שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק ראשון · דף ה:
בגמ' ואלא הוא ל"ל לכדר"ה כו' לא ניתק לא דכ' הוא בהוייתו יהא. וצ"ע דגם השתא קשה הלא לא נאמר הוא רק אחר הקטרת אימורים והוא עצמו שלא הקריבו אימורים כשר ומה נ"מ אי לדרוש דשלא לשמה פסול או שוחטו לשם עולה פסול. ולפי' ר"ת שבתוס' א"ש. והנה מלשון רש"י שכתב דאחר שנתקו סתמא נעשה עולה אבל לא ניתקו סתמא לאו עולה. משמע דאם מפרש ששוחט לעולה אפי' לא ניתק כשר ולפ"ז י"ל דכל הפסוק הוא בהוייתו יהא. הוא לומר דסתמא הוא בהוייתו לפסול. וא"כ מיושב תמיהת התוס' דלעולם מדאורייתא כשר לעולה רק שחיטת סתם מיפסל. ומ"מ בתר דתקנו חכמים שיהי' רועה וניתקו לכך אפי' סתמא הוי כפירש לעולה וכשר וא"כ לא מוכח מכאן כלל דרעי' מדאורייתא:
שם בגמ' א"ר אסי ומאן לימא לן דאי איכא כמה עשה גבה לא מתכפרא וכיון כו' מיכפרא יורשי' נמי כו'. הלשון קשה דאפי' איהי לא מיכפרא אשאר עשה מ"מ היורשין יכולין להתכפר אעשה. ובגוף הקושיא תמיהני דנראה דהכא נמי בשלח לשמה נהי דלא עלה לשם חובת הנדר אבל שפיר מתכפר אעשה ככל עולת נדבה דמכפרין אעשה. וא"כ עיקר הפי' ואין מרצין דקאמר ר"א היינו להיות עולה לשם חובה והא לא משכחת ביורשין. ואפשר דר"א ס"ל כרב אשי לקמן. ואולי הגירסא גם הכא ר' אשי [וכן הוא בשטמ"ק] דס"ל דלא כיפרו דאי כיפרו שני למה הוא בא ע"ש לקמן (ד' ו'). ומיהו גם לקמן איני מבין דברי הגמ' למה הוא בא. הלא גזה"כ הוא דנדבה הוי ושפיר מכפרי אעשה ומ"מ ידי נדרו לא יצא וצריך להביא אחרת. ונ"ל דלעולם הכי הוא ואפי' למ"ד לקמן לא כיפרו על מה שבאו היינו על החטא שרצה להביאו ממש. ולהכי דייק הגמ' דאי כיפרו שני למה בא א"ו לא כיפרו החיוב אבל אעשה שפיר מכפר ומ"מ מקשה הגמ' הכא שפיר אשאר קרבנות שלמים ותודה דלא מכפרי אעשה שפיר לא מצינו דבאו בלי כפרה כנ"ל:
תוס' ד"ה ניתק כו' וי"ל דה"פ ניתק אין לא ניתק לא קודם כפרה. איני מבין דבריהם דקודם כפרה ל"ל קרא דהוא ומה ס"ד דאשם יהי' כשר לעולה קודם כפרה וצ"ע:
שם בתוס' ד"ה ולא קניא דר"י אדר"י המ"ל. ואפשר לומר דבהך דר"י דמנחה קריבה ואין בו שותפות הפי' דשפיר עולה לא' מהם אבל לא לשניהם וא"י להקריבה עד שיסלק א' מהם חלקו. ואם א' בורר לו המנחה לחלקו אז קריבה אבל לא בשותפות) ובס' ואע"ג דר"י לית לי' צ"ק כ' ג"כ לתרץ דבדר"י דאע"ג ברירה כדאיתא בגיטין דקניא והם שותפים בה מ"מ כיון (ד' כ"ה) הכא א"ל דאביהן התנדב המנחה שפיר קריבה דרק שנים אין מתנדבין מנחה אמרו להתברר למפרע רק מכאן דרק שנים אין מתנדבין מנחה אמרו ולהבא ובכה"ג לכו"ע יש ע"ש. ואפשר ליישב כן הס"ד דגמ' ברירה כמ"ש השאג"א אבל מה שהחזיק הצ"ק לדינא זה א סי' צ"ב החילוק ומסתייע מדברי הרמב"ם תמוה טובא. ובחנם נדחק הוא והלח"מ במ"ש הרמב"ם (פ"ח מה' תמורה) דהניח בהמה לבניו הם שותפין ואין ממירין. כוונת הרמב"ם פשוט למסקנת הגמ' דמתכפרין מקופיא ולכן יורש עושה תמורה ע"י שמתכפר בו. וא"כ כיון דהכפרה מקופיא לשניהם בשוה הם שפיר יש להם דין שותפין ואין ממירין. דנהי דלא קניא מיהו הא דתמורה במתכפר תליא וכיון שהם שותפין בכפרה אין ממירין. כנ"ל פשוט וברור וכן משמע בלשון התוס' לקמן ד"ה מקופיא: בגמ':