שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק ראשון · דף יב:
בסוה"ד וקשה לי ע"ז מה פריך לעיל כו' והלא בידו להשהותו כו'. בס' פמ"א דחה זה וכ' שהוא גליון וטעות דהא ר"י ס"ל דאפי' היכי דהוי בידו נמי חשיב דיחוי ע"ש שהאריך ולא דק בתוס' שכ' מקודם זה דדוקא מה שאין בידו לגמרי דצריך לקנות מהשותף וכמו"כ דצריך להפקיר נכסיו בזה הוי דיחוי אבל במה שבידו לגמרי כגון המרת דת מודה ר"י דלא חשיב דיחוי ומכש"כ הכא דביד להשהותו לאחר חצות. וההיתר בא ממילא פשיטא דלא הוי דיחו והקשו תוס' שפיר:
בגמ' והורו ב"ד שחלב מותר כו'. צ"ע למה השמיט הרמב"ם זה הדין דהוא רבותא גדולה דמסברא ה"א דלא הוי דיחוי כלל דמפני טעות הב"ד לא הקריבוהו אבל באמת עומד הי' להקריבו וקמי שמיא גליא ואע"ג דהרמב"ם ס"ל דאין בע"ח נדחין מ"מ נ"מ לענין הדם אי אחר קבלת הדם הורה ב"ד דחלב מותר וחזרו בהם שפיר נ"מ דתו לא יזרקנו. והנה רש"י כ' הטעם משום דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור א"כ לית הלכתא הכי דאנן קי"ל דיחיד חייב בהוראת ב"ד. אבל באמת תמהני על פירש"י הא בלא"ה הי' נדחה כיון שהב"ד פוסקין דאין זה חלב האיך נקריב החטאת ולמה הוצרך רש"י לטעם זה:
שם בתוס' ד"ה וש"מ כו' וא"ת מה דיליף ר"י מום בם לא ירצה הא כו' הלא כה"ג דממילא אפי' כל דיחוי לא חשיב דיחוי אין דבריהם מובנים לי דהא ר"י יליף בנראה ונדחה דכה"ג אפי' נדחה בדבר החוזר ממילא נמי הוי דיחוי ודוקא במום גלי קרא דבחוזר ממילא לא הוי דיחוי אפי' הקדישו קודם למומו. אבל בעלמא בנראה ונדחה הוי דיחוי בכל גווני וצ"ע: