אור ברסלב
שפת אמת על זבחים פרק שנים עשר › דף קד.

שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק שנים עשר · דף קד.

דף קג:

בגמ' ע"כ לא קאמר ר"י אלא בבשר כו' פירש"י דבאבוד ושרוף באמת לא הורצה כדאמרינן בפסחים רק דקל האיסור. דלגבי העור חשיב כהורצה. והדבר תמוה דמ"מ כיון שלא עלתה לבעלים אימעוט מעולת איש עולה שעלתה לאיש ולפי' התוס' א"ש דמדאורייתא הורצה בנטמא ונפסל רק מדרבנן לא הורצה ואע"ג דהוי חשש חולין בעזרה מ"מ מצינו פסולי קרבן מדרבנן ג"כ. וא"כ כיון דמדאורייתא עלתה לאיש י"ל דהעור לכהנים:

והנה הרמב"ם (פי"ט מפסוה"מ) פוסק כרבי דתלי' בהפשטה. ולכאורה הלכה כרבא לגבי אביי וא"כ אתיא מתני' כראב"ש. וי"ל דבאמת דוחק שיסתום רבי במשנה דלא כמו דס"ל בעצמו. ולכן י"ל דלא חשיב סתם משום דר"ח סגה"כ אמרי' לקמן לחד שינויא] דס"ל כרבי [ואידך שינויא אינו אליבא דרבא] א"כ לא הוי סתמא וממילא הלכה כרבי מחבירו כיון דלא הוי סתם מתני' דלא כוותי'. מיהו עיקר הדין אינו מפורש ברמב"ם דזריקה מתיר את העור רק דתליא בהפשטה. וי"ל דדוקא בקודם זריקה. רק הרמב"ם מסיים שם וזבח שהופשט קודם זריקה אינו נפסל ופי' הכ"מ דהיינו דפוסק כרבי דדם מרצה על העור בפ"ע. אבל לפ"ז עיקר חסר מן הספר דהו"ל למימר בהדיא דמרצה על העור. ופשוט משמע דהוא מילתא בפ"ע דאע"ג דצריך לזרוק קודם הפשט מ"מ אינו נפסל עי"ז. ולפ"ז אפשר דרק בהא פסק כרבי דבנפסל אחר זריקה תלי' בהפשטה. דאם העור מחובר נשרף עמו דלא כראב"ש אבל לענין פסול דקודם זריקה לא ס"ל כרבי. והטעם י"ל כיון דבאמת אינו מרצה א"כ לא עלתה לאיש ואפשר י"ל דהאי תירוצא דחויא בעלמא הוא. ובאמת רבי כר"א ס"ל דאע"פ שאין בשר יש דם ולהכי בהא אין הלכה כרבי. או אפשר די"ל דרבי לית לי' הך דרשא דעולה שעלתה לאיש דהא ר"ח סגה"כ ע"כ לא ס"ל הך דרשא בנמצא טרפה בבני מעיים דודאי לא עלתה לבעלים. והא דאמרינן דס"ל דמרצה ע"כ הפי' לגבי העור אבל בעלים ודאי לא מתכפרי. וכן מוכח בתוס' לעיל ד"ה ומודה רבי דמדמה הך דאשם שהקריבו קודם הכסף לר"ח סגה"כ והתם אי' בהדיא דלא נתכפר א"כ ודאי ר"ח לית לי' הך דרשא דעולה שעלתה לאיש. וי"ל דרבי נמי ס"ל הכי ואנן לא קיי"ל הכי וכ"פ הרמב"ם (פ"ה ממעה"ק) להדיא דכל שלא עלתה לאיש אין העור לכהנים. ועדיין צ"ע בדעת הרמב"ם:

ובאמת ק"ל על הגמ' מנ"ל דרבי ס"ל דהדם מרצה גם שיהי' העור לכהנים דהאי ברייתא דקאמר רבי הדם מרצה י"ל בקדשים קלים להיות העור מותר לבעלים שהתירו הדם ויצא מידי איסורא אבל להיות לכהנים שפיר י"ל כיון דהבעלים מתכפרין ולא עלתה לאיש אין העור לכהנים. מיהו לפי' התוס' א"ש דבאמת בנטמא ונפסל הבשר הבעלים מתכפרין ג"כ. אלא לפירש"י באבוד ושרוף קשה וצ"ל משום דראב"ש מסיים ועורה לכהנים משמע דגם רבי לענין כהנים מיירי ודוחק:

שם בגמ' והרי פרים הנשרפים כו' פי' דבהני ודאי אפי' כבר הופשטו העור נמי בשריפה דמפורש בקרא עורותם ובשרם **בראב"ד בעדיות (פ"ב מ"ב) הביא האי תי' דחלוץ קאמרי' משום פרים הנשרפים. נראה שהי' לו כאן גירסא אחרת. ואפשר דס"ל כמ"ש התוס' (יומא נ"ז.) בשם הריב"א דבבית שני לא הי' פה"נ א"כ ע"כ הקושיא לר"ח סגה"כ רק מפר ושעיר של יוה"כ שפיר משני חלוץ קאמרי' דכיון דא"צ הפשט ודאי לא הופשטו לחלל יוה"כ. אבל לדעת הר"י שם הי' בבית שני פה"נ שפיר י"ל הקושיא אם כבר הופשטו כנ"ל:** ולהכי לא משני הכא חלוץ קאמרינן [ומיושב קושי' הפמ"א]:

שם בגמ' ר"ח כרבי ס"ל. לפי' התוס' לעיל קשה כיון דבאבוד ושרוף מודה רבי דלא הורצה אפי' דיעבד א"כ אכתי יש עור נשרף כשנאבד הבשר וי"ל דלהאי שינויא באמת ס"ל דרבי כר"א ס"ל דאפי' אין בשר יש דם. וקצת סייעתא מזה למ"ש לעיל דלמסקנא רבי וראב"ש בפלוגתא דר"א ור"י קמפלגי:

שם בגמ' והלכתא כחכמים בשר בקבורה ועור בשריפה. רש"י מוחק זה והרמב"ם העתיקו ותמוה טובא ועיין תוי"ט דתמה דהרמב"ם עצמו פסק בנמצא טרפה היא בשריפה ולמה כ' כאן בקבורה וגם הביא תוי"ט דלעיל פ"ט חשיב במתני' טרפה בהדי הנך דלא הי' פסולן בקודש א"כ א"צ להיות בשריפה וכן במנחות (ע"ח:) שחטה ונמצאת טריפה לא קידש הלחם. וע"כ ס"ל להרמב"ם דאין הלכה כמשניות הללו כיון דפוסק (בפ"ב מאיסו"מ) בנמצא טריפה יצא לבית השריפה ע"ש. ואפשר לחלק דבכור שקדושתו מרחם מצד עצמו וכיון דבאמת טרפה הי' לא חל עליו קדושה כלל [אם הי' טרפה מן הבטן] ואפי' הקדישו לשם בכור דמצוה להקדישו מ"מ לא הקדישו רק ע"פ מצות קדושת בכור וקמי שמיא גליא דאין עליו קדושת בכור. אבל בשאר קדשים כיון שהקדישו בעליו חל הקדושה והוי פסולו בקודש. מיהו מ"ש התוי"ט דלא ס"ל הך מתני' דלא קידש הלחם. תמוה דהרמב"ם העתיק המשנה (בפי"ב מפסוה"מ ה' י"ח). ובאמת נראה שם הטעם כיון דהשחיטה הי' עכ"פ בפסול אין מקדש הלחם וכ"מ בפירש"י שם ואין זה ענין לפסולו בקודש. מיהו אכתי נשאר בתימא למה עור בשריפה. ואפשר דס"ל לרמב"ם דטור בפ"ע לעולם בשריפה דעכ"פ צריכין לבערו מן העולם ועור אין נכלה בעפר מהרה ואין זה ביעור וצריך לעולם שריפה. אך צריכין ראי' לזה מאיזה מקום בש"ס [כזה אי' בתמורה (ל"ד.) כאן בשק כאן בשער וכמ"ש רש"י שם מטעם הנ"ל]:

בתוס' ד"ה אבל לא התירו מומחה דייקי דאין הלכה כר"מ דמשמע אי לא הוי טריפה לא הי' נאסר העור. אך הרמב"ם (פ"ג מה' בכורות) פוסק כר"מ והביא נמי (שם ה' י') הך תנאי דהכא והוא שנשחט ע"פ מומחה ואין לתרץ דקנסא דר"מ הי' רק על הבהמה ולא על העור דלא משמע הכי דסתם הרמב"ם וכתב ה"ז יקבר משמע עם העור. ולכן נראה ליישב דאפי' לר"מ קמ"ל הכא דהו"א דלא שייך למיקנסי' רק היכי דמן הדין מותר הבהמה וקנסוהו שלא ישחוט תמיד שלא ע"פ מומחה. אבל בנמצא טרפה דלא אהני מעשיו הו"א דלא קנסוהו דלא שכיח שיעשה כן בשביל העור בלבד. ואע"ג דהוא לא ידע דטריפה הוא מ"מ לא אהני מעשיו קמ"ל דלא פלוג חכמים בקנסייהו כנ"ל:

שם במשנה ואם אינן נשרפין כמצותן נשרפין בבית הבירה. לכאורה קשה מנ"ל הא נהי דכל שבקודש פסול באש תשרף במקום הקדש מ"מ פרים דאפי' לא נפסלו שריפתן בחוץ מנ"ל דכשנפסלו שריפתן בקודש. והנה לריה"ג לעיל (פ"ב.) דקרא דכל חטאת אשר יובא מיירי בפרים הנשרפים א"ש. אבל לשאר תנאי קשה. ומצאתי בתו"כ פרשת אחרי דדורש מקרא דפר החטאת כו' אשר הובא את כו' לכפר בקודש יוציא כו' דוקא אם כיפר כמצוותו אבל שלא כמצותו נשרף בקודש ע"ש מיהו בנפסל אחר זריקה אכתי אין הוכחה דעיקר כפרה בדם. [מיהו בתו"כ פ' ויקרא דריש ושרף אותו ולא הפסול ע"ש בראב"ד ובק"א]:

תוכן העניינים

שפת אמת על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה