אור ברסלב
שפת אמת על זבחים פרק שלשה עשר

שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק שלשה עשר

פרק שנים עשר

במשנה השוחט ומעלה בחוץ חייב על השחיטה ועל העלאה. בגמ' ילפי' מקרא ואליהם תאמר. ולכאורה הי' אפשר לומר דלחכמים נמי דוקא באדם אחד ששחט והעלה כיון דקודם התחלת מעשיו הי' כשר בפנים. אבל בב' בנ"א כיון דקודם איסורו כבר לא הי' ראוי בפנים י"ל דמודין לר"י מיהו רש"י פי' בחומש פ' אחרי שאם א' שחט וא' העלה שניהן חייבין. ולשון רש"י שם צריך ביאור דמה שייכות לזה הדין בפסוק אשר יעלה. בפשיטות מיירי קרא בשחט בפנים והעלה בחוץ. ונראה שנתכוין רש"י לדרשא דגמ' דואליהם תאמר קאי אלעיל שכבר שחטו בחוץ. (וכ"מ במזרחי וגו"א ע"ש):

בגמ' אזהרה מנלן תמהו בתוס' דכרת א"צ אזהרה. אבל הרמב"ם בפי' המשניות בפ' אלו הן הלוקין כ' בפשיטות דלא ענש הכ' בלי אזהרה ובאמת לא משמע כן במכות שם כמ"ש התוס'. ומצאתי בלח"מ (פי"ח מסנהדרין) מיישב דעת הרמב"ם שם ושכ"כ ג"כ בס' המצות ויש לשיטתו ראי' מסוגיא דהכא דפריך הגמ' אזהרה מנלן משמע דכל עונש צריך אזהרה. ומ"ש התוס' ונראה לפרש כו' פ' אלו הן הלוקין. ק"ק ע"ז הפי' דא"כ מאי פריך בסמוך אכתי מיבעיא לי' לכדתניא כו' דלמא אה"נ הך דלוקין השוחט והמעלה מיירי נמי בקדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות דבזה שפיר איכא אזהרה למלקות. וי"ל למ"ש רש"י ותוס' שם בפ' אלו הן הלוקין דלא נשנו שם רק מילי דיש בהם חידוש דקמ"ל דחייבי כריתות לוקין וא"כ ע"כ לא מיירי בהקדישו בשעת היתר הבמות דליכא כרת וליכא חידושא:

דף קו:

בגמ' אמר אביי ק"ו מה במקום שלא ענש הזהיר כו'. קשה לי כיון דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן א"כ לאו חומרא הוא אלא קולא ושמא ליכא אזהרה למלקות כי היכי דלא לפטרי במלקות וצ"ע ליישב:

שם בגמ' א"כ לא יאמר לאו בחלב כו'. ק"ק מאי דמיון להכא דאפי' אי אין מזהירין מן הדין בכל ק"ו. אבל הכא דמעלה בשעת איסור הבמות אטו בשביל שהקדישן ג"כ בשעת איסור יקל האיסור משא"כ חלב ונבילה ב' ענינים הם. מיהו למאי דמקשה רבא מעיקר כללא דאין מזהירין מן הדין א"ש כדפרש"י דגבי בת אביו ובת אמו דאיכא נמי בכלל מאתים מנה אעפ"כ אמרו אין מזהירין מן הדין:

שם בגמ' משביעית. צריך ביאור איזה אזהרה יש בשביעית ואכילה אחר הביעור ליכא בי' אזהרה דלאו. וכן מפורש ברש"י יומא (פ"ג.) דשביעית הוי איסור עשה והרמב"ן פ' בהר כ' דמדרבנן הוא ע"ש]:

שם בגמ' הבאה הבאה מה להלן לא ענש אא"כ הזהיר כו' לכאורה הלשון מיותר דהו"ל למימר מה להלן הזהיר וי"ל דהא קשה לפ"ז למה לי אזהרה לעיל במוקדשין שהקדיש בשעת היתר הבמות הא גם שם כתיב והביאום לה' ונגמר הבאה הבאה. וי"ל דהאי גז"ש לאו מופנה הוא ולמדין ומשיבין דמה להלן שיש בו כרת משו"ה ס"ד בהא דהקדישן בשעת היתר דמיעט קרא מכרת דגם אזהרה ליכא להכי צריך למיכתב אזהרה ולהכי דייק הלשון מה להלן לא ענש אא"כ הזהיר ה"נ כיון דענוש כרת כמו שם ודאי איכא נמי אזהרה. ובהכי מיושב נמי מה דקשה לעיל בברייתא יכול ענוש כרת ת"ל זאת כו' וקשה מאיזה טעם הו"א דיש כרת ולמ"ש א"ש דהוי דנין הבאה הבאה שיהי' ג"כ כרת כנ"ל:

תוס' ד"ה מכולהו כו'. לכאורה יש ליישב דקדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות יוכיחו דלית בהו כרת דכתיב זאת ולא אחרת וכן תי' בס' פמ"א] אבל אפשר חשבו תוס' זה להותר מכללו בשעת היתר הבמות:

דף קז.

בגמ' דם יחשב לרבות הזורק. צ"ע לר"י מנ"ל במוקטרי חוץ שחייב הזורק בשלמא לר"ע דיליף מאו זבח דכ' בפרשה דואליהם תאמר א"ש אבל דם יחשב כתי' בפרשה הקודמת במוקטרי פנים. מיהו למאי דמרבה הגמ' לקמן (קט"ו:) מאשר יעלה כל שהיא עבודה תמה כמ"ש התוס' א"ש:

שם בגמ' ור"ע מוקטרי פנים שחסרו והעלה בחוץ חייב. לכאורה משמע דהוא ממילא כיון דלית לי' תרי קראי לכן אין ללמוד פנים מחוץ. מיהו קשה למאי דמסיק הגמ' דזריקה הוי אתי מבינייהו רק להכי כ' קרא בזריקה לומר דאין למדין קמיצה וקבלה מבינייהו א"כ קשה לר"ע כיון דבאמת אתי כולהו מבינייהו למה לי' למידרש או לזריקה ולמעט קמיצה וקבלה נימא או לחלק ויביאנו למעט חסר אפי במוקטרי פנים וזריקה מבינייהו אתיא עם קמיצה והקטרה. ולכן צריך לומר דמסברא פשיטא לי' לר"ע דפנים כיון דמהדרין פוקעין בודאי חייב גם על החסר כאבוה דשמואל לקמן (ק"ח:) א"כ ע"כ מיותר או לזריקה כדי למעט קמיצה וקבלה כנ"ל:

ברש"י ד"ה והא דתנן כו' מתנה אחת כיפר. לכאורה לשונו תמוה דמשמע דבפנימיות דכולן מעכבין פטור במקצת דם בחוץ. ובאמת אינו כן כמבואר לקמן דרק בשיריים פטור וכמ"ש רש"י גופי' לקמן במתניתין]. ולכן נראה דלא נתכוין רש"י לזה רק דרבותא קמ"ל דאפי' כבר נתן בפנים וכיפר ומ"מ בנותן מתנה אחת בחוץ חייב עלה (כדאי' לעיל (ל"ח:) ע"ש] וע"ז נתן רש"י טעם כיון דמתנה אחת כזו בפנים מכפר לכן כיוצא בה בחוץ חייב. ואה"נ דכ"ש בפנימיות כיון דמתן אחת מהם מעכב הכפרה ודאי חייב על מתן אחת בחוץ כנ"ל:

בתוס' ד"ה מאי עביד לי' תימא כו'. י"ל דשאני הכא דעולה מיותר דזבח בלבד כולל כל הקרבנות ולכן הו"א דעולה וזבח דוקא שניהם כאחת. אבל ז"א דא"כ תיקשי גם למסקנא לא לכתוב עולה ולא נבעי או לחלק א"ו דעולה מצרך צריכי. ובס' צ"ק הקשה דבלא"ה למה לי לחלק הא כ' פן תעלה עולותיך כו' ולק"מ דודאי לאו איכא אבל כרת י"ל דאין חייב רק על עולה וזבח ביחד:

דף קז:

בגמ' לא יאמר בזריקה ותיתי מבינייהו כו'. וקשה לי לר"ע דדרש מאו זבח מנ"ל דאתי לזריקה ולא לקבלה. בשלמא לר"י דדריש מדם שפך משמע זריקה אבל לר"ע קשה. ולכן אפשר דסוגיא זו אתיא כר"י. ויתיישב בזה תמיהת התוס' מסוגיא דלקמן (קט"ו:) דממעטין קבלה מאשר יעלה די"ל דאתיא כר"ע דלדידי' אין למעט קמיצה וקבלה מריבוי דזריקה כנ"ל להכי אצטריך אשר יעלה. מיהו בלא"ה אפשר ליישב תמיהת התוס' מאשר יעלה אין למעט רק כרת אבל לאו שמא יש גם בקמיצה וקבלה. מיהו ז"א דכיון דאימעוט מכרת ממילא אין ללמוד מבינייהו דשחיטה וזריקה דשאני הני דאית בהו כרת. ובאמת משמעות לשון רש"י שם דמאשר יעלה מרבינן כל שהן גמר עבודה וכן הרמב"ם (בפי"ט ממעה"ק) מרבה כולהו מאשר יעלה ולא הביא ריבוי דדם שפך ולא או זבח משום דאשר יעלה מוכח כולהו. ואפי' נימא דאשר יעלה לאו ריבויא הוא מ"מ אתיא זריקה מבינייהו כדאמרינן הכא ולא נצטרך קרא לזריקה כדי למעט קמיצה וקבלה דבלא"ה אימעטו מאשר יעלה. ובהנהו קראי דדם שפך ואו זבח נראה דדורשין או לחלק כיון דס"ל דמוקטרי פנים שחסרו פטור. והלח"מ מקשה למה לא פסק כר"ע. ולמ"ש א"ש משום דלהאי ברייתא דלקמן לא נצרך או לרבות זריקה. וקרא דדם שפך ס"ל לרבות שחיטת עוף כר"ע:

ובזה מיושב נמי מה שהקשה בלח"מ עמ"ש הרמב"ם דזריק' והעלאה חייב ב' משום דחילק' תורה עשי' מהעלאה והקשה הלח"מ הא בגמ' אמרו זה לר"ע אבל הרמב"ם דלא ס"ל כר"ע ונלמד זריקה מדם שפך א"כ ב' שמות הם ע"ש. ולמ"ש א"ש דלא ס"ל כדרשא דר' ישמעאל מאו שפך רק דנלמד זריקה מאשר יעלה או מבינייהו וממילא הוי שם א' ומ"מ חייב שתים מטעם דחלקינהו קרא כנ"ל:

שם בגמ' אל פתח או"מ ל"ל למעוטי גגו. צ"ע כיון דמודה רבא דפסול לשחוט בגגו א"כ אינו בכלל פתח או"מ ואיך נלמד מפתח או"מ לא יביאנו. ואין לפרש דמיתורא דקרא ע"כ ממעט איזה דבר דא"כ מאי מקשה הגמ' אח"כ לא לכתוב מחוץ למחנה הא אי לא יכתוב מחוץ למחנה לא יהי' מיותר פתח או"מ דאצטריך למעט ק"ק בדרום ושוב לא נדע למעוטי גגו. א"ו כדפירש"י דאינו מכח יתור רק דגגו חשיב פתח או"מ וע"ז קשה כנ"ל דא"כ יהי' מותר לשחוט שם קדשים קלים וצ"ע:

בתוס' ד"ה המעלה. הקשו למה לא פליגי בשוחט בחוץ. ויש ליישב דבאמת בשוחט אפשר דלכ"ע חייב כיון דבהמה בחיי' שפיר ראוי' לפנים שמא יבנה בהמ"ק במהרה**ואינו מחוסר מעשה בגוף הקרבן. והא דאמרי' ביומא (ס"ג.) דמחוסר פתיחת דלתות ההיכל כמחוסר מעשה דמי ופטור ע"ש בריטב"א דלדברי ר"ח קאי א"כ י"ל דר"ל לא ס"ל הכי ומחו"ז לא הוי אפי' לר"ש דגלגל לגבי שילה הוי מחו"ז לקמן (קי"ד.) דבהמ"ק דלעתיד כל יומא זמני':** רק בכבר נשחט קודם שנבנה א"כ אינו ראוי לפנים לר"ל ואפי' אי באמת לר"ל גם בכה"ג פטור מ"מ נקט המעלה לומר דר"י גם בזה מחייב כנ"ל:

דף קח.

בגמ' ומלח משלימו כו' מצוה לאסוקי כו'. קשה לי על סברת הגמ' דהא נראה ברור דכיון דאין הקטרה פחות מכזית המקטיר פחות מכזית בלי מלח בפנים ודאי פטור ממלקות דלא תשבית ברית מלח כיון דלאו הקטרה הוא. א"כ מאי מצוה לאסוקי דקאמר כיון דלאו שם הקטרה עלה לאו בת מצות מלח הוא ע"כ קרבנך תקריב מלח כתיב ופחות מכזית לאו הקרבה הוא. ואולי לר"י דכ' תוס' לעיל דס"ל דמקטיר לחצאין מצטרפין אפשר דשם הקטרה על פחות מכזית דחזי לאצטרופי אבל לר"ל דאין הקטרה כלל פחות מכזית תמוה. וגם לר"י עדיין צ"ע בזה:

שם שחיטת לילה א"ב ותמוה דא"כ רבי לית לי' האי טעמא דקודש מקבלה הלא מפורש סתם משנה בסמוך דכל שפסולו בקודש כיון דאם עלה לא ירד חייב עליו בחוץ וכן תמה בתוס' רע"א ז"ל. והי' אפשר לפרש דאין הכוונה דפליג רבי על זה הטעם רק הנ"מ בין הטעמים הוא שחיטת לילה וקבלה בכלי חול. ורבי דיהיב טעמא דשעת הכושר י"ל דס"ל כרבי יהודא דלילה וקבלה בכלי חול אם עלה ירד ולכן א"צ לו טעם דקודש מקבלו אבל ראב"ש ס"ל כר"ש דאם עלה לא ירד ולכן נתן זה הטעם דלדידי' נ"מ לשחיטת לילה וקבלה בכלי חול. מיהו קשה דלרבי נמי נ"מ לענין שחט במחשבת חוץ לזמנו ומקומו. מיהו זה גם לפירש"י ותוס' קשה כמ"ש התוס':

שם במשנה חומר בשחיטה שהשוחט להדיוט חייב ומעלה פטור פירש"י דהוא העלאה לע"ז וא"י למה נדחק לפרש כן ולא כפשוטו שרוצה לשרפו באש לאיזה צורך כמ"ש התוס'. ואולי ס"ל לרש"י בזה דא"צ מיעוט דלא מיקרי אשר יעלה כלל ולמה הוצרך הגמ' למעט מלה'. מיהו מה דהקשו תוס' על רש"י דבהזיד לע"ז אינו שב מידיעתו. איני מבין דבריהם דמי לא עסקי' דרוצה לעבוד ע"ז בחולין ולא במוקדשין והוי שפיר שב דב' עבירות אינו רוצה לעבור הגם דמומר לע"ז הוי מומר לכה"ת לדעת הרבה פוס' אפי' בפעם אחת היינו דדינו כמומר לכה"ת אבל שפיר משכחת דהוא לא רצה לעבור על איסור שחוטי חוץ. ואי מצד דזבח רשעים תועבה י"ל דשב בתשובה:

ויש לעיין בזריקה אי מדמינן לי' לשחיטה או להעלאה. ונראה דתלי' בר"י ור"ע לעיל דלמאן דיליף מדם שפך דינו כשחיטה דלהדיוט חייב ושנים פטורין ולמ"ד מאו זבח דינו כהקטרה דלהדיוט פטור ושנים שזרקו חייבין. גם בהאי דינא דצריך שיעלה לראש המזבח צ"ע גבי זריקה אי צריך ג"כ מזבח:

שם ואין חייב עד שיעלה לראש המזבח. יש לעיין אי דוקא לענין חיוב כרת הדין כן אי גם לענין מחשבת חוץ מקומו אי חישב להעלותו בחוץ על הסלע די"ל דאינו הקטרה כלל וכמו אם חשב להעלותו להדיוט חוץ למקומו דנראה דכשר דהוי רק כמחשבת הנוח וצ"ע לדינא. וק"ק כיון דעיקר פלוגתייהו בהקטרת במה בשעת היתר אי צריך מזבח או לא כדאי' בגמ' למה לא פליגי בפי' בבמה גם הרמב"ם השמיט הדין בבמה אי צריך מזבח:

דף קח:

בגמ' למעוטי שוגג אונס ומוטעה. שמעתי להקשות איך שייך אונס דהא בידו שלא לכוון לשמים דלהדיוט פטור. ולתוס' דאומר מותר אנוס הוא ודאי א"ש אך אפשר לומר עוד דנהי דמחשבת בעלים לא מהני בפנים אבל לענין חוץ דרק להדיוט פטור. אבל בבעלים שמקטירין בבמה לשמים ואנסו אחד להקטיר שם אבר י"ל כיון דהוא אין מכוין כלום חשיב הקטרת חוץ מחמת מחשבת הבעלים:

שם בגמ' ור"י א' ההוא א' ולא שנים. קשה לי כיון דס"ל דברה תורה כלשון בנ"א למה לי ההוא בלא"ה נלמד מק"ו או מגז"ש דגמירי מהדדי. ותו יש להקשות כיון דדריש ר"י הוא ההוא באידך ההוא מאי דריש מהוא ההוא:

שם דם יחשב לאיש כו'. לכאורה משמע דמלשון לאיש דריש להדיוט וכ"כ הרע"ב אבל הרמב"ם (בפי"ח ממעה"ק) דרש דם שפך דחשיב לשפיכת דמים בעלמא ע"ש ובפיהמ"ש פי' כהרע"ב]:

שם אר"ל מחלוקת כו'. לפירש"י קשה למה נקט העלה וחזר והעלה לפלגי בהעלה אבר א' ותו האיך אימעוט מאותו הא שפיר הי' ראוי להקריב כל הבהמה בפנים אלא ע"כ דהעלאה ראשונה לכ"ע חייב רק בהעלאה שני' וכמ"ש תוס'. והראב"ד בפי' התו"כ פי' דמיירי באמת שפקע מן הבמה וחזר והעלהו וכה"ג נמי פי' במוקטרי פנים שפקעו והעלום בחוץ והוא תמוה. גם לשון רש"י לעיל ק"ז ד"ה ור"ע קשה קצת ע"ש:

שם א"ל ר' ירמי' תניא קרן וכבש כו'. לכאורה קשה דלקמן (ד' ק"כ) בהאי ברייתא בסיפא איתמר אלו דברים ששוותה במה גדולה לקטנה ולא חשיב מזבח א"כ משמע לכאורה דאתיא כר"ש דא"צ מזבח אבל לר"י דצריך מזבח י"ל דה"ה קרן וכבש. וצ"ל דס"ל לגמ' דכיון דדיוק דרישא סותר דמשמע דוקא קרן אבל מזבח צריך להכי י"ל דבפלוגתא לא קמיירי. ולהכי לא חשיב בסיפא מזבח. ומ"מ קרן וכבש לכ"ע לא צריך כנ"ל.

דף קט:

במשנה הקומץ כו' פירש"י דס"ל כי כתיב אותו על השלם לאפוקי פחות מכזית. ותמוה למה שביק שיטה דר"י לעיל דבמוקטרי פנים אפי' בחסר חייבין משום דמחזירין פוקעין. ושמעתי להקשות לשיטת ר' יוחנן הכא בקטורת דעכולי קטרת אין מחזירין א"כ הו"ל לפטור על החסר. ונראה ליישב דעכ"פ כיון דמחזירין פוקעין מוכח דבפנים שייך הקטרה אפי' בחסר והא דקטרת אין מחזירין ענין אחר הוא משום שכך הלכה כשנמשל בו האש בקטרת א"צ להחזיר אבל לא משום דאין הקטרה בחסר דאם הי' הדין דצריך להחזיר בקטרת רק משום חסר אין מחזירין ליתחייבו להביא קטרת מחדש כשנפקעו א"ו דכך הלכה דא"צ תו להחזיר ואפשר דס"ל לרש"י דלשיטה זו דר"י אפי' פחות מכזית נמי חייב דזיל בתר טעמי' הואיל ומהדרין פוקעין הא אפי' פחות מכזית שפקעו נמי מהדרינן. ולכן בע"כ מיירי הכא לאוקימתא דר"ל דחסר היינו פחות מכזית. מיהו ק"ל לפירש"י דפחות מכזית אימעוט מאותו שלם ולא חסר א"כ למה תנן בסיפא וכולן שהקריבן ונשאר כזית והקריב בחוץ חייב ל"ל כזית כמו בחצי אבר דנשאר אחר הקרבה שבפנים דחייב עלה בחוץ למ"ד דבעי' אבר שלם א"כ ה"ה חצי זית כיון דנלמד רק מלא יביאנו לעשות אותו ואם הי' מקטיר גם חצי זה בפנים הי' מקוים לעשות אותו למה לא יתחייב עליו בחוץ:

בגמ' מ"ס מלא חפניו דוקא פירש"י בבת אחת וקשה אפי' א"צ בב"א הא גבי קומץ נמי אע"ג דהקטיר לחצאין כשר מ"מ פוטר ר"א וכן הקשה במל"מ (פי"ט ממעה"ק) ובס' פמ"א רוצה ליישב בדברי רש"י אלו קושי' התוס' דאי הוי דוקא צריך להיות בב"א ויהי' פטור גם לרבנן. ואין טעם ואפי' אי דוקא הא גם בקומץ כ' מלא קומצו והוא דוקא ומ"מ לחצאין כשר. וא"כ אפי' לרש"י דלר"א דוקא בב"א מ"מ ל"ל לומר דלרבנן לאו דוקא נימא דפליגי אי כשר לחצאין:

והנה מסקנת הגמ' דפליגי רק בקטרת דלפנים. ומ"ש רש"י במשנה פרס בשחרית צריך לומר דהוא לס"ד דגמ'. והרע"ב פי' הקטרה דהיכל ונמשך אחר לשון רש"י ותמוה דאין מסקנת הגמ' כן רק אביי ור' אשי מוקי לה בהקטרה דפנים דבעי מלא חפניו. אבל בהיכל אין לו שיעור מן התורה ואפי' לרבא דפי' בהיכל מוקי לה בקבעה במנא ופליגי אי קביעותא דמנא מילתא הוא והרע"ב סתם ולא פי' כלום ותימא על התוי"ט שלא הרגיש בזה:

וצריכין לבאר הא דפוטר ר"א בקטרת דפנים מ"מ יתחייב המקטיר בחוץ משום דראוי לבא להיכל. רק דבאמת קודם קידוש כלי ליכא חיוב דהעלאת חוץ. וקידוש דקטרת ביו"כ הוא במלא חפניו ולא נתקדשו בכלי. דאע"ג דנעשה במכתשת לא נתקדש בכלי לדברי הי"מ שהביאו התוס' בשבועות (י"א.) וסברי דהלכה כמ"ד בירושלמי (פ"ד דשקלים) דפטמה בכלי חול. ועי' ברמב"ם (פ"ב מה' כה"מ) ובכ"מ שם (ובפ"ה מה' עיוה"כ ה' כ"ו)] ולכן א"י לחייבו מטעם דראוי בהיכל דלא נתקדשו להקטרת מזבח בהיכל רק להקטרה דלפנים ולזה לא ראוי כיון דחסר משיעורו וצ"ע על הרמב"ם שהשמיט הדין דבדיעבד כשהקטירו בהיכל כזית סגי:

שם דקבעינהו במנא ב' חצאי פרס. לשון זה אין מובן כלל מה ב' חצאי הלא לא נזכר במשנה רק כזית והו"ל למימר דקבע פרס במנא. גם בתוס' נראה דלא גרסי הכי רק סתם קבעינהו במנא. ולגירסא זו נלע"ד לפרש דגם לרבא מיירי בקטרת דיו"כ. וס"ל דאי לאו מילתא הוא קביעותא דמנא א"כ חייב בכזית כיון דראוי להקטירו בהיכל. אבל למ"ד מילתא הוא [כיון דקבעינהו לפנים] תו אינו ראוי להיכל. ולפ"ז א"ש מה דסיים רבא דה"ה בקבע ששה לפר כו' דהוא ממש דומיא דהכא (כיון דבפנים בעי מלא חפניו]. ולפירש"י אין הדמיון עולה יפה (דששה לפר כך שיעורו ומנ"ל דגם בכה"ג קביעותא דמנא לאו מילתא]. וגם עיקר הסברא תמוה דע"י קביעותא דמנא יצטרך דוקא כל הפרס כיון דלית לי' שיעורא מדאורייתא:

דף קי.

בגמ' ר' אשי ניסוך מהקטרה לא ילפי כו'. נמצא לר"א פלוגתא דר"א וחכמים בקטרת דפנים בהיכל דלר"א אין חייב רק במלא חפניו וא"כ צ"ע באמת הטעם הא ראוי להקטירם בהיכל. ודוחק לומר דמיירי נמי בקבעם במנא וס"ל דלכ"ע קביעותא דמנא מילתא היא (ולעיל כתבתי לתרץ משום דקטרת דהיכל בעי קדושת כלי וצ"ע בזה דלקמן משמע דא"צ כלל קדושת כלי) ואפשר לומר דהא קיי"ל כר' יוסי דצריך דוקא מזבח. ונראה דבקטרת דיו"כ דגם בפנים מקטירין במחתה ודאי חייב בחוץ גם במחתה. וא"כ נ"מ שפיר דהיכי דקרבינהו במחתה א"כ מצד דראוי להיכל פטור דבעי מזבח רק מצד לפנים א"כ בעי מלא חפניו כנ"ל וצ"ע לדינא דהרמב"ם העתיק סתם דאין חייב רק על המזבח משמע אפי' קטרת דיו"כ וצ"ע:

שם בפי' שמיע לי מיני' דרב פ"כ ל"פ רבנן אדר"א רק דאיתא בעיני' בחסר ל"פ. ותמוה כמ"ש תוס' דזה מפורש במשנה. ונראה לפרש למ"ש רש"י במשנה טעמי' דר"א הואיל ואינו מתכפר בהכי בפנים ורבנן ס"ל כיון דקומץ שהקריבו לחצאין כשר מיקרי מתכפר. א"כ בחסר דאין ראוי להקטיר בשלימות מודין חכמים דפטור בחוץ מטעם דאינו ראוי להתכפר בפנים אפי' לא הי' נפסלת מנחה בחסרון רק מטעם דשוב אין הבעלים מתכפרין. ולפ"ז אפשר ליישב קושיית רש"י במשנה וכולן שחסרו דהא לבונה יש מכשירין בחסר ונדחק בזה. ולמ"ש י"ל דאפי' למ"ד דכשר בחסר מ"מ אין הבעלים מתכפרין דהא לא הקריב המנחה בשלימות וזה הוא דחידש לן רב דאין הטעם בחסרו משום שנפסלת רק דבזה פטור בחוץ כיון דא"י להקריבה בפנים בשלימות ולהכי הוי ס"ד דגמ' דלפ"ז אפי' נחסרה בחוץ פטור כיון דאין הטעם משום פסול דנימא דבלא"ה פסול מטעם יוצא וע"ז דחי הגמ' דמ"מ י"ל כיון דבלא"ה פסול לגמרי ואעפ"כ חייבה תורה בחוץ א"כ מה לי דא"י להקריבה בפנים מטעם חסרון כיון דבלא"ה פסול כנ"ל: ] ורציתי לומר עוד דלפ"ז נוכל ליישב קו' תוס' (לעיל ק"ט:) סוד"ה כמאן מהדרין פוקעין דהקשו למה כולן שחסרו פטור הלא אם עלה לא ירד ע"ש שנדחקו ולהנ"ל י"ל דנהי דלא ירדו מ"מ כיון דאין הבעלים מתכפרין מודים חכמים לר"א דפטור בחוץ. והא דתנן כל שפסולו בקדש חייבין בחוץ היינו דוקא בעולה כמ"ש רש"י הטעם דכבר נתכפרו בדם. אבל במנחה דהכפרה תלוי' בהקטרה כל שאין מתכפרין בפנים פטור בחוץ. אלא דקשה ע"ז דהא אמרינן לעיל (ד' ק"ח) בשחיטת לילה וקבלה בכלי חול דחייבין עליו בחוץ ע"ש וצ"ע:

שם ר"י אומר אפי' תימא בשלא הפכן והא מני ר"ש הוא אפי' על הסלע כו'. קשה לי א"כ לר"י נמי נהי דבעי מזבח משום דכ' ויבן נח מזבח אבל חציצה מנ"ל דפסול בבמה ואין לומר כיון דבעי מזבח ממילא בעי כל דיני מזבח וצריכין לקיים אשר על האש אשר על המזבח. ז"א דהא קרן וכבש ורבוע א"צ בבמה כמבואר לעיל. והי' אפשר לומר דלעיל אי' אר"ה מ"ט דר"י ויבן נח מזבח ור"י אמר מ"ט דר"ש ויקח מנוח כו'. א"כ י"ל דר"י ס"ל דמסברא צריך כל דיני מקדש גם בבמה ולכן צריך לר"ש קרא. ור"ה ס"ל דמסברא א"צ דיני מקדש בבמה ולכן לר' יוסי צריך קרא. והשתא ר"י הכא לשיטתי' אזיל דלדידי' לר' יוסי צריכין כל דיני מזבח. ולפ"ז צ"ע לדינא לדידן דמסקינן לעיל דקרן וכבש לא בעי א"כ דוקא מזבח משום דכ' ויבן נח וכ"כ הרמב"ם (פ' י"ט ממעה"ק) זה הטעם. א"כ חציצה י"ל דלא פסלה אפי' במין בשאינו מינו שהפסיק באבן בין האימורים לאש ג"כ להחייב. אך הרמב"ם עצמו כ' הטעם בדין דהכא משום דמין במינו אינו חוצץ וצ"ע:

שם במשנה עד שיקריב את השני. ק"ל דמלשון זה משמע דאפי' הקריב השני אח"כ בחוץ חייב לר"א. ואמאי הלא כשהקריב את הראשון כבר נפסל השני וכמו מנחה שחסרה לעיל דפטור עלה. ולעיל (ק"ט ע"ב) אי' עד שיקריב את כולו וה"נ הו"ל למתני עד שיקריב שניהם פי' ביחד אבל שיקריב את השני משמע אפי' בזה אח"ז. ואפשר דזה דומה לשחט והעלה בחוץ דמה שנפסל ע"י השחיטה בחוץ לא פטרו על העלי' וה"ה הכא מה שנפסל ע"י העלותו בחוץ לא פטרו. מיהו לעיל איכא קרא אבל הכא מנ"ל כיון דעל העלאה ראשונה פטרו ר"א א"כ נראה דגם על השני' פטור. ואפשר לאו דוקא נקטו השני ומיירי שהקריב שניהם ביחד בחוץ וצ"ע:

שם קומץ מה שיתיר כנגדו בשיריים. נראה דה"ה דמצי למיבעי' בכזית מן הקומץ אי מתיר כנגדו כיון דמסיק דהבעיא הוא מכח דרבנן ס"ל דחייב בחוץ בקומץ בלבד א"כ ע"כ מתיר קצת ומיבעיא אי שרי אי מיקלש א"כ ה"ה בכזית דג"כ חייב בחוץ לרבנן נמי תלי' בהאי ספיקא. והרמב"ם השמיט כל הבעיא. וי"ל דס"ל כפירש"י דהבעיא אי מותר לאכלו וס"ל לגמ' כאן דיש ברירה ולדידן דבדאורייתא אין ברירה אין נ"מ בבעיא זו ולמלקות ס"ל כשיטת התוס' דאפי' אי מיקלש נמי ליכא מלקות. אך דבריהם תמוהים בעיני דאי אוכל הכל ודאי אפי' מיקלש קליש מ"מ כל שלא נגמר הזריקה ודאי חשיב לפני זריקה. ויותר הי' נראה לפרש דנ"מ באכל חצי מנחה דאי מיקלש חייב ואי משרי שרי הוי כמו ספק שמא הותר זה המקצת ולא לקי כנ"ל. מיהו תוס' הביאו ראי' לדבריהם מנדרים:

דף קי:

בגמ' ביש שיעור למים קמפלגי. לגירסא דידן הי' נראה לפרש בפשיטות דלת"ק דוקא ג' לוגין דיש שיעור ולר"א אפי' לוג דאין שיעור רק רש"י ותוס' נראה דגרסי בגמ' דר"א אמר והוא שמלאן לשם חג א"כ ר"א מקיל הוא. וכן הוא בתוספתא פי"ב]:

תוס' ד"ה אי מה כו' תימא כו' וי"ס דגרסי הסך נסך כו'. ונראה ליישב הכל ע"פ גירסא זו דבאמת ר"י קאמר לב' המימרות דמהסך נסך הו"א כל היום וגם ג' לוגין ואתי הלל"מ ללמד השיעור לוג וגם דנוהג רק בחג ולכן קאמר בגמ' על ר"ל שהקשה על ר"י דאשתמיט לי' דר"י עצמו אמר הל"מ א"כ ע"כ ב' המימרות א' הם כנ"ל:

דף קיא.

בגמ' בקרבו נסכים במדבר פליגי כו' מפירש"י משמע דלמ"ד דא"צ כלי אפי' לא נתקדשו עדיין לפנים בכלי חייב עלה בחוץ ובאמת לשון הברייתא אם מלאם לשם חג משמע קצת הכי. אבל תימא בעיני כיון דעדיין לא נתקדשו אין עליהם דין קדשים בחוץ והוי כמו קדשי בדק הבית. מיהו י"ל דמודה רש"י דקדושת פה בעי ופלוגתא דברייתא דבסמוך הי' נראה לפרש דבאמת כבר נתקדש לפנים בכלי רק דנסכן בחוץ בלי קדושת כלי וזה תלי' שפיר אי בבמה א"צ כלי מיקרי ניסוך כמו דא"צ מזבח למ"ד דבמה א"צ מזבח. אבל אי עדיין לא נתקדש בפנים בכלי פטור מטעם דלאו שם קדשי הגוף עליהם עדיין ומה בכך דשם ניסוך עלה. ולכן הי' נראה דגם ברייתא זו הכי מתפרשת אי מלאן לשם חג שגם בחוץ כשנסך הי' לשם חג היינו בכלי ובאמת הלשון לא משמע כן וצ"ע לדינא. והרמב"ם סתם הדברים. והנה מלשון רש"י משמע דגם עתה כוונת ר"א והוא שמלאן לשם חג כיון דאין הכלי מקדש טפי משיעורו ובאמת בפשיטות א"ש והוא שמלאן לשם חג היינו שנתנם בכלי ולת"ק א"צ נתינה לכלי כלל וכ"נ שפירשו התוס'. ואפשר דהוקשה לרש"י כיון דפליגי בנסכים בבמה לפלגי ביין ולמה נקטו בחג. ולהכי תי' דקמ"ל אגב גררא דיש שיעור למים וטפי משיעור לא נתקדש בכלי. אך לתוס' י"ל דלהכי נקטי במים לאשמעינן דמקשינן מים ליין:

שם בירוצי מדות א"ב. פירש"י דחוק דא"כ העיקר חסר מן הספר דלכו"ע בעי קידוש כלי רק דפליגי אי בעי תוך כלי ולא נזכר מזה כלום בברייתא. ולע"ד הי' נראה לפרש דלמ"ד ברוצי מדות לא נתקדשו ומ"מ לא הצריך הכתוב ליתן היין בכלי שתהי' יתירה על המדה רק אפי' המקצת שעל שפת הכלי שלא נתקדש הוא כשר וא"כ מצינו בפנים ג"כ ניסוך שלא נתקדש ולהכי חייבין עליו בחוץ אפי' בלי קידוש כלל. ולמ"ד ברוצין נתקדשו אינו חייב בחוץ רק ע"י קידוש כלי. אך שצריכין לעיין בדין זה בסוגיא דמנחות. והרמב"ם השמיט כל זה הדין דקידוש כלי וכיון דסתם וכתב המנסך מים חייב כלשון הת"ק משמע דלא בעי קידוש כלי. וצ"ל דס"ל קרבו נסכים במדבר וצ"ע ברמב"ם בדין זה:

שם לדברי ר"ע קרבו נסכים במדבר. נראה לפרש דלר"י ודאי לא קרבו ולר"ע י"ל דקרבו. אבל אפי' אי לא קרבו מ"מ לשון בכל מושבותיכם משמע לר"ע אפי' במת יחיד כפירש"י ומיושב קושי' הפמ"א]:

שם והשתא דא"ר אדא כו' כ' רש"י ה"ג אלא לדבריו דר"ע קאמר. משמע דבגירסא ישנה לא הי' כתוב כן בגמ' ונלע"ד דכן נכון. ופי' הגמ' דר"י לא אמרו כלל אהך מתני' רק דהכי גמר ר"י דר"נ ס"ל כהאי תנא דשירים מעכבין רק דס"ד דגמ' הי' דגמרו ממתני' וע"ז קאמר תיובתא ומשני השתא דר"נ בפנימים הוא דגמיר ר"י דס"ל דמעכבין ומתני' וברייתא דהכא בחיצונים: אמאי לא:

דף קיא:

בגמ' הך הכשירו חיובו הוא. ק"ק אמאי לא משני כהכשירו לאכילה בחולין לפמ"ש הרמב"ם (פי"ח ממעה"ק ה' י"ז) דה"ט דהשוחט בלילה בחוץ חייב משום דשחיטת חולין בלילה כשרה וכמ"ש הלח"מ שם א"כ בהכשירו לחולין חייב בחוץ. אמאי לא משני הכא כן]:

שם המקבל בכלי חול בחוץ והעלה חייב צ"ע הטעם בשלמא שוחט בלילה בחוץ הואיל וחייב מטעם שחוטי חוץ א"כ קאי ע"ז ואליהם תאמר כו'. אבל קבלה דפטור עלה בחוץ ולא מיירי קרא דשחוטי חוץ מזה א"כ כיון דאינו מתקבל בפנים יפטר על העלאה ולכן אפשר דהפי' ששחט ג"כ בחוץ לכן אפי' קיבל בכלי חול ג"כ חייב דעל שחיטת חוץ כתיב ואליהם תאמר לכן אפי' נתוסף עוד פסול אחר לית לן בה וצ"ע. והרמב"ם (פי"ח מה' מעה"ק) קיצר בזה הדין ולא ביאר בפי' דקיבל בחוץ והעלה חייב ע"ש. והא דאמרי' בסמוך מלק בחוץ והעלה בחוץ פטור ור"ש מחייב אפשר דר"ש מחייב גם על המליקה משו"ה מחייב גם על העלאה]:

במשנה נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים חייב. נראה דה"נ מה שנתן בפנים מכפר כמו בסיפא בב' כוסות דגם בכוס א' נתינה דלחוץ לא פסלה להשאר כדילפי' לעיל (פ"ב) דאין המשויר כיוצא] רק משום דמיירי דהוציא כל הכלי ונפסל בהוצאה אבל אי לקח מקצת מהכלי לכלי אחר וזרקו בחוץ השאר כשר כנ"ל:

שם כשם שדמה פוטר בשרה כך פוטר בשר חברתה. בלשון הרמב"ם כאן בפיהמ"ש משמע דמותר לכהן לאכול ג"כ אבל הסברא תמוה וגם בפ"א דמעילה כתב הרמב"ם עצמו במשנה דאסור לאכלו וכן עיקר (וכ"מ בלשון הגמ' במעילה (ז':) ע"ש]:

תוס' ד"ה השוחט וא"ת כו' מ"ש משלמים שנשחטו קודם שנפתחו דלתות ההיכל כו' ותי' דלילה אין מחוסר זמן וקשה דמ"מ הא לא נפתחו דלתות ההיכל. וי"ל דלר"י לעיל (ק"ז:) דמחייב במעלה בזה"ז ע"כ לומר דבזה"ז דמקריבין אע"פ שאין בית ממילא לא שייך פסול דדלתות ההיכל (וכן כ' הרשב"א בשבועות (ט"ז:) ע"ש] א"כ י"ל דמיירי הכא בזה"ז. מיהו לר"ל תיקשי וי"ל בדוחק דמיירי שנפתחו קודם אור היום. מיהו י"ל עוד דס"ל לתוס' דדוקא בשלמים פסול קודם פתיחת דלתות כמ"ש רש"י לעיל (ס"א.) ובתו"י יומא (כ"ט.) ע"ש] והכא מיירי בעולה. ובהכי א"ש נמי הך דר' יוחנן הנ"ל:

דף קיב.

בגמ' ת"ק דפליג אראב"ש כוס עושה לחבירו דיחוי. באמת בברייתא לעיל (ל"ד:) לא נזכר מלשון דיחוי רק דת"ק ס"ל דדם שבכוס השני ישפך לאמה והי' אפשר לפרש דא"צ לזרקו על היסוד. וא"כ י"ל דהכא לר' נחמי' דשירים מעכבין א"כ אי לא נשאר שירים בכוס הראשון דיהי' פסול הקרבן שפיר יחזור ליתן כל המתנות מכוס השני ומקיים נתינת השירים ממנו וא"כ למה יהי' פטור בחוץ על כוס השני כיון דראוי עוד להזות ממנו בפנים. אך סברת הגמ' בעצמו הוא דלת"ק כיון דבעוד שיש שירים בכוס ראשון השני ישפך לאמה א"כ הלא יש דיחוי בדמים ונדחה ממילא אפי' אי נשפכו שירים שבכוס ראשון וליכא תקנתא בדם שבכוס שני:

תוכן העניינים

שפת אמת על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה