שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שמיני · דף עא:
במשנה ובטריפה ותמהו תוס' דטריפה מאי תקנתא איכא למכרו. ואפשר לומר דבאמת למ"ד דטרפה אינה חי' יב"ח א"כ יש תקנה להמתין יב"ח ואותו שלא תמות נדע כי היא הכשרה רק התנא נקט התקנה לרעות עד שיסתאב דיוכל לבא בהם מום תוך יב"ח ולעולם מי שיקנה אותם יקנה ע"ד להמתין יב"ח כמ"ש. מיהו אכתי למ"ד ולד טריפה קשה דדוחק לומר דלמ"ד ולד טרפה אסור גם הוא א"י לחיות יב"ח דמנ"ל הא. [וגם התוס' בחולין (נ"ח.) כתבו דאין חיות העובר תלוי בהאם וכן כ' הרשב"א הובא בב"י יו"ד (סי' ע"ט) ובט"ז וש"ך ע"ש]. והנה תוס' תי' דיתברר ע"י בדיקה ע"ש. וקשה א"כ למה יביא מהיפה שבאותו מין הא יתברר אח"כ מה הי' הקרבן יפה או רעה וצ"ל דמיירי שרצה להביא קרבן מיד והלוקח לא יחפוץ לשחטו מהר:
שם במשנה קדשים בק' מב"מ כו' וכ' הרמב"ם (פ"ו מה' פסוה"מ) או יקנה א' חלקו לחבירו ותמוה דקדשים א"י למכור וכן תמה הג' רעק"א ז"ל דבהדיא כ' הרמב"ם (בפ"ד ממעילה) המוכר עולתו או שלמיו לא עשה כלום, איברא דהמל"מ והלח"מ שם תמהו על הרמב"ם. דבמקומות אחרים משמע דהרמב"ם פוסק כריה"ג דשלמים ממון בעלים ויכול למכור ע"ש. א"כ אפשר דהא דלא עשה כלום היינו מדרבנן והכא שהיא לצורך הקרבן התירו. מיהו לא משמע כן בלשון הר"מ שם. ואפשר דס"ל להרמב"ם דדוקא למשוך ידו לגמרי מן הקרבן ולמכרו א"י אבל להקנות חלק שותפות לחבירו יכול וממילא יסמכו שניהם ידיהם אבל א"י טעם לחלק בין מכירת שלימה למכירת חלק וצ"ע:
בתוס' ד"ה לשם מי שהוא חלקו על רש"י דפי' שאומר לשם מי שהוא דהא תקנו שלא יאמר לשמה אלא דפי' לשם מי שהוא היינו בסתמא דסתמא כשר. ולכאורה הי' נראה ליישב פירש"י דדוקא לשם עולה אסרו שמא יטעה ויאמר לשם שלמים וכמו כן לשם ראובן דשמא יטעה ויאמר לשם שמעון הואיל ושכיחי כמה קרבנות במקדש. אבל בפי' ואומר לשם מי שהוא או לשם מה שהוא אפשר דלא אסרו דליכא חששא בזה. אכן נראה להביא ראי' לשיטת התוס' מהא דדייק רבא לעיל ריש מכילתין דסתמא כשר מדתקנו שלא יאמר לשמה ע"ש. והשתא אי רשאי לומר לשם מי שהוא אכתי י"ל סתמא פסול א"ו דהתקנה הי' שלא יאמר בפי' לשם מי שהוא. או נידוק מזה דאפי' אומר בפי' לשם מי שהוא לא עדיף מסתמא וא"כ למה לרש"י לפרש דאומר בפי' לשם מי שהוא כיון דלא עדיף מסתמא כנ"ל: