שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק ראשון · דף טו.
בגמ' הב"ע שיצא לחוץ. לכאורה סוגיא זו אתיא כרבא לקמן דגם לחכמים הולכה לחוץ אין מחשבה פוסלת. אכן אביי מביא ברייתא דר"א דמכשיר היינו ביצא לחוץ ולחכמים גם בזה פוסל זר והגם דרש"י פי' אי תניא תניא דר"א ס"ל כת"ק. אך הרמב"ם פוסק דלחכמים גם בזה פסול וקשה מסוגיא דהכא וכן הניח בקושיא במל"מ (פ' י"ג מפסוה"מ) מהא דאמרי' לא דקאי זר בראי ע"ש. אכן נראה דלק"מ דהתם דהוי הולכה גמורה ברגל שפיר ס"ל לחכמים דמחשבה פוסלת בכל הולכות אפי' בהולכה לחוץ. משא"כ הכא דהולכה שלא ברגל לאו הולכה הוי והי' הסברא דכמאן דליתא ואפשר לתקוני רק בס"ד דס"ל דלא אפשר לתקוני ע"כ הטעם דס"ל דכל מה שצריך להוליך ונעשה בפסול תו לית לי' תקנתא דבמה שיחזירנו לחוץ אין בזה תועלת כיון שקצת המצוה נעשה פ"א בפסול אין לו תקנה א"כ היינו דוקא בהוליך לצד המזבח דהוא מן המצוה. אבל מה שהוליך לחוץ שאינו מן המצוה וגם אינו הולכה דשלא ברגל הוא ודאי יש לו תקנה. משא"כ בהוליך ברגל דהולכה היא שפיר פוסל במחשבה אפי' לצד חוץ כנ"ל:
שם בגמ' ליפליג ולתני בדידי' כו'. קצת קשה דאדרבה השתא קמ"ל דבנשפך מן הבהמה לרצפה אפי' לצד חוץ פסול ומאי תיובתא הוא זה: