוגתא דאמוראי הוא מנחות (מ"ט) וא"כ י"ל דהא בהא תליא דהיכא דטעה אפי' למ"ד דהוי עקירה י"ל בקרבן צבור סכין מושכתן כמו לב ב"ד מתנה *) אבל היכא דעוקר בפירוש שיודע שהיא עולה ושחטו לשם קרבן אחר בזה לא שייך סכין מושכתן ולכן בחיבורו דפסק דלא מיפסל בטעות תו אין נ"מ בין יחיד לציבור אבל במשנה מיירי למ"ד עקירה בטעות פוסל ובהא יש חילוק בין ציבור ליחיד ולשון לשם בעלים משמע לי' דתנא דהכא פוסק דבטעות הוי עקירה: *) כ"מ בפנ"י ביצה (כ') דבחטאת מודה הרמב"ם דפסול אך כאן י"ל כונתו ל"ד פסול אלא דעכ"פ לא עלה לשם חובה והטעם הוא דאע"ג דסכין מושכתן לא עדיפי מסתמא ממילא בחטאת דגם בסתם לא עלה לשם חובה לפי' חזון נחום בדברי הרמב"ם (פ"ד מה' מעה"ק ה"י) הכא נמי לא עלה ומיושב בזה הקושיא מכבשי עצרת שם בביצה ובמנחות (מ"ט) די"ל כמ"ש התוס' לקמן (נ"ה) דכבשי עצרת דאיתקשי לחטאת ראוי לפסול שלא לשמו אך לשיטת הרמב"ם הנ"ל ניחא דהא לחטאת צבור איתקיש להכי כשרין ולא עלו כמו חטאת ציבור וא"ש: אין להקשות מהא דאי' שם במנחות בכבשי עצרת דאר"ח עקירה בטעות הוי עקירה אף על גב דקרבן ציבור נינהו די"ל ר"ח לטעמי' בשבועות (יו"ד) דלית לי' לב ב"ד מתנה ע"ש:

והנה התוס' כ' דה"ה קבלה והולכה וכו' והי' אפ"ל דבהולכה כיון דר"ש מכשיר בחטאת אפי' לרבנן י"ל דעכ"פ בכל הזבחים עלו לשם חובה דלא אימעוט מכאשר נדרת דלא נעשה שינוי בגוף הקרבן כיון דאפשר בלי הולכה וצ"ע:

שם בגמ' אבע"א סברא משום דשני בה כו'. בס' טהרת הקודש מקשה למ"ש הרמב"ם (פי"ח מפה"מ) דעובד שלא לשמה הוי כמטיל מום בקדשים ולהכי כללו חכמים בלאו דלא יחשב ע"ש א"כ כיון דמטיל מום בבעל מום איננו לוקה א"כ שפיר י"ל סברא דכששינה כבר לא יהי' תו איסור לשנות עיי"ש ונראה דהכא כיון דהקרבן כשר לא דמי לבעל מום דכבר נפסל להקרבה ובמום עובר נראה ג"כ דאסור א ו' להטיל בו מום א) אפי' מום עובר א) כמ"ש בחי' מנחות ונ"ו) נמי אסור כיון דעדיין ראוי ם להקרבה ואפי' אי נימא דמום וכן משמע ברמב"ק פ"ב אפי' בצבור פסול א) ובס' טהרת הקודש מקשה מהא דשתי הלחם ששחטן שלא לשמן לא קידש הלחם וזה י"ל דנהי דסכין מושכתן לשמן אבל התם דבעינן שיהי' שחיטה לשם לחם שפיר הלחם לא נתקדש ע"י שחיטה זו. מיהו הרמב"ם בחיבורו (פט"ו מה' פה"מ) לא ס"ל הכי רק בקרבן צבור נמי לא עלה. ואפשר לומר דבאמת יש עוד קושיא בלשון הרמב"ם במשניות שכ' ששחט עולה לשם שלמים ואח"כ נודע שהי' עולה. משמע דס"ל דכה"ג שלא ידע שהיא עולה הוי ג"כ שלא לשמה. ובחיבורו (הל' פסה"מ שם) כ' הרמב"ם דבטעות לא חשיב שלא לשמה עיי"ש דס"ל עקירה בטעות לא הוי עקירה ופלוגתא דאמוראי הוא מנחות (מ"ט) וא"כ י"ל דהא בהא תליא דהיכא דטעה א) כ"מ בפנ"י ביצה (כ':) דבחטאת מודה הרמב"ם דפסול. אך כאן י"ל כונתו ל"ד פסול אלא דעכ"פ לא עלה לשם חובה. והטעם הוא דאע"ג דסכין מושכתן לא עדיפי מסתמא ממילא בחטאת דגם בסתם לא עלה לשם חובה לפי' חזון נחום בדברי הרמב"ם (פ"ד מה' מעה"ק ה"י) הכא נמי לא עלה. ומיושב בזה הקושיא מכבשי עצרת שם בביצה ובמנחות (מ"ט) די"ל כמ"ש התוס' לקמן (נ"ה.) דכבשי עצרת דאיתקשי לחטאת ראוי לפסול שלא לשמו. אך לשיטת הרמב"ם הנ"ל ניחא דהא לחטאת צבור איתקיש להכי כשרין ולא עלו כמו חטאת ציבור וא"ש:

אפי' למ"ד דהוי עקירה י"ל בקרבן צבור סכין מושכתן כמו לב ב"ד מתנה א) אבל היכא דעוקר בפירוש שיודע שהיא עולה ושחטו לשם קרבן אחר בזה לא שייך סכין מושכתן ולכן בחיבורו דפסק דלא מיפסל בטעות תו אין נ"מ בין יחיד לציבור. אבל במשנה מיירי למ"ד עקירה בטעות פוסל ובהא חילוק בין ציבור ליחיד ולשון א) אין להקשות מהא דאי' שם במנחות בכבשי עצרת דאר"ח עקירה בטעות הוי עקירה אע"ג דקרבן ציבור נינהו. די"ל ר"ח לטעמי' בשבועות (יו"ד.) דלית לי' לב ב"ד מתנה ע"ש: שם בעלים משמע לי' דתנא דהכא פוסק דבטעות הוי עקירה:

רתוס' כ' דה"ה קבלה והולכה וכו'. והי' אפ"ל ולכה כיון דר"ש מכשיר בחטאת. אפי' לרבנן י"ל: חים עלו לשם חובה דלא אימעוט מכאשר שה שינוי בגוף הקרבן כיון דאפשר בלי הולכה וצ"ע לשם נמוך מהם פסולים כיצב כו'. יש לעיין דלא חשיב רק בין קדשי קדש עזן נ ב עובר במום עובר לא לקי משום דאכתי עכ"פ לא חזי להקרבה כל שהמום בו אבל הכא כיון דכשר הקרבן איסורא דעביד עביד ולא נשאר שם פסול על הקרבן ולהכי אסור לשנויי בי' תו. מיהו מה' איסוה"מ ה' ט"ו) כמ"ש הרי"ט אלגזי בבכורות פ"ה ע"ש אבל הרא"ש שם והטוש"ע יו"ד לסי' שי"ג) כתבו דמה"ת שרי להטיל מום בבע"מ עובר: גם בס' הנ"ל מתרץ שפיר עיי"ש:

שם בתוס' ד"ה כל הזבחים י"ל דבשעת הקטרה לא שייך לשם זובח. בס' טהרת הקודש מביא ספרי פ' קרח בפסוק תשאו עון המקדש דאי זרק והקטיר וא"י לשם מי זרק וא"י לשם מי הקטיר הכהנים נושאים עון עיי"ש דמשמע דבהקטרה נמי בעי לשם בעלים ולע"ד הי' נראה כוונת הספרי שאם אין הכהן בר דעת לידע לשם מי זורקין ומקטירין היינו לשם ה' בזה נושא עון. דלפי הנ"ל קשה הא גם אי א"י שם הבעלים כשר דזורק לשם מי שהוא וכה"ג לא חשיב שינוי בעלים. כמ"ש רש"י ותוס' לקמן (ד' ע"א) לכן נ"ל כמ"ש:

בד"ה לשם גבוה כו' שייך חילול משום פסח וחטאת. הא דפשיטא להו דהכא בלשם גבוה א"א להכשיר גם בחטאת לשמעון אחי עזרי' משום דחטאת היא משמע עיכובא לפסול כל שלא שחטו לשם חטאת א"כ דרשא דלא יחללו במורם מהם כו' בודאי לא קאי אחטאת כנ"ל:

דף ב:

בגמ' אילימא מדתנן שנזבחו שלא לשמן ולא קתני שלא נזבחו לשמן. וקשה דהא לרבותא נקיט הכי דאפי' בפי' שלא לשמן כשרים ותי' הצ"ק בזה דחוק וי"ל דמ"מ כיון דמסיים חוץ מפסח וחטאת א"כ ע"כ דסתמא הוי כשלא לשמה ואעפ"כ בשאר זבחים כשר א"כ ה"ה אפי' בפי' שלא לשמה. או דעדיפא מיני' דחה הגמ' דאפי' בגט לא דק התנא למנקט שלא נכתב לשם אשה אע"ג דסתמא פסול וליכא שם שום רבותא מכ"ש הכא. ובס' צאן קדשים מקשה דהכא מסקינן דמלישנא דשלא לשמן ליכא למידק דסתמא כשר ובפסחים (ד' ס"ה) דייק הגמ' טעמא דשלא לשמן הא סתמא פטור ע"ש. ולק"מ דבודאי למסקנא דבזבחים סתמא כשר א"כ היכא דתני שלא לשמן הוי דוקא לאפוקי סתמא. אבל להוכיח מכאן דסתמא כשר בזבחים שפיר דחה הגמ' דליכא למידק מזה. ובס' טהרת הקודש מקשה דמה הוי ס"ד להוכיח מדלא תני שלא נזבחו לשמן למ"ש התוס' דשינוי בעלים ג"כ בכלל שלא לשמן. והתם היינו דוקא אי חישב בשחיטה לזרוק שלא לשם בטלים חיהי' חצור לומר שפוחו ע"ר שיזרוק לשם בעלים אל שיהי' מצוי לומר ששוחט ע"ר שיזרוק לשם בעלים ראי לא ע"ש. ואין דבריו מוכרחין אצלי דאה"נ אי סתמא פסול בזבחים ואנן ילפינן מקרא באם אין ענין לשינוי קודש תנהו ענין לשינוי בעלים הוי צריך באמת לומר ששוחט ע"מ שיתכפרו בעלים בזריקה ומה חידוש הוא זה הלא כל לשמה דגט הכי הוא שיכתב ע"ד שתתגרש בו אשה פלונית אח"כ כשינתן לה הגט וה"ה הכא אי הוי סתמא פסול כנ"ל:

שם בגמ' לשם פסח ולשם שלמים הא לדם פסח וסתמא כשר. ותמוה כמ"ש התוס' דאטו צריך לומר כמה פעמים לשמה. ומ"ש התוס' לפרש בשתי עבודות תמוה טובא דהפי' שתי עבודות בגמ' פסחים הוא שמתכוון בשחיטה ב' מחשבות השחיטה לשם דבר אחד ובדעתו לזרוק לשם דבר אחר אבל לפרש ששחט לשם פסח וזרק לשם שלמים אין זה בכלל לשמו ושלא לשמו דהא הזריקה הוי לגמרי שלא לשמו. והיינו רישא דמתני' התם ע"ש ד' ס'] וגם בסיפא לדבריהם תמוה תי' הגמ' דהוכיח סופו על תחלתו הלא מיד השחיטה נפסלה וכי מתכשר ע"י שיזרוק אח"כ לשמו. ולפי' הגמ' שם בשתי עבודות ששחט לשמו ע"ד שיזרוק שלא לשמו לא שייך לדייק בזה לשם פסח וסתמא דודאי כיון דשחט לשמו ולא נתכוון שום דבר על הזריקה בשעת שחיטה. פשיטא דכשר ומה ענין זה לסתמא. ואפשר ליישב קצת דלעולם הפי' בשתי עבודות וס"ל להגמ' כיון דתנן סתם לשמו ושלא לשמו כולל בכל אופנים אפי' כונת הזריקה הי' מקודם פי' לשם פסח ושלמים היינו שנתכוון לזרוק לשם פסח ושהשחיטה יהי' לשם שלמים וע"ז מדייק הא לשם פסח וסתמא כשר שמתכוון שהזריקה יהי' לשמו ועל השחיטה לא נתכוון כלום. ומשני דהעושה ע"ד ראשונה עושה פי' ע"ד מחשבה ראשונה וכיון שכבר חישב שהזריקה יהי' לשמו ממילא כל מעשה השחיטה נמי כלשמו הוי:

שם בגמ' דילמא שא"ה דמוכיח סופו על תחלתו. מכאן נראה להוכיח דמחשבה דקדשים הוא בדיבור ממש ולכן אמרי' שפיר אפי' אי סתמא פסול מ"מ כיון דבסוף פי' הוכיח על תחלתו דנתכוון ג"כ לשמה אע"ג דלא פי' בהדיא **(ואמירה דהשתא הוי כאילו אמר בתחלה כמ"ש התבו"ש סי' ד' ס"ק ב'. ועי' בכרו"פ שם ס"ק א' כ' להיפוך דאי בעי דיבור לא שייך לומר הוכיח סופו ע"ת ע"ש:)** אבל אי מחשבה בעלמא מהני א"כ סתם הוא דלא הי' במחשבתו לשום דבר מה שייך לומר הוכיח סופו ע"ת כיון דיודע בנפשו דבתחילה לא נתכוון כלל. ויש לעיין לדינא בגט אי לא נתכוון לשמה רק בסופו דלפי הס"ד דאמרי' הוכיח סופו ע"ת א"כ כשר דלענין . איסור הוי ספק אי אמרי' הוכיח סופו ע"ת כמבואר ביו"ד סי' ד' א"כ אי קבלה קידושין מאחר צריכה גט מספק וצ"ע בזה **(ועיין באבן העזר סוף סימן קל"א ברמ"א ובב"ש מחלוקת הפוסקים בחתימת העדים אי מהני כשאמרו לשמה קודם שגמרו. ויש לומר דרק בחתימה דלמאי דקי"ל ע"מ כרתי מדרבנן הוא דבעי לשמה בהא יש מכשירין כיון דהוי ספד"ר. ולא בכתיבה דמדאורייתא בעי לשמה:

שם בגמ' ר"י אומר אף מי שלא הי' בלבו לשם א' מאלו כשר שתנאי ב"ד כו' וקשה הלשון אף מי כו' כשר משמע דלכתחילה צריך לחשוב ומסיק דתנאי ב"ד הי' שלא לחשוב. ונראה דלהכי מפרש הגמ' הטעם אתנו ב"ד משום שלא יאמר שלא לשמו וזה שייך דוקא בלשם עולה ושלמים דאי יאמר לשם עולה יטעה ויסבור שהוא שלמי' ויאמר לשם שלמים אבל בלשם השם או לשם ריח כו' אין חשש כלל שיאמר להיפוך ולכן גם לכתחלה יחשוב בהם אבל מ"מ אפי' לא יחשוב כשר. ואפשר ליישב בזה תמיהת התוס' דלמה האריך הגמ' דאי סתמא פסול אתנו ש"ד מידי דמיפסל בלא"ה הא אמר ר"י בהדיא דכשר ולמ"ש י"ל דכ"ז לשון הגמ' לפרש דברי ר"י דהוכיח מדאתנו ב"ד בלשם עולה ושלמים דלא לימרו מוכח דסתמא עכ"פ כשר וא"כ גם בכל אלו דהיינו לשם השם ולשם ריח ניחוח אע"ג דבהני לא אתנו ב"ד מ"מ כשר עכ"פ. מיהו קצת קשה מה מייתי רבא מדר"י הא משמע דת"ק פליג. וצ"ל דס"ל לרבא דר"י מילתא באנפי נפשי' היא וכ"ע מודו לי' בזה ופירושי מפרש דמאי דאמר ת"ק הזבח נזבח היינו לאפוקי אי פי' שלא לשם דברים אלו אבל סתמא כשר ועמ"ש לקמן בתוס' ד"ה אתנו ב"ד:

שם בגמ' ואי סתמא פסול קיימו ב"ד כו' ותמוה הלשון כמ"ש תוס' והי' נראה דבאמת אין הלכה כר"י דיחיד ורבים הלכה כרבים וכן הרמב"ם לא הביא התקנה דר"י כלל (איברא דהרמב"ם בפי' המשניות פי' דברי ר"י באופן אחר וצ"ע ליישב האי סוגיא לדבריו) א"כ י"ל כוונת הגמ' דמדאמרי ר"י דהי' תקנה שלא יאמר לשמה מוכח דעכ"פ לא מיפסל בסתמא אפי' לת"ק דהא לא פליגי רק לכתחלה אי הי' תקנה בזה או לא אבל עכ"פ דיעבד כשר ובאמת לשון הגמ' הכא בכל הסוגיא דסתמא כשר משמע דלכתחלה צריך לפרש וכן משמע מדברי הרמב"ם (פ"ד מה' מעשה הקרבנות) דצריך לחשוב לשמה ואם שחט סתם כשר עיי"ש (ובזה י"ל קושית התוס' ד"ה זבחים דהא דאיבעיא ולר"י אי קטן יש לו מחשבה היינו לענין לכתחלה אי שרי לשחוט קדשים רק כל קושית התוס' על פירש"י דחולין ורש"י פי' בהדיא אי שחט לשמה משמע בדיעבד וע"ז הקשו התוס' שפיר) ועמ"ש לקמן:

שם בתוס' ד"ה זבחים כו' דבעי ר"י קטן יש לו מחשבה ופי' הקונטרס בשחיטת קדשים דיליף בריש זבחים דבעי לשמה כו' וקשה למה הוצרכו לפירש"י הא מפורש בגמ' שם דקיימא עולה בדרום ואתיוהו לצפון עיי"ש ונראה דלולי פירש"י יש לפרש לענין דבעי כונה לשחיטת קדשים וכן נראה שפי' הרמב"ם פ"א מפסולי מוקדשין עיי"ש ובזה אפשר דגם סתמא פסול ולהכי הביאו פירש"י דפי' לענין לשמה דהכא והנה לכאורה אפשר ליישב קושייתם דנהי דסתמא כשר י"ל דוקא היכא דראוי לשחוט לשמה גם סתמא כשר כדאמרי' בעלמא הראוי לבילה אין בילה מעכבת. דבאמת לכתחלה נראה שצריך לפרש לשמה דהא כ' זבח שלמים משמע שיתכוון לשם זבח רק דסתמא כשר והיינו בראוי לשמה אבל קטן דלאו בר מחשבה הוא שפיר י"ל דפסול. מיהו למאי דפירש"י עצמו בחולין במסקנא דמחשבתו נכרת מתוך מעשיו מיבעי' לי' ופירש"י שלא פי' בהדיא דשחטו לשם עולה ע"ש משמע דבפי' בהדיא יש לו מחשבה א"כ שפיר ראוי הוא לשמה ומתכשר גם בסתמא והקשו התוס' שפיר. מיהו התוס' עצמם חלקו שם על רש"י בזה א"כ יש ליישב כמ"ש. אך למ"ש התוס' בד"ה סתם דמוכח בגמ' דעכו"ם כשר למול אפי' למ"ד דבעי מילה לשמה משום דהוי כסתמא א"כ מוכח דאפי' באין ראוי לשמה כשר בסתמא:

בד"ה סתם אשה לאו לגירושין עומדת אפי' זינתה כו'. בס' טהרת הקודש מטריח למצוא הכרח בגמ' דמיירי אפי' זינתה. ובאמת התוס' דינא קמ"ל דאפי' זינתה מ"מ לאו לגירושין עומדת מטעם סברת התוס'. גם מ"ש בס' הנ"ל להקשות על הגמ' דהו"ל לתרוצי דשאני קדשים דבעי שינה הכתוב לעכב להכי סתמא כשר משא"כ בגירושין עיי"ש. דבריו תמוהים דהא חטאת ופסח דמעכב בהו לשמה ומ"מ סתמא כשר דבמשנה לשם ששה דברים הזבח נזבח מיירי גם בחטאת **(בלשון הרמב"ם פ"ד מה' מעה"ק ה"י משמע דאי' הכי נמי דבחטאת אא פסול וכן פי' דבריו אא וכן פי' דבריו ב חזון נחום דעכ"פ לא לבעלים. אכן הל לא פי':

בד"ה הא לשם כו' ויש ליישב כו' דתחלת השחיטה יאמר שכל השחיטה יהי' לשם פסח כו' וקשה דא"כ מה, מדייק הגמ' הא לשם פסח וסתמא כשר דלמא היינו דפי' בפי' שכל השחיטה יהי' לשם פסח דבהכי כשר סתמא. ומ"מ אם חי שלמים מיפסל ובהכי מיירי התנא לשם פסר אבל אם לא פי' בתחלה שכל השחיטה פסול וצ"ע:

בד"ה אתנו ב"ד כו' פעמים שטועה כו'. וקשה למאי דפסק הרמב"ם דעקירה בטעות אינו בכלל שלא לשמה א"כ ליכא למיגזר *) ואפשר דבאמת דגם ת"ק דפליג דלא ס"ל גזירה התוס' ס"ל הכי: דר"י [משום דס"ל עקירה בטעות לא הוי עקירה כנ"ל] אבל מודין דסתמא כשר: באו"ז ה' פסחים (סי' ת"ק ור"י פליגי בזה אי בטעות הוי רכ"ג) האריך ומסיק עקירה. ולכן הרמב"ם לא הביא הך להלכה דעקירה בטעות דר' יוסי. וגם א"ש ראיית הגמ' הוי עקירה. ונראה דגם התוס' ס"ל הכי

דף ג.

בגמ' אלא מהא כו' כתב לגרש הגדולה כו' וחמוה דהא כבר תי' דאינתק לשם האי. ואפשר לומר דברישא כיון דאמר הבעל לסופר שיכתוב לו גט מסתמא מכוון לזה. ולכן אפי' אי סתמא כשר מ"מ מסתמא כוון בפי' לזה האיש. אבל בסיפא מי לא עסקינן דהסופר א"י כלל אי יש לזה ב' נשים. א"כ מכוון סתמא לאשת פלוני וליתכשר לאחרת. ומשני דמ"מ אינתיק לי'. והטעם נראה דהא דסתמא כשר משום דלשמה קאי א"כ הוי כמתכוון לה ושוב פסול לאחרת:

שם בגמ' אלא מהא אמר ללבלר כתוב ולאיזה שארצה אגרש כו'. לכאורה משמעות הלשון דלא אמר ללבלר מן הנשים. רק כתוב סתם ולאיזה שארצה אגרש כן הי' במחשבתו דאל"ה הול"ל כתוב לאיזה שארצה אגרש. א"כ קשה תי' הגמ' דאין ברירה מה בכך כיון דכ' סתמא א"כ כשר לכל הנשים וי"נ בזה ג"כ כמ"ש לעיל דכל הטעם בס"ד דסתמא כשר משום דסתם לשמן קאי. וא"כ תלי' שפיר בברירה דהוי כאילו פי' שכותב לזה להתגרש. אכן בגיטין במשנה איתא כתוב לאיזה שארצה בלא וא"ו וא"ש כפשוטו:

שם בגמ' אלא מהא הכותב טופסי גיטין כו'. מכאן קשה לפי הפי' שכ' לעיל דס"ד דגמ' דסתמא כשר משום דלשמן קאי גם בגט. א"כ מנ"ל באמת לרבא להוכיח מכאן דשאני התם דבשעת הכתיבה לא הי' הבעל לפניו כלל ולא שייך לשמן קאי. אבל בבא הבעל ואומר כתוב לי גט שפיר נימא דסתמא כשר. וי"ל בדוחק כיון דתנן סתם מדוע דאפי' ירצה למסור הגט לאדם שהי' עומד לגרש אשתו בשעת הכתיבה. א"כ אע"ג דהסופר לא ידע ממנו שפיר שייך לשמן קאי למי שבשעה זו רצה לגרש אשתו ודוחק. ויותר משמע מכאן דהא דגירושין לאו לשמן קיימי ידע רבא מסברא. וכל הראיות הם דלא נימא דסתמא באמת כשר דקפידת התורה הי' רק שלא יכתוב לשם אחר וע"ז מביא שפיר ראי'. אך סוגיא דלעיל קשה ליישב שפיר וצ"ע. ולכאורה קשה דלמא לכתחילה דוקא צריך לפרש לשמה דגם בקדשים רק סתמא כשר בדיעבד כמ"ש לעיל. וי"ל משום דפליג ר"י שם דגם טופס גזרו אטו תורף ות"ק נמי דמכשיר טופס רק משום תקנת סופר ע"ש. א"כ מוכח דגם בדיעבד מיפסל דאל"ה לא שייך למיגזר טופס אטו תורף אי בדיעבד כשר אפי' תורף כנ"ל. עי' בס' טה"ק מקשה מכאן על הפוס' דצריך שליחות הבעל לכתיבת הגט א"כ מאי ראי' מייתי מהכא לגבי סתמא. ומביא שגם הרשב"א בחי' לגיטין (פרק ב') הוכיח מהכא דא"צ שליחות הבעל. ויש לדחות דהגמ' סמך על סיום המשנה שם בדברי ר"א חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה ע"ש. דמוכח דמשום לשמה מיירי ויותר הו"ל להקשות אמתני' גופא דלמה לי' טעמא דלשמה תיפוק לי' משום דבעי שליחות הבעל]:

שם בגמ' תו רמי כו' חטאת ששחטה לשם חולין כשר כו' דלאו מינה לא מחריב ורמינהו כו'. וקשה דלקמן (דף מ"ו) אמרי' דנהי דכשירה מ"מ לא עלתה לשם חובה א"כ שפיר בגט פסול. דבתחלת הסוגיא מדמי רבא גט לכל הזבחים. ואע"ג דכל הזבחים כשרים רק משום דלא עלו ממילא בגט פסול א"כ ה"ה הכא גבי לשם חולין וצ"ל דבס"ד דרבא דלא ידע מן הפסיק דלא יחללו שפיר ש הי' לשם חולין עולה לבעלים ג"כ. ולמסקנא דמייתי קרא דלא יחללו באמת ל"ק כלל מגט. מיהו מלשון דרבא רמי מילי מעלייתא משמע דלא הדר בי' רבא. ולכן אפשר לומר דהא רבא עצמו מקשה אח"כ מתוכו:

ומיישב לרבנן. והדר קאמר דלר"א ע"כ הטעם מכח הפסוק דלא יחללו. א"כ י"ל דס"ל בא לרבא דלדידן דקיימ"ל כרבנן לא צריכין כלל לקרא ודלאו מי לא מחריב ועלו נמי לבעלים. ולקמן דדייק הגמ' מהך דר דלשם חולין לא עלה י"ל דס"ל לרבא דר"י אתא כר"א אב לרבנן עלה מיהו הרמב"ם פסק דלא עלה לבעלים וצ"ע:

שם בגמ' גט דל נכרית הו"ל סתמא. ויש לעיין לפ"ז בכותב גט לשמה ולשם נכרית י"ל דכשר כיון דאי דל נכרית נשאר לשמה. מיהו אפשר דלמסקנא דלשם חולין כשר מכח הפסוק דלא יחללו א"כ י"ל דבגט פסול לשם נכרית מדינא:

שם בגמ' קדשים דל חולין הו"ל סתמא וסתמא כשר. קצת קשה לפי טעמא דרבא לעיל דקדשים סתמן לשמן קאי. א"כ הכא דפי' בהדיא לשם חולין איך נימא בזה סתמן לשמן קאי וצ"ע:

שם בתוס' ד"ה הכותב כו'. ותימא דלא תני יתר על כן דסתמא פסול מוכח רק מכאן. ואפשר ליישב דכיון דסיפא דהכותב טופסי גיטין נמשך אחר הרישא דכל הגט שנכתב שלא לשמה פסול לכן הכותב טופסי גיטין צריך שיניח. א"כ מוכח דפי' הרישא אמר ללבלר כתוב היינו אפי' כתב הסופר סתם נמי פסול מטעם דסתמא פסול. רק בלי הך דסיפא דחה הגמ' דאפשר משום דאין ברירה. פי' דמיירי רק אי כתב הסופר לשם מי שירצה. אבל מהך דסיפא מוכח דגם רישא מיירי שכתב סתמא ולכן לא תני יתר על כן. ואע"ג דבגיטין מוכיח הגמ' מהך דאמר ללבלר דאין ברירה י"ל דהכל נכלל בזה דמשמע דבכל גווני פסול הן אי כתב הסופר סתם משום דסתמא פסול והן אי כתב למי שירצה משום דאין ברירה. ודו"ק

דף ג:

בגמ' חטאת ששחטה ע"מ שנתחייב עולה כשרה כו' עליו דומיא דידי' דמחויב כפרה כמותו. בזה יש ליישב הא דצריך קרא בפסח לפסול שלא למנויו תיפוק לי' דהוי שינוי בעלים והנה התוס', בפסחים (ס"א.) כתבו דשינוי בעלים לא פסול בשחיטה *) רק ע"מ שיתכפרו אחרים בזריקה ושלא למנויו פסול בשחיטה עצמה וכ"מ ברש"י לקמן (ד'.) בד"ה וישנו בד' עבודות. אבל הרמב"ם (פט"ו מה' פסוהמ"ק) כ' סתם ששחטו לשם אחרים ע"ש. שוב קשה כנ"ל. רק דנ"מ בשחט לשם מי שפטור מפסח או למי שכבר הביא פסחו. דמצד שינוי בעלים לא מיפסל דאינו מחויב כפרה כמותו ופסול רק משום שלא למנויו: ומ"ש בצל"ח שם ע"ד תבלין דסוף סוף היכי משכחת שלא למנויו שלא יהי' בשינוי בעלים. אין מובן דלשיטת רש"י ותוס' דש"ב לא הוי אלא במחשב בשחיטה ע"מ לזרוק בפשיטות ניחא כנ"ל. וע"ש שתי' כעין מ"ש כאן דמשכחת בשוחט לשם עכו"מ שאינו מחויב כמותו. ומיפסל רק משום שלא למנויו. וא"י מנ"ל דבכה"ג פסול לפמ"ש הר"ן בנדרים (ל"ו.) באיסור אכילת פסח שלא למנויו שהוא רק בראוין להמנות ע"ש. הכי נמי בשחיטה שלא למנויו. י"ל כן דלא מיפסל רק בראוין להמנות:

דף ד.

בגמ' ודלמא היינו שמייהו. וכן נראה דעת אונקלוס שמתרגם בכ"מ שלמים נכסת קודשיא. דס"ל דשם שלמים לעולם זבחי שלמים. אע"ג דהגמ' דחה זה מדכ' כמה פעמים סתם שלמים. ס"ל לאונקלוס דגלי קרא בקצת מקומות זבחי שלמים לומר שכך שם השלמים:

שם בגמ' המקריב דם שלמים שתהי' קבלה לשם שלמים פירש"י הקרבה זו קבלת הדם. ובס' טהרת הקודש הקשה מכאן על התוס' חולין (ד' קל"ג) שכ' דהקרבה זו זריקה דומיא דחלב דכתי' בהאי קרא והוא היפוך סוגיא דהכא ע"ז נראה ליישב שיטת התוס' דהא לפירש"י קשה מה דמסיק הגמ' לענין הולכה כיון דכ' והקריב את הכל ואמר מר זו הולכת אברים ותניא והקריבו זו קבלת הדם ואפקי' רחמנא בלשון הולכה כו' ותמוה למה הוצרך הגמ' להביא הך ותניא בלא"ה כיון דהמקריב דם השלמים דמיינה מפקינן דבעי הקבלה דלמה ואפקי' בלשון הולכה למימרא דהולכה לא נפקא מכלל ה ולמה הוצרך והקריבו דשם צריכין להוכיח דקבלה הוא דריש רש"י משום דא"א לאוקמי בהולכה ומקרא דהכא א"ש טפי וי הולכה הוא ודאי שפיר ואפי' אי קבלה ואפקי' בלשון הולכה א"כ בכלל קבלה הוא וממ"נ פסול הולכה שלא לשמה מהאי קרא. דוחק לדחות דאי מהמקריב הו"א הולכה הוא וקבלה מנין לנו דזה אינו דקבלה שפיר נלמוד משחיטה הולכה וזריקה. ולכן נלפע"ד דפי' הגמ' מדכתיב דם השלמים משמע דנקרא על הדם כבר שם דם השלמים קודם הזריקה והיינו שנתקבל לשם שלמים ולעולם מודה הגמ' דהמקריב זריקה הוא כמ"ש התוס' שם כיון דכ' המקריב דם השלמים ואת החלב משמע זריקה רק הדיוק מדם השלמים שצריך להיות דם השלמים פי' שיתקבל לשם שלמים. (ולפ"ז אה"נ דהוי מצי הגמ' לאתויי מקרא דהזורק דם השלמים רק דהזורק בעי לזריקה כדמסיק הגמ' אח"כ והיינו מכח יתורא דאי למימרא שנתקבל לשם שלמים זה נלמד מהמקריב ולהכי אתי לזריקה וקרא דהמקריב נמי זריקה הוא אבל הדרש מדם השלמים) ולהכי לענין הולכה ראיית הגמ' רק מדתניא והקריבו זו קבלה ואפקי' בלשון הולכה מוכח דלעולם הולכה בכלל קבלה אבל מהמקריב אין ראי' דלא מיירי כלל בקבלה רק בזריקה כמ"ש:

שם בגמ' והקריבו זה קבלת הדם ואפקי' רחמנא בלשון הולכה לומר דהולכה לא נפיק מכלל קבלה. בס' צאן קדשים הביא יש מקשים דל"ל קרא דהמקריב על קבלה לשמה בלא"ה מוכח מדאפיק קרא בלשון הולכה ותי' דה"א להיפך דמדמי קרא קבלה להולכה דלא יצטרך לשמה ע"ש. וזה איננו מעלה ארוכה דהא לשתוק קרא מזה וממילא אין לנו קרא להצריך לשמה בקבלה מיהו בלא"ה לא קשה מידי דצריך קרא דהולכה עבודה הוא לענין לאפסולי בזר ואונן וכה"ג. דודאי מהא כללא הוא דשמעינן מדכתי' והקריבו בני אהרן הולכה בכלל. ולקמן נמי תולה הגמ' דין הולכה בזר בפלוגתא דת"ק ור"ש דלר"ש דהולכה שלא לשמה כשר משום דאפשר לבטלה ואיהו לא ס"ל האי כללא דאפקי' בלשון הולכה להכי גם בזר כשרה א"כ לדידן אצטריך האי כללא לענין פסול זר כנ"ל וע"ש לקמן (י"ד) בגמ':

שם בגמ' זבח תודת שלמיו כו' והאי להכי הוא דאתא כו". ק"ל הא כמה פעמים כ' בפרשת ויקרא זבח השלמים ע"ש ואם אין ענין לשינוי קודש תנהו ענין לשינוי בעלים ומיהו בזה י"ל דהגם דדורש באם אין ענין מ"מ צריך להיות קצת סמך לשינוי בעלים והיינו קרא דתודת שלמיו דמשתעי בבעלים. אך אכתי קשה דכ' ג"כ קרא בפ' צו בתר האי דזבח תודת שלמיו. המקריב זבח שלמיו ונילף מכאן לשינוי קודש וצ"ע:

שם תודה ששחטה לשם שלמים כשרה היינו דעלה לשם חובה כדפירש"י. ולכאורה קשה כיון דלא קידש הלחם איך עלה לשם חובה וצריך לומר דכיון דתודה אקרי שלמים א"כ הוי כמו סתמא דלשמן קאי וקידש הלחם משום דמחשבת שלמים לא אפיק לי' מתורת תודה כיון דתודה קרוי' שלמים אכן בתודה ששחטה לשם עולה וכה"ג דלא עלה לשם חובה נראה דא"צ תו להביא בה לחם והתודה כשרה אע"ג דלא נתקדש הלחם ) והוא יביא תודה אחרת א) וכן כתבו התוס' במנחות ע"ז הלחם כנ"ל [אם לא אמר זו ] (ד' פ"ט מ"ב) ועמ"ש בזה תודה וזו לחמה כדאי' בפסחים י"ג רש"י ד"ה מנלן דבעינן באורך במנחות (דף ע"ט):

זביחה לשמה דממוצא שפתיך לא מפרש בי' ובצאן קדשים הגי' לשמה. ובס' טהרת הקודש דוחה זה הדין עמו ע"ש. וגם מה שפי' הוא אינו נכון ולדעתי כפשוטו דממוצא שפתיך לא ידעינן איזו עבודה בעי . ולהכי צריכים להביא פסוקים על כל ד' עבודות:

בד"ה תודה קרוי' שלמים כמו חטאת הקהל תורת משה מ"ש כוונתו דלא נימא דתודת שלמיו אקרי אבל שלמים גרידא לא מקרי. ע"ז כ' רש"י דתודת שלמיו אינו שם אחד דהא כמה פעמים כ' תודה בפ"ע בקרא רק שני דברים הם תודת שלמיו פי' תודת השלמים כמו חטאת הקהל תורת משה וממילא מוכח דהתודה קרוי' ג"כ שלמים. והם ב' שמות תודה ושלמים. וקצת קשה ל"ל האי קרא דתודת שלמיו בלא"ה ממשמעות הפסוק וזאת תורת השלמים אם על תודה כו' משמע בהדיא דתודה אקרי שלמים. ותו דכ' הזורק דם השלמים לו יהי' א' מי' חלות וצ"ע:

שם בתוס' ד"ה וישנן לא"מ כו' וי"ל ידנ"מ כו'. ולכאורה נ"מ בלא"ה אי חושב הכהן כמזיד שלא נשמה דחייב להביא קרבן אחר כדקיי"ל כהנים שפגלו במזיד חייבין ובודאי ה"ה בשלא לשמה אע"ג דבמל"מ (פ"ז מה' חובל) מסופק בזה מ"מ דבר פשוט דפגלו ל"ד וכל פסול נכלל בכהנים שפגלו מיהו נראה דהכא טפי איכא לפטורי לכהנים כיון דבעלת הקרבן מתה והיורשים אין עליהם חיוב א"כ למי ישלמו:

דף ד:

בגמ' אמר לי' ר"א נימא יעשה כלל זבח פרט זביחה אין כו'. וקשה הא זביחה כבר נלמד מבשר זבח תודה. ואפשר לומר דכונת הגמ' דאי כלל ופרט הוא אתי קרא להכשיר באיל נזיר כל העבודות שלא לשמה חוץ שחיטה ולוקי קרא כפשוטו בשינוי קודש ולומר דאיל נזיר הקילה בו תורה להצריך הזביחה לבד לשמה. ולפ"ז נראה דהא דמסיק הגמ' לבסוף אב"א זריקה מדר"א נפקי. אין הכונה לתרץ קושית רב אחא דהכא דא"כ הול"ל זביחה מזבח תודת שלמיו נפקא. רק דקאי על התירוץ דמעיקרא דלה' חזר וכלל והוי כלל ופרט וכלל וא"כ לרבות בא ולא למעט. רק דהקשו נימא כעין הפרט רק בזריקה או דוקא בקבלה ומה דשני דשקולין הם אינו מוכרח ע"ז קאמר ואב"א דע"כ כולהו מרבינן בכעין הפרט דזריקה חדר"א נפקי. וכאן לא שייך לומר דאיל נזיר בא התורה להקל. דכלל ופרט וכלל לאו מיעוט הוא רק ריבוי דמיעוט ודאי לא שייך כיון דשקולים הם וכולהו כעין הפרט אית בהו לא שייך שבא הכתוב למעט בזה הכלל ופרט וכלל. כנ"ל:

שם בגמ' שקולין הם ויבואו שניהם. וקשה דהכא תרתי והכא חדא כמ"ש התוס'. ואפשר לומר קצת משום דלשון מה הפרט מפורש עבודה וחייבין עלי' בחוץ ג"כ אין מובן דמ"ש התוס' עבודה שחייבין עלי' קשה דבתר הכי לא אמר עבודה וטעונה צפון. ולכן י"ל הפי' עבודה פי' עבודה חשובה דשחיטה שעושה מעשה רבה שממית הבע"ח וכן זריקה שמשנה הדם לזרקו על המזבח. אבל קבלה והולכה לאו עבודה חשובה חשיב להו ולהכי הכא נמי תרתי:

שם בגמ' אימא היכא דשחט שלא לשמה ליפסל ותמוה דהא ליכא קרא לעכב. ואפשר דס"ל לגמ' דשחיטה כל כמה דלא זריק לא ליחשב דיעבד ויקח בהמה אחרת ולהכי דייק הגמ' בשחיטה דוקא. [ולא בשאר עבודות] ותוס' פי' קושי' הגמ' דנימא דכולהו קרא בשינוי קודש נאמרו ולעכב ומנ"ל שינוי בעלים. וע"ז מתרץ בגמ' מקרא דמוצא שפתיך והקשו בתוס' דילמא קאי אשינוי בעלים. נראה כוונתם דנהי דלא נוקי קרא באם א"ע וליכא קרא דבעי לשם בעלים] מ"מ זריקה מפורש בקרא דונרצה לו א"כ ע"ז קאי קרא דמוצא שפתיך בש"ב דלא עלו לשם חובה ואפשר לומר מדונרצה לו עצמו משמע הא לשם חבירו לא נרצה לו היינו דלא עלו. וא"צ לזה קרא דמוצא שפתיך. עוד אפ"ל לפמ"ש לעיל דאיכא כמה קראי דכתי' זבח השלמים א"כ שפיר בזביחה עכ"פ יפסול וחד זבח השלמים הוא דאתי באם א"ע לש"ב אבל אינך טובא לעכב הם:

שם בתוס' ד"ה ר"א תימה כו'. ולא הבנתי מה תמיהא היא זה דשפיר י"ל דפסול מחשבה פוסל רק בשחיטה כיון דמתכוון שיהי' הזריקה שלא לשם בעלים פר שנשחט בכונה כשירה שוב אין מחשבה פוסלת בו. והרי פגול נמי הכי הוא דבחושב להקטיר לאחר זמנו פיגול הוא ע"ג דגוף הקטרה לא מעכבת ) א) כעין זה תי' הפמ"א ס' פ"מ וצ"ק כונו לד"א לתרץ ועי' בחק נתן דחה דבריו לאו הך דונרצה לו לכפר עליו ועי' לאו הך דוצריה לו לכפר עליו אבל כמ"ש כאן לדמות לא דש"ב פוסל בשחיטה עצמה. לפיגול א"ש וכן תי' דבריהם מובנים דהרי הגמ' בשטמ"ק קשה לעיל מה לשינוי קודש דישנו עבודות משא"כ בש"ב. הרי אפי' לס"ד ידעו דש"ב ליתא ע"ד לזרוק. ופלא על הפ"מ שהוא עצמו כ' מקודם הכי לי' להגמ' איזה פסוק דש"ב ליתא רק ע"ד לזרוק והוא מוכרח:

ד"ה ואימא כו' וקשה דמאי משני מוצא שפתיך דילמא אתי לש"ב כו' ולק"מ דמוצא שפתיך לא משמע ש"ב ויש לתמוה הרבה בדבריהם חדא מה שהקשו דאתי לש"ב הא לס"ד ב לא ידעינן כלל ואי מקרא דונרצה לו אכתי קשה ל"ל א שפתיך הא ליכא קרא לעכב. וגם מה שתירצו דלא משמע:

ש"ב מ"ט לא משמע לי' ש"ב כמו שינוי קודש. ותו דא"כ את למסקנא מנ"ל דש"ב דאינו מרצה. וכבר עמדו בזה ס' פ"מ וטה"ק. ולע"ד נראה כפשטא דזה עצמו כונת התוס' יושיתם דלמא מוצא שפתיך מיירי בש"ב ואתי קרא להשמיענו כתחלה אסור לשנות בשינוי בעלים. ולא עלו לשם חובה ונרצה לו לא ידעינן רק זריקה. וע"ז כתבו דלק"מ דכל לא ידעינן ממקום אחר דצריך לשם בעלים אין ללמוד ממוצא לתוך דהיכן נזכר כאן פסול ש"ב כעין לשון הגמ' בסמוך דאי מוצא שפתיך לא ידעינן במאי. אבל מודים התוס' למסקנא בעינן דבעי לשם בעלים שפיר מוצא שפתיך קאי גם על ב ש"ב משינוי קודש כל שלא עשה כדין לא מקרי אשר נדרת. וזה ברור אצלי. דלהבנת המפרשים דיש לתוס' וזה טעם דש"ב לא נכלל במוצא שפתיך עכ"פ לא שייך לשון קשה מידי ולמ"ש א"ש. עיין בס' טה"ק בסוגיא זו שהבין זו נלמד פסול קבלה מאיזה דרשא ולא מפסוק דהקריבו אין הלכה בכלל ועל יסוד זה הקשה כמה קושיות ולדעתי טעות היא בידו. דעיקר ילפותא דלעיל דהולכה לא נפקא מכלל כלה היינו דהולכה וקבלה דין אחד להם דכל דפסול בקבלה ה"ה בהולכה כנ"ל ברור:

דף ה.

בתוס' ד"ה עולתה כו' תדע דבפ"ק דמנחות כו'. נראה שאין זו ראי' מוכרחת דשאני התם בחטאת ואשם שאינם באים בנדבה מקרי מחוסר זמן יר דעדיין לא חייב בזה. אבל עולה דבאה לעולם בנדבה לא שייך בי' מחוסר זמן: *): כן הוא דעת הרמב"ם (פי"ח ממעה"ק ה' ט') וכמ"ש התי"ט לקמן (פרק י"ד מ"ג) אבל לפרש"י והרע"ב שם גם בעולה כיון דאשם בלי ריצוי לא איכא מחו"ז וי"ל דגם התוס' הכי ס"ל:

ד"ה אשם דלא כו' תימא כו'. צ"ע בתמיהתם דכיון באים לאחר מיתה אשם דמי לשאר קדשים ממילא לא לשמה נמי לא שייך ועל תירוצם יש להקשות אי מקשה הגמ' קשיא לי' לר"ל אשם כו' ונסיב לה מוצא שפתיך כו' הלא כיון דנלמד עכ"פ ממוצא דבכל הקרבנות כשרים שוב נלמד גם אשם מזאת . וכן הקשה בס' טה"ק. ונראה ליישב דכיון דמקרא מוצא שפתיך משמע בפי' דנדבה הוי ממילא מילתא דלא אתיא נדבה מיפסל ולא מהני ע"ז היקשא דזאת התורה דכבר אמרה ואשם לא בא בנדבה. ובס"ד דלא ידע מקרא רק מסברא שם בא אחר מיתה ע"ז הקשו התוס' דנילף מזאת התורה גם ע"ז יש לגמגם. אבל למסקנא דנלמד מקרא דנדבה להוי ודאי לא שייך היקשא:

אשם לא לייתי. תימא הא לא איצטריך כו' אלא לאשם. דמשמע לעיל דצריך מוצא שפתיך לשאר קדשים קראי לשינוי קודש אתיין ולעכב כמ"ש התוס' עצמן לעיל מ"מ הכא בדר"ל משמע דגם בס"ד דלא ידע ממוצא שפתיך מ"מ לא קשי' לו כלום רק אשם [כמ"ש התוס' בדיבור שאח"ז דשאר קדשים אתי מסברא אלא אח"כ הדר בי' מההוא טעמא] והקשו תוס' שפיר:

בד"ה הא שאר בסוף הדיבור לכתוב בחטאת או בפסח אע"ג דבקרא דזאת התורה לא כ' פסח מ"מ סמכו התוס' אמסקנת הגמ' לקמן (ז' ע"ב) דכולהו אתקשו מסיום הפסוק ביום צוותו להקריב קרבניהם. ובס' צ"ק לא דק בזה:

דף ה:

בגמ' ואלא הוא ל"ל לכדר"ה כו' לא ניתק לא דכ' הוא בהוייתו יהא. וצ"ע דגם השתא קשה הלא לא נאמר הוא רק אחר הקטרת אימורים והוא עצמו שלא הקריבו אימורים כשר ומה נ"מ אי לדרוש דשלא לשמה פסול או שוחטו לשם עולה פסול. ולפי' ר"ת שבתוס' א"ש. והנה מלשון רש"י שכתב דאחר שנתקו סתמא נעשה עולה אבל לא ניתקו סתמא לאו עולה. משמע דאם מפרש ששוחט לעולה אפי' לא ניתק כשר ולפ"ז י"ל דכל הפסוק הוא בהוייתו יהא. הוא לומר דסתמא הוא בהוייתו לפסול. וא"כ מיושב תמיהת התוס' דלעולם מדאורייתא כשר לעולה רק שחיטת סתם מיפסל. ומ"מ בתר דתקנו חכמים שיהי' רועה וניתקו לכך אפי' סתמא הוי כפירש לעולה וכשר וא"כ לא מוכח מכאן כלל דרעי' מדאורייתא:

שם בגמ' א"ר אסי ומאן לימא לן דאי איכא כמה עשה גבה לא מתכפרא וכיון כו' מיכפרא יורשי' נמי כו'. הלשון קשה דאפי' איהי לא מיכפרא אשאר עשה מ"מ היורשין יכולין להתכפר אעשה. ובגוף הקושיא תמיהני דנראה דהכא נמי בשלח לשמה נהי דלא עלה לשם חובת הנדר אבל שפיר מתכפר אעשה ככל עולת נדבה דמכפרין אעשה. וא"כ עיקר הפי' ואין מרצין דקאמר ר"א היינו להיות עולה לשם חובה והא לא משכחת ביורשין. ואפשר דר"א ס"ל כרב אשי לקמן. ואולי הגירסא גם הכא ר' אשי [וכן הוא בשטמ"ק] דס"ל דלא כיפרו דאי כיפרו שני למה הוא בא ע"ש לקמן (ד' ו'). ומיהו גם לקמן איני מבין דברי הגמ' למה הוא בא. הלא גזה"כ הוא דנדבה הוי ושפיר מכפרי אעשה ומ"מ ידי נדרו לא יצא וצריך להביא אחרת. ונ"ל דלעולם הכי הוא ואפי' למ"ד לקמן לא כיפרו על מה שבאו היינו על החטא שרצה להביאו ממש. ולהכי דייק הגמ' דאי כיפרו שני למה בא א"ו לא כיפרו החיוב אבל אעשה שפיר מכפר ומ"מ מקשה הגמ' הכא שפיר אשאר קרבנות שלמים ותודה דלא מכפרי אעשה שפיר לא מצינו דבאו בלי כפרה כנ"ל:

תוס' ד"ה ניתק כו' וי"ל דה"פ ניתק אין לא ניתק לא קודם כפרה. איני מבין דבריהם דקודם כפרה ל"ל קרא דהוא ומה ס"ד דאשם יהי' כשר לעולה קודם כפרה וצ"ע:

שם בתוס' ד"ה ולא קניא דר"י אדר"י המ"ל. ואפשר לומר דבהך דר"י דמנחה קריבה ואין בו שותפות הפי' דשפיר עולה לא' מהם אבל לא לשניהם וא"י להקריבה עד שיסלק א' מהם חלקו. ואם א' בורר לו המנחה לחלקו אז קריבה אבל לא בשותפות) ובס' ואע"ג דר"י לית לי' צ"ק כ' ג"כ לתרץ דבדר"י דאע"ג ברירה כדאיתא בגיטין דקניא והם שותפים בה מ"מ כיון (ד' כ"ה) הכא א"ל דאביהן התנדב המנחה שפיר קריבה דרק שנים אין מתנדבין מנחה אמרו להתברר למפרע רק מכאן דרק שנים אין מתנדבין מנחה אמרו ולהבא ובכה"ג לכו"ע יש ע"ש. ואפשר ליישב כן הס"ד דגמ' ברירה כמ"ש השאג"א אבל מה שהחזיק הצ"ק לדינא זה א סי' צ"ב החילוק ומסתייע מדברי הרמב"ם תמוה טובא. ובחנם נדחק הוא והלח"מ במ"ש הרמב"ם (פ"ח מה' תמורה) דהניח בהמה לבניו הם שותפין ואין ממירין. כוונת הרמב"ם פשוט למסקנת הגמ' דמתכפרין מקופיא ולכן יורש עושה תמורה ע"י שמתכפר בו. וא"כ כיון דהכפרה מקופיא לשניהם בשוה הם שפיר יש להם דין שותפין ואין ממירין. דנהי דלא קניא מיהו הא דתמורה במתכפר תליא וכיון שהם שותפין בכפרה אין ממירין. כנ"ל פשוט וברור וכן משמע בלשון התוס' לקמן ד"ה מקופיא: בגמ':

דף ו.

בגמ' וסמך ונרצה כו'. וקשה לי דאדרבה מדכ' כן בסמיכה משמע דכל עשה מכפר אפי' דלאחר הפרשה רק בסמיכה דעבר אעשה בגוף הקרבן איכא סברא טפי שלא יתכפר כעין דאמרי' שבועות י"ג] אפי' לרבי דיוהכ"פ מכפר בלא תשובה כרת דיומי' לא מכפר ע"ש:

שם בגמ' אמר רבא כו' לאחר שחיטה לא מיבעיא לן. אין נראה לפרש דמכח סברא פשיטא לרבא דעשה אשם שחיטה אינו מכפר דמאי פשיטות הוא הלא עיקר הכפרה בזריקה ותו דא"כ למה לי קרא דונרצה לומר דלא מכפר אעשה דסמיכה פשיטא. ותו דר' ירמי' ור"ז לקמן לא ס"ל הכי. ע"כ נראה דכונת רבא דבאמת מהך דרשא דוסוך ונרצה מוכח כן כדפשיט המקשן. ורבא השיב לו דודאי עשה דאחר שחיטה שפיר נפשוט מהכא ולא מיבעיא לן רק אעשה דאחר הפרשה קודם שחיטה. מיהו קשה לי דא"כ ממילא יש להוכיח דעשה דאחר הפרשה מכפר דאל"כ אדאשמעינן קרא בסמיכה הו"ל להשמיענו רבותא טפי בעשה דאחר הפרשה וקודם שחיטה דלא מכפר וצ"ע:

שם בתוס' ד"ה מקופיא מכפרא. תימה דבפ"ק דתמורה ילפי' מנזיר כו' ומקשים על התוס' דשם במסקנא דגמ' לא ילפי' מנזיר ע"ש. וי"ל דס"ל לתוס' דנהי, דהגמ' דחה דיש לפרש הדרש דתורת נזרו לענין אחר. מ"מ בתר דפשיט מר' יוחנן דמתכפר עושה תמורה. מסתמא פי' ר"י הברייתא לענין תמורה. דאל"ה מנ"ל באמת לר' יוחנן דמתכפר עושה תמורה. מיהו אפשר לומר דר' יוחנן יליף מדיורש ממיר אע"ג דלא קני ע"כ משום דמתכפר עושה תמורה. וכיון דיורש מתכפר מקופיא לכן עושה תמורה. והא דמקשה הגמ' כאן דאי לא קניא איך עושה תמורה והאר"י מתכפר עושה תמורה אין הכונה דאי הוי מקדיש עושה תמורה הי' מיושב ביורש. דז"א דלא הוי מקדיש כיון דלא קניא. רק הגמ' מביא דר"י דלא תימא דאפי' אינש דעלמא עושה תמורה דהא אר"י רק מתכפר עושה תמורה:

בא"ד וא"ת כו'. לכאורה יש להשיב על דבריהם דהכא נמי אמרינן דשותפין לא חשיבי דלהכי מנחה כשירה דלא קני ולא מקרי שותפין. רק דלענין תמורה כיון דמתכפרין מקופיא הם בכלל מתכפרים וכ"כ בפנים מאירות. מיהו באמת נראים דברי התוס' יותר דכיון דתמורה תליא במתכפרין ממילא כיון דכולהו מתכפרין חשיבי שותפין לענין תמורה ושותפין אין ממירין. ולכן הוכרחו תוס' לתרץ דכפרת קופיא בטלה לכפרת כהן גדול דהוי מקיבעא. ואינם שותפים אפי' לענין הכפרה. ונ"מ בזה לענין פר כ"ג דלשי' התוס' אפי' אי מקופיא מתכפרין וכ"ג מצי ממיר מ"מ כהנים אחרים אינם יכולין להמיר. אבל לשיטה הנ"ל של הפ"מ י"ל דגם הם ממירין דמתכפרין יכולים להמיר ומ"מ דין שותפין ליכא כיון דבגוף הפר אין להם קנין:

שם בגמ' והלא אין כפרה אלא בדם דכ' הדם בנפש יכפר ק"ק מ"מ י"ל דצריך להיות זריקת הדם אחר שסמך מקודם כמו עבודות דשחיטה וקבלה שקודם הזריקה. ועי' בתו"כ פ' ויקרא בלשון אחר לכפר במכפר הכתוב מדבר כו' בנפש יכפר. ור"ש דריש מדכתיב ונרצה לו לו ולזבחו אע"פ שלא סמך ע"ש]:

שם בגמ' לא כיפר אעשה דסמיכה. לכאורה קשה דלמא מיירי קרא בלא עשה תשובה אעשה דסמיכה דרבא גופי' אמר לקמן (דף ז' ע"ב) דבעי נמי תשובה. וי"ל דא"כ מאי קמ"ל קרא דונרצה לו לכפר דפשיטא דבלי תשובה לא מיכפר לי' אלא ודאי דקמ"ל קרא דאפי' בתשובה אינו מכפר:

דף ו:

בגמ' כיפר מתן הראש פירש"י ולר"ע צריך להתחיל בבהונות. וקשה דלכאורה נראה דטעמי' דר"ע כיון דכתיב והנותר היינו שנותר מהזאות ונתינת בהונות. לכן א"י ליקח שמן מחדש על הראש. וא"כ לה"ט צריך נמי הזאות חדש דעיקר הכפרה מסתמא ע"י הזאות שלפני ה' ולמה כ' ש"י שמתחיל בבהונות. ובגמ' דנקנט לריב"נ כפר בבהונות לרבותא הוא דאפי' בהונות א"צ לחזור אבל לר"ע גם הוא צריך מחדש. ואפשר לומר דבאמת הזאות גם לריב"נ מחוי לחזור כיון דכ' והנותר כו'. רק מתן בהונות א"צ לחזור דכבר ניתנו כדין. ולר"ע גם מתן בהונות צריך מחדש. לכן כ' רש"י מתחיל בבהונות. פי' אחר הזאות דהזאות לכו"ע צריכין כנ"ל והנה התוס' תמהו על רש"י דביומא אמרי' דלכו"ע מתן הראש אינה מעכבת. ולכן פירשו דלריב"נ גם מתן הראש א"צ לחזור וליתן ולא כיפר מהמובחר ולפ"ז צ"ל דהגם דחה דלשון כיפר ולא כיפר ע"ד אחד לא מתיישב לומר דכיפר גברא ולא כיפר כלפי שמייא אבל הכא כיפר קאי אמתן בהונות פי' אפי' כלפי שמייא ולא כיפר כלפי שמייא המתן ראש. ולכן תמהני למה חלקו תוס' על רש"י וגם נדחקו דלכ"ב דאמרי' ביומא לא קאי על ר"ע והלא א"ש גם לפירש"י דלא כיפר מתן ראש לענין לכתחלה ומשו"ה צריך ליקח שמן מחדש דכיון דיכול עוד ליתן למה יבטל המצוה מן המובחר ור"ע ס"ל דגם מתן בהונות לא כיפר מן המובחר ולכן צריך לחזור על בהונות מן המובחר ולעולם אינו מעכב. ופי' לר"ע לא כיפר כלל כלפי שמייא ולריב"נ כיפר בהונות כלפי שמיא ולא הראש: והנה הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהל' מחו"כ) סתם כר"ע דלא נתן מתן ראש לא כיפר והביא נמי הך דיומא דנשפך הלוג אחר מתן בהונות א"צ להביא לוג אחר שמתנת הראש אין מעכבת והוא פלא. וראיתי בכ"מ (פ"ה ממחו"כ) שמביא קו' זו בשם הר"י קורקיס. ותי' דכשנשפך כיפר. אבל כשיש שמן ואינו נותן מעכב. וזה תמוה. דא"כ יהא חילוק בין נשפך מעצמו או שופך בכוונה. דודאי אם אינו נותן על הראש שופך אח"כ השמן. (ודוחק לפרש דלא כיפר קודם שנתן ואסור עדיין באכילת קדשים. כיון דבנשפך אינו מעכב] ולפענ"ד לולי דברי התוס' הי' נראה פשוט. דב' ענינים הם. הסוגיא דיומא בשנשפך הלוג מיירי אפי' עדיין השמן בכף הכהן דמ"מ צריך להיות שמן שבלוג קיים ואפי' נחסר ממנו פוסל כמבואר שם במשנה דנגעים (פי"ד) וברמב"ם ז"ל. לכן יביא לוג אחר. אבל כשנשפך הלוג אחר מתן בהונות א"צ להביא לוג אחר דתו אין פוסל חסר השמן שבלוג או נשפך כולו ונותן על הראש משמן שבכפו אפי' שנשפך הלוג. אבל בנשפך גם השמן שבכפו לא מיירי כלל. דבזה פליגי הכא ר"ע וריב"נ דלר"ע לא כיפר וסתם הרמב"ם ז"ל כר"ע. אבל שפיכת הלוג לא מעכב. ואע"ש דהרמב"ם ז"ל מסיים דמתנות הראש אין מעכבין. היינו להיות עיקר שיצטרך להיות שמן שבלוג קיים לענין זה לא מעכב וכן צריכין לפרש דלשון הגמ' [ביומא] לכ"ע לא מעכבת לענין זה. אבל גוף מתן הראש מעכב לר"ע. ואע"פ שזה דוחה קצת מ"מ נ"ל מוכרח כן ודו"ק:

שם בגמ' והא הכא דעשה דאחר הפרשה הוא כו' דעשה נמי איכא וישלחו מן המחנה דעשה דנקט הגמ' לאו דוקא רק דמדמי הך כפרה דעשה לרבא דעיקר הטעם דרבא דחטאת שאני מתן חטא בעי חטאת בפ"ע. אבל עולה דמכפר על כמה עשה אחר הפרשה וא"כ ה"נ נתנה תורה כפרה בשעירי רגל כל טומאות שהי' בינתיים מהני חטאת של הרגל לכפר טומאת מקדש אע"ג דאית בי' כרת ולהכי אפי' מש"ל דכל חטא אחר הפרשה נמי מכפר ועשה לאו דוקא:

דף ז.

בגמ' תודה ששחטה לשם תודת חבירו שלא ע"מ להתכפר בה חבירו דהוי בעלים רק שהשחיטה יהי' לשם חבירו ומ"מ חשיב לר"ח קודש משום דגם חבירו יש לו תודה ושחט זו לשם הטעם מובן. ותוס' בהג"ה כתבו משום דכ' תודת ולפ"ז הי' נראה דאפי' חבירו אין לו שום תודה ותודה לאו דוקא. רק ששחט לשם אחר ואע"ג דבכ"מ שייך רק בזריקה מ"מ בתודה דכ' שלמיו קפיד גרידא. מיהו התוס' עצמם כתבו כשיעור ותו קשה לפירושם מה דמייתי רבה ראי' מהא דשלמים לשם תודה פסולה הא תודה לשם תודה כשרה. מה ראי' הוא הלא התם לא מיירי כששניהם חייבין תודה רק ששחט התודה לשם חבירו כמו שלמים לשם תודה דפסולה אפי' אין עליו חיוב תודה כלל. גם מ"ש רש"י כאן וה"ה חטאת חלב לשם חטאת דם. א"י כונתו. אי מיירי נמי בשחייב ב' חטאות ושחט זה לשם זה. ומחלק ג"כ דהא דאמר רבא בתר הכי חטאת חלב לשם חטאת דם כשרה מיירי בשאינו מחויב רק חטאת חלב גרידא. ובתוס' ד"ה א"ר משמע דבחטאת לשם חטאת אין נ"מ כלל אי חייב ב' חטאות ול"ד כלל לתודת חבירו. ע"ש:

והנה הרמב"ם לא הביא מדין זה כלום. ואפשר דהוא פי' תודת חבירו ל"ד שיש לחבירו ג"כ תודה כפירש"י רק שהשחיטה הי' לשם אחר וס"ל לר"ח דשינוי בעלים פוסל בשחיטה אפי' שלא ע"ד לזרוק משום דכ' תודת שלמיו וה"ה לכל הקרבנות. ולכן סתם הרמב"ם (פט"ו מפסוה"מ) דשינוי בעלים פוסל בשחיטה ולא כתב דוקא ע"ד לזרוק לשם חבירו והמל"מ (שם) תמה עליו דהא אמרינן שינוי בעלים אינו בד' עבודות. ולמ"ש י"ל דלר"ח ישנו גם בשחיטה ואינו בד' עבודות היינו בהולכה וקבלה והא דאמרי' לקמן (דף י' ע"א) דהריני שוחט לשם פלוני כשר אתיא כרבה דהכא והרמב"ם כר"ח ס"ל:

שם בגמ' ואמר רבא חטאת ששחטה על מי שאינו מחויב כלום פסולה. גירסא זו תמוה טובא. חדא דאין זה לשון הגמ' כיון דרבא עצמו אמרה מה ואמר רבא חטאת מכפרת כו' הנ"ל למימר דחטאת מכפרת על עשה כו' וגם עיקר התי' דגמ' דמקיבעא לא מכפרא מ"מ מה לי ע"מ שמחויב עולה או שאינו מחויב כלל. ומ"ש רש"י דהמחויב מפריש עולה שלו. מלבד שהוא דוחק עיקר חסר מן הספר. אבל הגירסא אחריתי עולה ששחטה נכונה וטובה דכמו שבחטאת לא חשיב שינוי בעלים רק במחויב כפרה כמותו ה"ה בעולה לענין שלא עלה לבעלים לשם חובה נמי דוקא במחויב כפרה כמותו. וע"ז אמר דאפי' למי שאינו מחויב מ"מ ליכא איש דלא עבר על עשה. ופסולה דקאמר היינו דלא עלה. ובתר הכי קאמר רבא מימרא אחריתי דחטאת מכפרת על עשה. ומקשה הגמ' עלה מדאמר רבא חטאת ששחטה לשם מי שמחויב עולה כשרה ולחשיב בר כפרה כמותו משום דחטאת בא נמי על עשה. ומשני מקופיא מכפרא. פי' דעיקר חטאת מכפר על חייבי כריתות ועשה ממילא נמי מתכפרי ולא חשיב מחויב כפרה כמותו. כנ"ל ברור. וכן נראה בודאי דעת הרמב"ם ז"ל (פט"ו מופסוה"מ) שכתב עולה ששחטה לשם מי שאינו מחויב לא עלתה לו משום דאין אדם שאינו מחויב עשה. והכ"מ שם בחנם נדחק. דבודאי הרמב"ם גורס הכא עולה. מיהו מה דכ' הרמב"ם עוד שם. דחטאת ששחט לשם מי שאינו מחויב כלום פסולה משום דשמא חייב ולא נודע לו ע"ש. תמוה טובא מאין הוציא זה. וגם לפ"ז איך יתכן חטאת ששחטה לשם מי שמחויב עולה כשרה הא שייך ג"כ לומר שמא חייב חטאת. מלבד העולה ולא נודע לו. ותו קשה לי על הרמב"ם שם שכ' בחטאת לשם מי שמחויב עולה דכשרה ולא עלתה לו. מנלן הא כיון דשינוי בעלים נפקא מעליו ודומיא דידי'. א"כ כל שאינו דומיא דידי' שפיר עלתה לו. ונהי דלשם חולין אמרי' לקמן (דף מ"ו) דלא עלתה לו. התם כיון דעכ"פ שלא לשמה הוא רק דאמעוט מלא יחללו דחולין אין מחללין משו"ה לא עלתה. אבל שינוי בעלים נפקא מעליו ולא על חבירו ליכא למילף רק דומיא דידי'. [ואי לא הוי דומיא דידי' מהיכי תיתי דלא עלה לבעלים]. ותו דהא לפי הגירסא דהכא עולה ששחטה לשם מי שאינו מחויב דלא עלתה מטעם שאין לך אדם כו' כמ"ש הרמב"ם בעצמו הטעם הזה. משמע דאם הי' אדם שאינו מחויב עשה שעלתה א"כ ה"ה בחטאת. והגם דבעולה ע"כ עלתה דעליי דומיא דידי' ע"כ לענין דעלתה נאמר. מ"מ מהיכי תיתי לא נימא כן בחטאת ג"כ. וצ"ע. והכ"מ לא העיר בזה כלום: ובעיקר מימרא דרבא שאין לך אדם צ"ע דאטו מי לא עסקינן שהביא עכשיו עולה וכיפרה לו על כל עשה. ותו יש לעיין בשוחט לשם קטן דאינו בר חיובא כלל:

שם בגמ' וא"ר חטאת מכפרת על חייבי עשה מק"ו על כריתות מכפר כו'. צ"ע דהא אין מכפר על ב' כריתות בב' העלמות. א"כ נימא דיו לבא מן הדין להיות כנידון וכיון דמכפר על החיוב כרת שוב לא תכפר על עשה. דנהי דעולה מכפרת על כל עשין מ"מ חטאת דנלמד בק"ו מכריתות אין ללמוד טפי מכריתות. ואפשר ס"ל לרבא כר"ט דבמפריך ק"ו ל"א דיו. ותו קשה לי דכריתות מכפר דוקא בשוגג. אבל על עשה דמזיד מנ"ל דמכפר. ואולי לאו דוקא נקט רבא חייבי כריתות. וכונתו על קרבן עולה ויורד דמכפר על לאו דלא תשא דחמיר. וגם במזיד מכפר עליו בשבועת העדות] מכ"ש על עשה דקיל:

דף ז:

בגמ' דוקא קאמר מר כו' א"ד דאי איכא כמה עשה כו' פירש"י אבל א"צ היורש להביא קרבן אחר דאיהו לא נדר. וצ"ע לפי טעם זה גם בשינוי קודש יהי' פטור מקרבן אחר ורבא אמר בשינוי קודש פסול היינו דצריך להביא קרבן אחר. ויותר הי' נראה לפרש דמיבעיא לי' לר"א דשמא לא פליג ר"פ אדרבא בעיקר הדין דש"ב אינו פוסל לאחר מיתה. רק מה דיהיב רבא טעמא שאין בעלים לאחר מיתה משמע קצת דהיורשין לא מתכפרין כלל בזה הקרבן ע"ז אמר ר"פ יש בעלים לאחר מיתה אבל מודה כיון דעיקר בעל הקרבן אינו היורש לכן לא פסיל בו שינוי בעלים. כנ"ל:

שם בגמ' וא"ר עולה דורון הוא ה"ד אי דלא עשה תשובה זבח רשעים תועבה כו'. ויש להקשות דלמא מכפר על שגגת עשה דאין נראה שיהי' נקרא רשע העובר בשוגג. ואפשר ס"ל לרבא דשוגג בעשה א"צ כפרה כלל דרק חייבי כריתות צריך כפרה בשוגג. ושוב ראיתי שכ"כ הרמב"ן בחומש ר"פ ויקרא ע"ש. א"כ ע"כ הכפרה על זדון עשה. א"כ שפיר דייק רבא:

שם ועשית פסח שיהי' כל עשיותיו לשם פסח. וצ"ל דהפסוק מיותר כיון דכתיב אח"ז וזבחת פסח: אך לפ"ז קשה מה קאמר אח"כ לעכב מנלן דכ' וזבחת פסח הא חד מינייהו לגופי' איצטריך וצ"ע. וע"ד פלפול רציתי לומר דקשה תו בתר הכי דמקשה האי וזבחת מיבעיא לכדר"נ דמותר פסח יהי' לדבר הבא מצאן ובקר היינו שלמים. וקשה הא דרשא דר"נ מצאן ובקר הוא ושפיר מוזבחת פסח נלמד לשמה. ולכן י"ל דבאמת מוזבחת ליכא למדרש כלל. דאיצטריך לגופי' רק הפי' כך הוא וזבחת פסח כדין דבר הבא מצאן ובקר דהיינו שלמים דבעי לשמה כן פסח צריך לשמה. וע"ז פריך שפיר דצאן ובקר אתיא לכדר"נ דמותר פסח יהי' שלמים:

שם בגמ' הוא ל"ל לכדתניא נאמר בפסח הוא כו' פירש"י ללמוד דבאשם לא מפסיל שלא לשמה. ותמוה איך נלמד זה מתיבת הוא דבפסח. ולענ"ד אפשר לפרש למ"ש התוס' בשם הספרי דממעט מוזבחת פסח דהקטרה לית בה פסול דשלא לשמה ע"ש. א"כ י"ל דכמו"כ הש"ס דילן ממעט מזבח פסח הוא דרק בזביחה מעכב לשמה ולא בהקטרה. וכמו כן דבאשם כשר שלא לשמה מה"ט כיון דהוא כתיב רק בהקטרה. נ"ל. וזה שאמרו לכדתניא פי' דמהוא נלמד דבהקטרה לא מעכב לשמה. ואין לתמוה דל"ל קרא ע"ז פשיטא כיון דהקטרה גופא אין מעכבת. די"ל דהו"א דאי הקטיר כזית חלב שלא לשמה מפסיל שאר החלב להקטיר קמ"ל דבהקטרה ליכא פסול דשלא לשמה כנ"ל:

דף ח.

בתוס' ד"ה מנחתם ונסכיהם אפי' בלילה לאו מהאי קרא. כוונתם דאפי' בלילה לא אתיא מהאי קרא רק מקרא אחרינא דבר יום ביומו מלבד שבתות ה' כמ"ש התוס' במנחות (מ"ד ע"ב) ד"ה ומנחתם והאי קרא אתיא רק לאפילו למחר. והתוס' קצרו כאן וסמכו עמ"ש שם במנחות ע"ש. ובס' צ"ק הבין פי' זר בכוונתם. מיהו הוא גופא קשיא כיון דגם בנזיר כ' ומנחתם ונסכיהם ל"ל תו מנחתו ונסכו. וגם זה תי' התוס' שם בדיבור שאח"ז דמיתורא דקרא דריש ע"ש]:

דף ח:

בגמ' אימא שלמים אין מידי אחרינא לא. לכאורה אין מובן כיון דשלמים הם ושלמים שנזבחו לשם דבר אחר כשרים. ונראה פי' הגמ' אימא דכיון דבעי עקירה כיון דמיירי קודם חצות או אפי' לאחר הפסח למ"ד דבעי עקירה. א"כ י"ל דעקירה דשלמים הוי עקירה אבל עקירה דמידי אחרינא לא מהני א"כ הוי כפסח שלא לשמו דפסול או להוי כפסח לשמו דפסול שלא בזמנו. וכן משמע מלשון רש"י סוף ד"ה ואימא לזבח כלל. ע"ש:

שם בגמ' מה הפרט מפורש שלא לשמה כשר כו' פירש"י לאפוקי לשם פסח. וקשה דהא לשם פסח פסול בלא"ה מכח דבעי' בין הערבים כמ"ש התוס' דמהכא לא הוי ידעינן לעכב. ויותר הי' נראה לפרש למעט עופות ומנחות דע"כ הפרט ממעט הכלל. וכיון דכללא בתרא מרבי עופות ומנחות ע"כ הכלל הראשון ממעטן. ונהי דלדינא כשר אפי' לשם עוף היינו משום דלא קאי במסקנא האי דרשא דכלל ופרט כנ"ל:

שם בגמ' לזבח ריבויא הוא. צ"ע למסקנא אי כשר לשם עופות ומנחות כיון דמרבי רק מזבח. ובאמת הי' נראה דהא דצריכין לריבויי כל הנך אע"ג דשלמים הם וכשר שלא לשמה. רק דהו"א דאינו שלמים בפרט רק בשוחט לשם שלמים א"כ עדיין לא נעקר שם פסח ומפסיל שלא לשמו כמו פסח אבל עכשיו דמרבינן דאפי' לשם עולה וחטאת מ"מ שלמים הוא. נמצא דדינם כשלמים וכשרים שלא לשמה. וממילא גם לשם עופות ומנחות כשרים. אבל בגמ' לא משמע כן דאמרו כלל ראשון ממעט עופות ומנחות. א"כ הכוונה דלא נעקר שם פסח רק בזביחה לשם קרבן אחר. ודוקא זבח ולא עופות ומנחות. וא"כ צ"ע גם למסקנא בזה:

בתוס' ד"ה הנך כולהו הקשה ר"ת כו' וקשה כו'. ויש ליישב דההוא חטאת הוא דכ' בחטאת עוף דקרבן עולה ויורד כתיב במיצוי הדם. וא"כ הא כתבו התוס' לעיל דבשמיעת קול בזריקה ידעי' לעכב ורק בשאר עבודות מיבעיא לן ובשאר עבודות שפיר אפי' בדלות לא ידעי'. משא"כ במנחה בדלי דלות דכ' חטאת הוא ב"פ בקמיצה ובהקטרה ע"ז שפיר תי' הר"ת:

עוד אפ"ל דלעיל דאכתי לא הוי ידעי' לשמה בחטאת אפי' למצוה. א"כ מהא דכ' חטאת הוא בדלות לא הוי מוקמי' כלל לפסול שלא לשמה דדוקא למסקנא דלמצוה בעי לשמה מזאת התורה. ממילא חטאת הוא לומר דמעכב כל מה דבעי למצוה אבל למילף לשמה מחטאת הוא בלבד לא. ולהכי פריך הגמ' לעיל שפיר. אבל הכא דלמצוה כבר ידעי' שפיר תי' ר"ת דמדלי דלות דכ' במנחה חטאת הוא ידעי' דמעכב לשמה ממילא כ"ש בעשירות. כנ"ל:

בתוס' ד"ה ואם מן כו' ועוד י"ל כו' וה"נ י"ל כו'. אין זה מוכרח דודאי לקמן פירש"י שפיר כיון דכ' ואם מן הצאן ומסיים ואם עז מכלל דצאן דמקודם כבש הוא אבל אם לא יכתוב לא צאן ולא כבש לא יהי' שום פי בכפל הפרשה ואע"ג דמקודם כ' בקר מ"מ לא נדע פי' פרשה שני' וצריך לכתוב צאן. (ויותר י"ל כיון דאח"כ כ' אם כשב אם עז הך מן הצאן מיותר]:

דף ט.

בגמ' אטו חטאת ואשם כו'. קצת קשה בכל הסוגיא דאיך נוקי קרא על חטאת ואשם ומעשר ובכור דאינו בא בנדבה ואיך שייך לעשותו חטאת דאינו מחויב חטאת. ואי מחויב הוא. דבר שבחובה אינו בא רק מן החולין:

שם בגמ' לשם בכור ומעשר. קצת קשה דלא אמר נ"מ ליתן מתן א' וכן בתודה הול"ל נ"מ להיות נאכל ליום ולילה. וממילא גם לפי תי' הגמ' דא"א להטעינו לחם יקשה דלהוי תודה בלא לחם כמותר תודה ויהי' נאכל ליום ולילה. ונראה דזה עצמו כונת הגמ' דהך מאי נ"מ להטעינו לחם הוא דברי התרצן כלומר דאי יהי' תודה יטעון לחם ג"כ וזה א"א ממילא כיון דאינו יכול להיות כדין תודה ממש. מסתברא דדוחין טפי לשלמים דיהי' ככל שלמים. ולא כתודה במקצת תודה. כנ"ל. שוב ראיתי בתוס' שהוכיחו מכאן דמותר פסח נמי נאכל ליום ולילה כדמרבי הגמ' מתודת שלמיו ע"ש. ולפ"ז קשה איפכא במעשר ובכור הו"ל להגמ' למימר הנ"מ להיות נאכל לב' ימים דמעשר ובכור לא הוי בכלל תודת שלמיו. ודו"ק:

שם בגמ' למאי נ"מ למילקא עלי' בלא יגאל. ותמהו התוס' דאחר שחיטה רק מדרבנן ע"ש. ונראה ליישב דהא דלא עבר מה"ת אחר שחיטה יליף רבא התם בבכורות מדכ' לא ימירנו כו' לא יגאל כמו תמורה רק מחיים כן לא יגאל רק מחיים. ע"ש. והשתא י"ל דהמקשן ואימא מעשר ואימא תמורה הכל קושיא אחת רק הגמ' מסדר זה בתר זה והמקשן הקשה דנימא אי שחטו לשם מעשר יהי' מעשר ולשם תמורה יהי' תמורה. נמצא דבס"ד דיהי' תמורה כששחטו לשם תמורה א"כ משכחת תמורה לאחר שחיטה ושוב גם לא יגאל יהי' אחר שחיטה. רק למסקנא דדוקא שלמים נעשה ולא תמורה. א"כ לא מצינו תמורה רק מחיים להכי ליכא איסור דגאולה רק מחיים משא"כ בס"ד דהכא:

שם בגמ' א"נ דליתבי לכהנים. כ' תוס' דהמ"ל נמי דלא ליבעי סמיכה אע"ג דסמיכה מחיים. וקודם שחיטה לא הוי בכור. כוונתם דאם יהי' הדין דיכול לשחטו לשם בכור א"כ לא יצטרך סמיכה כשישחטנו לשם בכור. [ולא דמי למ"ש התוס' לעיל גבי לא יגאל]:

דף ט:

בגמ' עברה זמנו ולא שנתו לא עברה זמנו ולא שנתו אפשר לפרש עברה זמנו ולא שנתו דחזי לפסח שני למי שנטמא אבל הבעלים טהורין היו. וכן לא עברה זמנו היינו דחזי לאחר אבל הבעלים כבר הפרישו פסח אחר. אבל אם לא הפרישו פסח אחר וה"ה אחר זמנו והם באמת טמאים דראוי עדיין לפסח שני מהיכי תיתי יהי' דינו כמותר פסח דלהוי שלמים. וצ"ע. שוב ראיתי בלשון רש"י שהרגיש בזה ופי' דמיירי לענין אם שחטו לשם שלמים דכשר עכ"פ. ושפיר מיירי אפי' הפרישו פסח אכן במנחות (ד' כ ) פרש"י דמיירי באבד:

שם בגמ' איתיבי' ר"מ לרבא והפריש אחר תחתיו ונמצא כו'. לכאורה קשה הראשון ושם ברש"י כת"י דלמא רב מודה דלא עלה לשם דפוס ווילנא פי' כפשוטו חובה דרק כשרה אמר. [וכמו שהפריש שה לפסחו ושחטו דא"ר בחטאת לשם חולין כשרה קודם פסח ודבריו סותרים לקמן (ד' מ"ו:) ואפ"ה לא עלתה קודם פסח ודבריו סותרים לקמן (ד' מ"ו) ואפ"ה) לא עלתה זא"ז וצ"ע. ועי' מ"ש לו לחובה] וא"כ צריך ר"ש להאי טעמא דמעשי' מוכיחין שיהי' נמי בצל"ח פסחים (ד' ס'): י"ל קצת עולה לשם חובה. ואפשר לפמ"ש התוס' דעיקר הקושיא מת"ק ושם מבואר דפוסל במנחת קנאות וחוטא בלשם מנחה אחרת וע"ז תקשי שפיר אדרב:

שם בגמ' בעי רבא חטאת חלב ששחטה עמ"ש חטאת טומאת מקדש וקדשיו מי אמרי' כרת כמותה או דלמא אין קבוע כמותה. ומשמע מלשון הגמ' דפשיטא לי' דחטאת דשמיעת הקול וביטוי שפתים דאינה בכרת ודאי לא חשוב מחויב כפרה כמותה. ותמהני על הרמב"ם ז"ל שסתם וכ' (פט"ו מפסוה"מ) דלשם מי שמחויב חטאת אפי' חטאת שאינה קבוע פסולה. ואפי' אי נפרש פסולה מספק כיון דנשאר בתיקו מ"מ הו"ל לפרושי דדוקא חטאת דטומאת מקדש וקדשיו דהוי בכרת כלשון הגמ'. וקצת יש להסתפק בלישנא דרבא אין קבוע כמותו אי מיירי דוקא בעני דיכול באמת להביא עוף או אפי' בעשיר ואע"ג דהעשיר מחויב כפרה קבוע כמותו מ"מ שמא יעני ויכול להיות פטור בעוף וצ"ע דאי האיבעיא בעשיר י"ל דבעני ודאי לא הוי מחויב כפרה כמותו. וכן מסתבר קצת:

שם בגמ' וילפי' ממחשבת פיגול קצת קשה איך נלמד מחשבה על פסול מחשבה מפיגול דהתם הוי על מעשה מעשה איסור להקטיר שלא בזמנו אבל מחשבה לחשוב מחשבת פסול בעבודה אחרת אכתי מנלן. וצ"ל דפשיטא לר"י דכיון דעבודה שלא לשמה פסול בחטאת הוי כמעשה איסור בעצמה. מיהו לעיל אמרינן דשאני פסולה בגופא ממחשבה בעלמא:

ברש"י ד"ה אין מחשבין כו' שחישב לעשות עבודה אחת מן העבודות להאכיל למזבח או לאדם כו'. כוונתו פשוטה שאכילת מזבח ואדם עבודה הם וחישב לעשות עבודות אלו חוץ לזמנו. ובס' טה"ק שגג והבין בכוונת רש"י שבאיזה עבודה יחשוב להאכיל לאדם או למזבח. והאריך בדברים שאין בהם ממש דפשיטא דלא הוי פיגול כה"ג ורש"י לא נתכוון לזה:

דף י.

בגמ' ואי אשמעי' הא בהא קאר"י כו'. לכאורה גם בלא טעמא דחוץ מפנים לא ילפינן נמי הוי רבותא דאפי' אי יסבור בשוחט ע"מ לזרוק שלא לשמה פסול היינו משום דאי זרק שלא לשמה נמי פסול. אבל בשוחט ע"מ לזרוק לע"ז דאפי' יזרוק באמת לע"ז כשר. ה"ה בחושב כן בשעת שחיטה נמי כשר. ונראה מכאן ראי' לשיטת רש"י דאי זורק לע"ז באמת פסול. אבל לשי' תוס' בחולין קשה:

ברש"י ד"ה לזרוק דמה כו' ולא זרק משמע הא זרק לע"ז נאסרה הבהמה וכ"כ רש"י בהדיא בד"ה אין מחשבין אא"כ שחט או זרק ע"ש. ותמוה דבנשחטה בהיתר למה תיאסר ע"י הזריקה. ושוב ראיתי בחולין (ל"ט) שתמהו התוס' כן על רש"י ע"ש. ונלע"ד טעם רש"י דזה הוי כתקרובת ע"ז כיון דבפנים ג"כ עיקר הקרבן נעשה ע"י הזריקה של הדם חל הקדושה על כל הבהמה א"כ כה"ג לשם ע"ז הוי כל הבהמה כתקרובת. לא מיבעיא אם חישב גם בשחיטה שיזרוק לע"ז וזרק אח"כ הוי שפיר תקרובת. אך שם בחולין מוכח דס"ל לרש"י דאפי' לא כוון בשחיטה כלל רק בזריקה עצמה נאסרת. וגם זה אינו רחוק אצלי דע"י הדם חל שם תקרובת על כל הבהמה. דנהי דבפנים גזה"כ דצריך להקדיש הבהמה מקודם ולשחוט לשם קדשים. מ"מ בע"ז שפיר נוכל לומר דבהקרבת הדם חל שם תקרובת על כל הבהמה. ומ"ש תוס' שם ראי' מהא דיהבי הדם לנכרי וזרקו ע"ש. י"ל דהתם אין הבהמה של הנכרי ע"ש שנתנו הבשר והעור לישראל]:

בתוס' ד"ה לא תאמר בזריקה כו' תימה כו'. אין דבריהם מובנים דלמה לא הקשו בקיצור דמקבלה לבד סגי ולמה לי' מה הצד ולמה תלו תמיהתם בהפירכא דטעונה צפון. ואפ"ל קצת דאפשר לומר דמקבלה בלבד א"י ללמוד די"ל מה לקבלה דטעונה כלי שרת לאפוקי זריקה יש בחטאת באצבע בלי כלי שרת. ולהכי מייתי והגמ' גם משחיטה דא"צ כלי שרת כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ד ממעה"ק) וגם תוס' נסתפקו בזה בריש חולין ולקמן (ד' מ"ז.) ולהכי הקדימו התוס' דטעונה צפון וע"כ משום דבשלמים עצמו ליכא פירכא א"כ האי פירכא דא"ל כ"ש בזריקה. בשלמים עצמו מיהו ליכא. והקשו שפיר:

יש לעיין לר"י דקי"ל כותי' דמחשבין מעבודה לעבודה אי בכל הזבחים נמי בשוחט ע"מ לזרוק שלא לשמו לא עלו לבעלים לשם חובה או דוקא בחטאת פסול כה"ג. והטעם דכיון דגמר מפיגול. ולכאורה לא דמי דהתם מחשב לאכול או להקטיר חוץ לזמנו במעשה. והכא הוי רק מחשבה על מחשבה. וע"כ צ"ל דכיון דעבודה שלא לשמה בפסח וחטאת פסול. ממילא הוי מעשה פסול והוי מחשב לעשות עבודה פסולה. אבל בכל הזבחים דכשר לא הוי מעשה פסול. וי"ל דמחשבה על מחשבה אין ללמוד מפיגול להיות לא עלו לבעלים לשם חובה. מיהו לק"ו דר"א משינוי בעלים י"ל דה"ה בכל הזבחים דלא עלו לשם חובה וצ"ע והרמב"ם כתב בשוחט חטאת ע"מ לזרוק שלא לשמן הוי כזרק שלא לשמן ולהכי פסולה. וא"י למה הוסיף זה הטעם. דיותר משמעות הסוגיא דהוי כשחט שלא לשמן. ותו יש לעיין לסברת הרמב"ם ז"ל אי זרק כהן אחר את הדם מה טעם לצרף מחשבת השוחטו:

שם בגמ' רא"א אף האשם חטאת בא על חטא ואשם בע"ח והגמ' מסקי' משום דמקיש אשם לחטאת. והקשו התוס' לקמן (ד' נ"ה) דא"כ גם כבשי עצרת לפסלו דאתקשי ג"כ לחטאת. ואפ"ל דהא באמת אמר ה"א הטעם דבא על חטא ולמה לו הטעם הזה. רק דחכמים דמכשרי באשם אע"ג דאיתקש לחטאת ואין היקש למחצה רק דאיכא מיעוט אותה לחטאת אותה שלא לשמה פסולה ולא אחרת כמ"ש בתוס' חדשים. וא"כ י"ל דר"א דריש המיעוט הזה לכבשי עצרת למעט מהיקשא דחטאת. אבל אשם לא ממעט משום דדמי לחטאת דבא על חטא כחטאת:

דף י:

בגמ' ולפריך מה להצד השוה שבהן שכן אין להם קצבה. צ"ע בקושיא זו כיון דעיקר ילפותא מחטאת וגם חטאת אין לה קצבה א"כ אין מעלה זו דקצבה גורמת והיכן מצינו דמשום שיש לה קצבה יהי' דמה למעלה. וגם לקמן צ"ע דפריך רבא ג"כ הכי לענין דם אשם שנכנס בפנים ע"ש:

שם בגמ' חטאת עוף תוכיח. בס' טה"ק שגג בכאן דכ' דחטאת עוף לא בא על חייבי כריתות. והרי חטאת עוף דטומאת מקדש וקדשיו חייבי כריתות הוא:

בתוס' ד"ה ומה עולה תימא כו' ותימא כו'. לע"ד ב' תמיהות אלו יש ליישב בפשיטות. דאין ללמוד לפסול עולה שלא לשמה מק"ו דחטאת דמה לחטאת שכן אינו בא בנדר ונדבה. ולהכי כיון דלא עלה לבעלים ממילא פסול. וכמו"כ אין ללמוד להכשיר אשם שלא לשמו מעולה דשאני עולה דבא בנדר ונדבה משא"כ אשם דזה עיקר טעמא דר"א במשנה מה חטאת בא על חטא כן אשם. פי' דאינו בא בנדבה כנ"ל:

דף יא.

בגמ' טעמא אחרינא חטאת מ"ט דכ' הוא מנחת חוטא נמי כ' בה היא. וקשה לדידן דשלא בכלי שרת פסולה ל"ל כחטאת כאשם דלפסול שלא לשמה מוכח מהוא. וצ"ע:

בתוס' ד"ה בא לעובדה ביד עובדה בימין וא"ת כו'. ולולי דבריהם נראה לומר דאין זה ענין לדבר הנלמד בהיקש דהכא עיקר הכשירא ביד נלמד מחטאת. דאי לאו האי קרא הי' דינו בכלי. וא"כ דון מינה ומינה דא"י ללמוד להכשיר בשמאל דלא מצינו ע"ז לימוד מחטאת והרי לת"ק דלא דריש היקש לחטאת פסול שלא בכלי שרת רק ר"ש דמקיש לחטאת א"כ אין להכשיר רק כמו חטאת. וכן משמע מלשון רש"י מנחות (ד' כ"ו) ע"ש:

דף יב.

בגמ' ומי איכא מידי כו'. קשה לי דלמה לא נימא דמודה בן בתירא דלמצוה תמיד קודם לפסח. רק כמו דלדידן כשר בנשחט אחר חצות קודם התמיד משום דבערב רק למצוה הוא אחר התמיד אבל כל ששחטו בין הערבים כשר. א"כ ה"ה לריב"ב כל היום בכלל בין הערבים וכשר. אבל לכתחילה שפיר צריכין להמתין עד אחר התמיד כמו לדידן וכן לשון מכשיר הי' ריב"ב משמע רק דיעבד וצ"ע: י)

שם בגמ' דתני דבר"י ליל שמיני גם בתוס' פסחים (ד' נכנס לדיר להתעשר ק"ח) כתבו דריב"ב בדיעבד מכשיר ולא לכתחלה וכדר' אפוטרוקי כו' לילה לקדושה אך מ"ש דאסור משום לא ויום להרצאה. הרמב"ם ז"ל השמיט תשחט ע"ח דם זבחי וליכא זה הדין דבליל ח' נכנס לדיר להתעשר. וכבר עמד בזה הכ"מ בה' בכורות מאן דפליג בירושלמי פסלן (פ"ו) ומה שעמד במל"מ פ"ג פ"י אי' דריב"ב לא אכל (פ"ו) ומה שעמד במל"מ ופ"ג איסורי מזבח' על שלא הביא חמץ ע"פ דכל היום אסור בחמץ משום לא תשחט הרמב"ם הדין דאסור להקדיש מחוסר כמ"ש המפרשים שם זמן לק"מ דמבואר שם בלשון הרמב"ם . דמקדיש מחוסר זמן אינו לוקה דהוי כמקדיש בע"מ עובר א"כ מוכח דאסור להקדיש כדין מום עובר. אך מה שלא הביא דבליל ח' מותר להקדישו קשה. ונלע"ד דס"ל להרמב"ם דלא קי"ל כר' אפוטרוקי שהרי ביומא (דף ס"ג ע"ב) מביא הגמ' ברייתא דתו"כ. ירצה לקרבן אשה. לרבות דאסור להקדיש מחוסר זמן ע"ש. וא"כ כיון דמרבינן זה מלקרבן דכ' וביום השמיני ירצה משמע דאפי' בלילה אסור להקדישו א"כ נראה דתנאי נינהו. ולהאי ברייתא ס"ל להרמב"ם דגם אינו נכנס לדיר להתעשר. והגם דהי' מקום לחלק דכיון דהא דמחוסר זמן אין נכנס לדיר להתעשר יליף בגמ' מתחת תחת ותחת אמו מיירי רק בז' ימים א"כ י"ל דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר. מ"מ הא הגמ' הכא חלה הך דנכנס להתעשר בדר' אפוטרוקי אבל למ"ד דאסור להקדיש בלילה גם להתעשר אינו נכנס דגז"ש דתחת תחת הוא בכלל ללמוד דכל הפוסל לקדשים פסול למעשר כנ"ל. אך קצת קשה דסתמא דגמ' הכא ובחולין (פ"א) מייתי הך דר' אפוטרוקי משמע דהלכה כן וצ"ע. ושוב מצאתי בס' מנחת חינוך פ' אמור שמתרץ שי' הרמב"ם משום דס"ל להרמב"ם (בפ"ג ממחו"כ) דלילה מחוסר זמן הוא דפוסק כחזקי' בכריתות (ח') ע"ש. והשתא לפ"ז א"ש טפי דבאמת תנאי פליגי שם בכריתות אי לילה מחוסר זמן. ותליא פלוגתא זו בדרשא דתו"כ הנ"ל. דמלקרבן מרבינן איסור הקדש מחוסר זמן א"כ בלילה נמי אסור. ולדרשא דר' אפוטרוקי לילה מותר ופוסק הרמב"ם כחזקי' וא"ש:

שם בתוס' ד"ה יום להרצאה תימא תיפוק לי מביום צותו והי' אפשר ליישב דאי לא הי' כ' רק ז' ימים יהי' תחת אמו ה"א דרק להקרבה אסור מחוסר זמן ולא להקדיש להכי כ' תרווייהו דנדע דז' ימים להקדיש ויום השמיני להקרבה. אך התוס' מיאנו בזה דבלא"ה ידעי' איסור הקדש כדאמרי' ביומא דמלקרבן נפקא לן איסור הקדש. אכן לפמ"ש לעיל בגמ' דר' אפוטרוקי פליג על האי דרשא דת"כ שפיר י"ל דעיקר קרא אתי' לר' אפוטרוקי לאסור להקדיש מחוסר זמן:

בא"ד וי"ל כו' והשתא קמ"ל דהוי מחוסר זמן ותרד כו' בס' טה"ק מביא מלשון רש"י בשבת (קל"ו) דס"ל דלילה באמת לאו מחוסר זמן הוא אפי' להקרבה רק מטעם ביום צותו פסול להקרבה דמה"ט מותר לאכול הולד בליל שמיני דנפק מכלל נפל. א"כ הדרא קו' התוס' לדוכתי'. ותו יש לתמוה על התוס' למה מתיר הגמ' שם לאכול בליל שמיני ע"ש שהאריך. וגם בגליון הש"ס בשבת הניח בצ"ע על רש"י מדברי תוס' הללו ע"ש. ולפע"ד נראה שאין לעשות מחלוקת בין רש"י ותוס' בזה. ומודה רש"י דפסול להקרבה מטעם מחוסר זמן ג"כ ותרד ג"כ כמ"ש התוס' רק כונת רש"י שם דכיון דראוי להקדישו בלילה א"כ נפק מכלל נפל והי' ראוי ג"כ להקריב. אבל כיון דכ' ביום צותו א"כ עדיין לא הגיע זמן הקרבה בולד זה חשיב שוב מחוסר זמן לגבי' כיון דמשעה שנולד לא הגיע זמן הקרבה עד יום השמיני. הגם דהוא מטעם דלילה לאו זמן הקרבה סוף סוף חשיב שוב מחוסר זמן כנ"ל פשוט וברור:

שם בתוס' ד"ה קדושה ואינה קריבה לא דמי לרגלה של זו עולה דתמכר לצורכי עולה דהתם אינה דחוי' כיון דבידו להקדישה. משמע דאם שותף אמר רגלה של זו עולה לא תמכר לצורכי עולה דדחוי' היא אבל צ"ע למה נדחקו בזה. בלא"ה נראה דברגל שאין הנשמה תלוי' בו לא חשיב כלל רק קדושת דמים. ולהכי לא שייך בי' דיחוי ואפי' שותף. שאמר כן. משא"כ בהקדיש חצי בהמה דחל קדושת הגוף ונדחה כנ"ל פשוט:

שם בתוס' ד"ה ש"מ ב"ח נדחין וא"ת כו' והאר"י חדא זימנא. כוונתם דבפלוגתא דיומא בשני שעירים. קאמר ר"י ב"ח נדחין א"כ תו לענין דדיחוי מעיקרא נמי הוי דיחוי שפיר מתני' הוא בפסחים וליכא דפליג עלה אי ב"ח נדחין. ותירצו כיון דהתם דיחוי בידים הוא א"כ הוצרך לומר דאפי' בלא דיחוי בידים נמי אפי' דיחוי מעיקרא הוי דיחוי כנ"ל פשוט ובס' טה"ק נדחק בזה בחנם:

בא"ד ומיהו קשה מאכל חלב והמיר דתו. בס' בה"ז מתרץ דהא אמרי' לקמן בגמ' צריכותא משום דבידו לחזור ולפע"ד מ"מ הקשו תוס' שפיר דלמה הוצרך בגמ' לומר בדרך צריכותא דב' מימרות דר"י בלא"ה בס"ד הו"ל להקשות אהך דהמיר דתו מה קמ"ל ר"י מתני' הוא ולתרץ משום דבידו ובס' טה"ק כ' הוכחה ממאי דאמרי' לרב גבי ב' שעירים דהוכיח מבע"מ עובר ע"כ דאינו מחלק בין דחי' בידים ע"ש. נראה דפשיטא לבעל המחבר הנ"ל דמום עובר לא חשיב דחי' בידים וזה אינו דפשיטא דאפי' הקדיש בע"מ עובר ואח"כ עבר מומו דכשר הוא. אע"ג דבשעה שהקדיש דחי' בידים:

בד"ה וש"מ יש דיחוי בדמים כו' משכחת לה בקיבל הדם לתוך מים כו' ובפ' התערובות כו' ע"ש. וקשה הא התם הוי ממש בידו לקבל שאר הדם עד שיתרבה הדם על המים ותוס' עצמם מסקי דבדיחוי מעיקרא ובידו לא הוי דיחוי ולכן הי' נראה דהתם נראה ונדחה קרינן לה כיון דקודם הקבלה הי' ראוי לקבל כראוי ולזרוק. ולולי דבריהם ז"ל הי' נלע"ד דבכה"ג שקיבל הדם תוך כלי שיש בו מים פסול בלאו דיחוי רק משום דהוי כנשפך על הרצפה ואספו דלקמן פ"ב דפסול דצריך לקבל דם מהפר וה"נ כיון דבשעת יציאת הדם מהפר נתבטל במים אע"ג דמתכשר אח"כ בטל הקבלה ראשונה [אע"ג שהי' הדם באויר הכלי הא הוי אויר שאין סופו לנוח ולאו כמונח דמי כדאי' לקמן ד' כ"ה:] ולכן אמרו בגמ' דם שנפל לתוך המים וכן העתיק הרמב"ם אבל בקיבל תוך המים בלא"ה פסול וא"כ לא משכחת תו דיחוי מעיקרא:

דף יב:

בסוה"ד וקשה לי ע"ז מה פריך לעיל כו' והלא בידו להשהותו כו'. בס' פמ"א דחה זה וכ' שהוא גליון וטעות דהא ר"י ס"ל דאפי' היכי דהוי בידו נמי חשיב דיחוי ע"ש שהאריך ולא דק בתוס' שכ' מקודם זה דדוקא מה שאין בידו לגמרי דצריך לקנות מהשותף וכמו"כ דצריך להפקיר נכסיו בזה הוי דיחוי אבל במה שבידו לגמרי כגון המרת דת מודה ר"י דלא חשיב דיחוי ומכש"כ הכא דביד להשהותו לאחר חצות. וההיתר בא ממילא פשיטא דלא הוי דיחו והקשו תוס' שפיר:

בגמ' והורו ב"ד שחלב מותר כו'. צ"ע למה השמיט הרמב"ם זה הדין דהוא רבותא גדולה דמסברא ה"א דלא הוי דיחוי כלל דמפני טעות הב"ד לא הקריבוהו אבל באמת עומד הי' להקריבו וקמי שמיא גליא ואע"ג דהרמב"ם ס"ל דאין בע"ח נדחין מ"מ נ"מ לענין הדם אי אחר קבלת הדם הורה ב"ד דחלב מותר וחזרו בהם שפיר נ"מ דתו לא יזרקנו. והנה רש"י כ' הטעם משום דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור א"כ לית הלכתא הכי דאנן קי"ל דיחיד חייב בהוראת ב"ד. אבל באמת תמהני על פירש"י הא בלא"ה הי' נדחה כיון שהב"ד פוסקין דאין זה חלב האיך נקריב החטאת ולמה הוצרך רש"י לטעם זה:

שם בתוס' ד"ה וש"מ כו' וא"ת מה דיליף ר"י מום בם לא ירצה הא כו' הלא כה"ג דממילא אפי' כל דיחוי לא חשיב דיחוי אין דבריהם מובנים לי דהא ר"י יליף בנראה ונדחה דכה"ג אפי' נדחה בדבר החוזר ממילא נמי הוי דיחוי ודוקא במום גלי קרא דבחוזר ממילא לא הוי דיחוי אפי' הקדישו קודם למומו. אבל בעלמא בנראה ונדחה הוי דיחוי בכל גווני וצ"ע:

דף יג.

בגמ' ומחשבת פיגול לא פסלה והתניא כו' לכאורה קשה דשבקי מתני' ומותיב מברייתא דהא מפורש במתני' לקמן (כ"ט ע"ב) השוחט ומקבל וזורק לאכול חוץ לזמנה פיגול. וצ"ל כיון דברייתא ראשונה הוא בתו"כ פ' ויקרא וברייתא זו נמי בתו"כ לפ' צו' ניחא להו לאקשויי תו"כ אהדדי:

שם בגמ' יכול שאני מרבה אף שפיכת שיריים והקטרת אימורים. צ"ע כיון דהאכל יאכל בדברים המביאים לידי אכילה מיירי ושפיכת שיריים אינו מתיר לאכילה למה ס"ד שיהי' בו פיגול. ובאמת בתו"כ עצמו כ' סתם האכל יאכל לרבות שחיטה וקבלה. אבל לפי פי' הגמ' דבדברים המביאים לידי אכילה הכתוב מדבר קשה. תו קשה מה דמסיים הברייתא מה זריקה דבר המעכב כפרה ומה"ט ממעט שפיכת שיריים והקטרת אימורים. ומה"ט נמי קי"ל ואין פיגול רק כמתנה ראשונה כדאיתא לקמן (ל"ו ע"ב) במשנה נתן הראשונה כתיקונה ושני' חוץ לזמנה כיפר. וא"כ קשה האיך ילפינן כל זה מזריקה הלא בזריקה עצמו איכא מתנה שני' דאין מעכבת כפרה ונימא דגם בזה הוי פיגול וגם בהקטרה וגם בשפיכת שיריים. ואי לא הי' תנא שפיכת שיריים רק הקטרת אימורים בלבד הי' מיושב הכל. דדבר שאינו מתיר אין בו פיגול. ולכן מתנה שני' דאינו מתיר לית בה פיגול. רק הקטרת אימורים דמתיר אכילת הבשר הו"א דיש בו פיגול. וע"ז יליף מזריקה כמו זריקה מעכב כפרה כן כל המעכב כפרה וזריקה דמתן שני' בלא"ה כיון דלאו מתיר הוא אין בו פיגול. אבל לפי ברייתא זו דקתני יכול שפיכת שיריים כו' משמע דלולי הלימוד מזריקה הי' מפגל אפי' דבר שאינו מתיר. וא"כ קשה איך יליף זה מזריקה דבזריקה נמי יש בו מתן ב' דאינו מתיר ואינו מעכב כפרה. וצע"ג בזה. ואפשר משום דאסור לאכול הבשר קודם הקטרה וה"ה מסתמא קודם שפיכת שיריים להכי ס"ד דחשיב מכשירין:

תוכן העניינים

שפת אמת על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה