שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק ארבעה עשר · דף קיט.
בגמ' תנא דבי ר"י זו וזו שילה. פירש"י ומ"מ הי' מותר בנוב וגבעון דגם בזה"ז ס"ל דקדושה בטלה דלשעתה קדשה ולא לע"ל. ותוס' הקשו ע"ז ונראה דמ"מ הסכימו תוס' לרש"י דנהי דקדושת עזרא הוי לעת"ל מ"מ קדושת שילה לא הוי לע"ל. אבל יש לתמוה אפי' למ"ד דלא קידשה לע"ל מ"מ מנ"ל דקדושת נוב וגבעון לא יהי' דינו כקדושת שילה ובית עולמים ומנ"ל לדידי' להתיר במות בימי נוב וגבעון [כיון דלא מצינו שחלקן הכתוב]. ואפשר למאי דמסיק הגמ' דמנוחה זו מנוחת הארון לא מיתסר במות רק כשהמקדש הי' עם הארון בתוכו. ואע"ג דהגמ' מסיק הכי רק לר"ש. היינו דלר"י א"צ לזה. אבל למסקנא דחידש הגמ' פי' מנוחה על הארון י"ל דגם לר' ישמעאל הכי הוא כנ"ל:
תוס' ד"ה באו לנוב כו' ועוד קשה אי משכחת מעשר כו' וא"ת כו'. מכל המשך התוס' כאן מוכח דס"ל דהא דאמרינן בלחמי תודה דנאכלין בנוב וגבעון הוי בכלל בכל מושבותיכם הוא גם בבית עולמים כיון דלפעמים נאכלין בכל מושבות כגון בימי נוב וגבעון. וזה תמוה דפשט הגמ' נראה דרק בנוב וגבעון עצמו הי' כשר לחמי תודה למצה ולהכי צריך מיעוט דשמירה לשם מצות. אבל אה"נ בבית עולמים בלא"ה פסול דשם אינו נאכל בכל מושבות ולהכי במעשר דיוצאין ידי מצה אפי' בירושלים צריכין לטעמא דר"א דנפדה בטומאה. שוב ראיתי בתוס' בפסחים (ד' ל"ו) שכתבו כן וגם רש"י שם בתודה כ' כן בהדיא ע"ש: