שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שנים עשר
דף צח:
במשנה טבו"י ומחו"כ אין חולקין בקדשים לאכול לערב. נסתפקו התוס' אי גם מחו"כ אין אוכל עד אחר הערב שמש או דלערב קאי רק אטבול יום. ולכאורה יש להוכיח ממאי דמוקי לקמן מתני' גבי אונן] ביום ערב פסח הואיל ואשתרי לפסח אשתרי לקדשים וקשה למה נקט לערב ובע"פ לינקוט לאכול למחר. אלא משמע דנקט לערב משום מחו"כ. ואפשר לדחות דרבותא קמ"ל אפי' אונן שאוכל מיד לערב כגון בע"פ מ"מ אינו חולק ועי' לקמן (צ"ט:) ברש"י ד"ה ורמינהו שכתב דמחו"כ א"צ להמתין עד לערב. ולפ"ז יש לדקדק בדברי רש"י בסמוך דפי' בהא דתני אפי' טמא בשעת זריקה וטהור בשעת הקטרה שהעריב שמשו והקטיר בלילה. אע"ג דגם במחו"כ שייך האי דינא ביום, שאחר שהביא כפרתו הקטיר האימורים ואפ"ה אינו אוכל והוי רבותא טפי] ואין לומר משום דלשון טמא לא משמע לי' במחו"כ דהרי גם טבו"י לא נקרא סתם טמא דלעיל ריש פ"ב כל הזבחים שקיבלו דמן כו' נקט טבו"י ומחו"כ כו' טמא ע"ש. א"כ הכא דקאי ארישא שפיר שייך לשון טמא גם אמחו"כ:
שם בגמ' כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר. קשה למאי דמסיק הגמ' דתלי' בראוי לאכילה א"כ מאי נ"מ בהאי כללא דאינו ראוי לעבודה. ואפשר דקאי אקטן ואשה דאע"ג דאוכלין אתמעטו מאיש כאחיו וס"ל להתנא דהטעם משום דאין ראוין לעבודה:
בתוס' ד"ה טבול יום בסוף הדיבור כיון דהוזקק להטביל בי"ג משום טומאה דאורייתא כו'. אין דבריהם מובנים לי דשמא לא הי' בו חשש טומאה דאורייתא רק טומאה דרבנן והניחוהו עד י"ד וצ"ע. (כן הקשו התוס' בחגיגה (כ"א ותי' דהוי ספד"ר ולקולא ועוד דרגילות להטביל מאורתא כו' והתי' הב' לא ס"ל הכא. אבל תי' הא' י"ל גם לשיטתם כאן]:
דף צט.
בגמ' והרי קטן פירש"י דאוכל מדצריך למעט איש כאחיו שאינו חולק מכלל דאוכל ועוד כל זכר כתיב. וקשה לפי' ב' א"כ איך מרבינן בעל מום מכל זכר דילמא אתי לקטן. ונראה דהא דצריך רש"י לומר ועוד כל זכר כתיב. משום דיש לפקפק אתי' ראשון דמשכחת לה דנעשה בלילה גדול ויכול לאכול בערב אע"פ כן אינו חולק ולעולם קטן אינו אוכל. ולכן צריך רש"י לתי' ב'. וזה רק בס"ד דגמ'. אבל למסקנא דמי שאינו אוכל אינו חולק א"כ ל"ל איש כאחיו אפי' יהי' גדול בערב כיון דאינו אוכל עתה אינו חולק. וע"כ דקטן אוכל ולהכי צריך איש כאחיו א"כ כל זכר מיותר לרבות בע"מ כנ"ל:
שם בעי ר"ל בעל מום והוא טמא כו'. נראה דהא דקאמר הגמ' לעיל ואימא כל זכר לרבות טבול יום ומשני משום דבע"מ אוכל. זה אינו מדברי ר"ל רק הגמ' מפלפל על דרשא דר"ל. אבל ר"ל עצמו נסתפק בזה. וס"ל די"ל דהא דממעטינן טבו"י טפי מבע"מ. משום דבעל מום אין בידו לשמור עצמו. אבל טמא דהוי לי' לשמור מן הטומאה להכי אפקי' רחמנא ולהכי מסופק בבע"מ דבלאו הכי לא חזי אין לנו לקונסו על שלא נשמר מטומאה:
שם בגמ' טמא בקרבנות ציבור. פירש"י שהקריב בטהרה. וק"ק לפי"ז כיון דיש כהנים טהורים אסור לעשות בטומאה אפי' למ"ד הותרה. ללישנא קמא ביומא ד' ו']. וצ"ל כיון דעכ"פ אי הקריב כשר דיעבד אפי' למ"ד דחוי' כמ"ש לעיל ט"ז: ע"ש] חשיב ראוי. אבל עיקר מאי דפשיטא לרש"י דבנעשה הזריקה בטומאה אינו נאכל (]וכ"נ מדברי התוס' לעיל (ט"ז:) כמ"ש שם. וכן כ' התוס' יומא (ז'.) למ"ד דחוי'] אינו מוכרח די"ל דהא דבא בטומאה אינו נאכל בטומאה היינו שנטמאו הבעלים או הבשר אבל כהן טמא שזרק הדם והבשר לא נטמא שפיר נאכל א"כ א"ש הכא כפשוטו וכ"נ דעת הרמב"ם (פ"י ממעה"ק) והכ"מ פי' שם פי' דחוק מיהו פי' הרי"ק שם ג"כ מיושב:
בתוס' ד"ה והרי קטן כו' וי"ל כו'. נראה שהבינו התוס' דהא דבעי הגמ' למימר דטבול יום אינו אוכל היינו קודם הערב שמש וזה תמוה דהא ע"ז איכא קרא אחרינא א"ו פי' הגמ' דכל שהוא טבול יום בשעת זריקה והקטרה אסרה תורה לאכול אפי' אחר הערב שמשו אע"ג דאוכל בקדשים היינו מה שנזרק כשהי' טהור. א"כ לא העלה ארוכה בתי' תוס'. ובעיקר קושיתם נראה בפשיטות דאי נימא קטן רחמנא רבי' תיקשי אימא כל זכר מרבה טבול יום כדפריך בתר הכי ולהכי מוכרח הגמ' לפרש לענין חלוקה ושוב לא מוקמי' כל זכר אטבול יום הואיל ואינו ראוי לאכול. ואפשר שזה כוונת התוס' בתי' השני שכתבו א"נ כו' דתמוה ובצאן קדשים מוחק הגירסא. ולמ"ש נראה דכצ"ל בתוס' אכתי תקשי לי' כדפריך בסמוך על בעל מום. וכונתם למ"ש כמו דפריך אח"כ על בעל מום ואימא כל זכר לרבות טבו"י כנ"ל:
דף צט:
בגמ' אלמא באכילה עביד רבנן מעלה בנגיעה לא. וקשה למה לי הוכחה זו הא בלא"ה א"ש דלאכילה כיון דעד ערב לא הי' מותר באכילה הצריכו טבילה אבל נגיעי כיון דמותר לעולם למה יצטרכו טבילה. ונראה מזה דכוונת הגמ' דגם מחו"כ אחר שהביא כפרתו א"צ טבילה לנגיעה רק לאכילה דאונן ומחו"כ בחד מחתא מחתינהו וכמ"ש הרמב"ם פי"ב מה' אה"ט]. ולהכי צ"ל הטעם דלא גזרו בנגיעה כל כך כמו באכילה ועי' בתוי"ט (כאן ובחגיגה פ"ג] בדין זה:
שם בגמ' יום קבורה לא תפיס לילו מדרבנן משמע דביום אסור מדרבנן וכן פירש"י להדיא א"כ אפי' פסול דרבנן הוי בכלל אין ראוי לאכול עי' בבה"ז ובפמ"א ריש פירקין שנחלקו בזה]. וק"ק ע"ז דא"כ לעיל דמקשה מאונן נוגע והתם תנן דאונן צריך טבילה לישני ג"כ דהכא ביום קבורה דרבנן א"צ טבילה וצ"ל דפשיטא לגמ' דכעין דאורייתא תקנו אבל אפשר לומר דלכ"ע יום קבורה דאורייתא רק לילו לא תפיס מדרבנן אע"ג דיום מיתה תפיס לילו מדרבנן יום קבורה לא: שם בגמ' תדע שהרי אמרו אונן טובל ואוכל פסחו. הלשון תדע קשה שהרי ר"י חולק אמשנה זו כדאמרי' מאן תנא ר"ש. (לתי' דר"מ בסמוך דמיירי ביום קבורה ניחא דבהא מודה ר"י ותדע דאמר ר"ש הוא משום דלא ס"ל לר"ש לחלק בין יום מיתה ליום קבורה]. ולתירוצא דאביי לקמן יש ליישב למ"ש רש"י לקמן דס"ל אכילת פסחים לא מעכבא משום דלמ"ד דמעכב אפי' אנינות דאורייתא אידחי כשבא אחר חצות א"כ י"ל דר"י ס"ל אכילת פסחים מעכבא ולהכי מודה נמי להאי משנה דאונן טובל ואוכל. אך סוגיא דהכא דקאמר מאן תנא ר"ש. לא ס"ל כאביי. ולפ"ז קשה הלשון תדע:
שם בגמ' וסבר ר"ש אנינות לילה דרבנן והתניא ר"ש אומר אונן אינו משלח קרבנותיו מאי לאו אפי' פסח. ותמוה לשון הגמ' דהא דאינו משלח אינו מטעם איסור אנינות דהא טמא וערל משלחין קרבנותיהם. וא"כ הקושיא היא איך מצי מביא הפסח. ומה זה שמקשה אהא דאנינות לילה דרבנן. וי"ל דהא מוכרחין לומר למסקנא דר"ח דפסח כדי נסבה. דיש סברא שלא למעט פסח בכלל זבח שלמים קרבנו או מטעם סברת תוס' דפסח עיקרו לאכילה או מטעם שאכתוב לקמן דקרבן ציבור לא אימעוט מקרבנו. א"כ י"ל דסברא זו פשיטא גם להמקשן ולהכי פריך מאי לאו אפי' פסח ופסח אין למעט מקרבנו א"כ ע"כ הטעם משום דאנינות לילה דאורייתא וכיון דלא מצי לאכול אינו מביא פסח ולכן אמר ר"ש סתם אונן אינו מביא קרבנותיו אפי' פסח. ולפ"ז י"ל דהכל מודין לסברא זו ואפי' ר' מרי דלא ס"ל כדי נסבה. נמי מודה דפסח אינו בכלל מיעוט דקרבנו. רק דס"ל ביום מיתה אנינות לילה דאורייתא ולהכי אינו מביא פסח. והיינו דמסיים ר' מרי יום מיתה תופס לילו דאורייתא ודו"ק:
שם בגמ' מרבה אני תודה שנאכל בשמחה כשלמים. לשון רש"י צ"ע שכתב שיוצאין ידי שמחה בשלמים דכתיב בה שמחה כו' הא בכל הקרבנות יוצאין ידי שמחה אפי' בחטאות ואשמות כדאי' פ"ק דחגיגה]. ועיקר הכוונה דכתיב שמחה בשלמים ותודה נמי איקרי שלמים:
שם בגמ' מה עצים ולבונה פירש"י דמביא עצים מביא עמהן קרבן. ולא הבנתי זה חדא דא"כ הקרבן כבר אתרבי וכי ע"י שהביאו עם העצים ישתנה דינו. וגם עיקר הדבר תמוה דהמתנדב עצים יהי' מחויב להביא עמו קרבן. וקרבן עצים דתענית (כ"ו.) היא המשפחה שהי' להם יום קבוע שהם יביאו העצים הביאו קרבן ע"ש ברש"י ורמב"ם. והריטב"א שם חולק ע"ז ופי' שהיו מבעירין הרבה עצים במזבח להכי נקרא קרבן עצים] אבל לא שיתחייב כל המתנדב עצים להביא קרבן (וכ"מ מלשון הרמב"ם פ"ו מה' כה"מ]. וגם מה קשיא לי' לפרש כפשוטו דכל קרבן אפי' עצים אסור להביא באנינות כיון דנקרא קרבן אתמעיט מקרבנו וצע"ג:
שם בגמ' פסח כדי נסבה. ותמוה הטעם מ"ש פסח משאר קרבן כמ"ש תוס'. ותי' התוס' תמוה דאטו משום דעיקרו לאכילה לאו שם קרבן עליו [ביום]. ותו קשה לתוס' גם שלמי פסח דעיקרו לאכילה בא ליתכשר. ודוחק לומר דתוס' פי' שלמי פסח מותר פסח (כמ"ש לעיל ד' ט'] דלא כרש"י דהא שתקו ולא חלקו על רש"י הכא. ונראה דהטעם הואיל והוא כקרבן ציבור דהכל מביאין אינו בכלל קרבנו. ולהכי חגיגת י"ד דאינו בא רק במועט לא חשיב כקרבן ציבור. גם י"ל הטעם הואיל וכל אדם מחויב היום להביא פסח לא אסרה תורה לאונן **בריטב"א מו"ק (ט"ו:) כ' דחטאת וקרבנות הבאים לכפר מביא ותמוה מסוגיא דהכא:** ואפי' חטאת ואילך דמחויב מ"מ אין החיוב דוקא היום אבל פסח זמנו הוא היום:
בתוס' ד"ה אר"ח כו' וכי תימא דעשה דפסח דוחה עשה דכשהוא שלם הוא מביא א"כ היכי דייק דאנינות לילה דרבנן. פי' היכי דייק ר"ש תדע כו' הלא י"ל דאפי' הוי דאורייתא דוחה עשה דפסח. ולע"ד אפשר ליישב דאינו מטעם דחי' כיון דפסח יש לו תשלומין בשני אינו דוחה כדפירש"י לקמן רק כמו דמחלק הברייתא אין לי אלא שלמים תודה חטאת כו' הרי דיש לחלק מסברא דלא קאי זבח שלמים קרבנו על הכל. ולכן סברת הגמ' דפסח דאיכא עשה מסתמא לא קאי ע"ז הריבוי דקרבנו אבל אנינות אי הוי דאורייתא ע"כ גם פסח אסור מה"ת לאכול באנינות אי הקריב פסחו ונעשה אונן אח"כ. וממילא דקאי איסור אנינות גם על אכילת פסח שוב אפי' נעשה אונן מקודם אין עשה דוחה. אבל איסור הבאת קרבן באנינות לא קאי כלל אפסח. ובזה יש ליישב נמי לתי' אביי לקמן כאן אחר חצות דקשיא לי' לרש"י דאי אחר חצות עשה דפסח דוחה לידחי ג"כ איסור אכילה באנינות ומכח זה דחק רש"י דס"ל אכילת פסחים לא מעכבא וזה דוחק דלא קיי"ל הכי ולמ"ש א"ש דאביי נמי ס"ל דאחר חצות כיון דחל עליו מצות פסח לא אימעוט מזבח קרבנו אבל לא מצד דחי' אתי עלה. וע"ד התוס' קשה לי קצת כיון דלקמן בתי' דאביי שתקו התוס' לרש"י ומשמע דהבינו ג"כ כפירש"י דאכילת פסחים לא מעכבא א"כ למה תמהו כ"כ בדר"ח אפשר דר"ח נמי ס"ל דלא מעכבא. ולכן לענין להביא קרבן באנינות עשה דפסח דוחה דלר"ח אפי' קודם חצות כמו לאביי אחר חצות:
דף ק.
בגמ' א"ל ר' אשי כו' קשיא. אפשר דתיובתא לא הוי דבאמת י"ל דלר"י גם ליל קבורה אסור דמ"ש רש"י דהכרח הגמ' משום דאנינות לילה יליף ר"י מאהרן ושם יום מיתה הוי. אין זה הכרח גמור דמ"מ ס"ל לר"י דמסברא אין לחלק בין מיתה לקבורה כלל דכל שמתו לפניו אונן הוא רק דר' אשי לא מסתברא לי' הכי. אבל ר' מרי לא חש על קושיא זו כנ"ל:
שם בגמ' ורמינהו לאחותו כו'. יש להקשות דהא האי עובדא דטמאוהו בע"פ י"ל דהי' אחר שהביא קרבן פסח ואכילה לא מעכבא. וע"כ כוונת הגמ' מדתני בברייתא שהי' בערב פסח ע"כ להשמיענו בא דטומאת קרובים דחי' פסח. מיהו אכתי קשה למאי דמוקי קודם חצות דחל עליו אנינות ואינו מביא פסח כלל אכתי הדרא קושיא לדוכתא למה נקט ע"פ ודוחק לומר דמשמיענו דין זה דאונן קודם חצות אינו מביא פסח דאין ענינו לדין טומאת קרובים. ולולי פירש"י הי' נראה דהאי תנא לא ס"ל כלל כר"ש ואונן מביא קרבנותיו. אבל החילוק בין קודם חצות לאחר חצות לענין טומאת קרובים אי דוחה פסח או לא. אבל רש"י שפי' דמטעם אנינות אתי עלה קשה. ואפשר לשון אונן ברש"י ט"ס וצ"ע:
ברש"י ד"ה ולמול את בנו דמילת זכריו מעכבתו מלאכול פסחו. לא ידעתי למה לא פי' כפשוטו דהוא דבר בפ"ע דקמ"ל דפסח או מצות מילה אפי' כל השנה דוחה טומאת קרובים. דלפירש"י קשה מה נ"מ אי לא יהי' שהות לעשות פסח כשיטמא או יתבטל הפסח מטעם מילת זכריו אבל לפי' הפשוט א"ש דקמ"ל דלא זו דעשה דפסח דיש בו כרת דוחה טומאת קרובים אלא גם עשה דמילת בנו דלית ב' כרת נמי דוחה טומאת קרובים. שוב ראיתי בברכות (ד' י"ט:) מביא רש"י ב' פירושים או כפשוטו משום מצות מיל או מטעם מילת זכריו. מיהו לשון רש"י כאן מעכבתו מלאכול פסחו משמע אפי' כבר שחט הפסח כגון שהבריא הילד אחר זריקה [כעין דאי' ביבמות (ע"א:) ע"ש] ג"כ דוחה טומאת קרובים. וזה צ"ע דאין אכילה מעכב והוי רק מ"ע שאין בה כרת א"כ כל המצות ידחו עשה דטומאת קרובים והכא משמע דוקא פסח ומילה דאע"ג דמילת בניו אין בו כרת מ"מ מצות מילה חמורה וגם נכרתו עלי' י"ג בריתות וצ"ע לדינא בזה:
בתוס' ד"ה הא ר"י כו' ול"ד לעשה דהשלמה כו' ולא ביארו הטעם ודברי בה"ז אינם מובנים לי. והנלע"ד דעשה דהשלמה היא כמו ל"ת דהוא לאו הבא מכלל עשה כן דעת הרמב"ם (פ"ו מה' יבום) דחייבי עשה שהם לאו הבא מכ"ע נדחה מפני עשה. וכמ"ש בשאג"א (סי' ל"ג) ע"ש]. ולכן עשה דפסח דיש בה כרת דוחה ל"ת דהשלמה. [ואע"ג דיש לו תשלומין. כבר כתבו הרמב"ן והרשב"א שבת (כ"ד) דלא חשיב אפשר לקיים שניהם משום דחביבה מצוה בשעתה]. אבל הכא עשה דטומאה הוא עשה ממש ולכן בא עשה דאין לה תשלומין דחמיר וידחה עשה דיש לה תשלומין דקיל כנ"ל:
דף קא.
בגמ' שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה אבל קדשי דורות ק"ו ממעשר הקל. לכאורה משמעות הגמ' דמרע"ה סבור ללמוד דגם לדורות אונן מותר בקדשים וזה שאמר שמעתי ושכחתי ששמע כבר דבמעשר אסור ושכח ללמוד משם ק"ו. אבל באמת דוחק לומר הכי דא"כ למה הוצרך הקב"ה לומר באנינות תאכלוהו כיון דבכ"מ אונן מותר בקדשים. וגם למה הוצרך הגמ' לכך דיותר נראה דפלוגתא דמרע"ה ואהרן הי' אם הותר באותו יום כל הקדשים ואהרן השיב נהי דהותר בקדשי שעה אבל קדשי דורות לא הותר אפי' היום אבל לדורות גם מרע"ה סבור דאסור. לכן נראה עיקר דכן כוונת הגמ' ג"כ והא דסיים ק"ו ממעשר הקל דרך אגב משמיענו הגמ' עיקר טעמא דאונן אסור דנלמד ממעשר. אבל פלוגתייהו הי' רק בהיתר אותו יום אי הי' גם על קדשי דורות כנ"ל. מיהו לשון שמעתי ושכחתי קשה קצת. וי"ל הפי' דשמע כבר שיש לחלק בהיתר דשעה בין קדשי אותו שעה לקדשי דורות כסברת אהרן:
ברש"י ד"ה א"ל אהרן כו' והלא עלי הטלת כל העבודה כו'. צ"ע דמשם לא מוכח רק עבודת היום דקדשי שעה. אבל מוסף דראש חודש י"ל שלא הי' על אהרן בדוקא. ול"ל לרש"י זה דבלא"ה א"ש. דבאמת כך הי' המעשה שאהרן הקריב. אבל רשאין היו גם בניו להקריב. והרמב"ן בחומש פ' שמיני תמה על הגמ' דהא כל הקרבנות כבר הקריבו קודם מעשה דנדב ואביהוא ע"ש שנדחק. וא"י מנ"ל הא דרק עבודת היום הקריבו מקודם. אבל מוסף דר"ח י"ל דהקריבו אח"כ. ושוב ראיתי שכ"כ רש"י בהדיא בפסחים (פ"ב:) ע"ש. ולשון רש"י דכאן צ"ע:
בתוס' ד"ה דאי ביום תימא כו'. יש לתמוה על תמיהתם. דודאי במעשר עצמו לא מוכח כלל אנינות דלילה ולכן אי ביום הותר קשיא דק"ו ממעשר. א"ו בלילה הותר וממילא מדצריך להתיר מוכח דבשאר קדשים אפי' אנינות לילה אסור. ואפשר דבאמת במעשר אנינות לילה לכ"ע שרי מדאורייתא דמעשר מקדשים ליכא למילף:
דף קא:
בגמ' ואידך נמי והכתיב והיתה לו כו'. רש"י פי' דקאי על רב אשי וקשה לשון ואידך דהול"ל והא כתיב דהא עלה קאי. [בעין יעקב גריס ולר"א כו' ולהך גירסא הקשה המהרש"א אמאי לא פרכינן לר"י ור"ש ע"ש]. ויותר נראה לפרש ואידך על ר"י ור"ש דאמרו והלא פנחס הי' עמהם שנתכהן מיד א"כ למאי כתי' והיתה לו כו' ומשני לברכה. וגם בתר הכי ואידך נמי כו' ג"כ קאי על ר"י ור"ש ומשום דנקט מעיקרא ואידך נקט גם הכא ואידך (וצריך תרי קראי לברכה וליחס זרעו אחריו כמ"ש המפרשים]:
דף קב.
בגמ' ומי אמר ר"ל הכי כו' איפוך וקשה לר' יוחנן למה כ' ויחר ואין לומר דס"ל כר' יהושע בן קרחה דהא משמע דגם לריב"ק בכ"מ יש רושם חוץ מהך דמשה. ותו דא"כ גם לר"ל י"ל דלר"ש מתרץ דסטרו והוא גופי' ס"ל כריב"ק. וצ"ע:
שם בגמ' שאני שאול כו' כדר"א. וקשה למה מייתי דר"א אי למימר דכשפוסקין גדולה בודאי הוא לדורות אם כן ע"כ בשאול לדורות פסקוהו הא מצינו במשה דהי' מלך ולא לדורות. וי"ל דר"א אמר רק כשפוסקין משמים גדולה כמו שאול שנמשח ע"י שמואל. אבל מלכות מרע"ה לא הי' ע"י פסיקה רק דכך הוי דכ' ויהי בישורון מלך. אבל לא מצינו בו פסיקה. ומלשון רש"י משמע דמייתי דר"א לומר לפי שהגיס שאול ניטל ממנו. וקשה חדא דלא מצינו הגסה בשאול אדרבה נחבא הי' אל הכלים וכתי' קטן אתה בעיניך. ותו ל"ל הטעם דהגסה. הלא מפורש בקרא שניטל ממנו המלכות במעלו אשר מעל וצ"ע:
דף קב:
בגמ' מתני' דלא כאבא שאול כו'. נראה טעם תנא דידן כיון דהקטרה לא מעכבא דעיקר הכפרה בדם. ויש לעיין לאבא שאול נמי אם באמת נטמאו או נאבדו החלבים ולא הקטירם כלל י"ל דאפי' כהן שנטמא אחר זריקה חולק כיון דבאמת לא הקטירו או אפשר דמ"מ צריך להיות ראוי להקטיר. מיהו את"ל בבעיא דרב אשי דאפי' טהור בשעת זריקה ובשעת הקטרה ורק בינתים הי' טמא נמי אינו חולק א"כ כ"ש בדין הנ"ל דעכ"פ הי' שעה אחת שלא הי' ראוי להקטיר זולת אם נטמא אחר שנאבדו החלבים. בזה פשיטא דחולק:
שם בגמ' אמר רבא האי דינא מר"א גמירנא דאמר בבה"כ כו' רש"י פי' דר"א אמרה בבה"כ ותימה לפרש כן דמה שייך ע"ז לאונסו לפלפל כל כך ואי מתוך ההרהור דאונס שכח שהוא בבה"כ הו"ל לרבא להזכירו. ולכן נראה דרבא הי' בבה"כ ושמע שם פלפול דר"א. וע"ז מקשה הגמ' דאסור להרהר ומשני לאונסו שאני ולשון דאמר בבה"כ לאו דוקא או דט"ס הוא וצ"ל גמירנא בבה"כ מר"א דאמר כו' כנ"ל:
בתוס' ד"ה בעל מום וא"ת כו'. ואפשר ליישב דהא באמת ראב"ש לא יהיב טעמא למה לא נלמד זה מזה במה מצינו רק דדוחה דק"ו ליכא אבל למה לא נלמד במה מצינו. ולכן י"ל דהוא באמת מכח ריבוי דכל זכר דאי לא הוי כ' מיעוט על טבול יום בחד מינייהו הוי מרבינן בי' ט"י מריבוי דכל זכר ולא הוי מוקמי' על בעל מום כולהו קראי. רק עכשיו דכ' מיעוט בכולהו על ט"י ע"כ כל זכר כולהו על בעלי מומין קאי כנ"ל:
דף קג.
במשנה כל שלא זכה מזבח בבשרה לא זכו כהנים בעורה. יש לעיין בקדשים קלים דעורה לבעלים ונפסל דלכאורה ג"כ לא זכו הבעלים בעורה [וכ"פ הרמב"ם (פי"ט מה' פסוהמ"ק) ע"ש] ולמה השמיט התנא דין זה ונקט לא זכו כהנים. וי"ל לפי דברי רבי לקמן בברייתא דמי שזוכה בבשר זוכה בעורה. רק בעולה צריך קרא דהוי לכהן. א"כ בנפסל דלא זכו הבעלים בבשר אין להם בעור רק בעולה דקמ"ל קרא דאע"פ שאין לכהן בבשר יש לו העור הו"א אפי' נפסל יש לו עור קמ"ל עולת איש שעלתה לאיש. אבל בקדשים קלים לבעלים פשיטא דבאין להם בשר אין להם עור כנ"ל:
שם בגמ' במקדיש נכסיו וכר' יהושע. הרמב"ם מביא דין זה במקדיש נכסיו והי' בהם זכרים דהם עצמן קרבין עולות דאין העור לכהן. ותמוה דהוא בעצמו פוסק (פ"ה מה' ערכין) כר"א דכולן ימכרו וכן תמה עליו בלח"מ (פ"ה מה' מעה"ק). ונראה ליישב ע"פ חד לישנא בתמורה (ל"א:) דמודה ר"א באין בעדרו רק זכרים ע"ש. דמשמע אפי' הי' שאר נכסים רק דבע"ח לית לי' רק זכרים מודה ר"י דעולות הם עצמם נקרבים ע"ש ובהכי מיירי הרמב"ם כאן כנ"ל:
שם בגמ' בגר שמת ואין לו יורשים. ויש לעיין למי ינתן העור. והי' נראה דהיא להקדש או דהוא הפקר וכל א' יוכל לזכות בו (לדעת התוס' (ב"ב ע"ט) דאין חצר להקדש]. ומצאתי בפי' הראב"ד לתו"כ שכתב דמן דמי העור לוקחין נסכים וצורכי העולה. וא"י מנין לו וגם אי הפריש הגר גם הנסכים וכל צורכי' מה יהי' עם העור. והנה הרמב"ם השמיט זה הדין. ונראה שהבין דמאן דממעט עולת הקדש לא ממעט עולת גר. אך באמת יכולין שניהם למעט דמ"מ לאו עולת איש הוא וכן הגירסא בתו"כ ריב"י אף עולת גר ופי' בק"א דתרתי ש"מ]. מיהו הלשון משמע דר"י פליג ע"ז. ולמ"ש בס' בה"ז דהך דתו"כ דמרבה גרים היינו גר שמת א"ש וכ"כ הראב"ד בפי' לתו"כ. אבל פשט הלשון לא משמע כן. וגם מהיכן אתרבי כיון דלאו עולת איש הוא ולכן מוחק רש"י גרים. וגם הר"ש בפי' התו"כ כ' דגרים אגב נשים ועבדים נקטו. והא דפשיטא לגמ' דישראל שמת מיקרי עולת איש צ"ל כיון דהיורשין מתכפרין בו מקצת כפרה כדלעיל ריש מכילתין מיקרי עולת איש:
ברש"י ד"ה לנדבת יחיד כו' ושוחטה כו'. משמע מלשונו דבעל הקרבן זוכה לשחוט קרבנו כמו דאמרי' התם בכהן דעבודתו שלו ה"ה בזר לענין השחיטה וכן הי' נראה מסברא כיון דכשר בזר א"כ מצוה בו יותר מבשלוחו וכן משמע בפסחים (ז':) וברש"י שם] וכן משמע פשט המשנה סו"פ תמיד נשחט. שחט ישראל כו'. מיהו שם בגמ' לא משמע הכי ע"ש:
בתוס' ד"ה לא מיבעיא תימא כו'. ויש ליישב דלמ"ד מדאורייתא תפיס משכחת לה דאקדשי' לבדק הבית חוץ מעורה. דמ"מ כיון דגוף העולה של הקדש שוב אין העור לכהן ולמ"ד מדרבנן מיירי דהקדישה עם העור:
דף קג:
בגמ' אשר הקריב לו יהי' פרט לט"י ואונן שיכול כו' צ"ע בכ"ג אונן דאמרינן לעיל דאע"ג דמקריב מ"מ כיון דאינו אוכל אין לו חלק. בזה אפשר דבעור יש לו כיון דאינו עומד לאכילה והכא ממעטינן רק מאשר הקריב וכ"ג מקריב אונן י"ל דבעור יש לו חלק. מיהו כללא דמתני' כל שאין לו בבשר אין לו בעור לא משמע הכי. ועדיין צ"ע כיון דכ"ג אונן לא נזכר במשנה אדרבה במשנה נתנו הכלל מי שאין ראוי לעבודה אין לו בבשר. א"כ י"ל דהכלל נמי קאי רק אמי שאין ראוי לעבודה ולא אונן כ"ג וצ"ע:
שם בגמ' אמר אביי מדסיפא רבי רישא נמי ומודה רבי שאין הפשט קודם זריקה. וקשה כיון דתלי רק בהפשט א"כ רישא למה לי ליתני רק הך דסיפא. ונראה דבאמת אי הי' פסול בדם ודאי אין זריקה מתרת העור וכן איתא להדיא בתוספתא פי"א]. רק משום דתנא סתם כל שלא זכה מזבח בבשר משמע אפי' ע"י פסול בשר לכן מקשה הגמ' להדדי וע"ז משני דמיירי קודם הפשט אבל באמת משכחת גם לרבי עור נשרף אפי' אירע פסול אחר הפשט קודם זריקה אם הי' הפסול בדם והיינו טעמא דכל שלא עלתה לאיש אין העור, לכהן. אבל באם הפסול בבשר אמרי' לקמן דלרבי הורצה כמ"ש לקמן מזה. ולאוקימתא דרבא דאמר מדרישא ראב"ש כו' קשה ג"כ א"כ סיפא ל"ל כיון דתליא הכל בזריקה וי"ל דסיפא קמ"ל אפי' נודע פסולו אח"כ שהי' טרפה ולאפוקי מדר"ח סגן הכהנים:
בתוס' ד"ה ומודה רבי וי"ל דהוי כמו שנמצא טרפה בבני מעיים. צריך לומר סברתם כיון דזה המשמר לא ידעו וסברו שכבר נתן הכסף חשיב להו כמו נודע פסולו אח"כ. הגם דאין זה מוכרח כיון דהבעלים ידעו הפסול ול"ד לטרפה מ"מ י"ל כן. ומה דמקשה בהג"ה נראה דלא קאי ע"ז התירוץ רק על תי' הראשון. והבה"ז נראה שלא הבין כן אבל העיקר כמ"ש:
דף קד.
בגמ' ע"כ לא קאמר ר"י אלא בבשר כו' פירש"י דבאבוד ושרוף באמת לא הורצה כדאמרינן בפסחים רק דקל האיסור. דלגבי העור חשיב כהורצה. והדבר תמוה דמ"מ כיון שלא עלתה לבעלים אימעוט מעולת איש עולה שעלתה לאיש ולפי' התוס' א"ש דמדאורייתא הורצה בנטמא ונפסל רק מדרבנן לא הורצה ואע"ג דהוי חשש חולין בעזרה מ"מ מצינו פסולי קרבן מדרבנן ג"כ. וא"כ כיון דמדאורייתא עלתה לאיש י"ל דהעור לכהנים:
והנה הרמב"ם (פי"ט מפסוה"מ) פוסק כרבי דתלי' בהפשטה. ולכאורה הלכה כרבא לגבי אביי וא"כ אתיא מתני' כראב"ש. וי"ל דבאמת דוחק שיסתום רבי במשנה דלא כמו דס"ל בעצמו. ולכן י"ל דלא חשיב סתם משום דר"ח סגה"כ אמרי' לקמן לחד שינויא] דס"ל כרבי [ואידך שינויא אינו אליבא דרבא] א"כ לא הוי סתמא וממילא הלכה כרבי מחבירו כיון דלא הוי סתם מתני' דלא כוותי'. מיהו עיקר הדין אינו מפורש ברמב"ם דזריקה מתיר את העור רק דתליא בהפשטה. וי"ל דדוקא בקודם זריקה. רק הרמב"ם מסיים שם וזבח שהופשט קודם זריקה אינו נפסל ופי' הכ"מ דהיינו דפוסק כרבי דדם מרצה על העור בפ"ע. אבל לפ"ז עיקר חסר מן הספר דהו"ל למימר בהדיא דמרצה על העור. ופשוט משמע דהוא מילתא בפ"ע דאע"ג דצריך לזרוק קודם הפשט מ"מ אינו נפסל עי"ז. ולפ"ז אפשר דרק בהא פסק כרבי דבנפסל אחר זריקה תלי' בהפשטה. דאם העור מחובר נשרף עמו דלא כראב"ש אבל לענין פסול דקודם זריקה לא ס"ל כרבי. והטעם י"ל כיון דבאמת אינו מרצה א"כ לא עלתה לאיש ואפשר י"ל דהאי תירוצא דחויא בעלמא הוא. ובאמת רבי כר"א ס"ל דאע"פ שאין בשר יש דם ולהכי בהא אין הלכה כרבי. או אפשר די"ל דרבי לית לי' הך דרשא דעולה שעלתה לאיש דהא ר"ח סגה"כ ע"כ לא ס"ל הך דרשא בנמצא טרפה בבני מעיים דודאי לא עלתה לבעלים. והא דאמרינן דס"ל דמרצה ע"כ הפי' לגבי העור אבל בעלים ודאי לא מתכפרי. וכן מוכח בתוס' לעיל ד"ה ומודה רבי דמדמה הך דאשם שהקריבו קודם הכסף לר"ח סגה"כ והתם אי' בהדיא דלא נתכפר א"כ ודאי ר"ח לית לי' הך דרשא דעולה שעלתה לאיש. וי"ל דרבי נמי ס"ל הכי ואנן לא קיי"ל הכי וכ"פ הרמב"ם (פ"ה ממעה"ק) להדיא דכל שלא עלתה לאיש אין העור לכהנים. ועדיין צ"ע בדעת הרמב"ם:
ובאמת ק"ל על הגמ' מנ"ל דרבי ס"ל דהדם מרצה גם שיהי' העור לכהנים דהאי ברייתא דקאמר רבי הדם מרצה י"ל בקדשים קלים להיות העור מותר לבעלים שהתירו הדם ויצא מידי איסורא אבל להיות לכהנים שפיר י"ל כיון דהבעלים מתכפרין ולא עלתה לאיש אין העור לכהנים. מיהו לפי' התוס' א"ש דבאמת בנטמא ונפסל הבשר הבעלים מתכפרין ג"כ. אלא לפירש"י באבוד ושרוף קשה וצ"ל משום דראב"ש מסיים ועורה לכהנים משמע דגם רבי לענין כהנים מיירי ודוחק:
שם בגמ' והרי פרים הנשרפים כו' פי' דבהני ודאי אפי' כבר הופשטו העור נמי בשריפה דמפורש בקרא עורותם ובשרם **בראב"ד בעדיות (פ"ב מ"ב) הביא האי תי' דחלוץ קאמרי' משום פרים הנשרפים. נראה שהי' לו כאן גירסא אחרת. ואפשר דס"ל כמ"ש התוס' (יומא נ"ז.) בשם הריב"א דבבית שני לא הי' פה"נ א"כ ע"כ הקושיא לר"ח סגה"כ רק מפר ושעיר של יוה"כ שפיר משני חלוץ קאמרי' דכיון דא"צ הפשט ודאי לא הופשטו לחלל יוה"כ. אבל לדעת הר"י שם הי' בבית שני פה"נ שפיר י"ל הקושיא אם כבר הופשטו כנ"ל:** ולהכי לא משני הכא חלוץ קאמרינן [ומיושב קושי' הפמ"א]:
שם בגמ' ר"ח כרבי ס"ל. לפי' התוס' לעיל קשה כיון דבאבוד ושרוף מודה רבי דלא הורצה אפי' דיעבד א"כ אכתי יש עור נשרף כשנאבד הבשר וי"ל דלהאי שינויא באמת ס"ל דרבי כר"א ס"ל דאפי' אין בשר יש דם. וקצת סייעתא מזה למ"ש לעיל דלמסקנא רבי וראב"ש בפלוגתא דר"א ור"י קמפלגי:
שם בגמ' והלכתא כחכמים בשר בקבורה ועור בשריפה. רש"י מוחק זה והרמב"ם העתיקו ותמוה טובא ועיין תוי"ט דתמה דהרמב"ם עצמו פסק בנמצא טרפה היא בשריפה ולמה כ' כאן בקבורה וגם הביא תוי"ט דלעיל פ"ט חשיב במתני' טרפה בהדי הנך דלא הי' פסולן בקודש א"כ א"צ להיות בשריפה וכן במנחות (ע"ח:) שחטה ונמצאת טריפה לא קידש הלחם. וע"כ ס"ל להרמב"ם דאין הלכה כמשניות הללו כיון דפוסק (בפ"ב מאיסו"מ) בנמצא טריפה יצא לבית השריפה ע"ש. ואפשר לחלק דבכור שקדושתו מרחם מצד עצמו וכיון דבאמת טרפה הי' לא חל עליו קדושה כלל [אם הי' טרפה מן הבטן] ואפי' הקדישו לשם בכור דמצוה להקדישו מ"מ לא הקדישו רק ע"פ מצות קדושת בכור וקמי שמיא גליא דאין עליו קדושת בכור. אבל בשאר קדשים כיון שהקדישו בעליו חל הקדושה והוי פסולו בקודש. מיהו מ"ש התוי"ט דלא ס"ל הך מתני' דלא קידש הלחם. תמוה דהרמב"ם העתיק המשנה (בפי"ב מפסוה"מ ה' י"ח). ובאמת נראה שם הטעם כיון דהשחיטה הי' עכ"פ בפסול אין מקדש הלחם וכ"מ בפירש"י שם ואין זה ענין לפסולו בקודש. מיהו אכתי נשאר בתימא למה עור בשריפה. ואפשר דס"ל לרמב"ם דטור בפ"ע לעולם בשריפה דעכ"פ צריכין לבערו מן העולם ועור אין נכלה בעפר מהרה ואין זה ביעור וצריך לעולם שריפה. אך צריכין ראי' לזה מאיזה מקום בש"ס [כזה אי' בתמורה (ל"ד.) כאן בשק כאן בשער וכמ"ש רש"י שם מטעם הנ"ל]:
בתוס' ד"ה אבל לא התירו מומחה דייקי דאין הלכה כר"מ דמשמע אי לא הוי טריפה לא הי' נאסר העור. אך הרמב"ם (פ"ג מה' בכורות) פוסק כר"מ והביא נמי (שם ה' י') הך תנאי דהכא והוא שנשחט ע"פ מומחה ואין לתרץ דקנסא דר"מ הי' רק על הבהמה ולא על העור דלא משמע הכי דסתם הרמב"ם וכתב ה"ז יקבר משמע עם העור. ולכן נראה ליישב דאפי' לר"מ קמ"ל הכא דהו"א דלא שייך למיקנסי' רק היכי דמן הדין מותר הבהמה וקנסוהו שלא ישחוט תמיד שלא ע"פ מומחה. אבל בנמצא טרפה דלא אהני מעשיו הו"א דלא קנסוהו דלא שכיח שיעשה כן בשביל העור בלבד. ואע"ג דהוא לא ידע דטריפה הוא מ"מ לא אהני מעשיו קמ"ל דלא פלוג חכמים בקנסייהו כנ"ל:
שם במשנה ואם אינן נשרפין כמצותן נשרפין בבית הבירה. לכאורה קשה מנ"ל הא נהי דכל שבקודש פסול באש תשרף במקום הקדש מ"מ פרים דאפי' לא נפסלו שריפתן בחוץ מנ"ל דכשנפסלו שריפתן בקודש. והנה לריה"ג לעיל (פ"ב.) דקרא דכל חטאת אשר יובא מיירי בפרים הנשרפים א"ש. אבל לשאר תנאי קשה. ומצאתי בתו"כ פרשת אחרי דדורש מקרא דפר החטאת כו' אשר הובא את כו' לכפר בקודש יוציא כו' דוקא אם כיפר כמצוותו אבל שלא כמצותו נשרף בקודש ע"ש מיהו בנפסל אחר זריקה אכתי אין הוכחה דעיקר כפרה בדם. [מיהו בתו"כ פ' ויקרא דריש ושרף אותו ולא הפסול ע"ש בראב"ד ובק"א]:
דף קד:
במשנה עד שיוצת האור ברובן. א"י הכונה אם הפי' שאינו טמא רק השורף הרוב ואם התחיל לשרוף אע"פ, שלבסוף נשרף הכל על ידו יהי' טהור **לכאורה לפמ"ש התוס' בסנהדרין (ע"ז.) דלכל מילי אמרי' אשו משום חיציו ה"נ המתחיל כאלו שרפו כולו. אך י"ל דגבי טומאה שאני דבעי נגיעה ממש ובזריקת חץ על הטומאה לא נטמא ה"נ בעי' שורף ממש. ועי' בריטב"א יומא (ס"ח:) דאפי' המסדר האברים על המערכה טהור רק המהפך באברים בשעת שריפה:** או הפי' שאינו טמא עד שנשרף הרוב ואז טמא מי ששרפו אפי' התחיל רק לשרוף כיון שנגמר אח"כ הרוב על ידו:
שם בגמ' ר"י אמר מקום יש בהר הבית ובירה שמו. וקשה דהא בנפסל קודם זריקה לכ"ע נשרף בעזרה. ודוחק לומר דמתני' לא מיירי רק בנפסל אח"כ דסתמא קתני. והי' נלע"ד דלר"י הי' זה המקום בהר הבית והי' ג"כ פתוח לקודש והנשרפין בעזרה נשרפין בסוף המקום שנכנס לעזרה. והנשרפין בהר הבית נשרפין בכל הבירה ולפי שרובה מבחוץ אמר מקום הי' בהר הבית. אכן ראיתי שהרמב"ם (בפ"ז מה' מעה"ק) כתב יש נשרפין בעזרה ויש שנשרפין במקום שהי' בהר הבית ובירה שמו ע"ש וצ"ע והרע"ב סותם כר"ל וא"י למה. בריש פ"ג דפרה הביא גם דר"י. ועי' תוי"ט פ"ז דפסחים]:
דף קה.
בגמ' נבלת עוף טמא בכזית לר"מ כו'. צ"ע מה דפשיטא לגמ' דלרבנן כזית הוי כמו שעיר המשתלח ובאמת יש לחלק דב"ח לעולם אינו מקבל טומאה אבל כזית דחזי לאצטרופי י"ל דדומה לפרה ופרים. ואפשר מיירי דבכל העוף ליכא רק כזית. ועדיין צ"ע. והנה הראב"ד (פ"ג מה' אה"ט) יש לו שיטה אחרת בכאן דרבנן לית להו כלל הך דתדר"י והא דפרה ופרים מטמאים היינו כשנטמאו ע"ש. ולדבריו מיושב מה דמיבעיא רק לר"מ וגם הסוגיא לקמן דקאמר מאן שמעת לי' הך סברא ר"מ. דתמוה טובא כמ"ש הגרעק"א בגליון הש"ס]. ורש"י ותוס' נראה דלא גרסי הא כלל בגמ'. ולהראב"ד יש ליישב וגם דקדוקים אחרים יתיישבו לשיטתו. אבל הפי' תמוה דעיקר חסר מן הספר דהו"ל למימר לעולם לית להו דתנא דר"י ופרה כו'. מיהו לפי' הראב"ד גם בבעיא דר"א ה"ל למימר לר"מ. דלרבנן לא נ"מ בבעיא זו:
והרמב"ם שם פוסק דפרה ופרים אין מטמאים כלל וכבר האריך הכ"מ לתת טעם ע"ש. והעין משפט שציין אהא דאמרו במערבא צריכין הכשר על הרמב"ם והוא טעות. גם בהא דמחוסר מעשה ציין על הרמב"ם בטעות. מיהו בעיקר הדין גבי נבלת העוף צ"ע בהרמב"ם שסתם וכתב דבבית הבליעה מטמא בכזית טומאה חמורה וטומאה קלה מטמא כו' משמע אפי' בכזית והוא דלא כחכמים. ואפי' נדחק לומר דמ"ש טומאת אוכלין פי' כביצה כמו בכל טומאת אוכלין מ"מ למה השמיט כל הבעיות לענין מחתא בארעא. מיהו י"ל דס"ל כתוס' דבביצה אפי' בארעא:
דף קה:
בגמ' ור"ש האי מחוץ למחנה כו' כדתניא. משמע דרבנן לית להו האי גז"ש דפרה כמו דמסיק הגמ' דלדידהו בית הדשן בצפון א"כ גם בפרה ליכא לימוד דצריך חוץ לג' מחנות ונראה שכן הוא דעת הרמב"ם שכ' (ריש פ"ג מה' פרה) דהוא מחוץ להר הבית משמע דיכול לשרוף בירושלים ומהתימא על הכ"מ שם שכ' דצ"ל מחוץ להר הבית הוא לאו דוקא דמבואר בזבחים דחוץ לג' מחנות ע"ש. ונהפוך הוא דדוקא לר"ש אמרו כן אבל לחכמים הוא מחוץ להר הבית ובהר המשחה היתה נעשית ואפי' אי הר המשחה הי' באמת בחוץ לירושלים מ"מ י"ל דמן הדין הי' יכולין לשרוף אפי' בירושלים ועמ"ש בזה לקמן קי"ג]. וצ"ע על הרמב"ם למה השמיט מקום בית הדשן אי למזרחה אי לצפון דלדידן בצפון הוא ולמה השמיטו:
דף קו.
בגמ' שיהא שם דשן שיקדים הדשן. הרמב"ם השמיט זה ואפי' אי נימא דס"ל כרבא דראב"י חולק ופוסק כראב"י א"כ הו"ל להביא דצ"ל משופך וצ"ע. גם יש לעיין דבפ' כיצד צולין (ד' ע"ה) אמרי' ישרף אפי' אין שם דשן משמע לכאורה דלא כר' יוסי. מיהו אפשר דצריך להקדים דשן אבל אפי' אי נלקח משם הדשן כשר. וכ"מ שם קצת ברש"י אבל לשון הברייתא שיהי' שם דשן לא משמע הכי וצ"ע:
שם בגמ' השורף מטמא ולא המצית האור פירש"י האי תנא ס"ל כר"ש עד שיוצת האור כו'. א"י להלום דבריו מלבד דמוכח בפי' דת"ק ר"י הוא מדסיפא ר"ש וכן מפורש בת"כ דרישא ר"י וסיפא ר"ש רק אפי' אי גרס רש"י בסיפא ראב"ש מ"מ מ"ט ת"ק צריך לסבור כר"ש הא גם לחכמים דהמוציא טמא מ"מ השורף נמי טמא. ואי קשיא לי' דלחכמים המצית האור נמי טמא. ז"א דפי' המצית האור היינו קודם שהניח שם הפרים דזה לא מקרי מסייע בשריפתה. וכן הרמב"ם (פ"ה מה' פרה) העתיק כחכמים וכ' ולא המצית האור וצע"ג: