אור ברסלב

שפת אמת על בכורות· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק ששי

פרק חמישי

דף לז:

בגמ' כיוצא בזה שמעתי כו'. פרש"י דמסיק מקדח וחיסומו דהיינו יוצא ונכנס. לכאורה קשה הא האי משנה דמאור הנעשה בידי אדם דתני בה נמי כמלא מקדח דהוי כסלע משמע דהוי בלא חיסומו דאינו נכנס ויוצא. וא"כ דילמא מתני' דהכא כמלא כרשינה הוי ג"כ בלא חיסומו. אכן נראה דבאמת האי מלא מקדח נמי בנכנס ויוצא מיירי רק הא דמסיים שהוא כפונדיון וכסלע קאי על המקדח עצמו דהוא כסלע וממילא כמלא מקדח דהמקדח נכנס יוצא הוי טפי מסלע. ולעולם בכ"מ דתני כמלא הוי נכנס ויוצא כנ"ל. [אכן ברמב"ם (פי"ד מה' טו"מ) ובהרע"ב (פי"ז דכלים) משמע דמלא מקדח הוא שיעורא דסלע ופונדיון]:)

בתוס' ד"ה כדי שינטל מן החי כו'. לשיטת התוס' צ"ל דפליגי ב"ש וב"ה בכמה ינטל מן החי וימות. וזה דוחק חדא כיון דתרוייהו שיעורי כדי שינטל כו' א"כ עיקר פלוגתייהו חסר מן הספר. וגם דוחק שיחלקו במציאות כמה ינטל וימות. וגם לשון הגמ' שם בחולין וכן לטרפה מאי קמ"ל דודאי בינטל מן החי וימות הוי טרפה. ממילא כי פליגי כמה שיעור וימות פליגי נמי בטרפה וכן הקשו התוס' בעירובין (ז') ד"ה כגון]. ולכן לולי דבריהם נלע"ד דלא תלי' זה בזה כלום דינטל מן החי וימות הפי' דימות לאלתר דא"א לחיות בו כלל. ולהכי אפי' אי נטרפה בפחות מהכי דא"י לחיות י"ב חודש. מ"מ שיעור ינטל מן החי וימות הוי טפי דמית בי' לאלתר. וכן י"ל ג"כ איפכא דאפי' שיעור דינטל מה"ח וימות: מ"מ טרפה לא הוי דאפשר אי מבדרי לי' סמא חיי רק בלי רפואה ימות מיד דא"א לחיות בחסרון כזה רק אם ימצא לו רפואה. ולהכי צריך לומר וכן לטרפה דכמו דהוי חסרון לענין טומאה ה"ה דמטרפה בכך. וא"כ י"ל דלב"ש נמי שיעור דינטל מן החי וימות הוי כסלע כמו לב"ה רק דמ"מ לא הוי חסרון ולא טרפה בשיעור זה כיון דאי מבדרי לי' סמא חיי. רק כמלא מקדח הוי חסרון וג"כ טרפה דלא מתרפא שוב. ולס"ד דר"פ לקמן דב"ש מקיל דהוי חסרון בפחות מכסלע וכן לטרפה, מ"מ מודין דינטל מן החי וימות הוא כסלע דאז א"א לחיות כלל. אבל יב"ח א"א לחיות גם בפחות מכסלע כנ"ל:

דף לט.

בגמ' אי לבכור פסח או עור כתיב אי לקדשים עורת ושבור כתיב ומסיק דלשחוט ולפרוק לא מבעי לן. וכן לקמן במשנה דכל הפסולים לקרבן ולא מצד מום רק נרבע ושור הנסקל אין נשחטין ע"י פדיון. וצ"ע דהא אמרינן לעיל ריש פרקין דהא דכתיב כל בהמה טמאה בבעל מום הכתוב מדבר וממעט מום עובר דכ' אשר לא יקריבו לעולם. ומנ"ל דכל הני פסולין דאין להם תקנה להקריב לעולם דאינם בכלל בהמה טמאה דאטו מום כתיב בתורה. בפרט לשון הגמ' הכא עורת או שבור כ' הא בזה הפסוק לא נזכר דין פדיון ולשחט במדינה רק לפסול להקריב. וע"כ הי' פשוט להם דבהמה טמאה א' לא יקריבו מיירי דוקא במום ולהכי קאמרי דעורת או שבור כ' דהוי מום ולא מחוסר אבר. וצ"ע הטעם ואפשר דומיא דטמאה דנשתנה גופה לאפוקי נרבע. אבל מחוסר אבר קשה. בפרט דמחוסר אבר פסול אפי' לב"נ דבעינן שחיין ראשי אברים א"כ חמור: מבעל מום. מיהו הכא במחוסר אבר דלא מינכר מיירי וזה אפשר דלב"נ נמי שרי להקרבה למ"ד הכא דמחוסר בפנים לא מיפסל. וכ"מ מדברי התוס' בע"ז (ו'. ד"ה אתך) ועי'. במנ"ח מצוה רפ"ו]:

שם ת"ש ואת שתי הכליות כו' מ"ס חסרון מבפנים שמיה חסרון. צ"ע דמעיקרא משמע דמ"ד שמיה חסרון יליף מקרא דתמים א"כ למה לי קרא דשתי הכליות. וכן למ"ד לא. שמיה חסרון יליף לי' מהא דמה מום מאבראי א"כ למה לי קרא יסירנה לרבות כוליא אחת:

דף מ.

במשנה מעשה שמיעך ולא יצא נשחטה ונמצאת דבוקה כו'. לכאורה הי' נראה לפרש דפלוגתא דר"י ור"ע הוי בב' כיסין דלר"י בידוע שיש עוד: ביצה ולר"ע בידוע לא אמרי' וצריך מיעוך כדאמרינן בגמ'., אבל פלוגתא דר"ע וריב"נ הי' נראה דמיירי בכיס א' ולהכי: לר"ע נשחטה כדין רק כיון דנמצא אח"כ דבוקה בכסלים פליגי ר"ע וריב"נ אי אמרינן דלמפרע לא הוי מום כיון דדבוקה אכן מלשון הרמב"ם משמע דמעשה זו נמי הוי בב' כיסין. ולפי"ז צ"ל דנשחטה רק אליבא דר"ע. וגם הא דדבוקה בכסלים לרבותא דר"ע איתמר. אבל לריב"נ אפי' לא נמצאת דבוקה כגון שנשחטה ולא נבדקה נמי אסור וצ"ע: שם בגמ' ל"ש אלא שחסר ויתר ביד אבל ברגל טרפה נמי הוי. ק"ק די"ל גם ברגל ולמטה מארכובה דודאי גם בזה מום הוי עכ"פ וגם ביתר כל דיש בה עצם הוי מום:

דף מ:

במשנה עינו א' גדולה ואחת קטנה. ויש להסתפק בפי' המשנה אי מים א' היא בדוקא כשאחת גדולה כשל עגל וא' קטנה כאווזא. או דתרי מילי נינהו כלומר עינו א' גדול' או עינו אחת קטנ' [וכן פרש"י לעיל (ג':) ועי' מ"ש בתוס' רעק"א כאן]. ופי' גדולה מכי אורחי' וקטנה מכפי אורחי'. ומלשון הרמב"ם מוכח דמום א' הוא. וכן משמעות המשנה מדלא אמרו ועינו א' קטנה רק ואחת קטנה ש"מ דמום א' הוא. שוב ראיתי דמוכרחין לפרש כן דהא שיעור דעגל אין מובן דהרי עגל קטן הוא א"כ א"א לפרש דזה הוי גדולה מכי אורחי' אדרבא הפי' דאפי' עינו א' גדולה קצת רק כשל עגל והאחרת כאווזא חשוב שינוי והוי מום. ומכש"כ אי גדולה. כי אורחי' והשני' כאווז. רק שיעור הריחוק מזה לזה הוא כמו בין עגל לאווזא. אבל להיות גדולה בעצמה מום א"א לומר כשל עגל דאדרבא כולהו גדולים מזה כנ"ל. (דסתמא קתני אפי' בבכור עגל ודוחק לומר דמיירי דוקא בגדי וטלה. ולא דמי להא דלעיל בשיעור אורך הזנב דאם אין בה ג' חוליות הוי מום דמוקמי' בטלה. דהתם ע"כ לאו סתמא הוא דבעגל איכא שיעור אחר שאין מגיע לערקוב]:

תוכן העניינים

שפת אמת על בכורות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה