שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שנים עשר · דף קג:
בגמ' אשר הקריב לו יהי' פרט לט"י ואונן שיכול כו' צ"ע בכ"ג אונן דאמרינן לעיל דאע"ג דמקריב מ"מ כיון דאינו אוכל אין לו חלק. בזה אפשר דבעור יש לו כיון דאינו עומד לאכילה והכא ממעטינן רק מאשר הקריב וכ"ג מקריב אונן י"ל דבעור יש לו חלק. מיהו כללא דמתני' כל שאין לו בבשר אין לו בעור לא משמע הכי. ועדיין צ"ע כיון דכ"ג אונן לא נזכר במשנה אדרבה במשנה נתנו הכלל מי שאין ראוי לעבודה אין לו בבשר. א"כ י"ל דהכלל נמי קאי רק אמי שאין ראוי לעבודה ולא אונן כ"ג וצ"ע:
שם בגמ' אמר אביי מדסיפא רבי רישא נמי ומודה רבי שאין הפשט קודם זריקה. וקשה כיון דתלי רק בהפשט א"כ רישא למה לי ליתני רק הך דסיפא. ונראה דבאמת אי הי' פסול בדם ודאי אין זריקה מתרת העור וכן איתא להדיא בתוספתא פי"א]. רק משום דתנא סתם כל שלא זכה מזבח בבשר משמע אפי' ע"י פסול בשר לכן מקשה הגמ' להדדי וע"ז משני דמיירי קודם הפשט אבל באמת משכחת גם לרבי עור נשרף אפי' אירע פסול אחר הפשט קודם זריקה אם הי' הפסול בדם והיינו טעמא דכל שלא עלתה לאיש אין העור, לכהן. אבל באם הפסול בבשר אמרי' לקמן דלרבי הורצה כמ"ש לקמן מזה. ולאוקימתא דרבא דאמר מדרישא ראב"ש כו' קשה ג"כ א"כ סיפא ל"ל כיון דתליא הכל בזריקה וי"ל דסיפא קמ"ל אפי' נודע פסולו אח"כ שהי' טרפה ולאפוקי מדר"ח סגן הכהנים:
בתוס' ד"ה ומודה רבי וי"ל דהוי כמו שנמצא טרפה בבני מעיים. צריך לומר סברתם כיון דזה המשמר לא ידעו וסברו שכבר נתן הכסף חשיב להו כמו נודע פסולו אח"כ. הגם דאין זה מוכרח כיון דהבעלים ידעו הפסול ול"ד לטרפה מ"מ י"ל כן. ומה דמקשה בהג"ה נראה דלא קאי ע"ז התירוץ רק על תי' הראשון. והבה"ז נראה שלא הבין כן אבל העיקר כמ"ש: