שפת אמת על בכורות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק ששי · דף לט.
בגמ' אי לבכור פסח או עור כתיב אי לקדשים עורת ושבור כתיב ומסיק דלשחוט ולפרוק לא מבעי לן. וכן לקמן במשנה דכל הפסולים לקרבן ולא מצד מום רק נרבע ושור הנסקל אין נשחטין ע"י פדיון. וצ"ע דהא אמרינן לעיל ריש פרקין דהא דכתיב כל בהמה טמאה בבעל מום הכתוב מדבר וממעט מום עובר דכ' אשר לא יקריבו לעולם. ומנ"ל דכל הני פסולין דאין להם תקנה להקריב לעולם דאינם בכלל בהמה טמאה דאטו מום כתיב בתורה. בפרט לשון הגמ' הכא עורת או שבור כ' הא בזה הפסוק לא נזכר דין פדיון ולשחט במדינה רק לפסול להקריב. וע"כ הי' פשוט להם דבהמה טמאה א' לא יקריבו מיירי דוקא במום ולהכי קאמרי דעורת או שבור כ' דהוי מום ולא מחוסר אבר. וצ"ע הטעם ואפשר דומיא דטמאה דנשתנה גופה לאפוקי נרבע. אבל מחוסר אבר קשה. בפרט דמחוסר אבר פסול אפי' לב"נ דבעינן שחיין ראשי אברים א"כ חמור: מבעל מום. מיהו הכא במחוסר אבר דלא מינכר מיירי וזה אפשר דלב"נ נמי שרי להקרבה למ"ד הכא דמחוסר בפנים לא מיפסל. וכ"מ מדברי התוס' בע"ז (ו'. ד"ה אתך) ועי'. במנ"ח מצוה רפ"ו]:
שם ת"ש ואת שתי הכליות כו' מ"ס חסרון מבפנים שמיה חסרון. צ"ע דמעיקרא משמע דמ"ד שמיה חסרון יליף מקרא דתמים א"כ למה לי קרא דשתי הכליות. וכן למ"ד לא. שמיה חסרון יליף לי' מהא דמה מום מאבראי א"כ למה לי קרא יסירנה לרבות כוליא אחת: