שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שלישי · דף לג.
בגמ' א"ר יוסף כל הסומך ראשו ורובו מכניס. אע"ג דהאי ברייתא דלעיל [דמתני ר"ח] דמקיש סמיכה לשחיטה ואמרי' בגמ' דסמיכה אפשר דעייל ידי' וסמיך ע"כ לא ס"ל דראשו ורובו בעי אפשר דר"י (לא ס"ל דר"ח או] ס"ל דאידך ברייתא דמקיש שחיטה לסמיכה פליג ע"ז וסובר דבכל כחו בעינן ולא מטעם דס"ל דביאה במקצת הוי ביאה כיון דבא ר"י לומר דביאה במקצת לא הוי ביאה וסוגית הגמ' דלעיל דס"ל דהני ברייתות פליגי בביאה במקצת הוא אליבא דעולא. ונראה מלשון הרמב"ם (פ"ג מה' מעה"ק ה' י"א) דלא ס"ל כר"י בהא דנהי דבכל כחו בעינן מ"מ בהכנסת היד בלבד שייך נמי בכל כחו ע"ש שכ' דבהכניס ידו סגי רק שיהי' בכל כחו **בכ"מ הביא דברי ר"י דהכא. אבל יותר נראה מקור דברי הרמב"ם מסוגיא דחגיגה (ט"ז:) דמסקי' התם דבעי' סמיכה בכל כחו. ומ"ש התוס' פסחים (פ"ט.) וביבמות (ק"א.) דפלוגתא דתנאי היא בחגיגה. כבר תמה עליהם בשעה"מ (פ"ג מה' מעה"ק) ע"ש:** ומה"ט נמי כ' הרמב"ם (בפ"ד ממחוסרי כפרה) דהמצורע מכניס שתי ידיו וסומך וע"ש בכ"מ דלא . ס"ל כההוא ברייתא דחוץ ממצורע משום דאתיא כר"י בר"י דמרחק צפון ואנן לא ס"ל הכי. והגם דהי' אפשר לומר דדוקא בסמיכה דאשם מצורע מקיל דסגי בהכנסת ידים משום דלאו דאורייתא מ"מ יותר נראה כמ"ש דס"ל בכל סמיכות דא"צ ראשו ורובו לפנים. ובעיקר הדין אי סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא לא הביא הרמב"ם מזה אדרבה כיון דכ' סתמא דמכניס ב' ידיו לא משמע דהוי הקפת ידים בלבד. א"כ ס"ל דאורייתא:
שם בגמ' ותיכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא. יש לעיין א"כ למה תקנו חכמים להסמיך סמיכה לשחיטה כיון דאין לו עיקר מדאורייתא ואפשר משום גזירה שמא יארע אח"כ פסול בהקרבן ולא ישחטנו ונמצא דעבד עבודה בקדשים לכן אמרו תיכף לסמיכה שחיטה:
בתוס' ד"ה וליעבד פשפש ומיהו קשה כו'. תמהני על דבריהם דכיון דנמסר הצורה של הבנין בלי פשפש אע"ג דמצורעים לא היו יכולין לסמוך א"כ מה מקום לתקן פשפש לסמיכת מצורע ואדרבה להיפוך קשה לי עמ"ש תוס' אח"ז דאי הטעם שמא ירבה בפסיעות כיון דהוא מדרבנן לא שייך בזה קרא אשכחו. ולפע"ד נראה להיפוך כיון דעכשיו גזרו וביטלו חכמים סמיכת מצורע שפיר מטעם מצות סמיכה נוכל לעשות פשפש דע"ז אין ראי' מה שנמסר הצורה בלי פשפש דאז לא הי' צורך בדבר דמצורעים נמי היו סומכין אבל עכשיו דאסרו הסמיכה מה בכך דהוא מדרבנן סוף סוף בטל סמיכה דאורייתא ושייך שפיר קרא אשכחו:
בד"ה סמיכת א"מ לאו דאורייתא כו' ומתוך האי שמעתא אתא שפיר כו'. א"י להלום דבריהם מאי מעליותא הוא לפי שיטתם כיון דמשום עבודה בקדשים הוי הך סמיכה רק בהקפת ידים א"כ שם נמי דספיקא הוא הוי ג"כ רק בהקפת ידים א"כ מה תועלת בהאי ספיקא יותר מכל אשם ודאי של מצורע:
בא"ד ומיהו קשה כו' אשם מצורע יוכיח כו'. אפשר לומר דשאני אשם מצורע דבא רק להכשיר ולכן לא הוי יוכיח וסברת ר"ש היא דסמיכה הוא לכפר דכן כ' וסמך לכפר עליו ולכן בבא להכשיר א"צ סמיכה ובזה יש ליישב ג"כ קו' התוס' בסמוך ד"ה איפוך דאע"ג דמקשינן האשם לחטאת לכמה דברים מ"מ לסמיכה לא מקשינן כיון דבא להכשיר כנ"ל: