שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שני · דף כו.
בגמ' אימא חתך ואח"כ קיבל כשרה. לכאורה הי' נראה דבשעת שחיטה מתערב דם האברים מזה לזה וא"כ נהי דחתך קודם קבלה מ"מ כבר נתערב דם הרגלים בראש וגוף. ולכן הי' נראה לפרש דמיירי שאחר שחיטה יצאו רגלים לחוץ וכ"כ הרמב"ם (פ"א מפסוה"מ) הגם דהרמב"ם מטעם אחר אתי עלה כמ"ש לקמן מזה מ"מ גם מטעם הנ"ל נראה לפרש כן. מיהו מפירש"י משמע דאפי' יצאו קודם שחיטה כשר וצ"ע:
שם בגמ' אמר אבימי חותך באבר עד שמגיע לעצם. נראה דלמסקנא שפיר נוכל לגרוס חתך ואח"כ שחט דזה לא חשיב מום וכ"כ בס' פ"מ. מיהו הרמב"ם (שם) העתיק חתך ואח"כ קיבל. ונראה דהרמב"ם לשיטתו אזיל דפוסל בהי' רגליו מבחוץ בשעת שחיטה אבל תוס' ורש"י דכ' דוהביאום רק למצוה שפיר י"ל אפי' חתך ואח"כ שחט:
שם בגמ' ש"מ דם המובלע באברים דם הוא. פירש"י להתחייב כרת. ותוס' תמהו דאין כרת רק בדם הנפש. ופי' לענין פסול יוצא. ולדבריהם במסקנא נשאר זה בספק. דרק דילמא קאמר. אבל אפשר דהוי דם. והרמב"ם הביא הדין דגבי קדשים קלים אפי' קיבל ואח"כ חתך כשר. וצ"ל דפי' הגמ' כפירש"י וכמ"ש בס' פמ"א דלרש"י פי' ש"מ בלשון תמוה וכי דם הנבלע דם הוא ומשני דלא מיירי מדם רק משמנינות. ומ"מ לשון דילמא אינו מכוון לפ"ז. ומיהו מ"ש התוס' בפשיטות דליכא כרת בדם האברים לא נתברר לי דהא ודאי הנשאר באברים רק בלאו אבל דם היוצא בשעת שחיטה אפי' מן האברים מנא להו דאינו בכלל דם שחיטה דבכרת:
שם בגמ' ש"מ בשר קדשים קלים שיצא כו'. קשה לי בשלמא בשר שיצא שפיר כשר משום שסופו לאכלו מבחוץ אבל שמנינות זה דעומד לזריקה כיון דמצוה ליקח כל דם הפר א"כ שפיר מיפסל לגבוה ואפי' למ"ד לקמן (ד' פ"ט:) דאימורים נמי לא מיפסל ביוצא הטעם שם דלא מיפסלי אימורים ביוצא עד אחר זריקה. אבל זה דעומד לזריקה למה לא יהי' דינו כדם עצמו וצ"ע:
שם בגמ' דלמא בק"ק. וכן פ' הרמב"ם (פ"א מפסוה"מ) דבקדשים קלים אפי' קיבל ואח"כ חתך כשר. מיהו כ' הרמב"ם שם דהגם דאין צריך לחתוך קודם קבלה מ"מ צריך להחזיר הרגל קודם קבלה. ואיני מבין הטעם דנהי ודאי דבק"ק דפסול ביוצא אפי' החזיר פסול כל דלא חתך אבל בקדשים קלים נראה דאפי' לא החזיר כלל הרגל כשר ואולי ס"ל להרמב"ם דצריך להיות בפנים גם בשעת קבלה. דוהביאום לה' הוא גם על קבלה. וצ"ע. והכ"מ לא עמד ע"ז ע"ש:
שם בגמ' ש"מ בשר קדשים קלים שיצא כו'. תמוה לי למה לא מפרש הגמ' דמיירי שיצא בין שחיטה לקבלה דאז ודאי נפסל הדם שבבהמה כשפירכסה ויצאה. ואין לומר דבכה"ג גם ביציאה לדרום נפסל דז"א דבדרום לא שייך כלל פסול יוצא כמ"ש רש"י כאן ולקמן (דף צ"ב) בהדיא ע"ש וכן פסק הרמב"ם בפי' (בפ"א מפסולי מוקדשין) דאפי' פירכסה ויצאה לדרום וחזרה ואח"כ קיבל כשר ואדרבה פשט הברייתא משמע דקודם קבלה איירי ולהכי נקט וחזרה וא"צ לדחוק כמ"ש רש"י דלאו דוקא חזרה וגם שכיח טפי להיות הפירכוס מיד קודם הקבלה וצ"ע. ובאמת הרמב"ם הביא זה הדין דפירכוס דפסול היינו קודם קבלה ואחר קבלה לא מיפסל רק בקדשי קדשים משום דהוא פוסק אפי' אימורי קדשים קלים אין נפסלין ביוצא ע"ש אבל על הגמ' קשה כמ"ש:
שם בגמ' אין דרך שירות בכך. צ"ע למה נקט זה הטעם בלא"ה נתלה לאו עמידה הוא וכתי' לעמוד לשרת ומה לי נתלה או ישיבה אטו ישיבה כתוב בתורה דפסול הלא נלמד רק מלעמוד [ואין דרך עמידה בכך]:
שם ציצתו מבחוץ פירש"י שערו. וקצת קשה דא"כ מה פשיט הגמ' לאו אמרת כו' הלא אבוה דשמואל ברגלו מבחוץ מיירי אבל שערו מנלן דפסול. ובאמת על מקצת הגוף אין להסתפק כלל דמפורש בברייתא דראשו ורובו לא מהני מיהו אפשר דה"א דרגל אבר שאין הנשמה תלוי' בו לית לן בה וע"ז פשיט שמואל מפסוק והביאום אבל עכ"פ שערו מנלן וצ"ע: