אור ברסלב
שפת אמת על זבחים פרק ראשון › דף יב.

שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק ראשון · דף יב.

דף יא.

בגמ' ומי איכא מידי כו'. קשה לי דלמה לא נימא דמודה בן בתירא דלמצוה תמיד קודם לפסח. רק כמו דלדידן כשר בנשחט אחר חצות קודם התמיד משום דבערב רק למצוה הוא אחר התמיד אבל כל ששחטו בין הערבים כשר. א"כ ה"ה לריב"ב כל היום בכלל בין הערבים וכשר. אבל לכתחילה שפיר צריכין להמתין עד אחר התמיד כמו לדידן וכן לשון מכשיר הי' ריב"ב משמע רק דיעבד וצ"ע: י)

שם בגמ' דתני דבר"י ליל שמיני גם בתוס' פסחים (ד' נכנס לדיר להתעשר ק"ח) כתבו דריב"ב בדיעבד מכשיר ולא לכתחלה וכדר' אפוטרוקי כו' לילה לקדושה אך מ"ש דאסור משום לא ויום להרצאה. הרמב"ם ז"ל השמיט תשחט ע"ח דם זבחי וליכא זה הדין דבליל ח' נכנס לדיר להתעשר. וכבר עמד בזה הכ"מ בה' בכורות מאן דפליג בירושלמי פסלן (פ"ו) ומה שעמד במל"מ פ"ג פ"י אי' דריב"ב לא אכל (פ"ו) ומה שעמד במל"מ ופ"ג איסורי מזבח' על שלא הביא חמץ ע"פ דכל היום אסור בחמץ משום לא תשחט הרמב"ם הדין דאסור להקדיש מחוסר כמ"ש המפרשים שם זמן לק"מ דמבואר שם בלשון הרמב"ם . דמקדיש מחוסר זמן אינו לוקה דהוי כמקדיש בע"מ עובר א"כ מוכח דאסור להקדיש כדין מום עובר. אך מה שלא הביא דבליל ח' מותר להקדישו קשה. ונלע"ד דס"ל להרמב"ם דלא קי"ל כר' אפוטרוקי שהרי ביומא (דף ס"ג ע"ב) מביא הגמ' ברייתא דתו"כ. ירצה לקרבן אשה. לרבות דאסור להקדיש מחוסר זמן ע"ש. וא"כ כיון דמרבינן זה מלקרבן דכ' וביום השמיני ירצה משמע דאפי' בלילה אסור להקדישו א"כ נראה דתנאי נינהו. ולהאי ברייתא ס"ל להרמב"ם דגם אינו נכנס לדיר להתעשר. והגם דהי' מקום לחלק דכיון דהא דמחוסר זמן אין נכנס לדיר להתעשר יליף בגמ' מתחת תחת ותחת אמו מיירי רק בז' ימים א"כ י"ל דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר. מ"מ הא הגמ' הכא חלה הך דנכנס להתעשר בדר' אפוטרוקי אבל למ"ד דאסור להקדיש בלילה גם להתעשר אינו נכנס דגז"ש דתחת תחת הוא בכלל ללמוד דכל הפוסל לקדשים פסול למעשר כנ"ל. אך קצת קשה דסתמא דגמ' הכא ובחולין (פ"א) מייתי הך דר' אפוטרוקי משמע דהלכה כן וצ"ע. ושוב מצאתי בס' מנחת חינוך פ' אמור שמתרץ שי' הרמב"ם משום דס"ל להרמב"ם (בפ"ג ממחו"כ) דלילה מחוסר זמן הוא דפוסק כחזקי' בכריתות (ח') ע"ש. והשתא לפ"ז א"ש טפי דבאמת תנאי פליגי שם בכריתות אי לילה מחוסר זמן. ותליא פלוגתא זו בדרשא דתו"כ הנ"ל. דמלקרבן מרבינן איסור הקדש מחוסר זמן א"כ בלילה נמי אסור. ולדרשא דר' אפוטרוקי לילה מותר ופוסק הרמב"ם כחזקי' וא"ש:

שם בתוס' ד"ה יום להרצאה תימא תיפוק לי מביום צותו והי' אפשר ליישב דאי לא הי' כ' רק ז' ימים יהי' תחת אמו ה"א דרק להקרבה אסור מחוסר זמן ולא להקדיש להכי כ' תרווייהו דנדע דז' ימים להקדיש ויום השמיני להקרבה. אך התוס' מיאנו בזה דבלא"ה ידעי' איסור הקדש כדאמרי' ביומא דמלקרבן נפקא לן איסור הקדש. אכן לפמ"ש לעיל בגמ' דר' אפוטרוקי פליג על האי דרשא דת"כ שפיר י"ל דעיקר קרא אתי' לר' אפוטרוקי לאסור להקדיש מחוסר זמן:

בא"ד וי"ל כו' והשתא קמ"ל דהוי מחוסר זמן ותרד כו' בס' טה"ק מביא מלשון רש"י בשבת (קל"ו) דס"ל דלילה באמת לאו מחוסר זמן הוא אפי' להקרבה רק מטעם ביום צותו פסול להקרבה דמה"ט מותר לאכול הולד בליל שמיני דנפק מכלל נפל. א"כ הדרא קו' התוס' לדוכתי'. ותו יש לתמוה על התוס' למה מתיר הגמ' שם לאכול בליל שמיני ע"ש שהאריך. וגם בגליון הש"ס בשבת הניח בצ"ע על רש"י מדברי תוס' הללו ע"ש. ולפע"ד נראה שאין לעשות מחלוקת בין רש"י ותוס' בזה. ומודה רש"י דפסול להקרבה מטעם מחוסר זמן ג"כ ותרד ג"כ כמ"ש התוס' רק כונת רש"י שם דכיון דראוי להקדישו בלילה א"כ נפק מכלל נפל והי' ראוי ג"כ להקריב. אבל כיון דכ' ביום צותו א"כ עדיין לא הגיע זמן הקרבה בולד זה חשיב שוב מחוסר זמן לגבי' כיון דמשעה שנולד לא הגיע זמן הקרבה עד יום השמיני. הגם דהוא מטעם דלילה לאו זמן הקרבה סוף סוף חשיב שוב מחוסר זמן כנ"ל פשוט וברור:

שם בתוס' ד"ה קדושה ואינה קריבה לא דמי לרגלה של זו עולה דתמכר לצורכי עולה דהתם אינה דחוי' כיון דבידו להקדישה. משמע דאם שותף אמר רגלה של זו עולה לא תמכר לצורכי עולה דדחוי' היא אבל צ"ע למה נדחקו בזה. בלא"ה נראה דברגל שאין הנשמה תלוי' בו לא חשיב כלל רק קדושת דמים. ולהכי לא שייך בי' דיחוי ואפי' שותף. שאמר כן. משא"כ בהקדיש חצי בהמה דחל קדושת הגוף ונדחה כנ"ל פשוט:

שם בתוס' ד"ה ש"מ ב"ח נדחין וא"ת כו' והאר"י חדא זימנא. כוונתם דבפלוגתא דיומא בשני שעירים. קאמר ר"י ב"ח נדחין א"כ תו לענין דדיחוי מעיקרא נמי הוי דיחוי שפיר מתני' הוא בפסחים וליכא דפליג עלה אי ב"ח נדחין. ותירצו כיון דהתם דיחוי בידים הוא א"כ הוצרך לומר דאפי' בלא דיחוי בידים נמי אפי' דיחוי מעיקרא הוי דיחוי כנ"ל פשוט ובס' טה"ק נדחק בזה בחנם:

בא"ד ומיהו קשה מאכל חלב והמיר דתו. בס' בה"ז מתרץ דהא אמרי' לקמן בגמ' צריכותא משום דבידו לחזור ולפע"ד מ"מ הקשו תוס' שפיר דלמה הוצרך בגמ' לומר בדרך צריכותא דב' מימרות דר"י בלא"ה בס"ד הו"ל להקשות אהך דהמיר דתו מה קמ"ל ר"י מתני' הוא ולתרץ משום דבידו ובס' טה"ק כ' הוכחה ממאי דאמרי' לרב גבי ב' שעירים דהוכיח מבע"מ עובר ע"כ דאינו מחלק בין דחי' בידים ע"ש. נראה דפשיטא לבעל המחבר הנ"ל דמום עובר לא חשיב דחי' בידים וזה אינו דפשיטא דאפי' הקדיש בע"מ עובר ואח"כ עבר מומו דכשר הוא. אע"ג דבשעה שהקדיש דחי' בידים:

בד"ה וש"מ יש דיחוי בדמים כו' משכחת לה בקיבל הדם לתוך מים כו' ובפ' התערובות כו' ע"ש. וקשה הא התם הוי ממש בידו לקבל שאר הדם עד שיתרבה הדם על המים ותוס' עצמם מסקי דבדיחוי מעיקרא ובידו לא הוי דיחוי ולכן הי' נראה דהתם נראה ונדחה קרינן לה כיון דקודם הקבלה הי' ראוי לקבל כראוי ולזרוק. ולולי דבריהם ז"ל הי' נלע"ד דבכה"ג שקיבל הדם תוך כלי שיש בו מים פסול בלאו דיחוי רק משום דהוי כנשפך על הרצפה ואספו דלקמן פ"ב דפסול דצריך לקבל דם מהפר וה"נ כיון דבשעת יציאת הדם מהפר נתבטל במים אע"ג דמתכשר אח"כ בטל הקבלה ראשונה [אע"ג שהי' הדם באויר הכלי הא הוי אויר שאין סופו לנוח ולאו כמונח דמי כדאי' לקמן ד' כ"ה:] ולכן אמרו בגמ' דם שנפל לתוך המים וכן העתיק הרמב"ם אבל בקיבל תוך המים בלא"ה פסול וא"כ לא משכחת תו דיחוי מעיקרא:

תוכן העניינים

שפת אמת על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה