שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק ארבעה עשר
דף קיב:
ר"ש אומר כל שראוי לבא לאח"ז הוא בל"ת. אפשר דגם לר"ש דוקא על השחיטה הוא בל"ת הואיל והי' יכול לשחטו בפנים כשיגיע זמנו. אבל בהעלאה י"ל דאינו בל"ת הואיל וא"א להעלותו בפנים דכבר נשחט קודם זמנו דהא דמרבה קרא במוקטרי חוץ משום דפסולו הי' רק מכח חוץ אבל הכא דפסול מטעם מחוסר זמן לא מצינו ריבוי וצ"ע בזה. וכן נמי לחכמים יש לעיין בשחטו מחוסר זמן בבעלים והעלאה הי' אחר הגעת זמן הבעלים. ונ"מ למ"ד לילה לאו מחוסר זמן והעלה בליל שמיני די"ל דכיון דהשחיטה הי' בפטור לא קאי ע"ז ואליהם תאמר:
שם והקומץ. יש לעיין אי קמץ וגם הקטיר בחוץ מה דינו אי נימא כיון דעל הקמיצה פטור גם על ההקטרה נמי פטור דהוי כמקטיר קודם קמיצה דפטור דאינו ראוי לפנים או נימא כיון דאילו עשה הקמיצה וההקטרה בפנים הי' ראוי השתא דעשה שניהם בחוץ חייב וכמו שוחט ומעלה דחייב אף על העלי' אע"ג דכבר נפסל לפנים כששחטה בחוץ. אך שם יש קרא עה ואי נימא דפטור אפשר ליישב בזה תמיהת התוס' יו"ט כאן למה לא כלל התנא קמיצה בדיני מנחה לעיל הניף מלח הגיש. ולמ"ש י"ל דתנא הכא קמ"ל הקומץ פי' אפי' הקטיר הקומץ ג"כ בחוץ פטור **והטעם פשוט דקמיצת חוץ לאו כלום ויכול לחזור ולקמוץ כמ"ש, הרמב"ם (פי"א מפסוה"מ) מתוספתא פ"ה דמנחות אך ברש"י לעיל (ק"ז.) שפי' הקומץ מנחה בחוץ ולא הקטיר פטור. משמע אם הקטיר חייב וצ"ע:** שוב ראיתי דהוא מילתא דפשיטא דפטור גם על ההקטרה:
שם קדשים קלים בכל הרואה נראה דמ"מ דוקא בערי ישראל. אבל בחוץ לארץ אפי' רואין את שילה אין לנו להתיר וכ"מ קצת לקמן (קי"ח:) בין השנואין דפירש"י בחלק שאר השבטים:
שם באו לנוב וגבעון כ' הרמב"ם במשניות דבנוב וגבעון העמידו משכן שבמדבר [וכ"מ בסדר עולם וברד"ק שמואל א' ז'] ובה' בית הבחירה (פ"א ה' ב') כ' שבנו מקדש בנוב וכן בגבעון ע"ש וכ"מ לשון הכתוב וארון כו' בתוך היריעה (בשמואל ב' ז') ע"ש ברד"ק שנדחק בזה)]:
שם נאסרו הבמות וכ' הרע"ב מן הגמ' דבן נח רשאי להקטיר בבמה רק ישראל אסור לסייע. והג' רע"א ז"ל תמה על התוס' מנחות (ק"ט:) בבית חוניו שהעלה עולות לשם שמים והקשו התוס' הא אסור משום שחוטי חוץ. ותירצו דהעלו בשביל ב"נ והכא אמרינן דאסור לסייען. ואפשר ליישב דאם שחט ב"נ בחוץ ואח"כ העלה ישראל בכה"ג ליכא איסור דכבר נפסל בשחיטה ושם אמרו דהעלה עולות אבל לא שחטן הוא רק נכרי ואפשר הי' לומר דאפי' אין ראוי לפנים איסורא מיהא איכא מיהו מתוס' כאן מוכח דליכא איסורא דהקשו אמאי דאמרי' הכא דאסור לסייען דהלא אפי' כרת איכא ע"ש. ולא תירצו דמיירי בשחטו נכרי ואח"כ מסייע ישראל בהקרבה. רק דס"ל דכה"ג אפי' איסורא ליכא וא"כ כ' שפיר במנחות דלצורך ב"נ העלה כנ"ל. ואע"ג דשוחט ומעלה בחוץ חייב גם על העלאה היינו בשוחט בחוץ באיסור דע"ז כ' ואליהם תאמר במוקטרי חוץ באיסור. אבל לגבי ב"נ דשרי להו אינו בכלל זה והוי לדידן פסול יוצא כנ"ל. ושמעתי עוד סברא דשחיטת עכו"ם נבלה וממילא נפסל לפנים. וזה א"נ לע"ד דכיון דב"נ מקריב בבמה א"כ לגבי קדשים בר שחיטה נינהו ורק בחולין אינו בר זביחה אבל בקדשים הוי בר זביחה. ונראה דלמ"ד דב"נ מקריב שלמים שרי לישראל לאכול מהם כיון דלדידהו שרי שחיטתן והקרבתן כדין ולמה יהי' אסור לישראל. מיהו הלשון בגמ' לקמן (קט"ז:) משמע דלסייע בהעלאה נמי אסור אפי' שחטו עכו"ם דהא אורי להו איך להקטיר הבשר ע"ש. ומוכח התם דשרי לאורויי להו אבל לסייען אסור]. מיהו י"ל דאיסור דרבנן בעלמא הוא [ובימי חוניו עדיין לא נאסר]:
שם הקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת היתר ה"ה בעשה ואין בהם ל"ת. מפירש"י משמע דביטל העשה מפני שהשהה עד אחר היתר, ולולי דבריו הי' נראה דאה"נ אי הי' מקריבן בבמה גדולה לא עבר בעשה רק כשהקריבן עתה בבמה קטנה. [וכן מבואר בתוספתא פי"ג]. וכן משמע בפי' המשניות להרמב"ם. דלפירש"י למה נקט והקריבן כיון דלכתחילה מקריבן עתה בבמה קטנה והו"ל למימר הקדישן בשעת איסור ושהה עד היתר ה"ה בעשה. וגם מה שייך לומר דאינו בל"ת אם לכתחילה רשאי להקריבם בבמה וצ"ע לפע"ד בזה:
דף קיג.
בגמ' אר"י ששחטה לפנים מן החומה. מכאן משמע דפוסק ר"י דחוץ למחנה דפרה חוץ מג' מחנות ולעיל סו"פ טבו"י כתבתי דעת הרמב"ם דחוץ להר הבית סגי ע"ש שהקשתי על הכ"מ. ולכאורה מכאן ראי' ברורה להכ"מ מ"מ אפ"ל לפי לשון הרמב"ם (בפ"ד מה' פרה) דשחטה שלא במקום שריפתה אפי' לפנים מן החומה פסולה משמע דעיקר טעמו דר"י דצריך להיות השחיטה במקום שריפה כדדריש ושחט ושרף. וכיון דשריפה הי' בהר המשחה לכן השחיטה ג"כ צריך להיות שם. אבל אה"נ אי שחטה ושרפה לפנים מן החומה כשרה וכן לשון הרמב"ם במשנה כאן דשחטה שלא במקום המיוחד לשריפתה ע"ש משמע כמ"ש וצריך עיון:
דף קיד.
בגמ' והא א"א אוסר דבר שאינו שלו. נראה דאתיא למ"ד דאפי' במעשה א"י לאסרו אבל למ"ד בחולין (ד' מ') עביד בה מעשה אסרה לק"מ [די"ל בדעביד בה מעשה. מיהו למ"ש התוס' שם (מ"א.) ע"כ סוגיא דהכא אליבא דר"ה דאדם אוסר דשא"ש וע"ש במהרש"א שהרגיש בזה והתי' אין מובן. אכן להפוסק' דרק מדרבנן אוסר ע"י מעשה א"ש קושי' הגמרא]:
שם מ"ט דר"ש כו' דא' קרא לא תעשון כו' ומסיק רנב"י דגלגל לגבי שילה כחוץ אבל חכמים דפליגי על ר"ש נראה דס"ל דלאו מטעם חוץ אסרה תורה בגלגל חובות. והוא לאו בפ"ע בגלגל. ואפשר דלדידהו אפי' בעלי מומין ופסולין לאוה"מ דלית בהו איסור דשחוטי חוץ. מ"מ הי' בלאו בגלגל. אבל לר"ש כל הלאו מטעם חוץ הוא. ומ"ש התוס' ד"ה רנב"י כו' ור"ל פריך כו' דההוא קרא בגלגל קאי ופנים הוא. פי' כיון דבגלגל הותר במות והכתוב אוסר חובות בכל מקום הן בבמת ציבור הן בבמת יחיד א"כ אפי' במת יחיד לא מיקרי חוץ כלל ואיסור דציבור ויחיד א' הם ולית כאן שחוטי חוץ כלל ובס' פמ"א לא דק בזה ע"ש:
דף קיד:
בגמ' טעמא דר"ש כדתניא כו'. קשה לי דהא אין מחוסר זמן לבו ביום לגבי שחוטי חוץ כמ"ש התוס' במנחות (ה'.) ע"ש] ואפי' אי ס"ל לר"ש דיש מחוסר זמן לבו ביום מ"מ מנ"ל למילף מהכא למחוסר זמן גמור שמא דוקא במחוסר זמן דאותו יום עדיין ראוי הוא בל"ת אבל לא במחוסר זמן גמור וצ"ע:
דף קטו.
בגמ' פסח בשאר ימות השנה שלמים נינהו אע"ג דקודם חצות אינו שלמים ובעי עקירה. מ"מ כיון דאשכחן דאחר פסח נעשה שלמים אינו ממש בכלל שלא לשמו ולכן אפי' אי פסח פסול לשמו וכשר שלא לשמו אין מזה סתירה להאי כללא דכל שפסול לשמו פסול שלא לשמו כנ"ל ונראה לפ"ז דבשחטו שלא לשמו שאר עבודות הזריקה והקטרה צריך להיות לשם שלמים דלעיל ריש מכילתין דייק רבא ממתני' דאסור לשנויי בהו בכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן דמ"מ הזריקה צריך להיות לשמן. ונראה דזה טעמו של ר"ה הכא דמידי דפסול לשמן מה יעשה בזריקה הלא א"י לזרוק לשמן רק פסח כיון דהוי שלמים שפיר זורק לשם שלמים. ומ"מ לדינא צ"ע כיון דפסח הי' נהי דבשאר ימות השנה נעשה שלמים מ"מ לא שייך בזה אסור לשנויי דעכ"פ נשתנה מכמות שהי' ושוב י"ל דרשאי ג"כ לזרוק לשם עולה וכדומה כמו ששינה בהשחיטה וצ"ע בזה. וקצת קשה לשון המשנה ריש מכילתין כל הזבחים כו' חוץ מפסח כו' פסח בזמנו כו' משמע הא שלא בזמנו דינו כמו כל הזבחים דרק לא עלה לבעלים אבל אסור לשנויי בהו כדיוקא דרבא. ואי נימא דצריך לזרוק לשם שלמים וקרי לשמן א"ש דאסור לשנויי בהו גם בפסח. מיהו לר' חלקי' דקיי"ל כוותי' צ"ע באמת באשם מחוסר זמן, ששחט שלא לשמן כיצד יהי' הזריקה:
שם משום דרמי דתני ר' לואי אדתני לוי כו' ותמוה טובא גברא אגברא קרמית ושפיר ר"ה מתרץ ר"א הוא בפרט מה דהגמ' מקשה תיובתא לר"ה מה זה תיובתא. ולע"ד לולי פירש"י נראה בפשיטות דלואי ולוי א' הוא והיינו תנא דבי לוי וא"כ מקשה הגמ' שפיר דהלא תני לוי דאשם כשר שלא לשמו דלא כר"א וא"כ איך מתוקמי תנא דבי לוי כנ"ל ברור:
דף קטו:
בגמ' בשלמא למ"ד פרישות נדב ואביהוא היינו דכתי' הוא אשר דבר ה' כו' פ' אחרי דבסיני הציצו ונתחייבו לכן אמר פן יפרץ בם ותמיהני על רש"י שמיאן בפי' זה:
שם עולה תרי תנאי הוא כו'. לכאורה יש להביא ראי' ממ"ש בעקידה וישם אותו עה"מ ממעל לעצים ואי בעי הפשט וניתוח הי' צריך אח"כ להורידו [למ"ד לעיל (ד' פ"ה) אין הפשט וניתוח בראש המזבח]. ולמה שמהו למעלה. ומשמע דאין צריך הפשט. ואולי אדם שאני:
דף קטז.
בגמ' מאותן שלא נעבדה בהן עבירה. לפי גירסא זו אפי' טמאים מותר לבני נח רק נעבדה בהן עבירה אסורין. אבל מהרש"א גורס שעתידין להיות טהורין. לפ"ז אפשר דנעבדה בהן עבירה לא נפסלו לבני נח דמהכ"ת לפסול דרק לדידן איכא מיעוטא לנרבע ונעבד. מיהו פירש"י בחומש מכאן שלמד נח תורה תמוה לפי סוגיא דהכא לב' הגרסאות כמ"ש המזרחי דהכא אמרי' כל שהתיבה קולטתו כו'] אבל קשה א"כ למה נצטוה נח ליקח מכל מין ב' ומטהורין שבעה שבעה כיון דהכל תלוי בקליטת התיבה. ואפשר דהקב"ה אמר לו שמאילו שיקלט התיבה שבעה ידע שיהיו טהורין כדי להקריב מהם. וי"ל עוד דבאמת הוא עצמו הכניסם כמ"ש תקח לך. רק שזה הי' סימן בעלמא מי שקלטה התיבה בעצמו הוא טהור והכניס מהם שבעה. ומי שלא קלטתו מעצמו הוא טמא. והכניס הוא מהם שנים כי לא עכבתה התיבה רק שהטהורים קלטתן מעצמה ולא הטמאים רק מלשון רש"י לא משמע הכי:
שם והכתיב ויזבחו זבחים שלמים כו' אימא שלמים ועולות והתניא עולות ולא שלמים ההוא כמ"ד לא הקריבו ב"נ שלמים. יש כמה דקדוקים בגמ'. גם אין מובן דמקשה מקרא ולא תי' כלום. ואפשר לפרש דבמדרש בראשית (פר' כ"ב) גבי הבל תי' דפי' שלמים שלימים בלי הפשט וניתוח. ולכן בברייתא דלעיל דמסיים בה דעולה שהקריבו במדבר צריך הפשט ע"ז קשה מזבחים שלמים דכיון דבעי הפשט ע"כ פי' שלמים כפשוטו ולכן צריך להגי' עולות ושלמים. אבל האי ברייתא דמפרש בה עולות ולא שלמים שם לא מסיים צריכה הפשט וי"ל דס"ל דא"צ הפשט דפליגי תנאי בזה וא"כ שפיר פי' שלמים שלימים כנ"ל. אך עיקר חסר מן הספר. מיהו רש"י פי' דאפי' למ"ד דלא הקריבו שלמים מ"מ בקבלת התורה הותר להם. והנה בברייתא דלעיל איתא עד שלא הוקם המשכן. ולכן צריך להגיה בה עולות ושלמים אבל האי ברייתא דמייתי הגמ' י"ל דמיירי רק בב"נ. ויש ראי' לפירש"י ממאי דאמרי' לקמן ויקח יתרו עולה וזבחים ומשני לאחר מתן תורה בא. א"כ משמע דבמ"ת אפי' קודם המשכן הקריבו שלמים שהרי בודאי בא יתרו קודם הקמת המשכן דמתן תורה שמע ובא כדמסיק הגמ'. והא דאמרי' כמ"ד לא הקריבו כו' דאיתמר כו' כוונת הגמ' לסוף הסוגיא דמייתי על הך איתמר דתנאי נמי פליגי בהכי:
שם מ"ט דמ"ד לא הקריבו שלמים דכ' עורי צפון כו'. משמע דס"ל לגמ' דלמ"ד הקריבו שלמים גם בביהמ"ק מקבלין מהן שלמים דהא בבמה ליכא צפון כלל. ועי' במנחות (ד' ע"ג) דאר"ה שלמי עכו"ם עולות הם ופליגי בהא ריה"ג ורע"ק ע"ש]:
תוס' ד"ה אתך כו' וא"ת כו'. איני מבין קושיא זו דודאי אי קרא אתיא רק לטרפה שפיר קאמר הגמ' דודאי אתך למעט טרפה ונח לא הוי טרפה דאי הוי טרפה אטו קאמר קרא דוקא טרפה כנ"ל. אבל למעט גם מחוסר אבר מאתך אי אפשר דשמא נח מחוסר אבר הוי ואתך קאמר לאפוקי טרפה דנח לא הוי טרפה אבל מחוסר אבר לא אסור כיון דגם נח הוי מחוסר וצ"ע בכוונתם:
דף קטז:
בגמ' אסור לסייען. תמהו בתוס' דלר' יוסי לעיל חייב ג"כ כרת וגם הרמב"ם סוף ה' מעה"ק מביא ב' הדינים בהלכה א' דשוחט קדשי עכו"ם בחוץ חייב ובן נח מותר להקריב ואסור לסייע להם ותמוה השתא חיובי מחייב כ"ש דאסור והי' אפשר לומר דבאמת בדידן לא שייך קרבן רק שמקדישו תחלה ובזה חייבה תורה כרת וגם קדשי עכו"ם כן. אבל קרבנות עכו"ם בבמה י"ל דהוי בלי הקדש כלל מקודם ולהכי לית בהו דין שחוטי חוץ דאינו ראוי לפתח א"מ כיון שלא הקדישו רק מ"מ איסור איכא. ותו י"ל בבעלי מומין דלדידהו כשר וליכא בי' כרת דאינו ראוי לפתח א"מ ומ"מ איסור איכא. ומהתימא על המל"מ שם שהביא דהרמב"ם הוציא הדין דאסור לסייע מירושלמי והלא מפורש הכא בש"ס דילן:
שם כר"א בן שמוע עצים שלא נשתמש בהן הדיוט. והרמב"ם (פ"ו מה' אסוה"מ) פוסק כן משום דרבא ס"ל הכי וכ"כ הבה"ז במנחות כ"ב.]. ואפשר נמי דגם ראב"ש שם מודה לר"א בן שמוע רק דאיהו דרש נמי עצים כמזבח משל ציבור ובזה פליג ר"א בן שמוע ע"ש. ואפשר נמי להיפוך דר"א בן שמוע מודה לראב"ש וראב"ש פליג אדר"א בן שמוע כמ"ש הלח"מ שם]. מיהו לעיל (ע"ז.) דאמר ר"א רואה אני בשר שלמעלה כאלו הם עצים משמע דכשר לשם עצים אע"ג דאשתמשי בבהמה קודם שהקדישה ואפשר לשם עצים לאו דוקא רק שאינו לשם קרבן רק כעצים דעלמא:
שם מסתברא דמחנה לוי' הוא כו'. א"כ משמע דלעולם צריכין להיות ג' מחנות למסקנא וא"כ בנו בשילה ג"כ הר הבית ואפי' לא הי' הר הבית נראה דכל המקום שלפני העזרה הוי בכלל מחנה לוי' עד איזה מקום מחיצה ומן המחיצה ולחוץ הוי מחנה ישראל. ומן התימא על הרמב"ם בה' בית הבחירה שלא העתיק שצריך להיות הר הבית מיוחד במקום מחנה לוי' רק בדרך אגב (בפ"ג מה' בהמ"ק) כתב שמשלחין זבים וזבות מהר הבית]:
דף קיז.
בגמ' א"ל רבא ואלא מאי מחנה ישראל לא הוי א"כ כו'. לכאורה הי' נראה דפי' דברי רבה דמחנה ישראל לא הוי היינו משום דשילה נאכל בכל הרואה וכ"מ שרואין שילה חשיב מחנה ישראל ולא תליא במחיצה. ורבא דמקשה עליו משום דמשמעות דשילה לא הי' לו רק שני מחנות משמע דין שני מחנות ואי נימא דבכל הרואה יש לו דין מחנה ישראל א"כ יש דין ג' מחנות. אבל לדינא נראה דמודה רבא דבכל הרואה את שילה יש לו דין מחנה ישראל להשתלח משם מצורעין אפי' הוא חוץ לחומת ערי ישראל דכמו דיש עליו קדושת מחנה ישראל לאכילת קדשים ה"ה לשלוח מצורעים כנ"ל:
שם אלא שתי מחנות לקליטה כו'. אין מובן מה שתי מחנות איכא לקליטה. ואפשר הפי' דמחנה ישראל אית בהו ערי מקלט ומחנה שכינה נמי קולטת דגגו של מזבח קולט אבל מחנה לוי' אינה קולטת וצ"ע. שוב ראיתי דאי' במכות (י"ב.) דמזבח של שילה אינה קולטת רק בית עולמים לפמ"ש רש"י שם והוא תפס במזבח של במה שפיר י"ל דמזבח שילה קולט. אך ברמב"ם (פ"ה מה' רוצח) דאין קולט רק מזבח בית עולמים ומשמע דשילה לא קלט]:
שם גולה לפלכו ואם גלה לפלכו קולטתו לולי פירש"י ותוס' הי' נראה לפרש דאי הרג בפלכו ע"כ צריך לגלות לפלך אחר לקיים מצות גלות אבל אי הרג חוץ לפלכו וגלה לפלכו קלטתו וכן ברוצח עצמו דאי' בהרג במקלט גולה משכונה לשכונה י"ל ג"כ דאי הרג בחוץ ממקלט וגלה לאותו מקום שהי' בו מקודם ג"כ קלטתו. שוב ראיתי שהרמב"ם כ' כן בפי' (בפ"ז מה' רוצח) וע"ש [ובמל"מ]:
דף קיז:
בגמ' חזה ושוק כו' אין נוהגין בבמה קטנה. פי' דא"צ להרים ולא ליתנו לכהן תנופה א"צ דכ' לפני ה' ולכהן א"צ ליתן דאין כיהון בבמה ולא ידעתי להלום דברי התוס' בזה דהקשו דנהי דתנופה ליכא מ"מ למה יבטל הכל מ"ש ממנחה דאיכא בבמה אע"ג דליכא תנופה והגשה. וא"י כוונתם דהא גם הכא איכא הקרבן בבמה רק דליכא תנופת חזה ושוק ולכהן ודאי א"צ ליתן וממילא מאי איכא עוד בחזה ושוק וגם בתירוצם שכתבו בטלה תנופה בטלה אינהו מאי אינהו איזה מעשה יש עוד בהו וצ"ע:
דף קיח.
בגמ' מיבעי' לי' לכדר"י כו' ערל מקבל הזאה. ור"ש נראה דס"ל דהא לא צריך קרא דלמה לא יקבל ערל הזאה הלא טהרה מטומאת מת שייך גם בערל אפי' למאן דמשוי ערל כטמא ואסור לכנוס למקדש מ"מ שייך בערל טומאה וטהרה לטמאות אחרים ואוכלין ומשקין דתרומה א"כ למה לא יקבל הזאה גם על טהרת הפסח שיביא אחר המילה ואדרבה על ר"י קשה ל"ל קרא דערל מקבל הזאה. כמו שהקשו התוס' ביבמות ד' ע"א:]:
דף קיח:
בגמ' בעי ר"פ עומד ורואה יושב ואינו רואה. י"ל דהבעיא כיון דיכול לראות ע"י עמידה שוב מותר לאכול אפי' בישיבה. או להיפוך כיון דע"י ישיבה א"י לראות ודרך אכילה בישיבה לכן אפי' בעמידה אינו אוכל. או נימא כשעומד מותר לאכול וכשיושב אסור ואפשר כ"ז בכלל הספק של ר"פ. וכן באידך בעיא ע"ג הנחל רואה בתוך הנחל אינו רואה י"ל ג"כ דהספק דיהי' רשאי לאכול אפי' תוך הנחל:
שם כתנאי חופף עליו כל היום כו'. קצת קשה בשלמא רבי דאמר חופף עליו בעוה"ז ודאי משמע בכל המקומות כר' דימי. אבל ת"ק דאמר חופף עליו מקדש ראשון אין ראי' דיחלוק על ר' דימי דע"כ לאו דוקא קאמר מקדש ראשון דהא נוב וגבעון ודאי הוי בחלקו של בנימין א"כ י"ל דה"ה שילה ומנ"ל לעשות מחלוקת בדר' דימי וצ"ע:
שם ימי אה"מ שבנוב וגבעון כו'. מכאן משמע דבנוב וגבעון הי' האוהל מועד וכמ"ש הרמב"ם במשניות וצ"ע עמ"ש בה' בית הבחירה (פ"א) דבנו מקדש בנוב וגבעון:
דף קיט.
בגמ' תנא דבי ר"י זו וזו שילה. פירש"י ומ"מ הי' מותר בנוב וגבעון דגם בזה"ז ס"ל דקדושה בטלה דלשעתה קדשה ולא לע"ל. ותוס' הקשו ע"ז ונראה דמ"מ הסכימו תוס' לרש"י דנהי דקדושת עזרא הוי לעת"ל מ"מ קדושת שילה לא הוי לע"ל. אבל יש לתמוה אפי' למ"ד דלא קידשה לע"ל מ"מ מנ"ל דקדושת נוב וגבעון לא יהי' דינו כקדושת שילה ובית עולמים ומנ"ל לדידי' להתיר במות בימי נוב וגבעון [כיון דלא מצינו שחלקן הכתוב]. ואפשר למאי דמסיק הגמ' דמנוחה זו מנוחת הארון לא מיתסר במות רק כשהמקדש הי' עם הארון בתוכו. ואע"ג דהגמ' מסיק הכי רק לר"ש. היינו דלר"י א"צ לזה. אבל למסקנא דחידש הגמ' פי' מנוחה על הארון י"ל דגם לר' ישמעאל הכי הוא כנ"ל:
תוס' ד"ה באו לנוב כו' ועוד קשה אי משכחת מעשר כו' וא"ת כו'. מכל המשך התוס' כאן מוכח דס"ל דהא דאמרינן בלחמי תודה דנאכלין בנוב וגבעון הוי בכלל בכל מושבותיכם הוא גם בבית עולמים כיון דלפעמים נאכלין בכל מושבות כגון בימי נוב וגבעון. וזה תמוה דפשט הגמ' נראה דרק בנוב וגבעון עצמו הי' כשר לחמי תודה למצה ולהכי צריך מיעוט דשמירה לשם מצות. אבל אה"נ בבית עולמים בלא"ה פסול דשם אינו נאכל בכל מושבות ולהכי במעשר דיוצאין ידי מצה אפי' בירושלים צריכין לטעמא דר"א דנפדה בטומאה. שוב ראיתי בתוס' בפסחים (ד' ל"ו) שכתבו כן וגם רש"י שם בתודה כ' כן בהדיא ע"ש:
דף קיט:
בגמ' זבחים ולא עופות ולא מנחות. פירש"י האי קרא דאוסר להקריב בשעת איסור זבחים שהקדישו בשעת היתר. וק"ק מנ"ל למעט עופות ומנחות בבמה דלמא לא אסרה תורה להקריב קדשים שהקדישו בשעת היתר רק זבחים ולא מנחות ועופות וכ' זבחים למעט מאיסור זה. וצריך לומר דלא מסתבר לגמ' לדרוש לקולא רק לחומרא:
שם רחוץ ידים דכ' בקרבתם כו'. ק"ק בלא"ה הא כתיב והיתה לו ולזרעו לחוקת עולם וכיון דאין כיהון בבמה ליכא רחיצה:
דף קכ.
בגמ' שהכניסוה לפנים והוציאוה פירש"י שהכניס אחר שחיטה ותמהני דא"כ פשיטא לי' דעכ"פ כשהיא לפנים מקריבין שם. ולקמן בעי אברי עולת במת יחיד אם עלו מה שירדו א"כ פשיטא לי' דלכתחילה אין מעלין אותם בפנים ויותר הי' נראה לפרש הכא בהקדישוהו לבמה קטנה והכניסוה ושחטהו לפנים. אבל בשחטו בחוץ והכניסו האברים לא יעלה ובעלה מיבעי' לר"י אם ירדו. (וכן פירש"י גופי' במעילה (ג'.) וע"ש בתוס']:
שם מר משני כאן בקדשי במה גדולה. פירש"י וקרבוה בבמה קטנה. וצ"ל דעברו אעשה דהא קדשים שהקדישן לבמה גדולה אסור להקריב בבמה קטנה משום כאשר נדרת ועשית כמ"ש רש"י לעיל ד' קי"ב]:
שם ת"כ דר"י כו'. קשה דילמא האי ברייתא לא אתיא כריה"ג ופלוגתייהו דרב ור"י הוא אליבא דריה"ג ומבואר לעיל (קט"ו) דתנאי פליגי בהכי וצ"ע. תו קשה לי לרב דלילה כשר בבמה א"כ למה פוסל ר"י לעיל (פ"ד:) בנשחטה בלילה דאם עלה ירד הלא הותר מכללו בבמה [כמ"ש התוס' בנדה מ':] וצ"ל דר"י לא ס"ל כריה"ג [ומצריך הפשט ונתוח בבמה ואפי' בקטנה וכמ"ד לעיל דכו"פ נאמרו בסיני וה"ה דשחיטת לילה פסול בבמה מהאי טעמא]. וא"כ האי ברייתא נמי מצי אתיא כר"י:
שם ת"ר מנין לעשות זמן בבמה כו' ולאו ק"ו הוא מעופות כו'. לא זכיתי להבין הלא עופות פסול בהו יוצא משא"כ במה דכשר יוצא דכל הטעם הוא משום דיוצא כשר א"כ מאי מייתי מעופות והוצרך למיפרך מה לעופות שפסול בהן זר תיפוק לי' דפסול בהו יוצא וצ"ע. והוא ברייתא שנוי' בתו"כ פ' צו ולא עמדו בזה המפרשים:
סוף הספר